שמות · פרק ל״ט
שמות ל״ט: אדריכלות הרוח ורגע בקרת האיכות הגדול בהיסטוריה
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה׃
פסוק מ״גהבגדים המנגנים והברכה של משה
הלילה, חמוד שלי, נספר על היום המיוחד שבו סיימו בני ישראל להכין את הבגדים הכי יפים בעולם עבור הכהנים במשכן. האומנים המוכשרים ארגו בחוטי זהב נוצצים, כחול, אדום וארגמן. הם הכינו לאהרון הכהן סינר מיוחד שנקרא 'אפוד', ועל החזה שלו שמו את 'החושן' – ריבוע קטן ומנצנץ ובו שתים-עשרה אבנים יקרות וצבעוניות, כמו קשת בענן! בשולי המעיל שלו הם תפרו פעמוני זהב קטנים, שבכל פעם שאהרון הלך, הם צלצלו בעדינות וברוך: 'קלינג-קלנג, קלינג-קלנג'. כשהכל היה מוכן, הביאו את כל הכלים והבגדים היפים אל משה. משה הסתכל על הכל, ראה שהכל נעשה בדיוק מושלם ובאהבה גדולה, ושמח כל כך! הוא חיבק את העם ובירך אותם בברכה חמה ומתוקה. ועכשיו, כשהכל מוכן, הגיע הזמן לעצום עיניים ולחלום על פעמונים קטנים ומנגנים.
משה מראה לנו שכאשר הילדים שלנו משקיעים ומסיימים משימה בהצלחה, הצעד החשוב ביותר שלנו כהורים ומנהיגים הוא לעצור, להכיר במאמץ ולברך אותם.
הסיפור מדגיש את החשיבות של עשיית דברים מתוך תשומת לב ודיוק, אך מעל לכל – את חשיבות ההכרה במאמץ של האחר. משה רבנו מלמד אותנו שיעור נהדר בהורות ובחינוך: כשהילד שלנו משקיע מאמץ במשימה, בציור או בסידור החדר, הדבר החשוב ביותר הוא לעצור, להתבונן בפרטים, להראות לו שראינו את ההשקעה שלו ולברך אותו במילה טובה. זה בונה את הביטחון העצמי שלו ומעניק לו תחושת ערך עצומה.
- אם היית יכול לבחור אבן חן צבעונית אחת לחושן שלך, באיזה צבע היא הייתה?
- איך לדעתך הרגישו בני ישראל כשמשה בירך אותם ושמח בעבודה שלהם?
- איזה דבר קטן עשית היום שהשקעת בו הרבה תשומת לב והיית גאה בו?
הבגדים המנצנצים וההפתעה של משה
דמיינו שאתם נכנסים לאוהל ענק ומלא בצבעים מרהיבים! בפרק זה, האומנים הכי מוכשרים של בני ישראל מסיימים להכין את הבגדים המיוחדים של אהרון הכהן. הם אורגים חוטים של זהב אמיתי, כחול עמוק, אדום וארגמן. הם מכינים סינר מיוחד שנקרא 'אפוד', ועל החזה שמים את 'החושן' – ריבוע קסום שבו משובצות שתים-עשרה אבנים יקרות וצבעוניות, שמנצנצות כמו כוכבים בלילה. בשולי המעיל הם תופרים פעמוני זהב קטנים שמצלצלים בעדינות בכל צעד: 'קלינג-קלנג!'. כשהכל מוכן, העם מביא את כל הכלים והבגדים אל משה. משה מסתכל על הכל בעיניים לטושות, מתרגש לראות שהכל נעשה בדיוק מושלם, ומברך את כולם בשמחה עצומה. מה יקרה עכשיו כשהכל מוכן ומבריק? בפרק הבא נגלה!
משה מסתכל על כל הדברים היפים שהעם הכין, רואה שהכל נעשה בדיוק ובאהבה, ומברך אותם מכל הלב.
כדי להכין את חוטי הזהב לבגדים, האומנים רידדו את הזהב לדפים דקים-דקים וגזרו אותם לחוטים עדינים כמו שערות!
עכשיו, כשהבגדים המפוארים וכל חלקי המשכן מוכנים ומחכים, כיצד יקימו את הבית המיוחד הזה במדבר? נגלה זאת בפרק הבא והאחרון!
פרויקט האופנה הגדול בהיסטוריה
בפרק שמות ל״ט אנו מגיעים לנקודת השיא של פרויקט בניית המשכן במדבר. בני ישראל מייצרים את בגדי הכהונה המפוארים עבור אהרון ובניו. הטקסט מתאר לפרטי פרטים את האפוד, את החושן המשובץ ב-12 אבנים יקרות המייצגות את שבטי ישראל, ואת המעיל הכחול המעוטר בפעמוני זהב ורימונים. בנוסף, הם מכינים את ציץ הזהב – נזר הקודש שנקשר למצנפת של הכהן הגדול. לאחר השלמת הבגדים, העם מביא את כל חלקי המשכן והכלים אל משה לאישור סופי. משה בוחן את העבודה הקפדנית, רואה שהכל נעשה בדיוק לפי ההוראות שקיבל בהר סיני, ומברך את העם על המסירות והדיוק שלהם.
אחרי עבודה קשה וממושכת, משה בודק את התוצאה ומבין שהעם נתן את הנשמה ועשה עבודה מושלמת. הוא מברך אותם על ההשקעה והדיוק.
כשאתם עובדים על פרויקט קבוצתי, אל תנסו לעשות קיצורי דרך בפרטים הקטנים. לפעמים הגימור הסופי וההקפדה על הפרטים הם אלה שהופכים עבודה רגילה ליצירת מופת שכולם יעריכו.
זה כמו להגיש פרויקט גמר ענק בבית הספר שעבדתם עליו שבועות בקבוצה. ברגע שאתם מציגים אותו למורה והוא בודק כל פרט ומאשר שקיבלתם 100 עגול – תחושת ההקלה והגאווה היא בדיוק מה שהרגישו בני ישראל מול משה.
רגע האמת של פרויקט המדבר
פרק ל"ט מתאר את שלבי הסיום המרגשים של הכנת בגדי הכהונה המפוארים ואת הגשת פרויקט המשכן כולו למשה רבנו במדבר. האומנים המוכשרים, בהובלת בצלאל, מייצרים את בגדי השרד המפוארים של הכהן הגדול אהרון ושל בניו הכהנים. הם מכינים את האפוד המוזהב, את החושן המעוטר בשתים-עשרה אבני חן יקרות שעל כל אחת מהן חקוק שם של אחד משבטי ישראל, את מעיל התכלת עם פעמוני הזהב המצלצלים, ואת ציץ הזהב הטהור שעליו נכתב 'קודש ליהוה'. לאחר שכל מלאכת הבגדים והכלים מסתיימת, בני ישראל מביאים את כל חלקי המשכן המפורקים – היריעות, הקרשים, המזבחות, המנורה והבגדים – אל משה. משה עורך בקרת איכות מקיפה לכל פריט ופריט. כשהוא מגלה שהכל נעשה בדיוק מושלם על פי ההנחיות המקוריות שניתנו בהר סיני, הוא מתמלא הערכה ומברך את העם על עבודתם המדהימה והמסורה. זהו רגע של גאווה עצומה עבור העם כולו, שרואה כיצד המאמץ המשותף שלהם נושא פרי ומקבל את ברכת המנהיג.
פסוק זה חותם את מפעל הקמת המשכן ובגדי הכהונה. משה רבנו סוקר את העבודה המורכבת ומגלה כי בני ישראל עמדו במשימה בדיוק מוחלט, ללא סטיות מהתוכנית האלוהית. הראייה של משה והברכה שהוא מעניק לעם הן רגע של נחת ואישור רוחני, המקביל לברכת אלוהים לאחר בריאת העולם, ומסמל את השלמת השותפות האנושית ביצירת מקום לשכינה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה עוסק כולו במעבר מתכנון תיאורטי לביצוע מעשי בשטח. לאורך פרקים רבים קראנו על ההוראות המפורטות לבניית המשכן ובגדי הכהונה, וכאן אנו רואים את המימוש שלהן צעד אחר צעד. מה שמעניין במיוחד בפרק הוא החזרה העקשנית על המשפט 'כאשר ציווה יהוה את משה' – ביטוי שמופיע שוב ושוב ביחס לכל פריט לבוש שנוצר. החזרה הזו אינה מקרית; היא נועדה להדגיש שבני ישראל לא ניסו לאלתר או להכניס את האגו האמנותי שלהם לתוך העבודה, אלא פעלו מתוך משמעת עצמית ומסירות מוחלטת למטרה המשותפת.\n\nבגדי הכהונה המתוארים כאן אינם סתם בגדי אופנה יוקרתיים, אלא כלים רוחניים של ממש. החושן, למשל, נושא את שמותיהם של כל שבטי ישראל. המשמעות היא שהכהן הגדול אינו פועל כאדם פרטי, אלא נושא על לבו ועל כתפיו את האחריות לכל העם כולו בכל רגע שהוא נכנס לקודש. פעמוני הזהב שבשולי המעיל יוצרים צליל שמכריז על נוכחותו, ומלמדים אותנו שגם בעולם הרוחני יש מקום לחושים הפיזיים – לראייה, לשמיעה וליופי ויזואלי.\n\nבסוף הפרק, העם מביא את כל החלקים אל משה. משה לא רק בודק את התוצאה הסופית באופן טכני, אלא מתבונן ברוח שמאחורי העשייה. כשהוא רואה שהעבודה נעשתה בדיוק כפי שנדרש, הוא מברך אותם. הברכה הזו היא רגע של חיבור קהילתי עמוק, שמראה לנו שכשקבוצה של אנשים מתגייסת יחד למען מטרה נעלה ומשקיעה את כל הלב והכישרון שלה, התוצאה היא הרבה יותר מסך חלקיה החומריים – היא הופכת למקור של השראה וברכה.
אם הייתם צריכים לעצב פריט לבוש אחד שמייצג את הערכים הכי חשובים שלכם, איך הוא היה נראה ואילו חומרים הייתם בוחרים עבורו?
שמות ל״ט: אדריכלות הרוח ורגע בקרת האיכות הגדול בהיסטוריה
פרק ל״ט בספר שמות מביא אל סיומו המפואר את פרויקט הענק של ייצור בגדי הכהונה והכנת כל מרכיבי המשכן במדבר. בחלקו הראשון של הפרק מתוארת לפרטי פרטים מלאכת האריגה, התפירה והצורפות המורכבת של בגדי אהרון הכהן הגדול ובניו הכהנים: האפוד השזור זהב, החושן המשובץ בשתים-עשרה אבני חן יקרות הנושאות את שמות שבטי ישראל, מעיל התכלת המעוטר בפעמונים ורימונים בשוליו, הכתונות, המצנפות, האבנטים וציץ הזהב הטהור החקוק במילים 'קודש ליהוה'. בחלקו השני של הפרק, בני ישראל מביאים את כל חלקי המשכן המוגמרים – היריעות, הקרשים, המזבחות, המנורה, השולחן, כלי הקודש השונים ובגדי הכהונה – אל משה רבנו. משה עורך סקירה קפדנית ובקרת איכות מקיפה על כל פריט ופריט ביצירה המונומנטלית הזו. כשהוא נוכח לדעת שהעם ביצע את המלאכה בדיוק מוחלט על פי הציווי האלוהי שניתן לו בהר סיני, הוא מתמלא הערכה ומברך את העם על מסירותם, חריצותם והתגייסותם המשותפת למען המטרה הנעלה.
פסוק זה חותם את מפעל הקמת המשכן ובגדי הכהונה. משה רבנו סוקר את העבודה המורכבת ומגלה כי בני ישראל עמדו במשימה בדיוק מוחלט, ללא סטיות מהתוכנית האלוהית. הראייה של משה והברכה שהוא מעניק לעם הן רגע של נחת ואישור רוחני, המקביל לברכת אלוהים לאחר בריאת העולם, ומסמל את השלמת השותפות האנושית ביצירת מקום לשכינה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל״ט מהווה את שער הנעילה של מלאכת המשכן, ומציג פנומנולוגיה של קדושה דרך חומר, סדר ומשמעת. לאורך הפרק, המבנה הספרותי נשען על חזרה קצבית ומודגשת על הנוסחה 'כאשר ציווה יהוה את משה'. חזרה זו, המופיעה שבע פעמים בתיאור בגדי הכהונה ופעם נוספת בסיכום הכללי, אינה רק אמצעי סגנוני אלא הצהרה תיאולוגית עמוקה: הקדושה אינה נובעת מפריצת גבולות או מאלתור אמנותי ספונטני, אלא דווקא מתוך כפיפות מוחלטת לציווי ומתוך דיוק קפדני בפרטים. האמנות האנושית מגויסת כאן לא לשם ביטוי עצמי אגוצנטרי, אלא ככלי לביטוי הרצון האלוהי במציאות הגשמית. המעבר מהציווי התיאורטי בפרקים המוקדמים של הספר אל הביצוע המעשי בפרקנו מדגיש את היכולת האנושית לתרגם חזון מופשט למציאות קונקרטית, תוך שמירה על נאמנות מוחלטת למקור.\n\nבגדי הכהונה המתוארים בפרק נושאים משמעות סמבולית עמוקה המגשרת בין הפרט לכלל. החושן, המונח על לבו של הכהן הגדול, מכיל שתים-עשרה אבנים יקרות שונות, שעל כל אחת מהן חקוק שם של אחד משבטי ישראל. הגיוון באבנים מסמל את הייחודיות, האופי והתפקיד השונה של כל שבט ושבט, בעוד שהימצאותם יחד על חזהו של הכהן מבטאת את האחדות והערבות ההדדית. הכהן אינו נכנס אל הקודש כיחיד, אלא כנציג הנושא עמו את כובד משקלה של העדה כולה, את כאביהם ואת תפילותיהם. בנוסף, מעיל התכלת המעוטר בפעמוני זהב ורימונים מייצר מתח שמיעתי וויזואלי מרתק: הצליל המלווה את תנועת הכהן מורה על כך שהמפגש עם הקדושה אינו נעשה בחשאי או בלאט, אלא מתוך נוכחות מודעת, קשובה ופומבית. הפעמונים הללו הופכים את העבודה הרוחנית לחוויה חושית שלמה המערבת שמיעה, ראייה ומגע.\n\nהחלק השני של הפרק מתאר את שלב המסירה של המשכן וכליו למשה. רשימת הציוד המפורטת בפסוקים ל״ג-מ״א משמשת כמעין 'צ'ק ליסט' אדמיניסטרטיבי וטקסי כאחד, המפרט כל יתד, בריח ומכסה. הבאת הכלים אל משה מסמלת את האמון של העם במנהיגותו ואת הצורך באישורו הסמכותי. תגובתו של משה בפסוק מ״ג – 'וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה יהוה... ויברך אותם משה' – מהדהדת באופן מובהק את סיפור בריאת העולם בספר בראשית, שם אלוהים רואה את מעשה ידיו, מוצא כי הוא 'טוב מאוד' ומברך אותו. בכך, הפרק מציע הקבלה נועזת: בניית המשכן על ידי בני אדם היא מעשה של בריאה זוטא, שותפות אנושית בעיצוב מרחב שבו השכינה יכולה לשכון בתוך העולם הפיזי. הברכה שמשה מעניק לעם אינה רק הוקרה על עבודה קשה, אלא היא השלמת המעגל המאפשרת למשכן להפוך מבית מלאכה פיזי למשכן רוחני חי ופועם, המקדש את המאמץ האנושית המשותף.
- הפרטים הקטנים בונים את השלםבחיים המקצועיים והאישיים, קל להתלהב מהחזון הגדול ולהזניח את הפרטים הטכניים והיומיומיים. הפרק מלמד שאיכות אמיתית וקדושה נמדדות ביכולת לרדת לרזולוציות הנמוכות ביותר – בין אם מדובר בכתיבת קוד, ניהול תקציב או הקשבה לפרטים הקטנים בשיחה עם בן הזוג.
- מנהיגות של הכרה והוקרהכאשר משה רואה את העבודה הגמורה, הוא אינו מסתפק באישור קר, אלא מעניק לעם ברכה. כמנהלים, הורים או מובילי מיזמים, חיוני לעצור ברגעי סיום של פרויקטים מורכבים, להביט במאמץ של השותפים שלנו, ולהביע הערכה כנה וגלויה שמטעינה אותם בכוח להמשך.
- נשיאת אחריות משותפתהחושן הנושא את שמות השבטים מזכיר לנו שבכל תפקיד ציבורי או קהילתי שאנו ממלאים, עלינו לזכור את האנשים שאנו מייצגים. קבלת החלטות צריכה להיעשות מתוך תחושת שליחות וחיבור עמוק לצרכים ולזהויות המגוונות של חברי הקהילה שלנו.
הפרק מעלה את המתח שבין חופש היצירה האמנותי לבין הציות המוחלט לחוקים ולציוויים. מצד אחד, בצלאל ואומני המשכן מתוארים כבעלי כישרון יוצא דופן ורוח אלוהית; מצד שני, חופש הפעולה שלהם מוגבל לחלוטין להוראות המדויקות של ה'. האם יצירה אמיתית ורוחניות יכולות לשגשג בתוך מסגרת נוקשה של חוקים וכללים, או שמא הדיוק והמשמעת עצמם הם-הם שמולידים את הנשגב?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וּמִן־הַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי עָשׂוּ בִגְדֵי־שְׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וַיַּעֲשׂוּ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר לְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר׃
וַיְרַקְּעוּ אֶת־פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב׃
כְּתֵפֹת עָשׂוּ־לוֹ חֹבְרֹת עַל־שְׁנֵי קצוותו [קְצוֹתָיו] חֻבָּר׃
וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו מִמֶּנּוּ הוּא כְּמַעֲשֵׂהוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיַּעֲשׂוּ אֶת־אַבְנֵי הַשֹּׁהַם מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצֹת זָהָב מְפֻתָּחֹת פִּתּוּחֵי חוֹתָם עַל־שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיָּשֶׂם אֹתָם עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר׃
רָבוּעַ הָיָה כָּפוּל עָשׂוּ אֶת־הַחֹשֶׁן זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ כָּפוּל׃
וַיְמַלְאוּ־בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד׃
וְהַטּוּר הַשֵּׁנִי נֹפֶךְ סַפִּיר וְיָהֲלֹם׃
וְהַטּוּר הַשְּׁלִישִׁי לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה׃
וְהַטּוּר הָרְבִיעִי תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֵה מוּסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב בְּמִלֻּאֹתָם׃
וְהָאֲבָנִים עַל־שְׁמֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵנָּה שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל־שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל־שְׁמוֹ לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט׃
וַיַּעֲשׂוּ עַל־הַחֹשֶׁן שַׁרְשְׁרֹת גַּבְלֻת מַעֲשֵׂה עֲבֹת זָהָב טָהוֹר׃
וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי מִשְׁבְּצֹת זָהָב וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנוּ אֶת־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן׃
וַיִּתְּנוּ שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת הַזָּהָב עַל־שְׁתֵּי הַטַּבָּעֹת עַל־קְצוֹת הַחֹשֶׁן׃
וְאֵת שְׁתֵּי קְצוֹת שְׁתֵּי הָעֲבֹתֹת נָתְנוּ עַל־שְׁתֵּי הַמִּשְׁבְּצֹת וַיִּתְּנֻם עַל־כִּתְפֹת הָאֵפֹד אֶל־מוּל פָּנָיו׃
וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיָּשִׂימוּ עַל־שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן עַל־שְׂפָתוֹ אֲשֶׁר אֶל־עֵבֶר הָאֵפֹד בָּיְתָה׃
וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיִּתְּנֻם עַל־שְׁתֵּי כִתְפֹת הָאֵפֹד מִלְמַטָּה מִמּוּל פָּנָיו לְעֻמַּת מֶחְבַּרְתּוֹ מִמַּעַל לְחֵשֶׁב הָאֵפֹד׃
וַיִּרְכְּסוּ אֶת־הַחֹשֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו אֶל־טַבְּעֹת הָאֵפֹד בִּפְתִיל תְּכֵלֶת לִהְיֹת עַל־חֵשֶׁב הָאֵפֹד וְלֹא־יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפֹד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיַּעַשׂ אֶת־מְעִיל הָאֵפֹד מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּלִיל תְּכֵלֶת׃
וּפִי־הַמְּעִיל בְּתוֹכוֹ כְּפִי תַחְרָא שָׂפָה לְפִיו סָבִיב לֹא יִקָּרֵעַ׃
וַיַּעֲשׂוּ עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל רִמּוֹנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מָשְׁזָר׃
וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת־הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים׃
פַּעֲמֹן וְרִמֹּן פַּעֲמֹן וְרִמֹּן עַל־שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב לְשָׁרֵת כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיַּעֲשׂוּ אֶת־הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ מַעֲשֵׂה אֹרֵג לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו׃
וְאֵת הַמִּצְנֶפֶת שֵׁשׁ וְאֶת־פַּאֲרֵי הַמִּגְבָּעֹת שֵׁשׁ וְאֶת־מִכְנְסֵי הַבָּד שֵׁשׁ מָשְׁזָר׃
וְאֶת־הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַיַּעֲשׂוּ אֶת־צִיץ נֵזֶר־הַקֹּדֶשׁ זָהָב טָהוֹר וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם קֹדֶשׁ לַיהוָה׃
וַיִּתְּנוּ עָלָיו פְּתִיל תְּכֵלֶת לָתֵת עַל־הַמִּצְנֶפֶת מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וַתֵּכֶל כָּל־עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ׃
וַיָּבִיאוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶל־מֹשֶׁה אֶת־הָאֹהֶל וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו קְרָסָיו קְרָשָׁיו בריחו [בְּרִיחָיו] וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו׃
וְאֶת־מִכְסֵה עוֹרֹת הָאֵילִם הַמְאָדָּמִים וְאֶת־מִכְסֵה עֹרֹת הַתְּחָשִׁים וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ׃
אֶת־אֲרֹן הָעֵדֻת וְאֶת־בַּדָּיו וְאֵת הַכַּפֹּרֶת׃
אֶת־הַשֻּׁלְחָן אֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים׃
אֶת־הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה אֶת־נֵרֹתֶיהָ נֵרֹת הַמַּעֲרָכָה וְאֶת־כָּל־כֵּלֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר׃
וְאֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֵת מָסַךְ פֶּתַח הָאֹהֶל׃
אֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ אֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ׃
אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדֶיהָ וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֶת־הַמָּסָךְ לְשַׁעַר הֶחָצֵר אֶת־מֵיתָרָיו וִיתֵדֹתֶיהָ וְאֵת כָּל־כְּלֵי עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן לְאֹהֶל מוֹעֵד׃
אֶת־בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן׃
כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל־הָעֲבֹדָה׃
וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה כֵּן עָשׂוּ וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה׃