שמות · פרק ל״ח
שמות ל״ח: שקיפות פיננסית, שוויון אזרחי והמבנה המקודש
אֵ֠לֶּה פְקוּדֵ֨י הַמִּשְׁכָּ֜ן מִשְׁכַּ֤ן הָעֵדֻת֙ אֲשֶׁ֣ר פֻּקַּ֣ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֔ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַ֥ד אִֽיתָמָ֖ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵֽן׃
פסוק כאהאוצרות המבריקים של המשכן
דמיין לך, חמוד, לילה שקט במדבר, והכוכבים נוצצים בשמיים כמו יהלומים קטנים. מתחתיהם עומד המשכן המפואר, ביתו המיוחד של אלוהים. בפרק שלנו, משה רבנו והעוזרים שלו מחליטים לעשות סדר ולספור את כל האוצרות היפים שכולם הביאו מהלב. הם סופרים את הזהב הנוצץ, את הכסף המבריק, ואת הנחושת החזקה. מכל החומרים האלה בנו את המזבח הגדול ואת החצר היפה עם הווילונות הלבנים. אפילו הנשים הביאו את מראות הנחושת המיוחדות שלהן כדי לבנות מהן כיור מים מבריק. משה רושם הכל בדייקנות כדי להראות לכולם כמה הם עבדו יפה וביושר. כל אחד ואחת בעם מרגישים שמחה גדולה, כי הם יודעים שהמתנה הקטנה שלהם עזרה לבנות את הבית המשותף והקדוש הזה.
הפסוק מדגיש את החשיבות של שקיפות ואחריות כספית; אפילו במפעל קדוש כמו המשכן, יש צורך בדיווח מדויק וישר לציבור.
הסיפור על ספירת מלאי המשכן מלמד אותנו על ערכם של סדר, יושר ושיתוף פעולה. דרך הפרק, אנו רואים שכל תרומה קטנה – אפילו חצי שקל של כסף או מראת נחושת פשוטה – קיבלה מקום של כבוד ונרשמה בדייקנות. עבור ילדים, זהו כלי נהדר להסביר שאין מעשה טוב שהוא קטן מדי. אפשר לחבר זאת לחיי היומיום: כשכולם עוזרים לסדר את הצעצועים בבית, או כשכל חבר בגן מביא משהו קטן למסיבה, יחד נוצר משהו גדול ונפלא. זה מעודד אצל הילד תחושת שייכות, אחריות וגאווה בעשייה שלו.
- אם היית יכול לתרום משהו קטן משלך כדי לבנות בית מיוחד לחברים, מה היית בוחר לתרום?
- למה לדעתך משה רבנו רצה לספור ולרשום בדיוק כמה זהב וכסף הביאו לו?
- איך הרגשת פעם כשהשתתפת עם עוד חברים בבנייה או ביצירה של משהו גדול?
החשבון הגדול של אוצרות המשכן
דמיינו שאתם עומדים במרכז המדבר החם, ומסביבכם המון אנשים נרגשים. האמנים המוכשרים, בצלאל ואהליאב, סיימו לבנות את המזבח הגדול מנחושת מבריקה, ואת החצר היפה המוקפת בווילונות לבנים. כעת, משה רבנו קורא לכולם ומחליט לעשות משהו חשוב מאוד: לספור! הוא רוצה שכולם ידעו בדיוק לאן הלך כל גרם של זהב נוצץ, כסף מבריק ונחושת חזקה שהם הביאו מהלב. הלויים מוציאים פנקסים ומתחילים לרשום: כמה שקלים נתרמו? כמה עמודים נבנו? הכל נעשה ביושר, בדיוק ובשמחה גדולה. כל אחד מרגיש שחלק קטן ממנו נמצא בתוך הבית המיוחד של אלוהים.
זהו הרגע שבו משה והלויים עושים סדר ובודקים בדיוק כמה זהב, כסף ונחושת הביאו כולם, כדי להראות שהכול נעשה ביושר ובאהבה.
האם ידעתם שכיור הנחושת המיוחד, שבו הכוהנים רחצו ידיים, נבנה ממראות הנחושת המבריקות שתרמו הנשים של בני ישראל?
המשכן כמעט מוכן לגמרי, אבל מה יקרה כשבצלאל יתחיל לתפור את בגדי הכהנים המפוארים? בפרק הבא נגלה!
שקוף, מדויק ומדהים: עושים סדר בזהב של המשכן
בפרק ל"ח של ספר שמות, בני ישראל מסיימים לבנות את החלקים החיצוניים של המשכן – מזבח העולה המצופה נחושת, כיור הרחצה המיוחד, והחצר הגדולה שמקיפה את הכל בווילונות שש משזר מפוארים. אבל החלק המרתק באמת מתחיל במחצית השנייה של הפרק: משה רבנו יוזם דו"ח כספי מלא ושקוף לציבור. הוא ממנה את איתמר, בנו של אהרן הכהן, לעשות ספירת מלאי מדויקת של כל הזהב, הכסף והנחושת שנתרמו. מתברר שהעם תרם טונות של מתכות יקרות! הפרק מפרט בדיוק כמה כסף נאסף מכל אדם (מחצית השקל) ואיך השתמשו בכל גרם כדי ליצור את יסודות המבנה. זהו שיעור מדהים על שיתוף פעולה, דיוק ואחריות ציבורית.
הפסוק הזה מראה לנו שמנהיג אמיתי כמו משה לא רק אוסף תרומות, אלא גם נותן דין וחשבון מדויק ושקוף על כל שקל שהגיע מהציבור.
כשאתם מארגנים פרויקט קבוצתי או אוספים כסף למסיבה כיתתית, תמיד תנהלו רישום פתוח ושקוף. כשכולם רואים לאן הכסף הולך, האמון והחברות רק מתחזקים.
זה ממש כמו קמפיין מימון המונים מוצלח במיוחד, שבו היזמים מעלים בסוף דו"ח מפורט שמראה לתורמים בדיוק איך כל שקל עזר להגשים את החלום המשותף.
הדו"ח הכספי הראשון בהיסטוריה: שקיפות, אמון ובניית קהילה
פרק ל"ח מביא אותנו אל קו הסיום של בניית חלקי המשכן השונים. בחלקו הראשון של הפרק, בצלאל ואהליאב משלימים את בניית מזבח העולה מעצי שיטים וציפוי נחושת, את כיור הרחצה העשוי ממראות הנשים, ואת החצר המקיפה את המשכן בעמודים ובווילונות יוקרתיים. אך הדרמה האמיתית מתרחשת בחלק השני: משה מחליט לעשות מעשה יוצא דופן ומציג לעם דו"ח שקיפות מפורט של כל המשאבים שנתרמו. הוא לא משאיר מקום לחשד או לשמועות. הלויים, בהנהגת איתמר בן אהרן, מחשבים ומפרסמים את כמויות הזהב, הכסף והנחושת המדויקות ששימשו לבנייה. אנחנו מגלים שכל אדם מעל גיל עשרים תרם בדיוק חצי שקל כסף, ומהכסף הזה נוצקו האדנים – היסודות הכבדים שמחזיקים את קירות המשכן. הפרק מראה לנו שפרויקט רוחני ענק לא יכול להתקיים בלי בסיס חזק של יושרה, סדר ואמון הדדי בין המנהיגים לעם.
הפסוק פותח את שלב הדיווח והשקיפות הציבורית של פרויקט הקמת המשכן. לאחר סיום המלאכה הפיזית, משה דורש דין וחשבון מפורט על כל כסף, זהב ונחושת שנתרמו על ידי העם. ניהול החשבונות מופקד בידי איתמר בן אהרן והלויים, ובכך נקבע סטנדרט מוסרי עליון של יושרה ציבורית ואחריות כספית, המראה כי קדושה אינה מתבטאת רק ברוחניות אלא גם בניהול חומרי תקין וישר.
להעמקה בסיפור⌄
אם נסתכל על המבנה של ספר שמות, נראה שפרק ל"ח עושה מעבר חד בין העבודה הפיזית והאמנותית לבין עולם המספרים והחשבונאות. בצלאל ואהליאב, שני האמנים הראשיים, מייצגים את שיא היצירתיות וההשראה. הם מעצבים את המזבח ואת החצר, ומשתמשים אפילו במראות הנחושת של הנשים כדי ליצור את הכיור. השימוש במראות הללו הוא מדהים בפני עצמו: חפץ יומיומי ששימש לטיפוח אישי ויופי הופך לכלי קדוש של טהרה. זה מראה שאין דבר שהוא פשוט מדי מכדי להפוך לחלק ממשהו גדול וקדוש יותר. אבל אז, ברגע שהכלים מוכנים, משה עוצר ומציג את 'פקודי המשכן' – החשבון המפורט. למה זה נחוץ? הרי משה הוא המנהיג הגדול, האיש שעלה להר סיני ודיבר עם אלוהים. האם מישהו באמת חושד בו שהוא לקח קצת זהב לעצמו? התשובה היא שמשה מבין עיקרון פסיכולוגי וחברתי עמוק: אמון הוא דבר שצריך לבנות ולשמר באופן פעיל. ברגע שיש כסף ציבורי מעורב, שקיפות היא לא מטרד – היא חובה מוסרית. על ידי הצגת המספרים המדויקים, משה מונע לזות שפתים ושומר על אחדות העם. מעניין במיוחד לראות את תפקידו של הכסף בפרק. בניגוד לזהב ולנחושת שנתרמו כנדבה אישית, הכסף נאסף באופן שוויוני לחלוטין: חצי שקל מכל גבר מגיל עשרים ומעלה. הסכום הכולל של הכסף הזה שימש ליציקת האדנים – הבסיסים שמחזיקים את קירות המשכן. יש כאן מסר חברתי מדהים: בעוד שעיצובי הזהב והקישוטים יכולים להשתנות לפי נדיבות הלב של העשירים, היסודות של הבית המשותף חייבים להיבנות על שוויון מוחלט. כל אחד מחזיק בדיוק את אותו חלק ביסודות של המשכן. בלי השותפות השוויונית הזו של כולם, המשכן פשוט ייפול. זהו לקח חזק שמחבר בין צדק חברתי, שקיפות ורוחניות.
אם היית מנהל פרויקט חברתי גדול, האם היית מעדיף להסתמך על תרומות ענק של כמה אנשים עשירים, או על תרומות קטנות ושוות מכל חברי הקהילה? מה היתרון והחיסרון של כל גישה?
שמות ל״ח: שקיפות פיננסית, שוויון אזרחי והמבנה המקודש
פרק ל"ח בספר שמות מתאר את השלמת בנייתם של הכלים והחלקים החיצוניים של המשכן, ולאחריה את עריכת הדו"ח החשבונאי המפורט של הפרויקט כולו. בחלקו הראשון, בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך יוצרים את מזבח העולה מעצי שיטים ומצפים אותו בנחושת, יחד עם כל כליו הנחוצים לעבודה. לאחר מכן, הם מכינים את כיור הנחושת וכנו ממראות הנשים הצובאות, ומקימים את חצר המשכן – מתחם רחב ידיים המוקף בקלעים (ווילונות) של שש משזר, הנתמכים על ידי עמודי נחושת עם ווי כסף. בחלקו השני של הפרק, המכונה 'פקודי המשכן', נערך מפקד חשבונאי קפדני בראשות איתמר בן אהרן. הדו"ח מפרט את כמויות הזהב, הכסף והנחושת המדויקות ששימשו למלאכה. הכסף נאסף באופן שוויוני באמצעות מס מחצית השקל מכל גבר מגיל עשרים ומעלה (בסך הכל 603,550 איש), ושימש ליציקת אדני הקודש ו-ווי העמודים. הפרק מעמיד תשתית ברורה של מנהל תקין, שקיפות ציבורית ושותפות אזרחית רחבה בהקמת המרכז הרוחני של העם.
הפסוק פותח את שלב הדיווח והשקיפות הציבורית של פרויקט הקמת המשכן. לאחר סיום המלאכה הפיזית, משה דורש דין וחשבון מפורט על כל כסף, זהב ונחושת שנתרמו על ידי העם. ניהול החשבונות מופקד בידי איתמר בן אהרן והלויים, ובכך נקבע סטנדרט מוסרי עליון של יושרה ציבורית ואחריות כספית, המראה כי קדושה אינה מתבטאת רק ברוחניות אלא גם בניהול חומרי תקין וישר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ספרות המקרא מרבה לעסוק בפרטים טכניים, אך פרק ל"ח בולט במיוחד בשילוב שבין מלאכת האמנות המורכבת לבין החשבונאות המדוקדקת. המעבר מעשיית הכלים (המזבח, הכיור והחצר) אל שלב הדיווח הפיננסי ('אלה פקודי') אינו מקרי, אלא משקף תפיסה תיאולוגית וחברתית עמוקה באשר לטבעה של הקדושה. בחלקו הראשון של הפרק, אנו פוגשים את יצירת מזבח העולה וחצר המשכן. המזבח, העשוי עצי שיטים ומצופה נחושת, עומד בניגוד למזבח הקטורת הפנימי המצופה זהב. הנחושת מייצגת את המרחב החיצוני, העמיד יותר לפגעי הטבע והאש, אך גם הנגיש יותר לעם. הכיור, העשוי 'במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד', נושא עמו מטען סמלי מרתק. המראות, ששימשו את הנשים במצרים לטיפוח וליופי, עוברות סובלימציה והופכות לכלי הטהרה של הכוהנים. יש כאן אמירה חזקה על הכלת הגופניות והאסתטיקה האנושית בתוך עבודת הקודש; המבט העצמי של האדם במראה מותמר למבט פנימי של בחינה עצמית וטהרה לפני הכניסה אל הקודש. חצר המשכן, המוגדרת בקלעי שש משזר, יוצרת את החיץ ההכרחי בין החול לקודש. המעברים ההדרגתיים בחומרים – מזהב בקודש הקודשים, דרך כסף בווים ובחשוקים, ועד לנחושת באדני החצר ובכלים החיצוניים – משקפים מדרג של קדושה ונגישות. החלק השני של הפרק מציג את 'פקודי המשכן'. משה רבנו, למרות מעמדו הבלתי מעורער, יוזם דין וחשבון כספי מפורט. צעד זה מניח את היסודות למנהל תקין ולמניעת לזות שפתיים. בעולם העתיק, מקדשים נבנו לרוב מכספי מיסים כפויים או שלל מלחמות של מלכים ריכוזיים, ללא כל דין וחשבון לנתינים. המשכן, לעומת זאת, נבנה מתרומות מרצון וממס שוויוני, תוך שקיפות מלאה המנוהלת על ידי איתמר בן אהרן. ההבחנה בין החומרים בדו"ח הכספי חושפת מבנה חברתי מרתק. בעוד שהזהב והנחושת מוגדרים כ'תנופה' (תרומה חופשית, המשתנה מאדם לאדם לפי יכולתו ורצונו), הכסף נאסף כ'בקע לגלגולת מחצית השקל' – מס אחיד ושוויוני המוטל על כל איש צבא. כסף זה שימש ליציקת 'אדני הקודש' ו'אדני הפרוכת'. האדנים הם היסודות המסיביים עליהם עומדים קרשי המשכן. המסר הסמלי והחברתי כאן הוא עצום: יסודות הבית המשותף אינם יכולים להישען על נדיבותם של עשירים בלבד. הם חייבים להיבנות על שותפות שוויונית מוחלטת של כל חברי הקהילה. עשיר לא ירבה ועני לא ימעיט כאשר מדובר ביסודות המבנה. הקישוטים והפאר (הזהב) יכולים לשקף הבדלים כלכליים ונדבת לב משתנה, אך עצם קיומו של המרחב המשותף נשען על שוויון אזרחי מלא.
- שקיפות כבסיס למנהיגות ואמוןבניהול ארגונים, עסקים או יוזמות קהילתיות, החובה לדווח ולשמור על שקיפות פיננסית אינה רק עניין משפטי או טכני, אלא כלי חיוני לבניית אמון. מנהיגות אחראית, כמו זו של משה, מבינה שחוסר שקיפות מייצר שמועות וחשדנות, בעוד שדיווח מפורט ויזום מחזק את הלגיטימיות הציבורית ומלכד את השותפים סביב המטרה.
- יסודות משותפים דורשים שותפות שוויוניתכאשר קהילה או ארגון מקימים תשתית בסיסית (כמו תקנון, ערכי יסוד, או פרויקט תשתיתי), יש לוודא שלכל החברים יש חלק שווה בעיצובה ובמימונה, ללא קשר למעמדם הכלכלי או החברתי. שותפות שוויונית ביסודות מונעת מצב שבו בעלי המאה הופכים לבעלי הדעה הבלעדיים, ומבטיחה שכולם ירגישו בעלות ואחריות על המרחב המשותף.
- התמרת החול לקודשהשימוש במראות הנשים ליצירת כיור הטהרה מלמד אותנו שאין להפריד באופן דיכוטומי בין עולם החומר, היופי והיומיום לבין עולם הרוח. במקום לשלול או להוקיע את היסודות האנושיים הפשוטים (כמו הרצון להיראות טוב או לעסוק באסתטיקה), החוכמה היא למצוא להם מקום ראוי, לתעל אותם לעשייה חיובית ולמנף אותם לטובת התפתחות אישית וקהילתית.
המתח בין נדבת הלב האישית (הזהב והנחושת) לבין החובה השוויונית הכפויה (הכסף למחצית השקל). הפרק מציג מודל משולב, אך מותיר פתוחה את השאלה: מהו הבסיס הנכון יותר לחברה בריאה – מערכת הנשענת על חופש בחירה ופילנתרופיה אינדיבידואלית, או כזו המבוססת על חובות אזרחיות קשיחות ושוויוניות?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיַּעַשׂ אֶת־מִזְבַּח הָעֹלָה עֲצֵי שִׁטִּים חָמֵשׁ אַמּוֹת אָרְכּוֹ וְחָמֵשׁ־אַמּוֹת רָחְבּוֹ רָבוּעַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ׃
וַיַּעַשׂ קַרְנֹתָיו עַל אַרְבַּע פִּנֹּתָיו מִמֶּנּוּ הָיוּ קַרְנֹתָיו וַיְצַף אֹתוֹ נְחֹשֶׁת׃
וַיַּעַשׂ אֶת־כָּל־כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ אֶת־הַסִּירֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת אֶת־הַמִּזְלָגֹת וְאֶת־הַמַּחְתֹּת כָּל־כֵּלָיו עָשָׂה נְחֹשֶׁת׃
וַיַּעַשׂ לַמִּזְבֵּחַ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחֹשֶׁת תַּחַת כַּרְכֻּבּוֹ מִלְּמַטָּה עַד־חֶצְיוֹ׃
וַיִּצֹק אַרְבַּע טַבָּעֹת בְּאַרְבַּע הַקְּצָוֺת לְמִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת בָּתִּים לַבַּדִּים׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם נְחֹשֶׁת׃
וַיָּבֵא אֶת־הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הַמִּזְבֵּחַ לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֶם נְבוּב לֻחֹת עָשָׂה אֹתוֹ׃
וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הֶחָצֵר לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה קַלְעֵי הֶחָצֵר שֵׁשׁ מָשְׁזָר מֵאָה בָּאַמָּה׃
עַמּוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף׃
וְלִפְאַת צָפוֹן מֵאָה בָאַמָּה עַמּוּדֵיהֶם עֶשְׂרִים וְאַדְנֵיהֶם עֶשְׂרִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף׃
וְלִפְאַת־יָם קְלָעִים חֲמִשִּׁים בָּאַמָּה עַמּוּדֵיהֶם עֲשָׂרָה וְאַדְנֵיהֶם עֲשָׂרָה וָוֵי הָעַמֻּדִים וַחֲשׁוּקֵיהֶם כָּסֶף׃
וְלִפְאַת קֵדְמָה מִזְרָחָה חֲמִשִּׁים אַמָּה׃
קְלָעִים חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה אַמָּה אֶל־הַכָּתֵף עַמּוּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה׃
וְלַכָּתֵף הַשֵּׁנִית מִזֶּה וּמִזֶּה לְשַׁעַר הֶחָצֵר קְלָעִים חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה עַמֻּדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְאַדְנֵיהֶם שְׁלֹשָׁה׃
כָּל־קַלְעֵי הֶחָצֵר סָבִיב שֵׁשׁ מָשְׁזָר׃
וְהָאֲדָנִים לָעַמֻּדִים נְחֹשֶׁת וָוֵי הָעַמּוּדִים וַחֲשׁוּקֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם כָּסֶף וְהֵם מְחֻשָּׁקִים כֶּסֶף כֹּל עַמֻּדֵי הֶחָצֵר׃
וּמָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר מַעֲשֵׂה רֹקֵם תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר וְעֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְקוֹמָה בְרֹחַב חָמֵשׁ אַמּוֹת לְעֻמַּת קַלְעֵי הֶחָצֵר׃
וְעַמֻּדֵיהֶם אַרְבָּעָה וְאַדְנֵיהֶם אַרְבָּעָה נְחֹשֶׁת וָוֵיהֶם כֶּסֶף וְצִפּוּי רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם כָּסֶף׃
וְכָל־הַיְתֵדֹת לַמִּשְׁכָּן וְלֶחָצֵר סָבִיב נְחֹשֶׁת׃
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל־פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן׃
וּבְצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ׃
כָּל־הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ׃
וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ׃
בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל־הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים׃
וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן׃
וְאֶת־הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם׃
וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת שָׁקֶל׃
וַיַּעַשׂ בָּהּ אֶת־אַדְנֵי פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ וְאֵת כָּל־כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ׃
וְאֶת־אַדְנֵי הֶחָצֵר סָבִיב וְאֶת־אַדְנֵי שַׁעַר הֶחָצֵר וְאֵת כָּל־יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־כָּל־יִתְדֹת הֶחָצֵר סָבִיב׃