שמות · פרק ל״ה
אמנות, קהילה וגבולות היצירה
כָּל־אִ֞ישׁ וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֣ב לִבָּם֮ אֹתָם֒ לְהָבִיא֙ לְכָל־הַמְּלָאכָ֔ה אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לַעֲשׂ֖וֹת בְּיַד־מֹשֶׁ֑ה הֵבִ֨יאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֥ל נְדָבָ֖ה לַיהוָֽה׃
פסוק כטהלבבות הנדיבים של המדבר
הלילה נספר על רגע קסום ומיוחד שקרה לבני ישראל במדבר. משה המנהיג אסף את כולם וביקש מהם עזרה: בואו נבנה יחד בית מיוחד לאלוהים, שבו נרגיש תמיד קרובים אליו. משה ביקש שכל אחד ייתן רק מה שהוא באמת רוצה, מכל הלב. ומה קרה אז? פתאום, האוהלים התמלאו בשמחה! אנשים ונשים מיהרו והביאו את הדברים הכי יפים שלהם: טבעות זהב נוצצות, בדים רכים בצבעי כחול וארגמן, ועצים חזקים. הנשים המוכשרות ישבו יחד וטוו חוטים עדינים ורכים מצמר עיזים. כולם הרגישו כמו משפחה אחת גדולה שבונה יחד משהו נפלא. כדי שהכל ייצא מושלם, אלוהים נתן לבצלאל ואהליאב, שני אמנים מוכשרים, לב חכם וידי זהב כדי לעצב את הכלים היפים ביותר. בזכות הלב הנדיב של כולם, העבודה על הבית המיוחד התחילה בשמחה גדולה.
הראו לילדים ששותפות אמיתית מתחילה כשאנחנו נותנים משהו משלנו בשמחה ובאהבה, מתוך רצון לשמח את האחר.
הפרק מדגיש את הערך של נדיבות לב ושותפות קהילתית. דרך הסיפור, נוכל ללמד את הילדים שנתינה אמיתית אינה נמדדת בגודל המתנה, אלא בכוונה ובשמחה שבה אנו נותנים אותה. כשאנחנו משתפים פעולה וכל אחד תורם את חלקו – בין אם זה ציור, עזרה בסידור הבית או מילה טובה – אנחנו יוצרים יחד משהו גדול ויפה יותר. אפשר לשאול את הילד על רגע שבו הוא עזר לחבר או חלק צעצוע, ואיך זה גרם לו להרגיש מבפנים.
- אם היית יכול לבנות בית מיוחד לחברים שלך, איזה דבר יפה היית רוצה להביא אליו?
- איך לדעתך הרגישו האנשים כשהם ראו שכולם מביאים מתנות ועוזרים יחד?
- בצלאל ואהליאב היו טובים באמנות וציור. במה אתה מרגיש שאתה מוכשר ויכול לעזור לאחרים?
הבית שכולם בונים יחד
דמיינו שאתם עומדים באמצע מדבר חם, ומסביבכם המון אנשים נרגשים. משה המנהיג קורא לכולם ואומר: בואו נבנה יחד בית מיוחד לאלוהים! הוא לא מכריח אף אחד, אלא מבקש שרק מי שרוצה יביא מתנה. פתאום, כולם רצים לאוהלים שלהם וחוזרים עם אוצרות! נשים מביאות עגילים וטבעות מזהב נוצץ, גברים מביאים בדים צבעוניים בכחול וארגמן, ואחרים מביאים עצי שיטים חזקים. אפילו הנשים המוכשרות טוות חוטים רכים מצמר עיזים. כולם רוצים לתת משהו משלחם! כדי שהכל ייבנה בצורה הכי יפה, אלוהים בוחר בבצלאל, אמן מוכשר עם ידי זהב ודמיון נפלא, שיעצב את הכלים המיוחדים. הלב של כולם מתמלא בשמחה גדולה. מה יקרה כשיתחילו לבנות את הקירות? בפרק הבא נגלה!
הפסוק מספר שכל הגברים והנשים שרצו לעזור, הביאו בשמחה מתנות כדי לבנות את הבית המיוחד של אלוהים.
הנשים בסיפור היו כל כך מוכשרות, שהן הצליחו לטוות את שיער העיזים כשהוא עדיין היה על העיזים החיות! זה דרש עדינות וכישרון מדהים.
כולם הביאו כל כך הרבה מתנות יפות ונוצצות, אבל איך בצלאל וחבריו יצליחו להפוך את כל הזהב והבדים האלה לבית אמיתי באמצע המדבר? בפרק הבא נראה את הקסם מתחיל!
גיוס ההמונים הראשון בהיסטוריה
משה מקהיל את כל בני ישראל במדבר ומציג בפניהם פרויקט ענק: בניית המשכן, המקדש הנייד של העם. הוא מתחיל בתזכורת על חשיבות השבת כיום מנוחה מוחלט, ואז קורא להם לתרום חומרים. התגובה של העם מדהימה: במקום מסים בכפייה, מתרחש גיוס המונים מרצון חופשי. גברים ונשים מביאים תכשיטי זהב, בדים יקרים, עורות ועצים. נשים מוכשרות טוות חוטים, והמנהיגים מביאים אבני חן יקרות. כדי לנהל את הפרויקט המורכב הזה, משה מציג את בצלאל ואהליאב, שני אמנים ומעצבים מחוננים שקיבלו השראה אלוהית וכישרון להוביל את המלאכה וללמד אחרים. הפרק מדגיש כיצד מטרה משותפת ורצון טוב יכולים לאחד קהילה שלמה ליצירה מדהימה.
הפסוק מראה שהדברים הכי יפים וחשובים נבנים כשאנשים מחליטים לתרום מעצמם מרצונם החופשי, ולא כי מישהו מכריח אותם.
כשאתם עובדים על פרויקט קבוצתי בבית הספר או בתנועה, אל תנסו לעשות הכל לבד ואל תכריחו אחרים. חפשו מה כל אחד טוב בו ואוהב לעשות – כשהעשייה מגיעה מתוך חיבור אישי ורצון, התוצאה תהיה הרבה יותר טובה.
זה בדיוק כמו קמפיין גיוס המונים באינטרנט להקמת מרכז נוער שכונתי: במקום שהממשלה תטיל מס, כל אחד מהתושבים תורם מה שהוא יכול – כסף, ציוד, או כישרון ציור ונגרות – כדי ליצור יחד משהו ששייך לכולם.
לבנות משהו שגדול מאיתנו
משה אוסף את כל בני ישראל במדבר ומציב בפניהם אתגר עצום: בניית המשכן, המקדש הנייד שילווה אותם במסעם. הוא פותח דווקא באזהרה חמורה על שמירת השבת, ומבהיר שגם העבודה החשובה ביותר נעצרת ביום השביעי. מיד לאחר מכן, הוא פונה אל העם ומבקש תרומות של חומרי גלם – מזהב וכסף ועד בדים צבעוניים ועצי שיטים. התגובה של העם היא התפרצות של נדיבות: אנשים ונשים מביאים את חפציהם היקרים ביותר מתוך דחף פנימי עמוק, ללא כל כפייה. נשים טוות צמר ועורות, והנשיאים תורמים אבני חן יקרות. כדי להוציא את התוכנית לפועל, משה מציג את בצלאל ואהליאב, שני מעצבים ואמנים מוכשרים במיוחד, שקיבלו השראה להוביל את העבודה וללמד את שאר העם. הפרק מתאר רגע נדיר של אחדות, שבו קהילה שלמה של עבדים משוחררים מוצאת שפה משותפת ומטרה עליונה דרך יצירה ואמנות.
הפסוק מתמקד במניע הפנימי של בני ישראל בתהליך הקמת המשכן. בניגוד לחוקים שנכפו עליהם, בניית המקדש הנייד במדבר נשענת על נדיבות הלב – רצון חופשי והתלהבות פנימית של גברים ונשים כאחד. נתינה זו, הנובעת ממעמקי הנפש, הופכת את המבנה הפיזי לבית רוחני משותף, ומלמדת ששותפות אמיתית וקדושה אינן יכולות להתקיים מתוך כפייה אלא מתוך בחירה חופשית ורצון לתרום לכלל.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג נקודת מפנה פסיכולוגית וחברתית מרתקת בחיי בני ישראל. אחרי המשבר הקשה של חטא עגל הזהב, שבו העם התפרק ועבד לפסל, משה מנסה לשקם את האמון ואת הלכידות החברתית. הדרך שהוא בוחר בה אינה דרך של ענישה או חוקים נוקשים בלבד, אלא הזמנה ליצירה משותפת. הפרק נפתח בציווי על השבת. זה עשוי להיראות מוזר כהקדמה לבניית המשכן, אך המסר כאן עמוק: היצירה האנושית, מרשימה ככל שתהיה, חייבת לדעת לעצור. השבת מזכירה לעם שהערך שלהם אינו נמדד רק במה שהם מייצרים, אלא ביכולת שלהם לשבות ולהתבונן פנימה. מיד לאחר מכן מתחיל פרויקט התרומות. שימו לב למילים החוזרות בפרק: נדיב לב, נשאהו לבו, נדבה רוחו. התורה מדגישה שוב ושוב שהנתינה לא הייתה מס חובה. במדבר, שבו המשאבים מוגבלים והעתיד אינו בטוח, הוויתור על רכוש פרטי דורש אומץ ואמון רב. העובדה שנשים וגברים כאחד ממהרים לתרום מראה על צורך עמוק בשייכות. הנשים לא רק תורמות חפצים, אלא משקיעות את הכישרון הפיזי שלהן בטוויית הבדים והצמר. זוהי עשייה אקטיבית שמחברת אותן ישירות ללב הפרויקט. בסוף הפרק, משה מציג את בצלאל ואהליאב. בצלאל מגיע משבט יהודה המיוחס, ואילו אהליאב מגיע משבט דן, שנחשב לאחד השבטים הפשוטים והפחות מרכזיים. החיבור ביניהם אינו מקרי; הוא מסמל שחכמה, אמנות ורוח יצירתית אינן שייכות לאליטה בלבד, אלא נמצאות בכל חלקי העם. בצלאל ואהליאב אינם רק אמנים מבצעים, אלא גם מורים. תפקידם הוא להכשיר אחרים, להעביר את הידע הלאה ולהפוך את בניית המשכן לחוויה לימודית וקהילתית רחבה. בסופו של דבר, הסיפור מלמד אותנו שיצירת מרחב קדוש או קהילתי אינה תלויה רק בחומרים יקרים, אלא ברוח שמושקעת בהם. השילוב של גבולות ברורים (השבת), נדיבות ללא כפייה, ושיתוף פעולה בין קבוצות שונות, הוא הנוסחה לבניית חברה בריאה ומלוכדת שמסוגלת ליצור דברים מדהימים יחד.
אם היית צריך לבחור בין פרויקט שבו כולם חייבים לתרום סכום קבוע לבין פרויקט שבו כל אחד תורם כמה שהוא רוצה מרצונו החופשי, באיזה פרויקט לדעתך התוצאה תהיה חזקה ומלכדת יותר, ומדוע?
אמנות, קהילה וגבולות היצירה
פרק לה בספר שמות מתאר את תחילת היישום בפועל של בניית המשכן – המקדש הנייד של בני ישראל במדבר. משה מקהיל את כל עדת בני ישראל ופותח דווקא באזהרה חמורה על שמירת השבת, תוך איסור מוחלט על הבערת אש ביום השביעי. מיד לאחר מכן, הוא מציג בפניהם את רשימת החומרים הדרושים לבניית המשכן וכליו, וקורא לכל מי שנדיב לבו להביא את תרומתו. תגובת העם היא התגייסות המונית ומרגשת: גברים ונשים מביאים מרצונם החופשי תכשיטי זהב, כסף ונחושת, בדים יקרים, עורות ועצי שיטים. נשים בעלות חכמת לב תורמות את כישרונותיהן המעשיים וטוות את החוטים והבדים, והמנהיגים מביאים את אבני החן היקרות והבשמים. לבסוף, משה מציג את בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך כאמנים הראשיים שמונו על ידי אלוהים להוביל את המלאכה וללמד את שאר העם. הפרק מציג תמונה מרהיבה של קהילה המתגבשת סביב פרויקט יצירה משותף המבוסס על נדיבות והשראה.
הפסוק מתמקד במניע הפנימי של בני ישראל בתהליך הקמת המשכן. בניגוד לחוקים שנכפו עליהם, בניית המקדש הנייד במדבר נשענת על נדיבות הלב – רצון חופשי והתלהבות פנימית של גברים ונשים כאחד. נתינה זו, הנובעת ממעמקי הנפש, הופכת את המבנה הפיזי לבית רוחני משותף, ומלמדת ששותפות אמיתית וקדושה אינן יכולות להתקיים מתוך כפייה אלא מתוך בחירה חופשית ורצון לתרום לכלל.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק לה מהווה נקודת מפנה דרמטית בסיפור המקראי. לאחר המשבר התיאולוגי והחברתי העמוק של חטא עגל הזהב בפרקים הקודמים, העם זקוק לתיקון ולבנייה מחדש של האמון בינם לבין עצמם ובינם לבין אלוהים. משה מבין שהדרך לשיקום אינה עוברת דרך הטפת מוסר בלבד, אלא דרך עשייה משותפת שמגייסת את כוחות היצירה של הכלל. הפרק נפתח במצוות השבת. סמיכות זו בין השבת למלאכת המשכן אינה מקרית, והיא משמשת בסיס להלכה היהודית הקובעת כי מלאכות המשכן הן אבות המלאכה האסורות בשבת. מבחינה רעיונית, השבת מציבה גבול ליצירתיות האנושית. בניית המשכן היא פסגת היצירה והאמנות, אך אפילו היא חייבת להיעצר בפני הקדושה שבזמן. האדם מוזמן להיות שותף למעשה בראשית בשישה ימי מעשה, אך ביום השביעי עליו לשחרר את אחיזתו בעולם החומר ולהכיר במגבלות כוחו. המוטיב המרכזי בעלילת התרומות הוא חופש הבחירה וההתנדבות. המילים נדיב לב, נשאהו לבו ונדבה רוחו חוזרות על עצמן שוב ושוב, ומדגישות את הניגוד החריף לחטא העגל, שם הזהב נפרק מהעם בלחץ חברתי מבוהל. כאן, הנתינה היא מושכלת, אישית ונובעת מתוך חיבור פנימי. יש כאן ביטוי לפסיכולוגיה של הנתינה: האדם נקשר למקום שבו הוא משקיע את הונו ואת מרצו. המשכן הופך לביתם של ישראל דווקא משום שהם בנו אותו במו ידיהם ומכספם הפרטי. היבט ספרותי וחברתי מרתק בפרק הוא מקומן של הנשים. הטקסט מציין במפורש כי ויבואו האנשים על הנשים, ומדגיש את תרומתן הפעילה של הנשים חכמות הלב בטוויית הבדים ובמלאכת המחשבת. זו אינה תרומה פסיבית של רכוש, אלא השתתפות פיזית ואינטלקטואלית בעיצוב המרחב המקודש. הבחירה בבצלאל ובאהליאב משלימה את תמונת האחדות הקהילתית. בצלאל מגיע משבט יהודה, השבט המנהיג והמלכותי, ואילו אהליאב מגיע משבט דן, שנחשב לשבט מאסף ופשוט. השילוב ביניהם מדגיש כי היצירה והרוח אינן נחלתם של מעמדות מסוימים, אלא דורשות שיתוף פעולה חוצה מעמדות ושבטים. יתרה מזאת, התורה מציינת כי אלוהים נתן בליבם להורות – תפקידם אינו רק ליצור בעצמם, אלא להפוך למורים המעצימים את הקהילה כולה ומעבירים את הידע הלאה. המשכן, אם כן, אינו רק מבנה פיזי, אלא בית ספר קהילתי לאמנות, שיתוף פעולה ורוחניות.
- הצבת גבולות ליצירה ולעבודהבעולם המודרני, שבו גבולות העבודה נפרצו לחלוטין בשל הטכנולוגיה והזמינות התמידית, עלינו לאמץ את עקרון השבת המקראי. קביעת זמן קבוע בשבוע שבו אנו מתנתקים לחלוטין מהעבודה, מהמיילים ומהדחף לייצר, חיונית לשמירה על בריאותנו הנפשית, על מערכות היחסים שלנו ועל היכולת שלנו להתבונן בחיים מעבר לממד החומרי.
- נתינה מתוך חיבור פנימי ולא מתוך כפייהכאשר אנו מעורבים ביוזמות קהילתיות או מקצועיות, עלינו לשאוף ליצור מרחב שבו אנשים תורמים מתוך נדיבות לב וזיהוי ערך משותף, ולא מתוך לחץ חברתי או מניפולציה. נתינה וולונטרית מייצרת מחויבות ארוכת טווח ותחושת שייכות עמוקה בהרבה מכל מנגנון של כפייה או תגמול חיצוני.
- מנהיגות מעצימה ומלמדתמנהיגים ואנשי מקצוע מצוינים, בדומה לבצלאל ואהליאב, אינם נמדדים רק ביכולת הביצוע האישית שלהם, אלא ביכולת שלהם להורות – להכשיר את הדור הבא, לחלוק ידע ולבזר סמכויות. השקעה בפיתוח הכישרונות של הסובבים אותנו היא הדרך היחידה להבטיח קיימות והמשכיות של כל פרויקט או ארגון.
המתח בין חופש היצירה האמנותית לבין גבולות החוק והממסד. הפרק מציג מצד אחד השראה אלוהית חופשית, נדיבות לב ספונטנית ואמנות מרהיבה, אך מצד שני הוא תוחם את כל אלה בתוך מסגרת נוקשה של חוקי שבת חמורים והוראות מדויקות לבניית הכלים. כיצד יכולה יצירתיות אמיתית לשגשג בתוך מערכת של כללים כה נוקשים, והאם הגבולות הם אלו שמגבילים את האמנות או דווקא אלו שמאפשרים לה להתקיים?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת־כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם׃
שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל־הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת׃
לֹא־תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר׃
קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת׃
וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים׃
וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׂטִּים׃
וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים׃
וְאַבְנֵי־שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן׃
וְכָל־חֲכַם־לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה׃
אֶת־הַמִּשְׁכָּן אֶת־אָהֳלוֹ וְאֶת־מִכְסֵהוּ אֶת־קְרָסָיו וְאֶת־קְרָשָׁיו אֶת־בְּרִיחָו אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנָיו׃
אֶת־הָאָרֹן וְאֶת־בַּדָּיו אֶת־הַכַּפֹּרֶת וְאֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ׃
אֶת־הַשֻּׁלְחָן וְאֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו וְאֵת לֶחֶם הַפָּנִים׃
וְאֶת־מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת־כֵּלֶיהָ וְאֶת־נֵרֹתֶיהָ וְאֵת שֶׁמֶן הַמָּאוֹר׃
וְאֶת־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְאֶת־בַּדָּיו וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת קְטֹרֶת הַסַּמִּים וְאֶת־מָסַךְ הַפֶּתַח לְפֶתַח הַמִּשְׁכָּן׃
אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת־מִכְבַּר הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־לוֹ אֶת־בַּדָּיו וְאֶת־כָּל־כֵּלָיו אֶת־הַכִּיֹּר וְאֶת־כַּנּוֹ׃
אֵת קַלְעֵי הֶחָצֵר אֶת־עַמֻּדָיו וְאֶת־אֲדָנֶיהָ וְאֵת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר׃
אֶת־יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת־יִתְדֹת הֶחָצֵר וְאֶת־מֵיתְרֵיהֶם׃
אֶת־בִּגְדֵי הַשְּׂרָד לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ אֶת־בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת־בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן׃
וַיֵּצְאוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה׃
וַיָּבֹאוּ כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת־תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל־עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ׃
וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל־הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל־כְּלִי זָהָב וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה׃
וְכָל־אִישׁ אֲשֶׁר־נִמְצָא אִתּוֹ תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים הֵבִיאוּ׃
כָּל־מֵרִים תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת הֵבִיאוּ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים לְכָל־מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה הֵבִיאוּ׃
וְכָל־אִשָּׁה חַכְמַת־לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת־הַתְּכֵלֶת וְאֶת־הָאַרְגָּמָן אֶת־תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת־הַשֵּׁשׁ׃
וְכָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת־הָעִזִּים׃
וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן׃
וְאֶת־הַבֹּשֶׂם וְאֶת־הַשָּׁמֶן לְמָאוֹר וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים׃
כָּל־אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד־מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה׃
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן־אוּרִי בֶן־חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה׃
וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל־מְלָאכָה׃
וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת׃
וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל־מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת׃
וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ הוּא וְאָהֳלִיאָב בֶּן־אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה־דָן׃
מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת־לֵב לַעֲשׂוֹת כָּל־מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג עֹשֵׂי כָּל־מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת׃