שמות · פרק ל״ו
אמנות הארכיטקטורה המקודשת וגבולות החומר
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל־הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר׃
פסוק ז'הבית המיוחד שבנינו ביחד
הלילה נספר על תקופה קדומה, שבה עם ישראל צעד במדבר הגדול. אלוהים ביקש מהם לבנות לו בית מיוחד ונייד, שנקרא 'משכן'. כדי שהבית יהיה הכי יפה בעולם, אלוהים נתן חוכמה וכישרון לשני בנאים מוכשרים – בצלאל ואהליאב. ואז קרה דבר נפלא: כל האנשים והנשים רצו לעזור! הם הביאו המון מתנות יפות: זהב נוצץ, בדים צבעוניים כמו השמים והפרחים, ועצים חזקים. הם הביאו כל כך הרבה מתנות, עד שמשה המנהיג היה צריך להגיד להם בעדינות: 'תודה רבה לכולכם, יש לנו כבר מספיק!'. אז התחילו האומנים לעבוד בשמחה. הם תפרו יריעות בד רכות, חיברו אותן בקרסים קטנים מזהב, והקימו קירות חזקים מעץ. כולם עבדו יחד, איש איש בתפקידו, באהבה ובשלווה, ויצרו מקום חם ומוגן.
הפסוק מראה לילדים שכאשר כולם מתגייסים יחד למען מטרה טובה, השפע שנוצר גדול בהרבה ממה שדמיינו.
הפרק מלמד אותנו על כוחה של שותפות ועל היופי שבנתינה מכל הלב. דרך הסיפור, תוכלו לשוחח עם הילד על כך שכל אחד מאיתנו מביא איתו מתנה מיוחדת – חיוך, עזרה, או מילה טובה. תוכלו לחבר זאת לחיי הבית ולשאול אותו איך שיתוף הפעולה ביניכם עוזר להפוך את הבית שלכם למקום נעים ובטוח לכולם.
- אם היית יכול להביא מתנה אחת למשכן, מה היית בוחר להביא?
- איך לדעתך הרגישו בצלאל ואהליאב כשראו שכולם רוצים לעזור להם?
- איזה דבר טוב וקטן נוכל לעשות מחר ביחד כדי לעזור למישהו אחר?
המתנות שפשוט לא הפסיקו להגיע!
דמיין שאתה עומד באמצע מדבר חם, ומסביבך המון אנשים נרגשים. אלוהים ביקש מעם ישראל לבנות לו בית מיוחד ונייד שנקרא 'משכן'. הוא נתן חוכמה רבה לשני אומנים מוכשרים, בצלאל ואהליאב, כדי שינהלו את הבנייה. פתאום, קורה דבר מדהים! כל האנשים, נשים וגברים, מתחילים להביא מתנות יפות: זהב נוצץ, כסף מבריק, בדים צבעוניים ועורות רכים. הם מביאים עוד ועוד, בכל בוקר מחדש, בשמחה ובחיוך. המתנות נערמות לגבהים עצומים! הבנאים המודאגים רצים למשה ואומרים: 'יש לנו יותר מדי!'. משה מכריז במחנה: 'אנא הפסיקו להביא מתנות, יש לנו מספיק!'. ואז, כולם מתחילים לעבוד יחד: תופרים יריעות יפות, מחברים קרשים חזקים מעץ שיטה, ומכינים וילונות מרהיבים עם ציורי מלאכים. הכל נעשה בדיוק ובאהבה גדולה.
האנשים הביאו כל כך הרבה מתנות יפות כדי לבנות את בית אלוהים, עד שהיה מספיק מהכל ואפילו נשאר עודף!
זאת הפעם היחידה בתנ'ך שבה המנהיג היה צריך לבקש מהאנשים להפסיק לתרום כסף ומתנות כי היה פשוט יותר מדי!
המשכן הולך ונבנה, הקירות כבר עומדים והווילונות מוכנים. אבל מה ישימו בתוך החדר הכי סודי ומיוחד שלו? בפרק הבא נגלה!
כשצריך להגיד 'סטופ' לנדיבות
בני ישראל נמצאים במדבר, ואלוהים מצווה עליהם לבנות את המשכן – מקדש נייד ומפואר. משה ממנה את בצלאל ואהליאב, שני אומנים מחוננים, להוביל את הפרויקט יחד עם אנשים מוכשרים נוספים. משה קורא לעם לתרום חומרים לבנייה, והתגובה של הציבור פשוט מטורפת: האנשים מביאים זהב, כסף, נחושת ובדים יקרים בכל בוקר מחדש. השפע כל כך גדול, שבעלי המלאכה פונים למשה ומבקשים ממנו לעצור את התרומות כי יש יותר מדי חומר עבודה. משה מוציא צו רשמי לעצור את ההבאה, והעם מפסיק לתרום. מכאן, הפרק מתאר בפירוט רב את תהליך הבנייה: הכנת יריעות הבד הצבעוניות עם ציורי הכרובים, חיבורן בקרסי זהב ונחושת, בניית קרשי עץ השיטה המצופים זהב, והכנת הפרוכת המפרידה בין חלקי המשכן.
האנשים נתנו מכל הלב ובכמויות כאלה, שהבנאים היו צריכים לבקש מהם להפסיק להביא כי כבר לא היה מקום לאחסן הכל.
דעו מתי לעצור. לפעמים אנחנו כל כך רוצים להשפיע או לעזור, שאנחנו מציפים את הצד השני (כמו לשלוח חמישים הודעות בווטסאפ לחבר עצוב). נתינה נכונה צריכה להיות מותאמת לצורך של מי שמקבל אותה.
זה כמו לארגן מסיבת כיתה או פרויקט קבוצתי, שבהם כולם כל כך מתלהבים ומביאים כמויות מטורפות של חטיפים ושתייה, עד שראש הצוות צריך לצעוק בקבוצה: 'חבר'ה, מספיק! יש לנו אוכל שיספיק לגדוד שלם, אל תביאו יותר כלום!'
אמנות, שותפות וגבולות של שפע
לאחר הציווי על הקמת המשכן במדבר, משה מגייס את בצלאל, אהליאב וצוות של אומנים מוכשרים שנקראים 'חכמי לב'. העם מתגייס למשימה בהתלהבות חסרת תקדים ומביא תרומות של חומרי גלם יקרים מדי בוקר. הזרם לא נפסק, עד שהאומנים מבינים שהשפע מעכב את העבודה ומבקשים ממשה לעצור את התרומות. משה מוציא הוראה רשמית לעם להפסיק להביא חומרים, והעבודה המעשית מתחילה. הפרק מפרט את שלבי היצירה של שלד המשכן וכיסוייו: יריעות בד מתוחכמות השזורות בחוטי זהב וצבעי תכלת וארגמן, לולאות וקרסים לחיבור, קרשי עץ שיטה חזקים המצופים זהב ועומדים על אדני כסף, ובריחים שמחברים את הכל למבנה יציב אחד. בסוף הפרק מתוארת הכנת הפרוכת והמסך לפתח האוהל, המעוטרים במעשה רוקם מורכב.
פסוק זה מתאר רגע נדיר בהיסטוריה האנושית, שבו נדיבות הלב של הקהילה עולה על הצרכים החומריים של הפרויקט. בני ישראל, שזה עתה יצאו ממצרים והקימו מחנה במדבר, נרתמים לבניית המשכן – המקדש הנייד – ומביאים תרומות כה רבות עד שמשה נאלץ לבלום את זרם המתנות. הפסוק מדגיש כי השותפות והרצון הטוב יצרו שפע שעלה על גדותיו, והפך את מלאכת הקודש למפעל של אחדות אמיתית.
להעמקה בסיפור⌄
כשמסתכלים על בניית המשכן, קל ללכת לאיבוד בפרטים הטכניים של מידות הקרשים וצבעי החוטים. אבל אם נסתכל מעבר למפרט הטכני, נגלה כאן דרמה אנושית וקהילתית מרתקת. עם שלם, שרק לא מזמן היה משועבד במצרים וחווה משברים רוחניים קשים, מוצא פתאום שפה משותפת סביב יצירה ואמנות. בצלאל ואהליאב אינם רק קבלני בנייה; הם מנהיגים תרבותיים שמצליחים לעורר השראה בלב האנשים. המושג 'חכם לב' שחוזר בפרק מראה שחכמה במקרא אינה רק אינטלקט, אלא שילוב של כישרון מעשי, אינטליגנציה רגשית ורצון לתרום לכלל. הנקודה המדהימה ביותר בפרק היא הצורך לעצור את הנתינה. בחברה המודרנית שלנו, שמקדשת צבירה בלתי מוגבלת של רכוש וכוח, הפרק מציע מודל הפוך: יש דבר כזה 'מספיק'. היכולת להגיד 'די, יש לנו כל מה שאנחנו צריכים כדי להגשים את המטרה' היא חכמה עמוקה של איזון. בנוסף, הדיוק הגיאומטרי והאמנותי של המשכן – החיבורים המושלמים של היריעות והקרשים – מלמד אותנו על החשיבות של תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר. כשבונים משהו בעל ערך, כל קשר, כל לולאה וכל קרש קובעים את יציבות המבנה כולו.
אם הייתם מנהלים פרויקט גדול ורואים שהאנשים מביאים יותר מדי משאבים, האם הייתם עוצרים אותם כמו משה, או שומרים את העודפים לעתיד? מה המחיר של כל החלטה?
אמנות הארכיטקטורה המקודשת וגבולות החומר
שמות פרק ל"ו מציג את תחילת העבודה המעשית על הקמת המשכן, המקדש הנייד של בני ישראל במדבר, תחת הנהגתם של בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך. הפרק נפתח בדיווח דרמטי על היענות היתר של העם לקריאה לתרום חומרים: בני ישראל מביאים נדבות בכמויות כה גדולות, עד שבעלי המלאכה נאלצים לפנות אל משה ולהתריע כי השפע מעכב את העבודה. משה מוציא צו המורה לעם להפסיק את התרומות, ובכך נקבע גבול ברור לחומר. בחלקו השני של הפרק, הכתוב מתאר לפרטי פרטים את מלאכת המחשבת של בניית המשכן: אריגת עשר יריעות השש, התכלת והארגמן המעוטרות בכרובים, חיבורן באמצעות לולאות וקרסי זהב, והכנת יריעות עזים ומכסי עורות אילים ואילנות להגנה מפני פגעי המדבר. המשך הפרק מתאר את בניית שלד העץ של המשכן – קרשי עצי השיטים המצופים זהב, אדני הכסף המשמשים להם כיסודות, ומערכת הבריחים המחברת אותם ליחידה מבנית אחת. הפרק נחתם ביצירת הפרוכת המפרידה ומסך פתח האוהל.
פסוק זה מתאר רגע נדיר בהיסטוריה האנושית, שבו נדיבות הלב של הקהילה עולה על הצרכים החומריים של הפרויקט. בני ישראל, שזה עתה יצאו ממצרים והקימו מחנה במדבר, נרתמים לבניית המשכן – המקדש הנייד – ומביאים תרומות כה רבות עד שמשה נאלץ לבלום את זרם המתנות. הפסוק מדגיש כי השותפות והרצון הטוב יצרו שפע שעלה על גדותיו, והפך את מלאכת הקודש למפעל של אחדות אמיתית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל"ו מהווה נקודת מפנה ארכיטקטורה ורוחנית בספר שמות, שבה החזון התיאורטי של תוכנית המשכן הופך למציאות פיזית. החלק הראשון של הפרק עוסק בפסיכולוגיה של הנתינה ובניהול משאבים קהילתי. ההתגייסות הטוטלית של העם, המביא נדבה 'בבקר בבקר', מייצגת תיקון עמוק לחטא העגל שבו נעשה שימוש קלוקל בזהב. כאן, הזהב והחומרים היקרים מתועלים למטרה נעלה. הדיאלוג בין האומנים למשה חושף יושרה מקצועית יוצאת דופן: האומנים אינם מנצלים את השפע לצבירת כוח או עושר אישי, אלא מזהים שהעודף החומרי עלול לפגוע בדיוק וברוח היצירה. בלימת התרומות על ידי משה מדגישה את התפיסה המקראית לפיה לחומר יש גבול ומידה; הקודש אינו נמדד בראוותנות אינסופית אלא בהרמוניה, בסדר ובדיוק. בחלקו השני של הפרק, התיאור המפורט של היריעות, הקרשים והבריחים משתמש במבנים ספרותיים של חזרה והקבלה כדי להדגיש את המעבר מחזון לביצוע. המילים המנחות 'אחד' ו'יחד' (כמו 'ויהי המשכן אחד') מבהירות כי המטרה הארכיטקטונית משקפת מטרה חברתית ותיאולוגית: חיבור של אלמנטים נפרדים לכדי שלמות אחת הרמונית. היריעות השונות, הקרסים והלולאות מייצגים את הריבוי האנושי המתאחד תחת קורת גג אחת של קדושה. הדיוק הנדרש במידות (עשרים ושמונה אמה, ארבע אמות) ובחומרים (זהב, כסף, נחושת, שש משזר) מלמד כי בעולם המקראי, האסתטיקה והקפדנות המעשית הן חלק בלתי נפרד מהעבודה הרוחנית. המקדש אינו רק מקום פולחן, אלא יצירת אמנות טוטלית המבטאת את השאיפה האנושית לגעת בנשגב דרך החומר המעובד והמדויק ביותר.
- פרדוקס השפע והצורך בצמצוםבעולם העסקים והניהול המודרני, פרויקטים רבים נכשלים לא מחוסר תקציב, אלא מעודף משאבים ורעיונות שיוצרים אובדן מיקוד. מנהיגות חכמה יודעת לזהות את נקודת ה-'די' (Sufficient) ולהציב גבולות ברורים כדי לאפשר לצוות להתרכז בביצוע איכותי ומדויק של המשימה.
- חכמת הלב כאינטגרציה של שכל ורגשהמושג 'חכם לב' מזכיר לנו כי מקצועיות אמיתית דורשת שילוב של מיומנות טכנית גבוהה יחד עם מעורבות רגשית וערכית. כאשר אנו ניגשים לפתרון בעיות במקום העבודה או בחיי המשפחה, עלינו להפעיל לא רק את ההיגיון הקר, אלא גם את הרגישות האנושית והלב הפתוח.
- בניית חוסן דרך חיבורים קטניםיציבות המשכן נשענה על עשרות לולאות, קרסים ובריחים קטנים. בחיי הנישואין והמשפחה, החוסן אינו נבנה ממחוות גרנדיוזיות חד-פעמיות, אלא מרשת צפופה של חיבורים יומיומיים קטנים – הקשבה, עזרה הדדית, מילה טובה ושמירה על שגרה תומכת.
הפרק מעלה את המתח שבין חומר לרוח: כיצד מבנה פיזי, מוגבל במידותיו ובחומריו, יכול להכיל את האינסוף האלוהי? האם הדקדקנות בפרטים הטכניים והחומריים מקרבת את האדם אל הרוחני או שמא היא עלולה לצמצם אותו לכדי פולחן של חפצים וזהב?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת־כָּל־מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה׃
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל־בְּצַלְאֵל וְאֶל־אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל־אִישׁ חֲכַם־לֵב אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל־הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃
וַיִּקְחוּ מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה אֵת כָּל־הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִמְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לַעֲשֹׂת אֹתָהּ וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר׃
וַיָּבֹאוּ כָּל־הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל־מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ־אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר־הֵמָּה עֹשִׂים׃
וַיֹּאמְרוּ אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ׃
וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל־יַעֲשׂוּ־עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא׃
וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם לְכָל־הַמְּלָאכָה לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ וְהוֹתֵר׃
וַיַּעֲשׂוּ כָל־חֲכַם־לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה אֶת־הַמִּשְׁכָּן עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָם׃
אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְכָל־הַיְרִיעֹת׃
וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל־אֶחָת וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חִבַּר אַחַת אֶל־אֶחָת׃
וַיַּעַשׂ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּמַּחְבָּרֶת כֵּן עָשָׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית׃
חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אַחַת אֶל־אֶחָת׃
וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת־הַיְרִעֹת אַחַת אֶל־אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד׃
וַיַּעַשׂ יְרִיעֹת עִזִּים לְאֹהֶל עַל־הַמִּשְׁכָּן עַשְׁתֵּי־עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת עָשָׂה אֹתָם׃
אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְאַרְבַּע אַמּוֹת רֹחַב הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת׃
וַיְחַבֵּר אֶת־חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וְאֶת־שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד׃
וַיַּעַשׂ לֻלָאֹת חֲמִשִּׁים עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצֹנָה בַּמַּחְבָּרֶת וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עָשָׂה עַל־שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית׃
וַיַּעַשׂ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים לְחַבֵּר אֶת־הָאֹהֶל לִהְיֹת אֶחָד׃
וַיַּעַשׂ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵלִים מְאָדָּמִים וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים׃
עֶשֶׂר אַמֹּת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃
שְׁתֵּי יָדֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מְשֻׁלָּבֹת אַחַת אֶל־אֶחָת כֵּן עָשָׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קְרָשִׁים לִפְאַת נֶגֶב תֵּימָנָה׃
וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי־כֶסֶף עָשָׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקְּרָשִׁים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת־הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו׃
וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עָשָׂה עֶשְׂרִים קְרָשִׁים׃
וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃
וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה עָשָׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים׃
וּשְׁנֵי קְרָשִׁים עָשָׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם׃
וְהָיוּ תוֹאֲמִם מִלְּמַטָּה וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים אֶל־רֹאשׁוֹ אֶל־הַטַּבַּעַת הָאֶחָת כֵּן עָשָׂה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת׃
וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד׃
וַיַּעַשׂ בְּרִיחֵי עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָת׃
וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע־הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן לִבְרֹחַ בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מִן־הַקָּצֶה אֶל־הַקָּצֶה׃
וְאֶת־הַקְּרָשִׁים צִפָּה זָהָב וְאֶת־טַבְּעֹתָם עָשָׂה זָהָב בָּתִּים לַבְּרִיחִם וַיְצַף אֶת־הַבְּרִיחִם זָהָב׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הַפָּרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב עָשָׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים׃
וַיַּעַשׂ לָהּ אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וַיְצַפֵּם זָהָב וָוֵיהֶם זָהָב וַיִּצֹק לָהֶם אַרְבָּעָה אַדְנֵי־כָסֶף׃
וַיַּעַשׂ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה רֹקֵם׃
וְאֶת־עַמּוּדָיו חֲמִשָּׁה וְאֶת־וָוֵיהֶם וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וַחֲשֻׁקֵיהֶם זָהָב וְאַדְנֵיהֶם חֲמִשָּׁה נְחֹשֶׁת׃