שמואל ב · פרק ב׳
שתי ממלכות, בריכה אחת וחרב שאוכלת לנצח
וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל־יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי־מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד־מָתַי לֹא־תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם׃
פסוק כוהשופר שהביא את השלום
הלילה נספר על דוד המלך, שהיה איש אמיץ וטוב לב. אחרי תקופה ארוכה של נדודים, אלוהים אמר לו לעלות לעיר יפה שנקראת חברון, ושם האנשים שמחו מאוד והפכו אותו למלך שלהם. דוד רצה שיהיה רק טוב לכולם, אבל במקום אחר בארץ, שר צבא בשם אבנר המליך מלך אחר, והעם התחלק לשני מחנות. יום אחד נפגשו שני הצבאות ליד בריכת מים גדולה. הם התחילו להתווכח ולריב, ואפילו עשהאל, שהיה אח של יואב ורץ מהר כמו צבי קטן, נפגע בתוך המהומה. אבנר ראה שהמריבה הופכת לעצובה מדי, והבין שכולם בעצם אחים מאותה משפחה גדולה. הוא צעק בקול רם ליואב: 'בוא נפסיק להילחם! הרי הריב הזה מביא רק עצב'. יואב הקשיב, לקח שופר גדול, ותקע בו חזק-חזק! כולם שמעו את קול השופר, עצרו מיד, והלכו לישון בשקט ובשלום.
הפסוק מזכיר לנו שגם בעיצומו של ויכוח סוער, מישהו צריך להיות המבוגר האחראי ולצעוק 'עצור' לפני שיהיה מאוחר מדי.
הסיפור מדגיש את החשיבות של עצירת מריבות בזמן. ילדים נתקלים לעיתים קרובות במצבים שבהם משחק תמים עם חברים או אחים הופך לוויכוח סוער. תוכלו להשתמש בסיפור כדי להסביר לילד שכמו שיואב תקע בשופר ועצר את כולם, גם לנו יש 'שופר פנימי' - היכולת לעצור לרגע, לנשום עמוק, ולהגיד 'סטופ, בואו נשלים'. זהו כלי נהדר לפיתוח שליטה עצמית ופתרון קונפליקטים בדרכי שלום.
- למה לדעתך אבנר ויואב החליטו להפסיק לריב בסופו של דבר?
- אם היה לך שופר קסמים שיכול לעצור מריבות, מתי היית תוקע בו?
- איך אתה מרגיש בגוף כשיש סביבך שקט ושלום אחרי שהשלמת עם חבר?
שני מלכים ושלום אחד קטן
דמיין שאתה עומד על גבעה ירוקה, ורואה שני מחנות של אנשים. אחרי מות המלך שאול, דוד שואל את אלוהים לאן ללכת, ומגיע לעיר חברון, שם כולם שמחים ומכתירים אותו למלך. אבל אז, מפקד צבא ישן בשם אבנר מחליט להמליך מלך אחר על שאר השבטים. פתאום יש שני מלכים לעם אחד! יום אחד, שני הצבאות נפגשים ליד בריכת מים גדולה וכחולה. במקום לדבר, הם מתחילים להילחם. זה עצוב ומסוכן, ואפילו עשהאל, רץ מהיר כמו צבי, נפגע בקרב. אבנר מבין שזה אסון וצועק ליואב, מפקד הצבא השני: 'עצור! כולנו אחים, למה שנמשיך להילחם?' יואב שומע, תוקע בשופר חזק, וכולם מפסיקים מיד וחוזרים הביתה. הריב נגמר, אבל הלב עדיין קצת דואג.
אבנר צועק ליואב: 'עד מתי נמשיך לריב ולהילחם? הרי בסוף כולנו נצטער על זה, כי אנחנו אחים!'
עשהאל, אחיו של יואב, היה רץ כל כך מהר, שהתנ"ך משווה אותו לצבי קל רגליים שרץ בשדה!
האם השקט בין שני המלכים יישמר, או שחלילה תפרוץ מלחמה חדשה? בפרק הבא נגלה!
הבריכה בגבעון: כשהמשחק הופך למלחמה
לאחר מותו של המלך שאול, דוד עולה לחברון ונמשח למלך על שבט יהודה. במקביל, אבנר בן נר, שר הצבא של שאול, ממליך את בנו של שאול, איש בושת, על שאר שבטי ישראל. המצב המתוח מוביל למפגש טעון ליד בריכת גבעון בין שני הצבאות. אבנר מציע ליואב, שר הצבא של דוד, לערוך 'משחק' בין הלוחמים הצעירים, אך המשחק יוצא משליטה והופך לקרב קטלני שבו נופלים עשרים וארבעה לוחמים. בעקבות זאת פורצת מלחמה קשה. עשהאל, אחיו של יואב הידוע במהירותו העצומה, רודף אחרי אבנר ולא מסכים להרפות למרות אזהרותיו של אבנר. בסופו של דבר אבנר נאלץ להרוג אותו. רק קריאתו הנואשת של אבנר ליואב להפסיק את מלחמת האחים מביאה לעצירת הלחימה.
אבנר קורא ליואב לעצור את הלחימה ומזכיר לו שמלחמה בין אחים מביאה רק כאב ומרירות בסופו של דבר.
לפעמים משחק תמים או 'ירידה' בצחוק על חבר יכולים להדרדר במהירות למריבה קשה. אם אתם רואים שהעסק מתחמם, תהיו אלה שמורידים את הלהבות לפני שמישהו ייפגע.
זה ממש כמו ויכוח בקבוצת הווטסאפ הכיתתית שמתחיל כבדיחה או אתגר קטן, אבל מהר מאוד הופך לחרם או לריב ענק שבו כולם נפגעים ושוכחים שהם בעצם חברים לאותה כיתה.
חוקי המשחק השתנו: הטרגדיה של בריכת גבעון
אחרי מותו של המלך שאול, דוד לא ממהר לתפוס את השלטון בכוח. הוא מתייעץ עם אלוהים ועולה לחברון, שם אנשי שבט יהודה מכתירים אותו למלך. אבל הממלכה מפולגת: אבנר בן נר, שר הצבא החזק של שאול, ממליך את איש בושת, בנו של שאול, על שאר השבטים. המתיחות הזו מתפוצצת ליד בריכת גבעון, שם נפגשים שני הצבאות. מה שהתחיל כהצעה של אבנר ל'משחק' או דו-קרב סמלי בין הלוחמים הצעירים, הופך בשניות למרחץ דמים נורא. בקרב שמתפתח, עשהאל, אחיו הצעיר והסופר-מהיר של יואב (מפקד צבא דוד), רודף אחרי אבנר. אבנר מנסה להזהיר אותו ולמנוע את מותו כדי לא לפתוח סכסוך דמים אישי עם יואב, אבל עשהאל מסרב לעצור ואבנר הורג אותו. רק כששני הצבאות עומדים זה מול זה על הגבעות, אבנר קורא ליואב להפסיק את הטירוף ומזכיר לו שהם אחים. יואב תוקע בשופר והלחימה נעצרת, אך הפצעים העמוקים כבר נפערו.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית בקרב, שבה אבנר בן נר, שר הצבא של בית שאול, קורא ליואב בן צרויה, מפקד צבא דוד, להפסיק את שפיכות הדמים בין האחים. קריאה זו חושפת את ההבנה המאוחרת והכואבת כי למלחמת אחים אין מנצחים, אלא רק מפסידים, וכי המשך הלחימה יוביל למרירות ואסון לשני הצדדים.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציג לנו את אחד הרגעים הכואבים ביותר בהיסטוריה המקראית - תחילתה של מלחמת אזרחים. אחרי שנים של רדיפות מצד שאול, דוד סוף סוף מקבל הכרה ומולך בחברון, אבל השמחה חלקה מאוד. הממלכה מפולגת לשניים. מה שמרתק כאן הוא הדינמיקה בין המפקדים. אבנר בן נר מייצג את הדור הישן, שמנסה לשמור על כוחו של בית שאול בכל מחיר, אפילו על ידי המלכת מלך חלש כמו איש בושת. יואב בן צרויה, מפקד צבא דוד, הוא איש צבא קשוח ונאמן. המפגש ביניהם ליד בריכת גבעון מדגים איך אגו וקצר בתקשורת יכולים להוביל לאסון. ההצעה של אבנר ש'הנערים ישחקו לפנינו' היא כנראה ניסיון לפתור את הסכסוך בדו-קרב ייצוגי, אבל בגלל חוסר אמון הדדי, הלוחמים פשוט הורגים זה את זה בו-זמנית. מכאן הכל מידרדר למלחמה כוללת. הסיפור של עשהאל, אחיו של יואב, הוא שיעור כואב על הגבול הדק שבין נחישות לבין עקשנות עיוורת. עשהאל מהיר כמו צבי, והוא בטוח שהמהירות שלו תביא לו את התהילה של הריגת שר הצבא האויב. אבנר מנסה להציל אותו מעצמו, מתוך הבנה פוליטית ואישית עמוקה: הוא יודע שאם הוא יהרוג את עשהאל, יואב לעולם לא יסלח לו ותתחיל נקמת דם משפחתית. אבל עשהאל לא מקשיב. בסופו של דבר, אבנר משתמש בקצה האחורי של החנית שלו כדי לפגוע בו, פגיעה קטלנית. המלחמה נעצרת רק כשאבנר פונה אל ההיגיון והאחווה של יואב. הקריאה שלו 'הלנצח תאכל חרב?' היא קריאה אוניברסלית נגד מלחמות מיותרות. יואב מקבל את הקריאה ותוקע בשופר, אבל המוות של עשהאל כבר סימן את תחילתו של מעגל נקמה אישי שישפיע על כל המשך הספר.
אם היית יואב, האם היית מקשיב לקריאה של אבנר לעצור את המלחמה, למרות שהוא הרגע הרג את אח שלך?
שתי ממלכות, בריכה אחת וחרב שאוכלת לנצח
שמואל ב' פרק ב' מתאר את המעבר המורכב והמתוח של השלטון לאחר מות שאול המלך. דוד פועל בזהירות ובכפיפות להכוונה אלוהית: הוא שואל בה' ועולה עם משפחתו ואנשיו לעיר המקלט חברון, שם אנשי יהודה מושחים אותו למלך עליהם. במקביל, הוא שולח מסר פיוס והערכה לאנשי יבש גלעד על שקברו את שאול. אולם, אחדות הממלכה נסדקת מיד כאשר אבנר בן נר, שר צבאה של שושלת שאול, ממליך את איש בושת בן שאול על שאר שבטי ישראל במחניים. המתיחות הפוליטית מתורגמת במהרה לעימות צבאי ישיר ליד בריכת גבעון. אבנר ויואב בן צרויה, מפקדי שני הצבאות, נפגשים ומסכימים על 'משחק' לוחמים מקדים, שהופך מיד לדו-קרב קטלני הדדי שבו נופלים כל עשרים וארבעה המשתתפים. בעקבות האסון מתפתחת מלחמה קשה שבה ידם של אנשי דוד על העליונה. במהלך המרדף, עשהאל, אחיו המהיר של יואב, רודף בעקשנות אחרי אבנר. למרות אזהרותיו החוזרות ונשנות של אבנר, המבקש להימנע מאיבה אישית עם יואב, עשהאל מסרב לסגת ואבנר הורג אותו. המלחמה נבלמת רק כאשר אבנר קורא ליואב להפסיק את שפיכות הדמים בין האחים, ויואב נענה לקריאה ותוקע בשופר.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית בקרב, שבה אבנר בן נר, שר הצבא של בית שאול, קורא ליואב בן צרויה, מפקד צבא דוד, להפסיק את שפיכות הדמים בין האחים. קריאה זו חושפת את ההבנה המאוחרת והכואבת כי למלחמת אחים אין מנצחים, אלא רק מפסידים, וכי המשך הלחימה יוביל למרירות ואסון לשני הצדדים.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ב' של שמואל ב' מהווה צומת דרכים פוליטי וצבאי קריטי, המציג את המעבר המורכב משלטון יחיד של שושלת שאול למלכות דוד, תוך חשיפת השברים העמוקים בחברה הישראלית. דוד מתגלה בפתח הפרק כמנהיג שקול המבין את גבולות כוחו; הוא אינו אץ לתפוס את כס המלוכה בירושלים או בשאר השבטים, אלא מבקש אישור אלוהי לעלות לחברון, בירת יהודה. צעדו המדיני הראשון - שליחת מלאכים לאנשי יבש גלעד - הוא מופת של דיפלומטיה אצילית. דוד משבח את נאמנותם לשאול המנוח, ובכך מאותת לשבטי הצפון כי אין בכוונתו לנקום בתומכי השלטון הקודם, אלא להמשיך בקו של חסד ואחדות. מנגד, אבנר בן נר פועל מתוך מניעים הישרדותיים ופוליטיים מובהקים. הוא מזהה את הוואקום המנהיגותי וממליך את איש בושת, דמות חלשה ופסיבית, במחניים שבעבר הירדן המזרחי - מקום מוגן יחסית מפני פלישת פלשתים ומפני השפעתו של דוד. חלוקה זו יוצרת שתי ישויות פוליטיות נפרדות ומכינה את הקרקע להתנגשות הבלתי נמנעת. המפגש בבריכת גבעון טעון באירוניה ספרותית טרגית. ההצעה של אבנר 'יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו' משתמשת בלשון נקייה ('משחק') לתיאור דו-קרב אכזרי. המונח 'חלקת הצורים' שניתן למקום משקף את חדות החרבות ואת קשיחות הלבבות של הלוחמים, שאחזו איש בראש רעהו ונפלו יחד ללא הכרעה. אירוע זה מדגים כיצד סכסוכים אלימים ניזונים לעיתים קרובות מאשליה של שליטה ו'משחק מבוקר', אשר יוצאים במהירות מכלל שליטה. מותו של עשהאל מידי אבנר מעמיק את הממד הטרגי של הפרק. עשהאל, המתואר כ'קל ברגליו כאחד הצבאים', מייצג את הלהט והנחישות הצעירה, אך חסרת הניסיון. המרדף שלו אחרי אבנר אינו רק צבאי אלא אישי - ניסיון להשיג תהילה מהירה. אבנר, המנוסה והמפוכח, מבין את ההשלכות החברתיות והמשפחתיות של הריגת עשהאל. הוא מנסה להניא אותו שוב ושוב, ומציע לו לקחת את שללו של לוחם אחר, אך עשהאל שבוי בתוך האובססיה של המרדף. הריגתו של עשהאל באמצעות קצה החנית האחורי מדגישה את חוסר הרצון של אבנר להרוג אותו פגיעה ישירה, אך גם את המיומנות הקטלנית שלו. קריאתו של אבנר ליואב בסוף היום - 'הלנצח תאכל חרב?' - מעלה שאלה מוסרית נוקבת המהדהדת לאורך הדורות. היא חושפת את האמת המרה של מלחמות אחים: הניצחון הטקטי הוא תמיד הפסד אסטרטגי ומוסרי. יואב, למרות מזגו הסוער, מכיר באמת הזו ועוצר את המרדף, אך זרעי השנאה ונקמת הדם העתידית כבר נזרעו בקרקע הממלכה המפולגת.
- דיפלומטיה של חסד על פני כוחנותדוד בוחר לשבח את אנשי יבש גלעד על נאמנותם ליריבו המנוח, שאול, במקום לדרוש מהם שבועת אמונים מיידית. בעולם העסקים או הניהול המודרני, כאשר מנהל נכנס לתפקיד חדש, הדרך האפקטיבית ביותר לבנות אמון אינה באמצעות הפגנת כוח או מחיקת העבר, אלא באמצעות הכרה והערכה לפועלם של קודמיו ושל אלו שהיו נאמנות להם.
- הסכנה שב'משחקי כוח' מבוקריםההצעה לדו-קרב ייצוגי בגבעון נועדה כנראה למנוע מלחמה כוללת, אך היא הציתה אותה בפועל. בחיים האישיים והמקצועיים, ניסיונות לפתור קונפליקטים עמוקים באמצעות 'עקיצות' קטנות, מאבקי כוח עקיפים או 'משחקים' חברתיים מניפולטיביים נועדו לכישלון. הם כמעט תמיד מסלימים ומייצרים פגיעות עמוקות שקשה מאוד לרפא.
- האחריות לעצור את מעגל ההסלמהאבנר ויואב מייצגים שני צדדים בקונפליקט מדמם, אך ברגע האמת, אבנר מוצא את האומץ לקרוא להפסקת אש ויואב מוצא את הבגרות להיענות לה. בקונפליקטים משפחתיים או עסקיים מתמשכים, קל מאוד להישאב למעגל אינסופי של 'מי התחיל' ו'מי פגע במי יותר'. הגדולה נמדדת ביכולת להיות הראשון שמציע לעצור, גם כאשר הרגשות סוערים והכאב האישי נוכח.
הפרק מציג מתח בלתי פתור בין חובת הנאמנות המשפחתית והשבטית (נקמת הדם של יואב על מות אחיו עשהאל) לבין הצורך הלאומי והמוסרי בפיוס ובמניעת מלחמת אחים. האם ניתן אי פעם לגשר על הפער בין הכאב האישי והפרטי לבין האינטרס הכללי, או שמא מעגלי הנקמה האישיים חזקים מכל היגיון פוליטי וממלכתי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר הַאֶעֱלֶה בְּאַחַת עָרֵי יְהוּדָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו עֲלֵה וַיֹּאמֶר דָּוִד אָנָה אֶעֱלֶה וַיֹּאמֶר חֶבְרֹנָה׃
וַיַּעַל שָׁם דָּוִד וְגַם שְׁתֵּי נָשָׁיו אֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵלִית וַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי׃
וַאֲנָשָׁיו אֲשֶׁר־עִמּוֹ הֶעֱלָה דָוִד אִישׁ וּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֵי חֶבְרוֹן׃
וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי יְהוּדָה וַיִּמְשְׁחוּ־שָׁם אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל־בֵּית יְהוּדָה וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד אֲשֶׁר קָבְרוּ אֶת־שָׁאוּל׃
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל־אַנְשֵׁי יָבֵישׁ גִּלְעָד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם בְּרֻכִים אַתֶּם לַיהוָה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם־אֲדֹנֵיכֶם עִם־שָׁאוּל וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ׃
וְעַתָּה יַעַשׂ־יְהוָה עִמָּכֶם חֶסֶד וֶאֱמֶת וְגַם אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה אִתְּכֶם הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַדָּבָר הַזֶּה׃
וְעַתָּה תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם וִהְיוּ לִבְנֵי־חַיִל כִּי־מֵת אֲדֹנֵיכֶם שָׁאוּל וְגַם־אֹתִי מָשְׁחוּ בֵית־יְהוּדָה לְמֶלֶךְ עֲלֵיהֶם׃
וְאַבְנֵר בֶּן־נֵר שַׂר־צָבָא אֲשֶׁר לְשָׁאוּל לָקַח אֶת־אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וַיַּעֲבִרֵהוּ מַחֲנָיִם׃
וַיַּמְלִכֵהוּ אֶל־הַגִּלְעָד וְאֶל־הָאֲשׁוּרִי וְאֶל־יִזְרְעֶאל וְעַל־אֶפְרַיִם וְעַל־בִּנְיָמִן וְעַל־יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה׃
בֶּן־אַרְבָּעִים שָׁנָה אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל וּשְׁתַּיִם שָׁנִים מָלָךְ אַךְ בֵּית יְהוּדָה הָיוּ אַחֲרֵי דָוִד׃
וַיְהִי מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה דָוִד מֶלֶךְ בְּחֶבְרוֹן עַל־בֵּית יְהוּדָה שֶׁבַע שָׁנִים וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים׃
וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן־נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעוֹנָה׃
וְיוֹאָב בֶּן־צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל־בְּרֵכַת גִּבְעוֹן יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל־הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל־הַבְּרֵכָה מִזֶּה׃
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל־יוֹאָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יוֹאָב יָקֻמוּ׃
וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד׃
וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבּוֹ בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעוֹן׃
וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה קָשָׁה עַד־מְאֹד בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּנָּגֶף אַבְנֵר וְאַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד׃
וַיִּהְיוּ־שָׁם שְׁלֹשָׁה בְּנֵי צְרוּיָה יוֹאָב וַאֲבִישַׁי וַעֲשָׂהאֵל וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה׃
וַיִּרְדֹּף עֲשָׂהאֵל אַחֲרֵי אַבְנֵר וְלֹא־נָטָה לָלֶכֶת עַל־הַיָּמִין וְעַל־הַשְּׂמֹאול מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר׃
וַיִּפֶן אַבְנֵר אַחֲרָיו וַיֹּאמֶר הַאַתָּה זֶה עֲשָׂהאֵל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי׃
וַיֹּאמֶר לוֹ אַבְנֵר נְטֵה לְךָ עַל־יְמִינְךָ אוֹ עַל־שְׂמֹאלֶךָ וֶאֱחֹז לְךָ אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וְקַח־לְךָ אֶת־חֲלִצָתוֹ וְלֹא־אָבָה עֲשָׂהאֵל לָסוּר מֵאַחֲרָיו׃
וַיֹּסֶף עוֹד אַבְנֵר לֵאמֹר אֶל־עֲשָׂהאֵל סוּר לְךָ מֵאַחֲרָי לָמָּה אַכֶּכָּה אַרְצָה וְאֵיךְ אֶשָּׂא פָנַי אֶל־יוֹאָב אָחִיךָ׃
וַיְמָאֵן לָסוּר וַיַּכֵּהוּ אַבְנֵר בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל־הַחֹמֶשׁ וַתֵּצֵא הַחֲנִית מֵאַחֲרָיו וַיִּפָּל־שָׁם וַיָּמָת תחתו [תַּחְתָּיו] וַיְהִי כָּל־הַבָּא אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־נָפַל שָׁם עֲשָׂהאֵל וַיָּמֹת וַיַּעֲמֹדוּ׃
וַיִּרְדְּפוּ יוֹאָב וַאֲבִישַׁי אַחֲרֵי אַבְנֵר וְהַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וְהֵמָּה בָּאוּ עַד־גִּבְעַת אַמָּה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי־גִיחַ דֶּרֶךְ מִדְבַּר גִּבְעוֹן׃
וַיִּתְקַבְּצוּ בְנֵי־בִנְיָמִן אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּהְיוּ לַאֲגֻדָּה אֶחָת וַיַּעַמְדוּ עַל רֹאשׁ־גִּבְעָה אֶחָת׃
וַיִּקְרָא אַבְנֵר אֶל־יוֹאָב וַיֹּאמֶר הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב הֲלוֹא יָדַעְתָּה כִּי־מָרָה תִהְיֶה בָּאַחֲרוֹנָה וְעַד־מָתַי לֹא־תֹאמַר לָעָם לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי אֲחֵיהֶם׃
וַיֹּאמֶר יוֹאָב חַי הָאֱלֹהִים כִּי לוּלֵא דִּבַּרְתָּ כִּי אָז מֵהַבֹּקֶר נַעֲלָה הָעָם אִישׁ מֵאַחֲרֵי אָחִיו׃
וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשּׁוֹפָר וַיַּעַמְדוּ כָּל־הָעָם וְלֹא־יִרְדְּפוּ עוֹד אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא־יָסְפוּ עוֹד לְהִלָּחֵם׃
וְאַבְנֵר וַאֲנָשָׁיו הָלְכוּ בָּעֲרָבָה כֹּל הַלַּיְלָה הַהוּא וַיַּעַבְרוּ אֶת־הַיַּרְדֵּן וַיֵּלְכוּ כָּל־הַבִּתְרוֹן וַיָּבֹאוּ מַחֲנָיִם׃
וְיוֹאָב שָׁב מֵאַחֲרֵי אַבְנֵר וַיִּקְבֹּץ אֶת־כָּל־הָעָם וַיִּפָּקְדוּ מֵעַבְדֵי דָוִד תִּשְׁעָה־עָשָׂר אִישׁ וַעֲשָׂה־אֵל׃
וְעַבְדֵי דָוִד הִכּוּ מִבִּנְיָמִן וּבְאַנְשֵׁי אַבְנֵר שְׁלֹשׁ־מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵתוּ׃
וַיִּשְׂאוּ אֶת־עֲשָׂהאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּקֶבֶר אָבִיו אֲשֶׁר בֵּית לָחֶם וַיֵּלְכוּ כָל־הַלַּיְלָה יוֹאָב וַאֲנָשָׁיו וַיֵּאֹר לָהֶם בְּחֶבְרוֹן׃