שמואל ב · פרק ג׳
בין בריתות לנקמת דם: עלייתו הטרגית של בית דוד
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי־שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל׃
פסוק ל״חהדרך הקשה אל השלום
היה היה מלך טוב לב ושמו דוד, שגר בעיר חברון ורצה מאוד שכל העם יחיה יחד בשלום ובשלווה. יום אחד, הגיע אליו אבנר, שהיה המפקד של הצבא השני. אבנר אמר לדוד: 'אני רוצה לעזור לך להביא שלום לכולם!'. דוד שמח כל כך, והם עשו מסיבה גדולה והבטיחו להיות חברים. אבל יואב, שהיה שר הצבא של דוד, עדיין כעס על אבנר בגלל דברים שקרו פעם, מזמן. יואב עשה מעשה לא יפה ולא שמר על השלום. דוד המלך היה עצוב מאוד כששמע על כך, והוא בכה והראה לכולם כמה חשוב לדבר ולפתור בעיות בדרכים טובות, ולא בכעס. דוד לימד את כולם שגם כשקשה, תמיד צריך לשאוף לשלום ולחברות.
דוד מלמד אותנו להעריך את הזולת ולכבד את היריבים שלנו, במיוחד ברגעים קשים של אובדן.
הסיפור נוגע בערך של סליחה ושלום מול כעס ונקמה. דרך דמותו של דוד, שמנסה לעשות שלום עם אויבו לשעבר אבנר, ודרך המעשה המצער של יואב שפועל מתוך כעס ישן, אפשר להסביר לילדים כמה כעס יכול להרוס דברים יפים. מומלץ לשוחח עם הילד על החשיבות של פתרון מריבות בשיחה ולא ב'להחזיר' או לנקום, ולעזור לו לזהות דרכים להירגע כשהוא מרגיש שהכעס משתלט עליו.
- מה לדעתך דוד המלך הרגיש כשהוא גילה שיואב הרס את הסכם השלום עם אבנר?
- כשאתה כועס על חבר בגלל משהו שקרה אתמול, מה יכול לעזור לך לסלוח לו ולשחק איתו שוב?
- איך אנחנו יכולים להביא עוד שלום ושמחה בבית שלנו או בגן מחר?
השלום שכמעט הצליח
דמיין שאתה עומד בעיר העתיקה חברון. המלך דוד נמצא שם, והוא מנסה לאחד את כל העם שיהיו חברים. פתאום מגיע אבנר, שהיה שר הצבא של המשפחה היריבה. אבנר אומר לדוד: 'בוא נעשה שלום! אני אעזור לך שכולם יהיו יחד'. דוד כל כך שמח! הם עושים מסיבה גדולה ואבנר יוצא לדרך בשלום ובשמחה. אבל אז מגיע יואב, שר הצבא של דוד. יואב כועס מאוד על אבנר בגלל ריב ישן. בלי שדוד ידע, יואב עושה מעשה נורא ועוצר את אבנר. דוד המלך עצוב מאוד, הוא בוכה ומראה לכולם שהוא רצה רק שלום ולא כעס. מה יקרה עכשיו כשכולם עצובים ודואגים?
דוד המלך אומר לכולם שאבנר היה איש חשוב מאוד וגיבור גדול, ועצוב מאוד שהוא כבר לא איתנו.
הידעת שדוד המלך לא הסכים לאכול שום דבר במשך יום שלם כדי להראות לכולם כמה הוא עצוב על מותו של אבנר?
מה יקרה עכשיו לממלכה של דוד אחרי שאבנר איננו? בפרק הבא נגלה אם השלום עדיין אפשרי.
הסכם השלום שנגמר בטרגדיה
בזמן שבארץ משתוללת מלחמה ארוכה בין תומכי דוד לתומכי שאול, אבנר בן נר, המפקד החזק של צבא שאול, מחליט לעשות תפנית דרמטית. בעקבות ויכוח קשה עם המלך שלו, איש-בושת, אבנר מחליט לעבור לצד של דוד ולהעביר אליו את השלטון על כל ישראל. דוד מסכים, אך מציב תנאי: לקבל חזרה את אשתו הראשונה, מיכל בת שאול. העסקה נסגרת במפגש חגיגי בחברון. אלא ששר הצבא של דוד, יואב, חוזר מהקרב ומגלה על ההסכם. יואב, שנוטר טינה אישית לאבנר על כך שהרג את אחיו עשהאל בקרב קודם, מחליט לקחת את החוק לידיים. הוא מזמן את אבנר בחשאי ורוצח אותו בשער העיר. דוד המזועזע מתנער מהרצח, מקלל את משפחת יואב, ועורך לאבנר הלוויה ממלכתית קורעת לב.
דוד מראה לנו שגם כשמישהו היה פעם בצד השני, צריך לדעת לכבד אותו ולהעריך את הדברים הגדולים שהוא עשה.
כשאתם כועסים על מישהו בגלל משהו מהעבר, אל תפעלו מהבטן ובטח אל תהרסו הזדמנויות לשלום של אחרים. נקמה רק מייצרת עוד בעיות.
זה כמו ששני מנהיגי תנועות נוער יריבות מחליטים סוף סוף לשתף פעולה ולעשות אירוע משותף, אבל חבר צוות אחד שעדיין כועס על ריב ישן מחליט להרוס את הכל מאחורי הגב שלהם.
פוליטיקה, נקמה ודם חם בחברון
הפרק מציג מאבק כוחות מורכב ומתוח בין בית שאול הדועך לבית דוד המתחזק בחברון. אבנר בן נר, האיש החזק בבית שאול, מסתכסך עם המלך איש-בושת ומחליט להעביר את נאמנותו לדוד. דוד מנצל את ההזדמנות הפוליטית ומציב תנאי ראשון: החזרת מיכל, אשתו הראשונה ובת שאול, מהלך שמחזק את הלגיטימיות שלו למלוכה. המשא ומתן מצליח, ואבנר מגיע לחברון, חוגג עם דוד ויוצא לאחד את העם תחתיו. אלא שהאידיליה הפוליטית מתנפצת כשיוֹאָב, מפקד צבאו של דוד, חוזר לעיר. יואב, שמונע מחשש למעמדו הצבאי ומנקמת דם אישית על מות אחיו עשהאל, רוצח את אבנר במרמה בשער העיר. דוד נקלע למשבר פוליטי ותדמיתי חמור. כדי להוכיח לעם שלא היה לו חלק ברצח, הוא מקלל את יואב בפומבי, עורך אבל לאומי כבד ובוכה על קברו של אבנר, תוך שהוא מודה בכאב ששותפיו קשים ואלימים מדי עבורו.
הפסוק מבטא את הכרתו העמוקה של דוד בגדולתו של אבנר בן נר, שהיה עד לא מכבר אויבו המר. דוד מסרב להתעלם מאישיותו ומחשיבותו של המנהיג שנרצח, ומביע אבל לאומי אמיתי שמטרתו גם לנקות את שמו שלו מהחשד ברצח, וגם להעניק כבוד אחרון לאדם שהיה יכול להוביל לאיחוד הממלכה ללא שפיכות דמים נוספת.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה זורק אותנו ישירות אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה המקראית, ומראה לנו שההיסטוריה לא מעוצבת רק על ידי אידיאולוגיות גדולות, אלא גם על ידי אגו, עלבונות אישיים ואינטרסים צרים. הכל מתחיל בעימות פנימי בין אבנר למלך איש-בושת. איש-בושת מאשים את אבנר שלקח את פילגשו של שאול המנוח, מעשה שנתפס באותם ימים כהצהרת כוונות על כס המלכות. אבנר, שנעלב עד עמקי נשמתו מהאשמה הזו אחרי כל מה שעשה למען בית שאול, מחליט לחצות את הקווים. הוא פונה לדוד ומציע לו את המלוכה על כל ישראל. דוד, פוליטיקאי מנוסה, מבין את גודל השעה אך דורש קודם כל את מיכל בת שאול. החזרת מיכל היא לא רק עניין רומנטי; היא צעד אסטרטגי שנועד לקשור את דוד לשושלת המלוכה הקודמת ולהקל על שבטי הצפון לקבל אותו כמלך. המעבר של מיכל מלווה בטרגדיה אנושית קטנה – בעלה הנוכחי, פלטיאל בן ליש, הולך אחריה ובוכה, עד שאבנר מצווה עליו לחזור. המפגש בין דוד לאבנר בחברון מסתיים בלחיצת יד ובמשתה חגיגי, ונראה שהאיחוד קרוב מתמיד. אבל אז נכנס לתמונה יואב בן צרויה. יואב מייצג את הפן האימפולסיבי והאלים של המערכת. הוא מונע משני מניעים חזקים: נקמת דם על מות אחיו עשהאל (שנהרג על ידי אבנר בקרב קודם), ופחד פוליטי שאבנר יתפוס את מקומו כשר הצבא הבכיר של דוד. יואב פועל בחשאי, ללא ידיעת דוד, ורוצח את אבנר בדם קר בשער העיר. הרצח הזה מעמיד את דוד במצב בלתי אפשרי. אם העם יחשוב שדוד תכנן את הרצח, השבטים הצפוניים לעולם לא יקבלו אותו כמלך והמדינה תיגרר למלחמת אזרחים נצחית. דוד חייב לפעול מהר כדי לנקות את שמו. הוא עושה זאת באמצעות טקס אבל דרמטי ופומבי: הוא קורע את בגדיו, מקונן קינה מרגשת על אבנר, ומסרב לאכול עד שקיעת החמה. העם משתכנע שדוד חף מפשע, אך דוד עצמו נשאר עם תחושת חוסר אונים מול כוחם של בני צרויה, ומבין שלפעמים גם למלך משוח יש מגבלות כוח קשות מול האנשים שמקיפים אותו.
אם היית במקומו של דוד, האם היית מעניש את יואב מיד על הרצח, אפילו במחיר של אובדן תמיכת הצבא והסתכנות במרד פנימי?
בין בריתות לנקמת דם: עלייתו הטרגית של בית דוד
הפרק פותח בתיאור המלחמה הממושכת בין תומכי בית שאול לבין תומכי דוד, כאשר כוחו של דוד הולך ומתעצם בחברון, שם נולדים לו שישה בנים מנשים שונות. מנגד, בבית שאול מתגלע קרע עמוק: המלך איש-בושת מאשים את שר צבאו החזק, אבנר בן נר, ביחסים אסורים עם רצפה בת איה, פילגש שאול המנוח – האשמה הטומנת בחובה חשד לחתרנות תחת המלוכה. אבנר הזועם מחליט להעביר את נאמנותו ואת ממלכת ישראל כולה לידי דוד. דוד נענה להצעה, אך מתנה זאת בהשבת מיכל בת שאול, אשתו הראשונה שנלקחה ממנו. לאחר שאבנר משכנע את זקני ישראל ושבט בנימין לתמוך בדוד, הוא מגיע לחברון, שם נכרתת ברית במשתה חגיגי. אולם, השמחה נקטעת עם שובו של יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד, מפעילות מבצעית. יואב, המונע מחשש לאובדן מעמדו ומנקמת דם אישית על מות אחיו עשהאל בידי אבנר, רוצח את אבנר במרמה בשער העיר. דוד המזועזע מתנער פומבית מהרצח, מקלל את בית יואב, ועורך אבל לאומי כבד כדי להוכיח לעם כי ידו לא הייתה במעל.
הפסוק מבטא את הכרתו העמוקה של דוד בגדולתו של אבנר בן נר, שהיה עד לא מכבר אויבו המר. דוד מסרב להתעלם מאישיותו ומחשיבותו של המנהיג שנרצח, ומביע אבל לאומי אמיתי שמטרתו גם לנקות את שמו שלו מהחשד ברצח, וגם להעניק כבוד אחרון לאדם שהיה יכול להוביל לאיחוד הממלכה ללא שפיכות דמים נוספת.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק מציג ניתוח ריאליסטי ונוקב של מנגנוני הכוח, הנאמנות והאינטרסים המעצבים את המעבר השלטוני מבית שאול לבית דוד. בפתח הדברים, הרשימה הגנאלוגית של בני דוד בחברון אינה רק פרט ביוגרפי, אלא עדות ספרותית ופוליטית להתבססותו של דוד, המרחיב את קשריו הדיפלומטיים באמצעות נישואין פוליטיים (כמו הנישואין למעכה בת מלך גשור). מנגד, בית שאול מוצג בתהליך של התפוררות פנימית, המגיעה לשיאה בעימות בין המלך החלש איש-בושת לבין המצביא הדומיננטי אבנר בן נר. האשמתו של איש-בושת בנוגע לרצפה בת איה חושפת את חולשתו הפוליטית; הוא מנסה להצר את צעדיו של אבנר, אך מעורר תגובת נגד קשה. אבנר, המבין כי הוא הכוח האמיתי מאחורי הכתר, מגיב בזעם אקזיסטנציאלי ('הראש כלב אנכי אשר ליהודה?') ומחליט להעביר את הממלכה לדוד, תוך שהוא מנסח זאת במונחים תיאולוגיים של הגשמת רצון ה'. דרישתו של דוד לקבלת מיכל חזרה משמשת ככלי פוליטי מובהק: מיכל היא החוליה המקשרת לבית שאול, והחזרתה מעניקה לדוד לגיטימציה שלטונית רחבה בקרב שבטי הצפון. סצנת פרידתו של פלטיאל בן ליש ממיכל, ההולך אחריה בבכי עד גבול בנימין ('הלוך ובכה אחריה עד בחורים'), מהווה אתגר מוסרי ואנושי קורע לב בתוך המהלכים הפוליטיים הקרים. מבחינה ספרותית, המילה 'שלום' משמשת כמילה מנחה בפרק, כאשר אבנר נפרד מדוד 'בשלום' שלוש פעמים, מה שמדגיש באירוניה דרמטית את השבר הנורא שעומד להתרחש. הברית הנכרתת בחברון בין דוד לאבנר מייצגת את שיא הדיפלומטיה, אך היא נרמסת מיד על ידי הריאליזם הצבאי האלים של יואב בן צרויה. יואב פועל מתוך שילוב של מניעים: נקמת דם משפחתית על מות אחיו עשהאל, לצד הגנה על מעמדו האישי כשר הצבא מפני מתחרה פוטנציאלי חזק כאבנר. הרצח בשער חברון, שהייתה עיר מקלט מקראית שאמורה להגן על הורגים בשגגה, מהווה פגיעה חמורה בחוק ובסמכות המלך. תגובתו של דוד לרצח חושפת את המורכבות של מוסד המלוכה בראשיתו. דוד מבין כי חשד לשותפות ברצח יחריב את סיכוייו לאחד את העם. לכן, הוא נוקט בצעדי אבל קיצוניים – קריעת בגדים, לבישת שק, צום מוחלט וקינה פיוטית נוקבת ('הכמות נבל ימות אבנר'). הוא אף מטיל קללה נמרצת על בית יואב, המאחלת להם מחלות ועוני, כדי להרחיק את עצמו מהמעשה. פעולות אלו משכנעות את העם בניקיונו של דוד, אך דבריו האינטימיים של דוד לעבדיו בסוף הפרק חושפים את חולשתו המבנית: 'ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני'. דוד מודה כי כוחו הצבאי של יואב הופך אותו לחסין מפני עונש בשלב זה, מה שמציג באור אירוני את מגבלות הכוח של המלך המיועד.
- מגבלות הכוח של המנהיגגם כאשר אדם מגיע לעמדת ניהול בכירה ביותר (כמו מנכ'ל חברה או מנהל פרויקט), הוא מגלה לעיתים קרובות כי הוא תלוי באנשי מפתח חזקים ואלימים בעלי סדר יום משלהם. הלקח הוא שיש להכיר במגבלות הכוח הפורמלי ולפעול בתבונה דיפלומטית כדי לשמור על ערכי הארגון גם מול לחצים פנימיים קשים.
- המחיר האישי של מהלכים מערכתייםבמהלכים עסקיים או פוליטיים גדולים, קל להתעלם מהאנשים הקטנים שנפגעים בדרך, כמו פלטיאל בן ליש שאיבד את אשתו לטובת אינטרס פוליטי. מנהיגות ראויה צריכה לשאוף לצמצם ככל הניתן את הפגיעה באנשים פרטיים, גם כאשר המטרה הכללית נראית מוצדקת.
- הסכנה שבערבוב אינטרס אישי עם חובת תפקידיואב ניצל את סמכותו הצבאית כדי לסגור חשבון אישי ומשפחתי. בעולם המודרני, ניגוד עניינים כזה מתבטא בשימוש במשאבי החברה או המעמד המקצועי כדי לפגוע במתחרים אישיים. חיוני להפריד באופן מוחלט בין רגשות ואינטרסים אישיים לבין מילוי תפקיד ציבורי או מקצועי.
הפרק מעלה את הדילמה המקיאבליסטית הקלאסית: האם מנהיג יכול לשמור על ידיים נקיות לחלוטין מבחינה מוסרית כאשר הוא נאלץ להישען על אנשים אלימים וחסרי עכבות כדי להשיג יציבות ושלום לממלכתו? דוד מתנער מהרצח של אבנר ומקלל את יואב, אך בפועל הוא אינו מעניש אותו וממשיך להשתמש בשירותיו הצבאיים, מה שמותיר את שאלת השותפות המוסרית שלו פתוחה ומורכבת.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים׃
וילדו [וַיִּוָּלְדוּ] לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת׃
וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לאביגל [לַאֲבִיגַיִל] אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן־מַעֲכָה בַּת־תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר׃
וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן־אֲבִיטָל׃
וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן׃
וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל׃
וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת־אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל־אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל־פִּילֶגֶשׁ אָבִי׃
וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל־דִּבְרֵי אִישׁ־בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה־חֶסֶד עִם־בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל־אֶחָיו וְאֶל־מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד־דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֺן הָאִשָּׁה הַיּוֹם׃
כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד כִּי־כֵן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ׃
לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת־כִּסֵּא דָוִד עַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל־יְהוּדָה מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שָׁבַע׃
וְלֹא־יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת־אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ׃
וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל־דָּוִד תחתו [תַּחְתָּיו] לֵאמֹר לְמִי־אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא־תִרְאֶה אֶת־פָּנַי כִּי אִם־לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת־שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת־פָּנָי׃
וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל־אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים׃
וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן־לוש [לָיִשׁ׃]
וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב׃
וּדְבַר־אַבְנֵר הָיָה עִם־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם־תְּמוֹל גַּם־שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם׃
וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי יְהוָה אָמַר אֶל־דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל־אֹיְבֵיהֶם׃
וַיְדַבֵּר גַּם־אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם־אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל־אֲשֶׁר־טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל־בֵּית בִּנְיָמִן׃
וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל־דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־אִתּוֹ מִשְׁתֶּה׃
וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל־דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת־אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃
וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם־דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃
וְיוֹאָב וְכָל־הַצָּבָא אֲשֶׁר־אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא־אַבְנֵר בֶּן־נֵר אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃
וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה־בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה־זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ׃
יָדַעְתָּ אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת־מוֹצָאֲךָ וְאֶת־מבואך [מוֹבָאֶךָ] וְלָדַעַת אֵת כָּל־אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה׃
וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע׃
וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל־תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה־אֵל אָחִיו׃
וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם יְהוָה עַד־עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃
יָחֻלוּ עַל־רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל־בֵּית אָבִיו וְאַל־יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר־לָחֶם׃
וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת־עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יוֹאָב וְאֶל־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה׃
וַיִּקְבְּרוּ אֶת־אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת־קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל־קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל־הָעָם׃
וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל־אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר׃
יָדֶךָ לֹא־אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי־עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל־הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו׃
וַיָּבֹא כָל־הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת־דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם־לִפְנֵי בוֹא־הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם־לֶחֶם אוֹ כָל־מְאוּמָה׃
וְכָל־הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל־הָעָם טוֹב׃
וַיֵּדְעוּ כָל־הָעָם וְכָל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי־שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל׃
וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם יְהוָה לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ׃