שמואל ב · פרק י״ח
בין כס המלכות ללב האב: הטרגדיה ביער אפרים
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר־קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה׃
פסוק לבהלב הגדול של המלך דוד
הלילה נספר על המלך דוד, שהיה מלך חזק מאוד, אבל יותר מכל הוא היה אבא אוהב. לבנו קראו אבשלום. אבשלום עשה טעויות גדולות ואפילו ניסה לקחת מאביו את המלוכה. דוד המלך נאלץ לשלוח את חייליו להגן על הממלכה, אך לפני שיצאו לדרך, הוא ביקש מהם מכל הלב: 'בבקשה, שמרו על אבשלום שלי, אל תפגעו בו'. במהלך הקרב ביער הגדול, אבשלום רכב על פרד מהיר, ופתאום ראשו נתפס בענפי עץ אלה ענקי. הפרד המשיך לרוץ, ואבשלום נשאר תלוי על העץ. למרבה הצער, שר הצבא יואב לא הקשיב לבקשת המלך ופגע באבשלום. כששני רצים מהירים הגיעו לספר לדוד את החדשות, דוד לא שאל על הניצחון, אלא רק דאג לבנו. הלב של דוד היה מלא עצב ואהבה, כי אהבה של אבא ואמא היא הדבר הכי חזק בעולם.
אפשר להסביר לילד שאהבה של הורים לילדים שלהם היא חזקה מכל כעס או מריבה, ותמיד נרצה לשמור עליהם.
הסיפור המורכב הזה מדגיש עבור הילד את הרעיון של אהבה הורית ללא תנאי. גם כאשר ילדים עושים טעויות, מתנהגים בצורה לא נאותה או מתרחקים מאיתנו, האהבה הבסיסית שלנו אליהם אינה משתנה לעולם. מומלץ לנצל את ההזדמנות הזו כדי להסביר לילד שגם כשאנחנו כועסים עליו או מציבים לו גבולות קשים, האהבה שלנו אליו היא מוחלטת ותמיד נרצה לשמור עליו ולהגן עליו מכל משמר. זהו כלי נהדר לבניית ביטחון עצמי וקשר משפחתי חזק.
- למה לדעתך דוד המלך דאג כל כך לאבשלום למרות שאבשלום הכעיס אותו?
- איך אתה מרגיש כשמישהו שאתה אוהב כועס עליך, ואיך אפשר להשלים?
- אם היית יכול לשלוח ציור מרגיע לדוד המלך העצוב, מה היית מצייר לו?
העץ המיוחד והלב של אבא דוד
דמיין שאתה עומד ביער ענק וירוק, שומע את הרוח המלטפת את העלים. בפרק שלנו מתרחש סיפור עצוב ומלא אהבה. אבשלום, בנו של דוד המלך, החליט להילחם באביו כי רצה להיות מלך בעצמו. דוד המלך, למרות שהיה עצוב, ביקש מכל החיילים: 'שמרו על אבשלום שלי, אל תפגעו בו!'. במהלך המרד, אבשלום רכב על פרד מהיר, ופתאום ראשו נתקע בענפי עץ אלה גדול. הפרד המשיך לרוץ, ואבשלום נשאר תלוי על העץ. המפקד יואב וחייליו לא הקשיבו לבקשת המלך ופגעו באבשלום. כשהבשורה הגיעה לדוד המלך, הוא לא שמח על הניצחון במלחמה, אלא בכה בדאגה ובצער עמוק על בנו האהוב. אהבת אבא היא חזקה מכל מלחמה.
המלך דוד שואל בדאגה גדולה אם הבן שלו אבשלום בסדר, והשליח מספר לו בעדינות שאבשלום מת בקרב.
הידעת שאבשלום נתקע בענפי עץ האלה הגדול בגלל ראשו, והפרד שעליו רכב פשוט המשיך לרוץ בלעדיו?
איך יגיב דוד המלך כשיבין שחייליו לא הקשיבו לבקשתו לשמור על בנו? בפרק הבא נגלה את עוצמת הכאב והשינוי בממלכה.
מלחמה משפחתית: כשהבן מורד באביו המלך
הפרק מתאר את רגע השיא הדרמטי של מרד אבשלום באביו, דוד המלך. דוד מארגן את צבאו ושולח אותו לקרב ביער אפרים, אך הוא נשאר מאחור לבקשת העם. לפני שהחיילים יוצאים, דוד נותן פקודה חד-משמעית למפקדיו: 'שמרו על הנער אבשלום'. הקרב קשה, וצבאו של אבשלום נוחל תבוסה מוחצת. במהלך הבריחה, ראשו של אבשלום נתפס בענפי עץ אלה גדול, והוא נותר תלוי באוויר. למרות פקודת המלך, המפקד יואב מחליט להרוג את אבשלום כדי לסיים את המרד סופית. שני רצים ממהרים להביא את הבשורה לדוד הממתין בשער העיר. דוד לא שואל על הניצחון, אלא רק על שלום בנו, וכשהוא מגלה את האמת, ליבו נשבר לחתיכות.
דוד המלך שואל 'האם אבשלום בסדר?' כי למרות שאבשלום מרד בו, דוד עדיין אבא שדואג לבן שלו יותר מכל דבר אחר.
לפעמים כעס גורם לנו לעשות מעשים קיצוניים שאי אפשר להחזיר לאחור. לפני שאתם פועלים מתוך כעס על חבר או בן משפחה, קחו נשימה עמוקה ותחשבו על התוצאות לטווח הארוך.
זה כמו לנהל ויכוח סוער בקבוצת הווטסאפ הכיתתית, שבו חבר אחד מחליט לפתוח קבוצה מתחרה כדי להחרים את המנהיג, ובסוף כולם נפגעים והקשרים נהרסים.
המחיר של השלטון והקריעה של הלב
הפרק מביא אותנו אל קו הסיום הטרגי של המרד המשפחתי הגדול ביותר בתנ"ך. דוד המלך נאלץ לשלוח את צבאו להילחם בבנו שלו, אבשלום, שרצה לתפוס את כס המלוכה בכוח. דוד מתחנן בפני מפקדיו, יואב, אבישי ואיתי, לחוס על חיי בנו ולנהוג בו בעדינות. המלחמה הקשה מתרחשת ביער אפרים הסבוך, שבו צבא המלך מנצח בצורה מוחצת. אבשלום, שמנסה להימלט על גבי פרד מהיר, נתקע עם ראשו בענפי עץ אלה גדול ונשאר תלוי חסר אונים בין שמיים לארץ. חייל פשוט שמגלה אותו מסרב לפגוע בו בגלל פקודת המלך המפורשת, אך יואב בן צרויה, המפקד הפרגמטי והקשוח, לא מהסס והורג את אבשלום כדי לחסל את האיום על הממלכה אחת ולתמיד. דוד יושב בשער העיר וממתין בחרדה עצומה לבשורות מהחזית. כשהרצים מגיעים ומבשרים לו על מות בנו, מתברר שהניצחון הצבאי הגדול הוא בעצם הכישלון האישי והמשפחתי הכי כואב של חייו, ודוד נשבר לחלוטין מצער ואבל עמוק על אובדן בנו האהוב שבגד בו.
הפסוק הזה מציג את רגע האמת הכואב ביותר בחייו של דוד המלך. למרות הניצחון הצבאי המכריע והצלת ממלכתו, כל עולמו של דוד מצטמצם לשאלה אחת פשוטה ונואשת על שלום בנו המורד. תשובתו המתוחכמת והעצובה של השליח הכושי מבהירה לו שאהבתו הגדולה לא מנעה את הטרגדיה, וכי בנו האהוב איננו עוד.
להעמקה בסיפור⌄
בואו נצלול לרגע לתוך הדרמה הפסיכולוגית המטורפת שמתרחשת כאן. מצד אחד יש לנו את דוד המלך, מנהיג דגול שעבר אינספור מלחמות, אבל עכשיו הוא שבור. הוא לא יכול לצאת לקרב בעצמו כי העם מבין שהוא המטרה המרכזית, והוא נאלץ להמתין בשער העיר. החרדה שלו לא קשורה לכיסא המלכות, אלא אך ורק לבן שלו, אבשלום, שבגד בו וניסה להרוג אותו. דוד מבקש 'לאט לי לנער לאבשלום' – בקשה אנושית, כמעט תמימה, שמראה שבעיני דוד, אבשלום הוא עדיין רק 'נער', ילד שעשה טעות, ולא מורד מסוכן. מצד שני עומד יואב בן צרויה, שר הצבא. יואב הוא ריאליסט קר. הוא מבין שכל עוד אבשלום חי, הממלכה לא תהיה שקטה והמרד יכול להתפרץ שוב בכל רגע. כשיואב שומע שאבשלום תלוי על עץ, הוא לא מהסס. הניגוד בין החייל הפשוט, שמסרב לגעת באבשלום מתוך כבוד למלך ולחוק, לבין יואב שמצפצף על הפקודה בשם 'טובת המדינה', הוא מרתק. יואב רואה את התמונה הגדולה, אבל הוא עושה זאת באכזריות. המוות של אבשלום הוא אירוני להפליא: האיש שהתגאה ביופיו ובשערו השופע מוצא את מותו כשהוא תלוי על עץ בגלל ראשו. בסוף הפרק, הריצה של אחימעץ והכושי מדגישה את המתח הנורא. אחימעץ רוצה לבשר על הניצחון אך חושש להכאיב למלך, בעוד הכושי מביא את האמת המרה בצורה ישירה. זהו שיעור מדהים על הגבול הדק שבין נאמנות פוליטית לאהבה משפחתית, ועל המחיר הנורא שמשלמים כשמערבבים ביניהן.
אם היית במקום יואב בן צרויה, היית מקשיב לפקודת המלך וחוס על אבשלום, או הורג אותו כדי למנוע מלחמה עתידית שבה ימותו אלפי אנשים?
בין כס המלכות ללב האב: הטרגדיה ביער אפרים
שמואל ב' פרק י"ח מביא אל קיצו הדרמטי והמדמם את מרד אבשלום בדוד אביו. דוד המלך, השוהה במחניים, מפקד על היערכות כוחותיו ומחלק את צבאו לשלושה ראשים תחת פיקודם של יואב, אבישי ואיתי הגיתי. העם מונע מדוד לצאת לשדה הקרב בעצמו כדי לא לסכן את חייו, ודוד נאלץ להישאר בשער העיר. לפני צאתם, הוא מטיל על מפקדיו ציווי מפורש ופומבי: 'לְאַט־לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם'. הקרב המכריע מתחולל ביער אפרים הסבוך, שבו נוחל צבא המורדים תבוסה מוחצת עם עשרות אלפי הרוגים. במהלך מנוסתו, ראשו של אבשלום נתפס בענפי עץ אלה גדול, והוא נותר תלוי חסר אונים באוויר. חייל פשוט שמגלה אותו מסרב לפגוע בו בשל ציווי המלך, אך יואב בן צרויה מתעלם מהפקודה, תוקע שלושה שבטים בליבו של אבשלום, ונעריו מכתירים את מותו. יואב עוצר את הלחימה כדי למנוע שפיכות דמים נוספת. הבשורה על הניצחון הצבאי ועל מות אבשלום מועברת לדוד באמצעות שני רצים – אחימעץ בן צדוק והכושי. תגובתו של דוד חושפת שבר אבהי עמוק, המאפיל לחלוטין על ההישג הצבאי.
הפסוק הזה מציג את רגע האמת הכואב ביותר בחייו של דוד המלך. למרות הניצחון הצבאי המכריע והצלת ממלכתו, כל עולמו של דוד מצטמצם לשאלה אחת פשוטה ונואשת על שלום בנו המורד. תשובתו המתוחכמת והעצובה של השליח הכושי מבהירה לו שאהבתו הגדולה לא מנעה את הטרגדיה, וכי בנו האהוב איננו עוד.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י"ח הוא אחת היצירות הספרותיות והפסיכולוגיות המורכבות ביותר במקרא, המעמידה במרכזה את המתח הבלתי פתיר בין הממלכתי לבין האישי, בין הצדק הפוליטי לבין הרגש המשפחתי. דוד המלך מוצג כאן בשיא חולשתו האנושית וגדולתו הרגשית. הבקשה שלו 'לאט לי לנער לאבשלום' אינה רק הנחיה צבאית מופרכת, אלא זעקה של אב המסרב לראות בבנו אויב ומורד, וממשיך לכנותו 'נער' – מונח המבטא פגיעות ותמימות יחסית. דוד מנסה לאחוז בשני העולמות: הוא שולח את צבאו להילחם כדי להציל את מלכותו, אך מבקש לנטרל את התוצאה ההכרחית של הקרב – מותו של ראש המורדים. מולו ניצב יואב בן צרויה, הדמות הריאליסטית והפרגמטית של שר הצבא. יואב מבין את מה שדוד מסרב להבין: כל עוד אבשלום חי, הממלכה תישאר מפולגת, המרד יתחדש, ודמם של אלפי אזרחים ימשיך להישפך. יואב בוחר בטובת המדינה על פני פקודת המלך, מעשה המהווה בגידה אישית אך נאמנות לאומית עילאית. המתח המוסרי הזה מתחדד בדו-שיח המרתק בין יואב לחייל הפשוט שמצא את אבשלום תלוי באלה. החייל מייצג את הציות המוחלט והנאמנות הפשוטה – הוא מסרב לעבור על פקודת המלך גם בעבור הון עתק של אלף כסף, מתוך הבנה עמוקה של אופי השלטון: 'וכל דבר לא יכחד מן המלך'. החייל גם חושף את אופיו ההפכפך של יואב, ביודעו שיואב עצמו לא יגן עליו מפני זעמו של דוד. יואב, לעומת זאת, קצר רוח ופועל מתוך תועלתנות פוליטית קרה. מותו של אבשלום ביער אפרים נושא אופי אירוני וסמלי עמוק. היער עצמו מתואר כמי ש'אכל בעם' יותר מהחרב, כוח טבע פראי המשתף פעולה עם צבא דוד. אבשלום, שהתגאה ביופיו ובשערו השופע (כפי שמתואר בפרקים הקודמים), נלכד דווקא בראשו בענפי האלה הגדולה, והפרד – סמל המלכות שעליו רכב – חומק מתחתיו ומותיר אותו חסר אונים בין שמיים לארץ. הניגוד הספרותי חריף במיוחד כאשר המקרא מזכיר את המצבה המפוארת שאבשלום הציב לעצמו בחייו בעמק המלך כדי להנציח את שמו; בסופו של דבר, הוא נקבר בבור פשוט ביער, תחת גל אבנים גדול ומאולתר – קבורה המיועדת לפושעים ומורדים. החלק השני של הפרק מתמקד במנגנון העברת הבשורה ובחרדה האנושית מפני זעמו של המלך. הריצה הכפולה של אחימעץ בן צדוק והכושי משקפת את הפחד והרגישות הפוליטית של אותה עת. אחימעץ, הכהן הנאמן, משתוקק לרוץ אך יואב מנסה לגונן עליו מפני הבאת בשורה רעה. אחימעץ מתעקש, עוקף את הכושי בדרך הכיכר, אך כשהוא מגיע אל דוד היושב בין שני השערים, הוא קורס תחת כובד המשימה. הוא מדווח על הניצחון הצבאי הכללי אך מתחמק באלגנטיות משאלת גורל אבשלום בטענה שראה 'המון גדול' אך לא ידע מה קרה. רק הכושי, הזר שאינו כבול למחויבויות המשפחתיות והפוליטיות, מביא את האמת המרה במלואה בלשון נקייה אך חד-משמעית: 'יהיו כנער אויבי אדוני המלך'. שאלתו החוזרת של דוד 'השלום לנער לאבשלום?' חושפת כי עבורו, המלחמה כולה הייתה רק רקע לשלומו של בנו. הפרק מסתיים ברגע של שבר מוחלט שבו הניצחון הופך לאבל לאומי, ומציג את המחיר הנורא של השלטון והאבהות המיוסרת.
- התנגשות בין תפקיד מקצועי לרגש אישיבחיים הבוגרים אנו נתקלים במצבים שבהם עלינו לקבל החלטות מקצועיות קשות שעלולות לפגוע באנשים שאנו מעריכים או אוהבים. יואב נאלץ לבחור בטובת הממלכה על פני רגשותיו של דוד. הלקח הוא שלעיתים מנהיגות דורשת קבלת החלטות קשות וכואבות לטובת הכלל, גם כאשר הן גובות מחיר אישי כבד.
- גבולות הנאמנות והציותהדו-שיח בין יואב לחייל הפשוט מדגיש את החשיבות של עמידה על עקרונות וציות לחוק או להנחיות ברורות, גם כאשר גורמים בעלי כוח מנסים ללחוץ עלינו לפעול אחרת. החייל סירב להפר את פקודת המלך עבור בצע כסף, ובכך הראה יושרה מוסרית פנימית ששומרת על האדם מפני שחיתות והסתבכות.
- אירוניה של הגאווה והשאפתנותאבשלום נלכד בראשו ובשערו – מקור גאוותו הגדולה ביותר – והמצבה המפוארת שהקים לעצמו בחייו עמדה בניגוד מוחלט לקבורתו המשפילה ביער. הלקח הוא ששאפתנות עיוורת וגאווה המבוססת על סממנים חיצוניים עלולות להפוך למלכודת של האדם עצמו. עדיף לבנות מורשת המבוססת על ערכים פנימיים וקשרים אמיתיים.
הפרק מעמיד במרכזו את הדילמה המוסרית של 'טובת הכלל מול טובת הפרט': האם יואב נהג כשורה כאשר הרג את אבשלום ובכך מנע מלחמת אזרחים מתמשכת והציל אלפי חיים, או שמא הפרת פקודתו המפורשת של המלך ורצח שבוי חסר אונים תלוי על עץ הם מעשים בלתי מוסריים בעליל המערערים את יסודות השלטון?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת׃
וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת־הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד־יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־הָעָם יָצֹא אֵצֵא גַּם־אֲנִי עִמָּכֶם׃
וַיֹּאמֶר הָעָם לֹא תֵצֵא כִּי אִם־נֹס נָנוּס לֹא־יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב וְאִם־יָמֻתוּ חֶצְיֵנוּ לֹא־יָשִׂימוּ אֵלֵינוּ לֵב כִּי־עַתָּה כָמֹנוּ עֲשָׂרָה אֲלָפִים וְעַתָּה טוֹב כִּי־תִהְיֶה־לָּנוּ מֵעִיר לעזיר [לַעְזוֹר׃]
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־יִיטַב בְּעֵינֵיכֶם אֶעֱשֶׂה וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ אֶל־יַד הַשַּׁעַר וְכָל־הָעָם יָצְאוּ לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים׃
וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת־יוֹאָב וְאֶת־אֲבִישַׁי וְאֶת־אִתַּי לֵאמֹר לְאַט־לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל־הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֺּת הַמֶּלֶךְ אֶת־כָּל־הַשָּׂרִים עַל־דְּבַר אַבְשָׁלוֹם׃
וַיֵּצֵא הָעָם הַשָּׂדֶה לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה בְּיַעַר אֶפְרָיִם׃
וַיִּנָּגְפוּ שָׁם עַם יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וַתְּהִי־שָׁם הַמַּגֵּפָה גְדוֹלָה בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים אָלֶף׃
וַתְּהִי־שָׁם הַמִּלְחָמָה נפצית [נָפֹצֶת] עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיֶּרֶב הַיַּעַר לֶאֱכֹל בָּעָם מֵאֲשֶׁר אָכְלָה הַחֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא׃
וַיִּקָּרֵא אַבְשָׁלוֹם לִפְנֵי עַבְדֵי דָוִד וְאַבְשָׁלוֹם רֹכֵב עַל־הַפֶּרֶד וַיָּבֹא הַפֶּרֶד תַּחַת שׂוֹבֶךְ הָאֵלָה הַגְּדוֹלָה וַיֶּחֱזַק רֹאשׁוֹ בָאֵלָה וַיֻּתַּן בֵּין הַשָּׁמַיִם וּבֵין הָאָרֶץ וְהַפֶּרֶד אֲשֶׁר־תַּחְתָּיו עָבָר׃
וַיַּרְא אִישׁ אֶחָד וַיַּגֵּד לְיוֹאָב וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי אֶת־אַבְשָׁלֹם תָּלוּי בָּאֵלָה׃
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָאִישׁ הַמַּגִּיד לוֹ וְהִנֵּה רָאִיתָ וּמַדּוּעַ לֹא־הִכִּיתוֹ שָׁם אָרְצָה וְעָלַי לָתֶת לְךָ עֲשָׂרָה כֶסֶף וַחֲגֹרָה אֶחָת׃
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ אֶל־יוֹאָב ולא [וְלוּא] אָנֹכִי שֹׁקֵל עַל־כַּפַּי אֶלֶף כֶּסֶף לֹא־אֶשְׁלַח יָדִי אֶל־בֶּן־הַמֶּלֶךְ כִּי בְאָזְנֵינוּ צִוָּה הַמֶּלֶךְ אֹתְךָ וְאֶת־אֲבִישַׁי וְאֶת־אִתַּי לֵאמֹר שִׁמְרוּ־מִי בַּנַּעַר בְּאַבְשָׁלוֹם׃
אוֹ־עָשִׂיתִי בנפשו [בְנַפְשִׁי] שֶׁקֶר וְכָל־דָּבָר לֹא־יִכָּחֵד מִן־הַמֶּלֶךְ וְאַתָּה תִּתְיַצֵּב מִנֶּגֶד׃
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לֹא־כֵן אֹחִילָה לְפָנֶיךָ וַיִּקַּח שְׁלֹשָׁה שְׁבָטִים בְּכַפּוֹ וַיִּתְקָעֵם בְּלֵב אַבְשָׁלוֹם עוֹדֶנּוּ חַי בְּלֵב הָאֵלָה׃
וַיָּסֹבּוּ עֲשָׂרָה נְעָרִים נֹשְׂאֵי כְּלֵי יוֹאָב וַיַּכּוּ אֶת־אַבְשָׁלוֹם וַיְמִיתֻהוּ׃
וַיִּתְקַע יוֹאָב בַּשֹּׁפָר וַיָּשָׁב הָעָם מִרְדֹף אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל כִּי־חָשַׂךְ יוֹאָב אֶת־הָעָם׃
וַיִּקְחוּ אֶת־אַבְשָׁלוֹם וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ בַיַּעַר אֶל־הַפַּחַת הַגָּדוֹל וַיַּצִּבוּ עָלָיו גַּל־אֲבָנִים גָּדוֹל מְאֹד וְכָל־יִשְׂרָאֵל נָסוּ אִישׁ לאהלו [לְאֹהָלָיו׃]
וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב־לוֹ בחיו [בְחַיָּיו] אֶת־מַצֶּבֶת אֲשֶׁר בְּעֵמֶק־הַמֶּלֶךְ כִּי אָמַר אֵין־לִי בֵן בַּעֲבוּר הַזְכִּיר שְׁמִי וַיִּקְרָא לַמַּצֶּבֶת עַל־שְׁמוֹ וַיִּקָּרֵא לָהּ יַד אַבְשָׁלֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
וַאֲחִימַעַץ בֶּן־צָדוֹק אָמַר אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת־הַמֶּלֶךְ כִּי־שְׁפָטוֹ יְהוָה מִיַּד אֹיְבָיו׃
וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר כִּי־על [עַל־] [כֵּן] בֶּן־הַמֶּלֶךְ מֵת׃
וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר רָאִיתָה וַיִּשְׁתַּחוּ כוּשִׁי לְיוֹאָב וַיָּרֹץ׃
וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן־צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל־יוֹאָב וִיהִי מָה אָרֻצָה־נָּא גַם־אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי וַיֹּאמֶר יוֹאָב לָמָּה־זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי וּלְכָה אֵין־בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת׃
וִיהִי־מָה אָרוּץ וַיֹּאמֶר לוֹ רוּץ וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר וַיַּעֲבֹר אֶת־הַכּוּשִׁי׃
וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין־שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל־גַּג הַשַּׁעַר אֶל־הַחוֹמָה וַיִּשָּׂא אֶת־עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה־אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ׃
וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִם־לְבַדּוֹ בְּשׂוֹרָה בְּפִיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב׃
וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ־אַחֵר רָץ וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל־הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר הִנֵּה־אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ גַּם־זֶה מְבַשֵּׂר׃
וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה אֲנִי רֹאֶה אֶת־מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן־צָדוֹק וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִישׁ־טוֹב זֶה וְאֶל־בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא׃
וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת־הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־נָשְׂאוּ אֶת־יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל לִשְׁלֹחַ אֶת־עֶבֶד הַמֶּלֶךְ יוֹאָב וְאֶת־עַבְדֶּךָ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד׃
וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי־שְׁפָטְךָ יְהוָה הַיּוֹם מִיַּד כָּל־הַקָּמִים עָלֶיךָ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־הַכּוּשִׁי הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וְכֹל אֲשֶׁר־קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה׃