תנ״ך יקר פתח באפליקציה

שמואל ב · פרק י״ט

שברון הלב של המלך והשיבה אל כס המלכות

👑

וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל־עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי־יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי׃

פסוק א
התאמת תוכן לפי גיל

המלך דוד לומד לסלוח ולחבק

הלילה נספר על המלך דוד, שהיה עצוב מאוד כי בנו אבשלום כבר לא היה איתו. דוד בכה ובכה בחדרו, ושכח לצאת אל העם והחיילים שלו שכל כך אהבו אותו. אז הגיע יואב, חברו הנאמן, ובלחישה חמה אמר לו: 'דוד המלך, העם שלך מחכה לך בחוץ, הם רוצים לראות את החיוך שלך!'. דוד הקשיב, ניגב את הדמעות ויצא אל שער העיר. העם שמח מאוד לראות את המלך שלהם חזק ומנחם. בדרכו חזרה הביתה, פגש דוד אנשים שונים. חלקם עשו טעויות בעבר ובאו לבקש סליחה, כמו שמעי, ודוד הטוב סלח להם מיד. הוא גם פגש את ברזילי הזקן והחביב שעזר לו כשהיה רעב, ודוד חיבק אותו והודה לו מכל הלב. דוד הראה לכולם שסליחה ואהבה יכולות לחבר את כולם יחד מחדש.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מזכיר לנו שגם המנהיגים הגדולים ביותר הם קודם כל הורים, ושאהבת הורים לילדיהם היא חזקה מכל כוח, פוליטיקה או הצלחה חיצונית.

טיפ להורים

הסיפור מדגיש את החשיבות של התגברות על קושי אישי למען הזולת, ואת כוחה של הסליחה. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על רגעים שבהם קשה לנו או אנו כועסים על מישהו, ואיך הבחירה לסלוח ולחייך לאחרים יכולה להביא שלום ושמחה גם ללב שלנו. זו הזדמנות ללמד על חברות, הכרת תודה וסלחנות בתוך המשפחה ומחוצה לה.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך היה קשה למלך דוד להפסיק לבכות, ואיך יואב עזר לו?
  • איך אתה מרגיש כשמישהו שעשה לך משהו לא נעים בא לבקש ממך סליחה?
  • מי החבר או בן המשפחה שהיית רוצה להגיד לו תודה מחר, כמו שדוד הודה לברזילי הזקן?

הדמעות של המלך דוד

דמיין שאתה עומד ליד שער עיר עתיקה, ושומע קול בכי חזק מלמעלה. זהו המלך דוד! המלחמה הגדולה הסתיימה, והחיילים שלו ניצחו, אבל דוד לא שמח בכלל. בנו האהוב, אבשלום, מת בקרב. דוד יושב בחדרו הקטן, דומע ועצוב, ושוכח לומר תודה לחיילים הגיבורים שהגנו עליו. החיילים חוזרים הביתה בשקט, עצובים ומבויישים. אז מגיע יואב, מפקד הצבא האמיץ, ומסביר למלך בעדינות אך בנחישות: 'המלך דוד, העם שלך זקוק לך עכשיו! הם נלחמו בשבילך, וחשוב שתצא ותראה להם שאתה אוהב אותם'. דוד מנגב את הדמעות, אוזר אומץ ויוצא אל השער. כל העם מתאסף סביבו בשמחה גדולה. המלך חזר אליהם!

מה הפסוק אומר?

דוד המלך בוכה ועצוב מאוד כי הבן שלו, אבשלום, מת. הוא כל כך אהב אותו שהוא היה מוכן להתחלף איתו בקבר.

הידעת?

הידעת ששער העיר בימי קדם לא היה סתם פתח, אלא מבנה גדול עם חדרים וגג, שבו המלך והשופטים היו יושבים כדי לפגוש את האנשים?

מה יקרה בפרק הבא?

אבל מה יקרה עכשיו, כשדוד צריך לחזור לירושלים ולפגוש את האנשים שפגעו בו בזמן המרד? בפרק הבא נגלה מי יבקש סליחה ומי יקבל מתנה!

דוד המלך: איך מתמודדים עם אובדן וביקורת?

לאחר מות אבשלום, בנו של דוד המלך שמרד בו, דוד שוקע באבל עמוק ומסרב לחגוג את הניצחון הצבאי. החיילים שהצילו את חייו מרגישים מושפלים ומתגנבים לעיר כמו מפסידים. יואב בן צרויה, מפקד הצבא, מבין שהתנהגות המלך מסכנת את הממלכה. הוא מטיח בדוד ביקורת קשה ומבהיר לו שאם לא יצא לעם, הוא יאבד את תמיכתם לחלוטין. דוד מתעשת, יוצא אל השער, ומתחיל במסע פיוס מורכב עם שבטי ישראל ויהודה כדי לאחד מחדש את הממלכה המפולגת. בדרך הוא פוגש דמויות מעברו, כמו שמעי בן גרא שקילל אותו בעבר וכעת מבקש סליחה, ומפיבושת הנאמן.

מה הפסוק אומר?

דוד המלך מבין שהניצחון במלחמה עלה לו במחיר הכי יקר שיש - החיים של הבן שלו. הכאב שלו כהורה חזק יותר מכל כבוד של מלך.

Life Hack

כשאתה עובר תקופה קשה או פגוע, זה טבעי לרצות להתבודד. אבל זכור שיש סביבך אנשים שאוהבים אותך וזקוקים לך. לפעמים, היציאה החוצה וההקשבה לאחרים יכולה לעזור גם לך להרגיש טוב יותר.

מקבילה מודרנית

זה כמו קפטן של קבוצת כדורגל שמפסיד את הגביע האישי שלו, ובגלל זה מסרב לחגוג עם שאר חברי הקבוצה את הניצחון הגדול שלהם בליגה. החברים מרגישים פגועים ומאוכזבים מהמנהיג שלהם.

המחיר הכבד של הכתר

הפרק מתאר את הרגעים הקשים שאחרי דיכוי מרד אבשלום. דוד המלך שבור לחלוטין ממות בנו המורד, אבשלום. במקום לחגוג את הניצחון שהציל את שלטונו, דוד מתבודד ובוכה, מה שגורם לחייליו להרגיש אשמים ומבויישים. יואב, מפקד הצבא הפרגמטי, מעמיד את דוד בפני מציאות אכזרית: אם לא יראה לעם אכפתיות, הממלכה תתפרק לחלוטין. דוד נאלץ להניח את אבלו בצד, יוצא אל השער, ומתחיל במסע פוליטי ואישי עדין של פיוס. הוא סולח לאויבים לשעבר כמו שמעי בן גרא, מנסה לפתור סכסוכי רכוש בין מפיבושת לציבא, ומודה לברזילי הגלעדי הזקן שתמך בו. למרות מאמציו, הפרק מסתיים במתח עדתי חריף בין שבט יהודה לשאר שבטי ישראל על הזכות להחזיר את המלך.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חושף את השבר העמוק ביותר בחייו של דוד המלך. אבשלום, בנו האהוב, מרד בו וניסה לקחת את המלוכה, אך מותו בקרב מותיר את דוד מרוסק לחלוטין. זעקת השבר הזו מעמידה את אהבת האב מעל לכל שיקול פוליטי או צבאי, ומציגה את הטרגדיה המשפחתית שמאחורי הניצחון הממלכתי.

להעמקה בסיפור

בואו נסתכל מקרוב על מה שקורה כאן. דוד המלך נמצא במלכודת רגשית ופוליטית מטורפת. מצד אחד, הוא אבא שאיבד את הבן שלו. לא משנה שאבשלום ניסה להרוג אותו ולקחת את הכיסא שלו - הוא עדיין הבן שלו. מצד שני, הוא מלך. יש לו אחריות על אלפי חיילים שסיכנו את החיים שלהם בשבילו. כשדוד בוכה בחדר, הוא בעצם אומר לחיילים: 'היה עדיף שאתם תמותו ואבשלום יחיה'. יואב בן צרויה מבין את זה מיד. יואב הוא לא אדם רגיש במיוחד, אבל הוא מבין בפוליטיקה ובפסיכולוגיה של המונים. הוא מציב לדוד אולטימטום קשוח: 'אם אתה לא יוצא עכשיו לדבר עם האנשים, אף אחד לא יישאר איתך הלילה'. דוד מבין שיש מחיר כבד לכתר. הוא חייב לבלוע את הדמעות ולשחק את תפקיד המנהיג. החלק השני של הפרק מראה לנו איך דוד מנסה לאחות את הקרעים בממלכה. הוא עושה זאת באמצעות סדרה של פגישות לאורך נהר הירדן, שמהווה גבול סמלי. הוא סולח לשמעי בן גרא, שקילל אותו קללות נמרצות כשהוא ברח מירושלים. אבישי בן צרויה רוצה להרוג את שמעי, אבל דוד מבין שביום של פיוס לא הורגים אנשים. הוא גם מנסה לעשות צדק עם מפיבושת, נכדו של שאול המלך, שטוען שמשרתו ציבא רימה אותו. דוד בוחר בפשרה ומחלק את השדה ביניהם. לבסוף, הוא נפרד מברזילי הגלעדי, אדם עשיר וטוב לב שעזר לו בזמן הבריחה. ברזילי מסרב בנימוס להצעה לעבור לגור בארמון המלוכה בירושלים בגלל גילו המתקדם, ומבקש לשלוח במקומו את בנו, כמהם. הסיפור הזה מראה לנו שמנהיגות היא לא רק כוח, אלא בעיקר היכולת לנהל מערכות יחסים, למחול כשצריך, ולדעת מתי לשים את הכאב האישי בצד לטובת הכלל.

שאלה למחשבה

אם היית במקומו של דוד, האם היית מסוגל לסלוח לשמעי בן גרא שקילל אותך והשפיל אותך ברגע הכי קשה שלך, רק בגלל שעכשיו זה משתלם מבחינה פוליטית?

שברון הלב של המלך והשיבה אל כס המלכות

הפרק נפתח בתיאור אבלו העמוק והמשתק של דוד המלך על מות בנו אבשלום, שמרד בו ונהרג בקרב. יגונו של דוד מעיב על ניצחון צבאו, והחיילים השבים מהמערכה חשים נכלמים במקום מנצחים. יואב בן צרויה, שר הצבא, מזהה את הסכנה הפוליטית והמורלית ומטיח במלך תוכחה חריפה, המאלצת אותו לצאת אל השער ולפגוש את העם. בעקבות זאת, מתחיל תהליך מורכב של השבת דוד לירושלים. דוד פונה אל שבטו, שבט יהודה, ומזמין אותם להוביל את שיבתו, תוך שהוא ממנה את עמשא, מפקד צבא המורדים לשעבר, לשר צבאו במקום יואב. במהלך חציית הירדן, דוד נפגש עם דמויות מפתח: שמעי בן גרא, שמבקש סליחה על שקילל את דוד בעבר וזוכה לחנינה; מפיבושת בן יהונתן, שמסביר מדוע לא הצטרף לדוד ומאשים את משרתו ציבא במרמה; וברזילי הגלעדי, שתמך בדוד בעת בריחתו ומסרב בנימוס להזמנת המלך להצטרף לחצר המלוכה בשל גילו המתקדם. הפרק נחתם בעימות חריף ומבשר רעות בין שבטי ישראל לבין שבט יהודה על זכות הראשונים בהשבת המלך.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חושף את השבר העמוק ביותר בחייו של דוד המלך. אבשלום, בנו האהוב, מרד בו וניסה לקחת את המלוכה, אך מותו בקרב מותיר את דוד מרוסק לחלוטין. זעקת השבר הזו מעמידה את אהבת האב מעל לכל שיקול פוליטי או צבאי, ומציגה את הטרגדיה המשפחתית שמאחורי הניצחון הממלכתי.

הדרש — קריאה לעומק

הפרק מציג ניתוח פסיכולוגי ופוליטי מרתק של מוסד המלוכה והאישיות של דוד. המעבר החד מפרק י'ח, המציג את מות אבשלום, לפרק י'ט, מתמקד במתח שבין האב הפרטי למלך הציבורי. זעקת השבר של דוד 'בני אבשלום בני בני' אינה רק ביטוי של אבל אישי, אלא היא מאיימת למוטט את המבנה הממלכתי כולו. הניגוד הספרותי בין 'תשועה' ל'אבל' מדגיש את האבסורד: העם שסיכן את נפשו למען המלך נאלץ להתגנב לעיר כגנבים. כאן נכנס יואב בן צרויה, המייצג את הריאליזם הפוליטי הקר והפרגמטי. תוכחתו של יואב חריפה ואכזרית אך הכרחית: 'הובשת היום את פני כל עבדיך... לאהבה את שונאיך ולשנוא את אוהביך'. יואב מציב מראה מול דוד ומבהיר לו כי מנהיגות דורשת הקרבה של הרגש הפרטי לטובת הכלל. דוד נענה ללחץ, ובישיבתו בשער העיר הוא מבצע אקט של שיקום המלוכה. המשך הפרק מתאר את האסטרטגיה הפוליטית של דוד לאיחוד הממלכה. דוד בוחר לפנות קודם כל לשבט יהודה, החלטה שמעוררת קנאה בקרב שאר שבטי ישראל. מינויו של עמשא בן יתר, מפקד המורדים, לשר צבא במקום יואב, הוא מהלך פוליטי מבריק אך מסוכן, שנועד לפייס את תומכי אבשלום ולנטרל את כוחו של יואב. הפגישות על נהר הירדן - הגבול הפיזי והסימבולי של הממלכה - מדגישות את מורכבות הפיוס. שמעי בן גרא, המייצג את בית שאול העויין, ממהר לבקש סליחה כשהוא מלווה באלף איש מבנימין, צעד שמפגין כוח פוליטי ולא רק חרטה כנה. דוד בוחר בחמלה פוליטית וסולח לו, בניגוד לדעתו של אבישי בן צרויה השואף לנקם, מתוך הבנה שביום חגו כמלך אין מקום להוצאות להורג. המפגש עם מפיבושת חושף את הקושי בעשיית צדק מוחלט במציאות של ערפל פוליטי; דוד אינו מכריע בין גרסת מפיבושת לגרסת ציבא, אלא בוחר בפשרה של חלוקת הקרקע. לעומת הדמויות הפוליטיות הללו, בולטת דמותו של ברזילי הגלעדי, המייצג נאמנות אלטרואיסטית חסרת אינטרסים. סירובו לעלות לירושלים מציג אלטרנטיבה של חיים פשוטים ומחוברים לאדמה ולאבות, בניגוף לרעש ולתככים של חצר המלוכה. הפרק מסתיים בנימה צורמת: הויכוח הסוער בין אנשי ישראל לאנשי יהודה חושף את השסע העמוק בממלכה, שסע שיפרוץ בקרוב במרד שבע בן בכרי ויוביל בסופו של דבר לפילוג הממלכה בימי רחבעם.

לקחים לחיים
  • ההכרח לאזן בין רגש אישי למחויבות מקצועית וציבוריתבמצבי ניהול או מנהיגות, בין אם בניהול צוות בעבודה או בהובלת פרויקט קהילתי, אנו עלולים לחוות משברים אישיים קשים. הפרק מלמד שלעיתים עלינו להניח את כאבנו הפרטי בצד כדי לא לפגוע באנשים שתלויים בנו ושעמלו למעננו. מציאת הכוח לתפקד למרות הקושי היא סימן למנהיגות בוגרת ואחראית.
  • פיוס פוליטי וחברתי דורש ויתור על נקמה ואימוץ חמלהכאשר אנו נדרשים לשקם מערכות יחסים פגועות בארגון או במשפחה לאחר קונפליקט חריף, הנטייה הטבעית היא לנקום או להעניש את מי שפגע בנו (כפי שרצה אבישי לעשות לשמעי). בחירה בדרך של סליחה ופיוס, גם אם היא כרוכה בפשרות כואבות, היא הדרך היחידה לבנות עתיד משותף ויציב.
  • הכרת הטוב ללא תנאי ושמירה על יושרה פשוטהמערכות יחסים רבות מבוססות על אינטרסים הדדיים, אך דמותו של ברזילי הגלעדי מזכירה לנו את חשיבותה של נתינה טהורה והכרת תודה. בחיים המודרניים, חשוב לזהות ולהעריך את האנשים שעוזרים לנו ללא כוונת רווח, ולדעת להוקיר אותם ולתמוך בהם ובמשפחתם בחזרה, מבלי לנסות לשנות את אורח חייהם.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה את הדילמה המוסרית והפוליטית של עשיית צדק לעומת שמירה על יציבות שלטונית. האם דוד צדק כשסלח לשמעי בן גרא שקילל אותו קללה נמרצת, רק כדי למנוע תסיסה בקרב שבט בנימין? האם פשרת חלוקת השדות בין מפיבושת לציבא הייתה צודקת, או שמא הייתה זו התחמקות מהכרעה מוסרית ברורה לטובת שקט תעשייתי? שאלות אלו נותרות פתוחות ומזמינות אותנו לחשוב על המחיר שמשלם הצדק לטובת השלום והיציבות.

📖 קראו את הפרק המלא

וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל־עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי־יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי׃

וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל־אַבְשָׁלֹם׃

וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל־הָעָם כִּי־שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל־בְּנוֹ׃

וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה׃

וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת־פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי׃

וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת־פְּנֵי כָל־עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת־נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ׃

לְאַהֲבָה אֶת־שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת־אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא [לוּ] אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי־אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ׃

וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל־לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי־אֵינְךָ יוֹצֵא אִם־יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד־עָתָּה׃

וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל־הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל־הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו׃

וַיְהִי כָל־הָעָם נָדוֹן בְּכָל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן־הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם׃

וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ׃

וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל־צָדוֹק וְאֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל־זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל־יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ׃

אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ׃

וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם־לֹא שַׂר־צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל־הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב׃

וַיַּט אֶת־לְבַב כָּל־אִישׁ־יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל־עֲבָדֶיךָ׃

וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד־הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת־הַמֶּלֶךְ אֶת־הַיַּרְדֵּן׃

וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא בֶּן־הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם־אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד׃

וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃

וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בעינו [בְּעֵינָיו] וְשִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן׃

וַיֹּאמֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ אַל־יַחֲשָׁב־לִי אֲדֹנִי עָוֺן וְאַל־תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר־יָצָא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל־לִבּוֹ׃

כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה־בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל־בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃

וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת־מְשִׁיחַ יְהוָה׃

וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה־לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי־תִהְיוּ־לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי־מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ׃

וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא־עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא־עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת־בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן־הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד־הַיּוֹם אֲשֶׁר־בָּא בְשָׁלוֹם׃

וַיְהִי כִּי־בָא יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת׃

וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי־אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה־לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ׃

וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ׃

כִּי לֹא הָיָה כָּל־בֵּית אָבִי כִּי אִם־אַנְשֵׁי־מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת־עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה־יֶּשׁ־לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל־הַמֶּלֶךְ׃

וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת־הַשָּׂדֶה׃

וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל־הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת־הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר־בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶך בְּשָׁלוֹם אֶל־בֵּיתוֹ׃

וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי יָרַד מֵרֹגְלִים וַיַּעֲבֹר אֶת־הַמֶּלֶךְ הַיַּרְדֵּן לְשַׁלְּחוֹ אֶת־בירדן [הַיַּרְדֵּן׃]

וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא־כִלְכַּל אֶת־הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי־אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד׃

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־בַּרְזִלָּי אַתָּה עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם׃

וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל־הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי כִּי־אֶעֱלֶה אֶת־הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם׃

בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין־טוֹב לְרָע אִם־יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת־אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת־אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם־אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃

כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶת־הַמֶּלֶךְ וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת׃

יָשָׁב־נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם יַעֲבֹר עִם־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַעֲשֵׂה־לוֹ אֵת אֲשֶׁר־טוֹב בְּעֵינֶיךָ׃

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה־לּוֹ אֶת־הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר־תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃

וַיַּעֲבֹר כָּל־הָעָם אֶת־הַיַּרְדֵּן וְהַמֶּלֶךְ עָבָר וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרֲכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ׃

וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ וְכָל־עַם יְהוּדָה ויעברו [הֶעֱבִירוּ] אֶת־הַמֶּלֶךְ וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל׃

וְהִנֵּה כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ אֶת־הַיַּרְדֵּן וְכָל־אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ׃

וַיַּעַן כָּל־אִישׁ יְהוּדָה עַל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי־קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן־הַמֶּלֶךְ אִם־נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ׃

וַיַּעַן אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶת־אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר עֶשֶׂר־יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם־בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי וְלֹא־הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת־מַלְכִּי וַיִּקֶשׁ דְּבַר־אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←