שמואל ב · פרק י״ד
שמואל ב פרק יד: אנטומיה של פיוס כושל
כִּֽי־מ֣וֹת נָמ֔וּת וְכַמַּ֙יִם֙ הַנִּגָּרִ֣ים אַ֔רְצָה אֲשֶׁ֥ר לֹא־יֵאָסֵ֖פוּ וְלֹא־יִשָּׂ֣א אֱלֹהִ֑ים נֶ֕פֶשׁ וְחָשַׁ֣ב מַחֲשָׁב֗וֹת לְבִלְתִּ֛י יִדַּ֥ח מִמֶּ֖נּוּ נִדָּֽח׃
פסוק ידהאישה החכמה והחיבוק של אבא
האם ידעת שלפעמים גם למלכים גדולים קשה להשלים עם הילדים שלהם? המלך דוד התגעגע מאוד לבנו אבשלום, שהיה רחוק ממנו בגלל מריבה עצובה. יואב, חברו של המלך, רצה לעזור להם להתפייס. הוא שלח אישה חכמה מאוד מהעיר תקוע כדי שתספר למלך סיפור מיוחד שיגרום לו להבין כמה חשוב לסלוח. המלך הבין את הרמז והרשה לאבשלום לחזור לירושלים! אבל דוד עדיין הרגיש פגוע, ובמשך שנתיים שלמות הוא לא הסכים לפגוש את אבשלום. אבשלום, שהתגעגע מאוד לאבא שלו, עשה מעשה שובב ונועז כדי שישימו לב אליו – הוא שרף את שדה השעורים של יואב! יואב הבין את הרמז, לקח את אבשלום אל המלך דוד, וכשאבשלום השתחווה לפני אביו, המלך דוד חיבק ונישק אותו באהבה גדולה. הלבבות של שניהם חזרו להיות קרובים.
החיים קצרים ובלתי הפיכים כמו מים שנשפכו, ולכן חשוב למצוא את הדרך לגשר על פערים ולקרב את הילדים שלנו אלינו, גם כשיש כעסים.
הסיפור מראה שלפעמים כעס גורם לנו להתרחק מהאנשים שאנחנו הכי אוהבים, וקשה לנו לעשות את הצעד הראשון לסליחה. אבשלום עשה מעשה לא יפה (שרף שדה) רק כי הוא הרגיש שאף אחד לא מקשיב לו. כהורים, נוכל להשתמש בזה כדי להסביר לילד שכשקשה לו או כשהוא מרגיש שלא שומעים אותו, תמיד עדיף לדבר במילים במקום לעשות מעשים כועסים, ושאנחנו תמיד כאן כדי להקשיב ולחבק, גם אחרי מריבה.
- למה לדעתך אבשלום שרף את השדה של יואב במקום רק לשלוח לו עוד מכתב?
- איך אתה מרגיש כשמישהו שאתה אוהב כועס עליך ולא מדבר איתך?
- מה עוזר לך להשלים עם חבר או עם בן משפחה אחרי שרבתם?
האישה החכמה והשדה הבוער
דמיין שאתה עומד בארמון המלך דוד בירושלים. המלך עצוב מאוד כי בנו, אבשלום, נמצא רחוק בגלל מריבה משפחתית קשה. יואב, שר הצבא, רוצה לעזור להם להשלים. הוא שולח אישה חכמה מאוד שמספרת למלך סיפור מומצא על שני אחים שרבו. המלך מרגיש חמלה ומבטיח לעזור, ואז האישה מגלה לו בעדינות: 'הסיפור הזה הוא בעצם עליך ועל הבן שלך!'. המלך מבין ומסכים שאבשלום יחזור לירושלים, אך עדיין כועס ולא מוכן לפגוש אותו במשך שנתיים שלמות. אבשלום העצוב רוצה לדבר עם אבא שלו. כדי למשוך את תשומת ליבו של יואב שיעזור לו, הוא עושה מעשה נועז ושורף את שדה השעורים של יואב! יואב מגיע בריצה, ואבשלום מבקש ממנו לקחת אותו אל המלך. מה יקרה כשאבשלום יפגוש סוף-סוף את אבא שלו פנים אל פנים? בפרק הבא נגלה...
החיים שלנו עוברים מהר כמו מים שנשפכים על החול ואי אפשר לאסוף אותם שוב, ולכן כדאי לנו לסלוח ולקרב את מי שרחוק מאיתנו לפני שיהיה מאוחר מדי.
לאבשלום היה שיער ארוך ויפה כל כך, שכאשר הוא הסתפר פעם בשנה, השערות שלו שקלו כמו שתי קופסאות סוכר גדולות של ימינו!
האם המלך דוד יסלח לאבשלום באמת, או שהכעס יתפרץ שוב? בפרק הבא נראה לאן מובילה הפגישה המתוחה הזו...
מבצע אבשלום: מניפולציות ושדות בוערים
לאחר שאבשלום הרג את אחיו אמנון כנקמה על מה שעשה לאחותם תמר, הוא בורח למדינה שכנה. יואב, שר הצבא של דוד, מזהה שדוד המלך מתגעגע לבנו אך מתקשה להחזיר אותו בגלל החוק. יואב רוקח מזימה מתוחכמת: הוא שולח אישה חכמה מתקוע שתתחזה לאלמנה אבלה ותספר לדוד סיפור על בנה שהרג את אחיו, ועל המשפחה שרוצה להוציאו להורג. דוד נשבע להגן על בנה, ואז האישה חושפת שמדובר במשל על אבשלום. דוד נאלץ להסכים להחזרת אבשלום לירושלים, אך מטיל עליו מעצר בית ואוסר עליו לראות את פניו. שנתיים שלמות אבשלום מבודד, עד שהוא מחליט לנקוט בצעד קיצוני כדי להשיג פגישה: הוא שורף את שדה השעורים של יואב כדי להכריח אותו לתווך בינו לבין המלך. בסופו של דבר, דוד מקבל אותו ומנשק אותו, אך המתח מתחת לפני השטח נותר בעינו.
הזמן שלנו כאן מוגבל, וכמו מים שנשפכים ואי אפשר להחזיר, כך גם החיים. לכן אלוהים רוצה שנמצא דרכים לסלוח ולקרב את מי שהתרחקנו ממנו.
כשאתה מרגיש שמתעלמים ממך, אל תשרוף גשרים (או שדות שעורה). צעדים קיצוניים ואימפולסיביים אולי ישיגו לך תשומת לב מהירה, אבל הם משאירים כעס ופגיעה באמון לטווח הארוך.
זה כמו שחבר שלך עשה טעות קשה וההורים שלו נידו אותו. במקום לדבר איתו ישירות, הם נותנים לו 'טיפול בשתיקה' ומחרימים אותו בבית, מה שגורם לו לעשות שטויות קיצוניות ברשתות החברתיות רק כדי לקבל מהם יחס כלשהו.
המחיר של שתיקה ארוכה מדי
הפרק מתחיל כשלוש שנים לאחר שאבשלום רצח את אחיו למחצה, אמנון, וברח לגשור. יואב בן צרויה, שר הצבא הממולח, מבין שדוד המלך קרוע בין הגעגועים לבנו לבין מחויבותו לחוק ולצדק. כדי לעזור למלך לרדת מהעץ, יואב שולח אישה חכמה מתקוע שמציגה בפני דוד מקרה משפטי מומצא של אישה שבנה הרג את אחיו, והמשפחה דורשת נקמת דם שתשאיר אותה ללא יורש. דוד מבטיח להגן על הבן, ובכך נופל במלכודת הספרותית: האישה מראה לו שהוא גוזר דין מוות רוחני על אבשלום המנודה. דוד מאפשר לאבשלום לחזור לירושלים, אך מסרב לראות את פניו. אבשלום חי שנתיים בבידוד חברתי ומשפחתי בתוך ירושלים. כשהוא מבין שיואב, שתיווך בעבר, מתעלם ממנו כעת, הוא מורה לעבדיו להצית את שדה השעורים של יואב. הצעד האלים הזה עובד: יואב מגיע, מתעמת איתו, ומעביר את המסר למלך. דוד סוף סוף מזמן את אבשלום, והשניים מתפייסים בנשיקה מתוחה.
הפסוק מציג טיעון פילוסופי וקיומי עמוק מפי האישה החכמה מתקוע. היא משווה את חיי האדם למים שנשפכים על האדמה ואי אפשר לאסוף אותם מחדש – דימוי חזק לסופיות המוות (מות אמנון). עם זאת, היא מדגישה שאלוהים אינו חפץ במוות נוסף ובנידוי נצחי, אלא 'חושב מחשבות' כדי להשיב את המנודה. זהו לב הפרק, המעמת את דוד עם הצורך לפעול לפנים משורת הדין ולסלוח לבנו.
להעמקה בסיפור⌄
מה שמעניין בפרק הזה הוא הדינמיקה הפסיכולוגית המורכבת בין שלוש דמויות חזקות: דוד, יואב ואבשלום. דוד המלך מוצג כאן במלוא חולשתו האבהית. הוא לא מסוגל לקבל החלטה עצמאית לגבי אבשלום – הוא לא מעניש אותו על הרצח, אך גם לא סולח לו באמת. הריחוק שהוא כופה על אבשלום בירושלים ('ופני לא יראה') הוא פשרה גרועה שמייצרת השפלה מתמשכת. אבשלום, שמתואר כגבר היפה ביותר בממלכה, בעל שיער ארוך ומפואר ומשפחה משלו, מרגיש כלוא בתוך כלוב הזהב שלו. הוא מבין שהחזרה הפיזית לירושלים ללא הכרה חוקית ואבהית היא חצי עבודה. כאן נכנס יואב בן צרויה, הפוליטיקאי האולטימטיבי. יואב מבין שאי אפשר להציע לדוד פתרון ישיר, כי דוד כבול לתפקידו כשופט עליון. לכן הוא משתמש באישה החכמה מתקוע. המשל שהיא מספרת משתמש בטיעון מבריק: המשפחה המורחבת של האישה לא באמת רוצה צדק, אלא הם רוצים להרוג את הבן שנותר כדי לרשת את הרכוש ('ונשמידה גם את היורש'). היא חושפת בפני דוד את המניעים האפלים שעלולים לעמוד מאחורי הדרישה הנוקשה ל'צדק' בממלכה שלו. אבל החלק המרתק באמת הוא הדרך שבה אבשלום מגיב לחרם המשפחתי. במקום להישבר, הוא משתמש בכוח ובאלימות. שריפת שדה השעורים של יואב היא איתות ברור: אבשלום לא מוכן להיות שקוף. הוא מעדיף לעמוד למשפט מוות מאשר להישאר תלוי באוויר ('ואם יש בי עוון והמיתני'). הנשיקה בסוף הפרק נראית כמו סוף טוב, אבל היא למעשה פצצת זמן מתקתקת. הפיוס הוא חיצוני בלבד, ללא שיחה אמיתית על העבר, מה שמכשיר את הקרקע למרד הגדול של אבשלום שיבוא בהמשך.
אם היית במקום אבשלום, האם היית מוכן לחזור לירושלים בתנאי שלא תראה את פני אביך לעולם, או שהיית מעדיף להישאר בגלות בגשור?
שמואל ב פרק יד: אנטומיה של פיוס כושל
שמואל ב פרק יד עוסק בניסיונות להשיב את אבשלום, בנו של דוד המלך, מירושלים לאחר שגלה בעקבות רצח אחיו למחצה אמנון. יואב בן צרויה, שר הצבא הממולח, מזהה את הגעגועים הכבושים של דוד לבנו ומחליט לפעול. הוא שולח אישה חכמה מתקוע שתציג בפני המלך סיפור בדוי על אלמנה שבנה הרג את אחיו, ומשפחתה תובעת את מותו – דבר שיכבה את 'גחלתה' האחרונה וימנע המשכיות לבעלה המנוח. דוד נשבע להגן על בנה של האישה, ובכך נלכד בהשלכה המשפטית: האישה חושפת כי המלך נוהג בחוסר עקביות בכך שאינו משיב את אבשלום המנודה. דוד מבין שיואב עומד מאחורי המהלך ומאשר את החזרת אבשלום לירושלים, אך מטיל עליו מגבלה קשה: 'ופני לא יראה'. אבשלום חוזר אך נותר מנודה בביתו במשך שנתיים. מתוסכל מההתעלמות של יואב מפניותיו, אבשלום מורה לשרוף את שדה השעורים של יואב כדי לאלץ אותו לפעול. יואב נאלץ לתווך שוב, ודוד מקבל את אבשלום לפגישה רשמית המסתיימת בנשיקת פיוס מתוחה, המניחה את התשתית למרד הבא.
הפסוק מציג טיעון פילוסופי וקיומי עמוק מפי האישה החכמה מתקוע. היא משווה את חיי האדם למים שנשפכים על האדמה ואי אפשר לאסוף אותם מחדש – דימוי חזק לסופיות המוות (מות אמנון). עם זאת, היא מדגישה שאלוהים אינו חפץ במוות נוסף ובנידוי נצחי, אלא 'חושב מחשבות' כדי להשיב את המנודה. זהו לב הפרק, המעמת את דוד עם הצורך לפעול לפנים משורת הדין ולסלוח לבנו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק מציג ניתוח פסיכולוגי ופוליטי מבריק של מערכות יחסים פטריארכליות וממלכתיות. במוקד העלילה עומד המתח בין צדק פורמלי לחמלה משפחתית. דוד המלך, השופט העליון, משותק פוליטית ומוסרית: הוא אינו יכול להעניש את אבשלום על רצח אמנון (שכן אמנון עצמו חטא באונס תמר ולא נענש על ידי דוד), אך הוא גם אינו יכול להשיבו ללא פגיעה במערכת המשפט הממלכתית. כאן נכנס המבנה הספרותי של 'משל משפטי' (בדומה למשל כבשת הרש של נתן הנביא). יואב משתמש באישה החכמה מתקוע כדי לעקוף את מנגנוני ההגנה של דוד. האישה מציגה קונפליקט בין חוק נקמת הדם לבין ערך המשכיות המשפחה. המילים המנחות בסיפורה – 'גחלת', 'שם ושאירית', 'מים ניגרים' – נוגעות בחרדה הקיומית של דוד מפני קטיעת שושלתו שלו. דימוי המים הניגרים ארצה אשר לא ייאספו (פסוק יד) משמש כפול: הוא מכיר בכך שאת אמנון המת לא ניתן להשיב, אך מזהיר כי התעקשות על ענישה נוקשה תוביל לשפיכת דם נוספת ומיותרת של אבשלום. אולם, התחבולה של יואב משיגה רק פתרון חלקי. דוד נעתר להשבת אבשלום, אך הפיצול הפנימי שלו נמשך. החרם שהוא מטיל על אבשלום בתוך ירושלים ('ופני לא יראה') חושף את חוסר יכולתו של דוד להתמודד עם העבר. זהו פיוס פוליטי קר, נטול סליחה רגשית. אבשלום, המתואר בפרק כדמות כריזמטית להפליא, חסרת מום פיזי ובעלת שיער שופע (סמל לכוח חיוני וגאווה), אינו מוכן לקבל את תפקיד 'הנוכח-נפקד'. שריפת שדה השעורים של יואב היא מעשה של ייאוש ותוקפנות המלמד על אופיו של אבשלום: הוא אינו נרתע מאלימות ומניפולציות כדי להשיג את מטרותיו. הנשיקה החותמת את הפרק היא אירוניה דרמטית במיטבה. הקורא יודע כי נשיקה זו אינה פותרת את המרירות העמוקה של אבשלום, אלא רק מעניקה לו את הלגיטימציה הציבורית הדרושה כדי להתחיל לתכנן את המרד באביו. הפרק מדגים כיצד פתרונות טקטיים ומניפולטיביים לבעיות רגשיות ומוסריות עמוקות דינם להיכשל, וכי השתקתו של קונפליקט משפחתי רק מעצימה את הפיצוץ העתידי.
- סליחה ללא פיוס אמיתי היא פצצת זמן מתקתקתבמערכות יחסים ארוכות טווח (כמו זוגיות או שותפות עסקית), לעיתים אנו מסכימים 'לעבור הלאה' אחרי משבר מבלי לפתור את שורש הבעיה. הריחוק הקר וההתעלמות מהמשקעים יוצרים מרירות סמויה. הצעד הנכון הוא לא רק להסכים על חזרה לשגרה, אלא לקיים שיחה כואבת אך כנה על פגיעת העבר.
- הימנעות מקבלת החלטות מייצרת כאוס גדול יותרכאשר מנהל או הורה נמנע מלהכריע בסכסוך קשה ומנסה לרצות את כל הצדדים על ידי פשרות מעורפלות (כמו החזרת אבשלום אך מניעת פגישה איתו), הוא מאבד את סמכותו ומייצר תסכול אצל הכפופים לו. החלטה ברורה, גם אם היא כואבת, עדיפה על פני גרירת רגליים ממושכת.
- התעלמות מצרכיו של אדם דוחפת אותו לקצוות אלימיםבסביבת עבודה או בתוך משפחה, כאשר מתעלמים באופן עקבי מפניותיו של אדם (כפי שיואב התעלם מאבשלום), הוא עלול לנקוט בצעדים פרובוקטיביים או הרסניים (כמו שריפת השדה) רק כדי לזכות בהתייחסות. הקשבה מוקדמת יכולה למנוע הסלמה קשה.
הפרק מציג את המתח הבלתי פתיר בין צדק משפטי פורמלי (המחייב את ענישת אבשלום על רצח אחיו) לבין חמלה אבהית ושיקולים פוליטיים של המשכיות השושלת. האם מלך, כמייצג החוק, רשאי להעניק חנינה לבנו משיקולים אישיים, או שמא חובתו לצדק שוויוני קודמת לכל?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֵּדַע יוֹאָב בֶּן־צְרֻיָה כִּי־לֵב הַמֶּלֶךְ עַל־אַבְשָׁלוֹם׃
וַיִּשְׁלַח יוֹאָב תְּקוֹעָה וַיִּקַּח מִשָּׁם אִשָּׁה חֲכָמָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִתְאַבְּלִי־נָא וְלִבְשִׁי־נָא בִגְדֵי־אֵבֶל וְאַל־תָּסוּכִי שֶׁמֶן וְהָיִית כְּאִשָּׁה זֶה יָמִים רַבִּים מִתְאַבֶּלֶת עַל־מֵת׃
וּבָאת אֶל־הַמֶּלֶךְ וְדִבַּרְתְּ אֵלָיו כַּדָּבָר הַזֶּה וַיָּשֶׂם יוֹאָב אֶת־הַדְּבָרִים בְּפִיהָ׃
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקֹעִית אֶל־הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל עַל־אַפֶּיהָ אַרְצָה וַתִּשְׁתָּחוּ וַתֹּאמֶר הוֹשִׁעָה הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר־לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ וַתֹּאמֶר אֲבָל אִשָּׁה־אַלְמָנָה אָנִי וַיָּמָת אִישִׁי׃
וּלְשִׁפְחָתְךָ שְׁנֵי בָנִים וַיִּנָּצוּ שְׁנֵיהֶם בַּשָּׂדֶה וְאֵין מַצִּיל בֵּינֵיהֶם וַיַּכּוֹ הָאֶחָד אֶת־הָאֶחָד וַיָּמֶת אֹתוֹ׃
וְהִנֵּה קָמָה כָל־הַמִּשְׁפָּחָה עַל־שִׁפְחָתֶךָ וַיֹּאמְרוּ תְּנִי אֶת־מַכֵּה אָחִיו וּנְמִתֵהוּ בְּנֶפֶשׁ אָחִיו אֲשֶׁר הָרָג וְנַשְׁמִידָה גַּם אֶת־הַיּוֹרֵשׁ וְכִבּוּ אֶת־גַּחַלְתִּי אֲשֶׁר נִשְׁאָרָה לְבִלְתִּי שום־[שִׂים־] לְאִישִׁי שֵׁם וּשְׁאֵרִית עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־הָאִשָּׁה לְכִי לְבֵיתֵךְ וַאֲנִי אֲצַוֶּה עָלָיִךְ׃
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַתְּקוֹעִית אֶל־הַמֶּלֶךְ עָלַי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֶעָוֺן וְעַל־בֵּית אָבִי וְהַמֶּלֶךְ וְכִסְאוֹ נָקִי׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ וַהֲבֵאתוֹ אֵלַי וְלֹא־יֹסִיף עוֹד לָגַעַת בָּךְ׃
וַתֹּאמֶר יִזְכָּר־נָא הַמֶּלֶךְ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מהרבית [מֵהַרְבַּת] גֹּאֵל הַדָּם לְשַׁחֵת וְלֹא יַשְׁמִידוּ אֶת־בְּנִי וַיֹּאמֶר חַי־יְהוָה אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת בְּנֵךְ אָרְצָה׃
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה תְּדַבֶּר־נָא שִׁפְחָתְךָ אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר דַּבֵּרִי׃
וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה וְלָמָּה חָשַׁבְתָּה כָּזֹאת עַל־עַם אֱלֹהִים וּמִדַּבֵּר הַמֶּלֶךְ הַדָּבָר הַזֶּה כְּאָשֵׁם לְבִלְתִּי הָשִׁיב הַמֶּלֶךְ אֶת־נִדְּחוֹ׃
כִּי־מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא־יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח׃
וְעַתָּה אֲשֶׁר־בָּאתִי לְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה כִּי יֵרְאֻנִי הָעָם וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ אֲדַבְּרָה־נָּא אֶל־הַמֶּלֶךְ אוּלַי יַעֲשֶׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר אֲמָתוֹ׃
כִּי יִשְׁמַע הַמֶּלֶךְ לְהַצִּיל אֶת־אֲמָתוֹ מִכַּף הָאִישׁ לְהַשְׁמִיד אֹתִי וְאֶת־בְּנִי יַחַד מִנַּחֲלַת אֱלֹהִים׃
וַתֹּאמֶר שִׁפְחָתְךָ יִהְיֶה־נָּא דְּבַר־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִמְנוּחָה כִּי כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים כֵּן אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לִשְׁמֹעַ הַטּוֹב וְהָרָע וַיהוָה אֱלֹהֶיךָ יְהִי עִמָּךְ׃
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל־הָאִשָּׁה אַל־נָא תְכַחֲדִי מִמֶּנִּי דָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁאֵל אֹתָךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה יְדַבֶּר־נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲיַד יוֹאָב אִתָּךְ בְּכָל־זֹאת וַתַּעַן הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר חֵי־נַפְשְׁךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם־אִשׁ לְהֵמִין וּלְהַשְׂמִיל מִכֹּל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי־עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי וְהוּא שָׂם בְּפִי שִׁפְחָתְךָ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
לְבַעֲבוּר סַבֵּב אֶת־פְּנֵי הַדָּבָר עָשָׂה עַבְדְּךָ יוֹאָב אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וַאדֹנִי חָכָם כְּחָכְמַת מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים לָדַעַת אֶת־כָּל־אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יוֹאָב הִנֵּה־נָא עָשִׂיתִי אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְלֵךְ הָשֵׁב אֶת־הַנַּעַר אֶת־אַבְשָׁלוֹם׃
וַיִּפֹּל יוֹאָב אֶל־פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתַּחוּ וַיְבָרֶךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר יוֹאָב הַיּוֹם יָדַע עַבְדְּךָ כִּי־מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר־עָשָׂה הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר עבדו [עַבְדֶּךָ׃]
וַיָּקָם יוֹאָב וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּרָה וַיָּבֵא אֶת־אַבְשָׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יִסֹּב אֶל־בֵּיתוֹ וּפָנַי לֹא יִרְאֶה וַיִּסֹּב אַבְשָׁלוֹם אֶל־בֵּיתוֹ וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה׃
וּכְאַבְשָׁלוֹם לֹא־הָיָה אִישׁ־יָפֶה בְּכָל־יִשְׂרָאֵל לְהַלֵּל מְאֹד מִכַּף רַגְלוֹ וְעַד קָדְקֳדוֹ לֹא־הָיָה בוֹ מוּם׃
וּבְגַלְּחוֹ אֶת־רֹאשׁוֹ וְהָיָה מִקֵּץ יָמִים לַיָּמִים אֲשֶׁר יְגַלֵּחַ כִּי־כָבֵד עָלָיו וְגִלְּחוֹ וְשָׁקַל אֶת־שְׂעַר רֹאשׁוֹ מָאתַיִם שְׁקָלִים בְּאֶבֶן הַמֶּלֶךְ׃
וַיִּוָּלְדוּ לְאַבְשָׁלוֹם שְׁלוֹשָׁה בָנִים וּבַת אַחַת וּשְׁמָהּ תָּמָר הִיא הָיְתָה אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה׃
וַיֵּשֶׁב אַבְשָׁלוֹם בִּירוּשָׁלִַם שְׁנָתַיִם יָמִים וּפְנֵי הַמֶּלֶךְ לֹא רָאָה׃
וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל־הַמֶּלֶךְ וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית וְלֹא אָבָה לָבוֹא׃
וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל־יָדִי וְלוֹ־שָׁם שְׂעֹרִים לְכוּ והוצתיה [וְהַצִּיתוּהָ] בָאֵשׁ וַיַּצִּתוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶת־הַחֶלְקָה בָּאֵשׁ׃
וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל־אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָמָּה הִצִּיתוּ עֲבָדֶךָ אֶת־הַחֶלְקָה אֲשֶׁר־לִי בָּאֵשׁ׃
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־יוֹאָב הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר בֹּא הֵנָּה וְאֶשְׁלְחָה אֹתְךָ אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה בָּאתִי מִגְּשׁוּר טוֹב לִי עֹד אֲנִי־שָׁם וְעַתָּה אֶרְאֶה פְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם־יֶשׁ־בִּי עָוֺן וֶהֱמִתָנִי׃
וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיַּגֶּד־לוֹ וַיִּקְרָא אֶל־אַבְשָׁלוֹם וַיָּבֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל־אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם׃