תנ״ך יקר פתח באפליקציה

שמואל ב · פרק ט״ו

אנטומיה של הפיכה שלטונית: בין כריזמה פופוליסטית לנאמנות במבחן

👑

וַיַּעַן אִתַּי אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי־יְהוָה וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אִם־בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם־לְמָוֶת אִם־לְחַיִּים כִּי־שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ׃

פסוק כא
התאמת תוכן לפי גיל

המלך דוד והחברים הנאמנים

הלילה נספר על יום סוער במיוחד בממלכה של דוד המלך. בנו של דוד, אבשלום, רצה להיות מלך בעצמו, והצליח לשכנע אנשים רבים ללכת אחריו. דוד המלך, שהיה איש של שלום, לא רצה שתהיה מלחמה בתוך העיר ירושלים היפה שלו. לכן, הוא החליט לעזוב את הארמון ולצאת לדרך ארוכה במדבר. זה היה יום עצוב מאוד, וכולם בכו. אבל דוד לא היה לבד! חברים טובים ונאמנים, כמו איתי, הבטיחו ללכת איתו לכל מקום ולא לעזוב אותו לעולם. דוד גם ביקש מהכהנים להחזיר את ארון הברית לעיר, ושלח את חברו החכם חושי לעזור לו בסתר. הסיפור הזה מזכיר לנו שגם בימים קשים ומעוננים, החברים האמיתיים שלנו תמיד נשארים לצידנו ומאירים לנו את הדרך.

מה הפסוק אומר?

איתי מלמד אותנו שנאמנות נמדדת ברגעים הקשים ביותר, כשהיא דורשת מאיתנו לעמוד לצד מי שאנחנו אוהבים גם ללא רווח אישי.

טיפ להורים

הסיפור עוסק בערך הנאמנות והחברות ברגעי קושי. דרך דמויותיהם של איתי הגיתי וחושי הארכי, אנו יכולים להראות לילד שחברות אמיתית נמדדת לא כשהכל קל וכיף, אלא דווקא כשמישהו שאנחנו אוהבים זקוק לעזרה או עובר יום פחות טוב. זו הזדמנות מצוינת לשוחח עם הילד על איך הוא יכול להיות חבר טוב ונאמן בגן או בבית הספר, למשל לעמוד לצד חבר שכולם מתעלמים ממנו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • מדוע לדעתך החליט דוד המלך לעזוב את העיר ולא להילחם באבשלום?
  • איך היית מרגיש אם חבר טוב היה מבטיח להישאר איתך גם כשקשה?
  • מה הופך מישהו לחבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו?

הנסיך שרצה להיות מלך

הכירו את אבשלום, בנו של דוד המלך. אבשלום היה נסיך יפה תואר עם שיער ארוך ומרשים, אבל היה לו גם סוד: הוא רצה להיות מלך במקום אבא שלו! בכל בוקר הוא עמד בשער העיר, חיבק את האנשים, הקשיב לצרות שלהם והבטיח להם הבטחות מתוקות. כך הוא גרם לכולם לאהוב אותו מאוד. יום אחד, אבשלום הכריז שהוא המלך החדש! כשדוד המלך שמע על כך, הוא היה עצוב מאוד. כדי שלא תהיה מלחמה בתוך העיר ירושלים, דוד החליט לעזוב את הארמון ולברוח למדבר. חבריו הטובים והנאמנים הלכו איתו בדרך הקשה, בוכים ועצובים. דוד ידע שזה רגע קשה, אבל הוא לא איבד תקווה והאמין שהכל יסתדר.

מה הפסוק אומר?

איתי מבטיח לדוד המלך שהוא יישאר איתו תמיד, גם כשקשה ומסוכן, כי הוא חבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו.

הידעת?

אבשלום נהג לעמוד בשער העיר ולנשק את כל מי שבא לבקש עזרה, כדי לגרום להם לאהוב אותו!

מה יקרה בפרק הבא?

דוד המלך בורח יחף ובוכה, אבל יש לו תוכנית סודית ומפתיעה. מה יקרה כשהוא יפגוש את חברו הטוב חושי? נגלה בפרק הבא!

איך גונבים לב של מדינה שלמה?

אבשלום, בנו של דוד המלך, מחליט לבצע מהלך פוליטי מתוחכם כדי להפיל את אביו מהשלטון. הוא מקים לעצמו פמליה מפוארת של סוסים ורצים, ומתחיל לעמוד בשער העיר ירושלים. בכל פעם שמישהו מגיע למשפט אצל המלך, אבשלום פונה אליו בנחמדות, מקשיב לבעיותיו ואומר לו: 'אתה צודק לחלוטין, חבל רק שלמלך אין זמן להקשיב לך. חבל שאני לא השופט כאן'. בדרך זו הוא קונה את אמון הציבור ומחליש את מעמד המלך. כשהוא מרגיש חזק מספיק, הוא יוצא לחברון ומכריז על מרד. דוד המלך, שמבין שהעם נוהה אחרי אבשלום, מחליט לברוח מירושלים כדי להציל את העיר מחורבן, ויוצא למסע כואב אל הלא נודע יחד עם תומכיו הנאמנים.

מה הפסוק אומר?

איתי הגיתי אומר לדוד שהוא לא יעזוב אותו, לא משנה מה יקרה - בין אם זה ייגמר בטוב ובין אם ברע. זו חברות אמיתית.

Life Hack

כשמישהו מחמיא לכם בצורה מוגזמת ומנסה לגרום לכם לצאת נגד חברים אחרים, עצרו וחשבו: האם הוא באמת דואג לכם, או שהוא פשוט מנסה להשתמש בכם לצרכים שלו?

מקבילה מודרנית

זה ממש כמו מישהו שמנסה להיבחר למועצת התלמידים לא על ידי עבודה קשה, אלא על ידי כך שהוא מחלק ממתקים, מחמיא לכולם ומספר שקרים מאחורי הגב על המועמדים האחרים כדי להרוס להם.

הפיכה בארמון: מניפולציות, בגידות ונאמנות מוחלטת

הפרק מתאר את אחד המשברים הפוליטיים והמשפחתיים הגדולים ביותר בתולדות ממלכת דוד: מרד אבשלום. אבשלום, בנו של דוד, פועל במשך שנים מתחת לרדאר. הוא מנצל את האכזבה הציבורית ממערכת המשפט של המלך, מחניף לאזרחים הפשוטים ומציג את עצמו כאלטרנטיבה קשובה וצודקת. לאחר שהוא 'גונב את לב' העם, הוא מוציא לפועל מזימה מתוכננת היטב: הוא מקבל אישור מאביו ללכת לחברון כביכול כדי לקיים נדר דתי, אך שם הוא מכתיר את עצמו למלך ומגייס את אחיתופל, יועצו הבכיר והחכם של דוד. הבשורה על המרד מכה בדוד בתדהמה. כדי למנוע מרחץ דמים בירושלים, דוד מחליט לפנות את העיר מיד. הוא יוצא למסע בריחה משפיל וכואב במעלה הר הזיתים, כשהוא יחף ובוכה. יחד עם זאת, ברגעי השפל מתגלים גם גילויי נאמנות מדהימים מצד תומכיו, ודוד מתחיל לרקום רשת ריגול מתוחכמת בתוך ירושלים כדי לסכל את המרד מבפנים.

מה הפסוק אומר?

הצהרת הנאמנות של איתי הגיתי, מצביא זר מגת, עומדת בניגוד מוחלט לבגידתו של אבשלום, בנו של דוד. ברגע השפל העמוק ביותר של המלך, כאשר הוא בורח על נפשו ואינו יכול להבטיח דבר, בוחר איתי לקשור את גורלו בגורל דוד, אפילו במחיר מוות. פסוק זה מבטא את תמצית המושג נאמנות ללא תנאי, ומראה כי לעיתים דווקא הזרים והרחוקים מגלים אצילות נפש גדולה יותר מהקרובים ביותר.

להעמקה בסיפור

הסיפור של מרד אבשלום הוא שיעור מרתק בפסיכולוגיה של המונים ובפוליטיקה. אבשלום לא משתמש בכוח צבאי כדי להתחיל את המרד שלו; הוא משתמש במילים, במגע אישי ובמניפולציה רגשית. הוא מזהה נקודת תורפה בממשל של אביו - חוסר היכולת של המלך להגיע לכל אזרח ואזרח - ומנצל אותה כדי ליצור תחושה של קיפוח בקרב העם. המילים 'ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל' מתארות בדיוק את התהליך הזה: גניבת דעת שקטה ומתוחכמת.

מצד שני, אנחנו רואים את דוד המלך ברגע הכי פגיע שלו. דוד, שהיה לוחם גיבור, בוחר שלא להילחם בתוך ירושלים. הבחירה שלו לברוח אינה נובעת רק מפחד, אלא מרצון להגן על העיר ועל תושביה מפני מלחמת אזרחים אכזרית. הבריחה הזו חושפת את האופי האמיתי של האנשים סביבו. אחיתופל, האיש הכי חכם בקבינט של דוד, בוגד בו ומצטרף לאבשלום, כנראה מתוך חישוב פוליטי קר של מי עומד לנצח. לעומת זאת, איתי הגיתי, מפקד זר שהגיע רק לאחרונה, מצהיר על נאמנות מוחלטת עד המוות.

במהלך הבריחה, דוד מקבל החלטות אסטרטגיות ורוחניות קשות. הוא מסרב לקחת איתו את ארון הברית כקמע מזל, ומחזיר אותו לירושלים מתוך אמונה שהגורל שלו נמצא בידי אלוהים, ולא בחפצים קדושים. במקביל, הוא משתמש בשכל שלו ושולח את חושי הארכי לשמש כסוכן כפול בארמון אבשלום. הפרק מראה לנו שגם כשהכל קורס סביבך, שילוב של אמונה עמוקה, קור רוח ותכנון אסטרטגי חכם יכולים להשאיר לך פתח לתקווה.

שאלה למחשבה

אם היית אחד מ-200 האנשים שהלכו עם אבשלום לחברון 'לתומם' בלי לדעת על המרד, ומגלה פתאום שאתה חלק מהפיכה נגד המלך - מה היית עושה?

אנטומיה של הפיכה שלטונית: בין כריזמה פופוליסטית לנאמנות במבחן

שמואל ב' פרק ט"ו מתאר את פריצתו של מרד אבשלום נגד אביו, דוד המלך. אבשלום בונה את כוחו הפוליטי במשך שנים באמצעות חנופה שיטתית לאזרחים המגיעים למשפט, תוך ערעור האמון במערכת המשפט של דוד והצגת עצמו כאלטרנטיבה קשובה וצודקת. לאחר שביסס את מעמדו הציבורי, הוא מקבל אישור מדוד לצאת לחברון באמתלה של קיום נדר דתי, ושם הוא מכריז על מלכותו ופותח במרד גלוי. המרד צובר תאוצה מהירה, במיוחד עם הצטרפותו של אחיתופל הגילוני, יועצו הבכיר של דוד. דוד, המבין כי רוב העם נוהה אחר בנו וכי ירושלים נמצאת בסכנת מצור וחורבן, מחליט לפנות את העיר מיד עם תומכיו הנאמנים. במהלך הבריחה הדרמטית והכואבת לכיוון המדבר, נבחנת נאמנותם של מקורביו: המצביא הזר איתי הגיתי מתעקש לקשור את גורלו בגורל המלך, הכהנים צדוק ואביתר מחזירים את ארון הברית לעיר בהוראת דוד כדי לשמש כעיניים ואוזניים עבורו, וחושי הארכי נשלח חזרה לירושלים כסוכן כפול במטרה להפר את עצת אחיתופל.

מה הפסוק אומר?

הצהרת הנאמנות של איתי הגיתי, מצביא זר מגת, עומדת בניגוד מוחלט לבגידתו של אבשלום, בנו של דוד. ברגע השפל העמוק ביותר של המלך, כאשר הוא בורח על נפשו ואינו יכול להבטיח דבר, בוחר איתי לקשור את גורלו בגורל דוד, אפילו במחיר מוות. פסוק זה מבטא את תמצית המושג נאמנות ללא תנאי, ומראה כי לעיתים דווקא הזרים והרחוקים מגלים אצילות נפש גדולה יותר מהקרובים ביותר.

הדרש — קריאה לעומק

פרק ט"ו בשמואל ב' מהווה נקודת מפנה טרגית ודרמטית במלכות דוד, ומציג ניתוח פסיכולוגי ופוליטי מעמיק של הפיכה שלטונית. אבשלום מתגלה כאן כאבטיפוס של המנהיג הפופוליסט: הוא משתמש במראהו החיצוני המרשים, בפמליה ראוותנית ובמחוות פיזיות חמות (חיבוק ונשיקה) כדי לעקוף את המסגרות הרשמיות ולייצר קשר בלתי אמצעי עם ההמונים. המשפט 'ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל' מתאר מניפולציה רגשית מתוחכמת המנצלת את תסכולי האזרחים ממערכת המשפט המלכותית, תוך הבטחת צדק מוחלט לכל דורש.

הניגוד הספרותי והתמטי בפרק הוא חד ומטלטל. מול הבגידה המשפחתית והפוליטית של אבשלום ואחיתופל, מעמיד הטקסט שורה של דמויות המגלות נאמנות עילאית. איתי הגיתי, פליט וגר מקרוב בא, מסרב להצעה הפרגמטית של דוד לשוב על עקבותיו ומצהיר על דבקות מוחלטת במלך 'אם למוות אם לחיים'. נאמנות זו מדגישה את האירוניה הכואבת: הזר והנכרי נאמן יותר מבנו הבכור של המלך ומיועצו הקרוב ביותר.

תגובתו של דוד למשבר חושפת מנהיגות מסוג אחר. דוד אינו נאחז בקרני המזבח או בכס המלכות בכל מחיר. החלטתו לפנות את ירושלים נובעת מאחריות לאומית - למנוע מלחמת אזרחים בתוך הבירה המקודשת. בכי העם והליכתו של דוד 'יחף וראש לו חפוי' במעלה הר הזיתים מסמלים אבל לאומי והשפלה עמוקה, המהדהדים את עונשו של דוד על חטא בת שבע. עם זאת, דוד אינו פסיבי. החלטתו להחזיר את ארון הברית לירושלים משקפת תיאולוגיה בוגרת: אלוהים אינו כלי שרת בידי המלך, והמלכות תלויה ברצון האל ולא בהחזקת הארון הפיזי. לצד השלמה דתית זו, דוד מפגין תושייה פוליטית וצבאית מזהירה כשהוא מקים רשת ריגול מתוחכמת המורכבת מהכהנים, בניהם וחושי הארכי. מהלך זה מניח את התשתית לסיכול המרד מבפנים, ומראה כיצד דוד משלב אמונה דתית עמוקה עם ריאליזם פוליטי קר.

לקחים לחיים
  • הבחנה בין כריזמה חיצונית ליושרה פנימיתבעולם המודרני, ובמיוחד ברשתות החברתיות ובסביבות עבודה, אנו נתקלים לעיתים קרובות באנשים בעלי כושר ביטוי יוצא דופן ומראה חיצוני מושך המציגים את עצמם כפתרון לכל בעיה. הפרק מזכיר לנו לבחון מנהיגים וקולגות לא לפי רמת החנופה וההבטחות הקלות שלהם, אלא לפי המחויבות האמיתית שלהם לערכים, ליושרה ולתהליכים מוסדיים תקינים.
  • נאמנות ערכית מול אופורטוניזםכאשר ארגון או קהילה עוברים משבר קשה, קל מאוד להתפתות לנהוג כמו אחיתופל - לזהות את כיוון הרוח ולעבור לצד המנצח לכאורה, תוך הפניית עורף למי שהיינו מחויבים אליו. לעומת זאת, דמותו של איתי הגיתי מלמדת אותנו שערך הנאמנות והעמידה לצד שותפינו ברגעי השפל שלהם הם המדד האמיתי לאצילות נפש וליציבות מוסרית.
  • שחרור שליטה והכנעה בפני המציאותברגעים שבהם מפעל חיינו או מערכת יחסים יקרים לנו קורסים, התגובה האוטומטית שלנו היא לעיתים קרובות מאבק כוחני נואש או ניסיון להיאחז ב'סמלי כוח' (כמו שדוד יכול היה להשתמש בארון הברית). דוד מלמד אותנו את כוחה של ההשלמה והיכולת לומר: 'הנני, יעשה לי כאשר טוב בעיניו', מתוך הבנה שישנם כוחות גדולים מאיתנו, וכי לעיתים נסיגה זמנית והכנעה הן הדרך היחידה לצמוח מחדש.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה את המתח שבין אמונה דתית פסיבית לבין השתדלות אקטיבית: דוד מצד אחד משלים לחלוטין עם הגזירה האלוהית ומחזיר את הארון לירושלים, אך מצד שני מפעיל מערכת ריגול מתוחכמת וסוכנים כפולים כדי להכשיל את אבשלום. היכן עובר הגבול בין ביטחון באל לבין החובה לפעול בעולם המעשה?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו׃

וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל־יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר וַיְהִי כָּל־הָאִישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶה־לּוֹ־רִיב לָבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי־מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי־יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין־לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ׃

וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי־יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר־יִהְיֶה־לּוֹ־רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו׃

וְהָיָה בִּקְרָב־אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֺת לוֹ וְשָׁלַח אֶת־יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ׃

וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת־לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל׃

וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל־הַמֶּלֶךְ אֵלֲכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת־נִדְרִי אֲשֶׁר־נָדַרְתִּי לַיהוָה בְּחֶבְרוֹן׃

כִּי־נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם־ישיב [יָשׁוֹב] יְשִׁיבֵנִי יְהוָה יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת־יְהוָה׃

וַיֹּאמֶר־לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה׃

וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת־קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן׃

וְאֶת־אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כָּל־דָּבָר׃

וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶת־אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזָבְחוֹ אֶת־הַזְּבָחִים וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת־אַבְשָׁלוֹם׃

וַיָּבֹא הַמַּגִּיד אֶל־דָּוִד לֵאמֹר הָיָה לֶב־אִישׁ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם׃

וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל־עֲבָדָיו אֲשֶׁר־אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא־תִהְיֶה־לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן־יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת־הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי־חָרֶב׃

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי־הַמֶּלֶךְ אֶל־הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר־יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הִנֵּה עֲבָדֶיךָ׃

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל־בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת׃

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל־הָעָם בְּרַגְלָיו וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק׃

וְכָל־עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל־יָדוֹ וְכָל־הַכְּרֵתִי וְכָל־הַפְּלֵתִי וְכָל־הַגִּתִּים שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר־בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל־פְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־אִתַּי הַגִּתִּי לָמָּה תֵלֵךְ גַּם־אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם־הַמֶּלֶךְ כִּי־נָכְרִי אַתָּה וְגַם־גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ׃

תְּמוֹל בּוֹאֶךָ וְהַיּוֹם אנועך [אֲנִיעֲךָ] עִמָּנוּ לָלֶכֶת וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר־אֲנִי הוֹלֵךְ שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת־אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת׃

וַיַּעַן אִתַּי אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי־יְהוָה וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אִם־בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה־שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם־לְמָוֶת אִם־לְחַיִּים כִּי־שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ׃

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל־אֲנָשָׁיו וְכָל־הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ׃

וְכָל־הָאָרֶץ בּוֹכִים קוֹל גָּדוֹל וְכָל־הָעָם עֹבְרִים וְהַמֶּלֶךְ עֹבֵר בְּנַחַל קִדְרוֹן וְכָל־הָעָם עֹבְרִים עַל־פְּנֵי־דֶרֶךְ אֶת־הַמִּדְבָּר׃

וְהִנֵּה גַם־צָדוֹק וְכָל־הַלְוִיִּם אִתּוֹ נֹשְׂאִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים וַיַּצִּקוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיַּעַל אֶבְיָתָר עַד־תֹּם כָּל־הָעָם לַעֲבוֹר מִן־הָעִיר׃

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְצָדוֹק הָשֵׁב אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים הָעִיר אִם־אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה וֶהֱשִׁבַנִי וְהִרְאַנִי אֹתוֹ וְאֶת־נָוֵהוּ׃

וְאִם כֹּה יֹאמַר לֹא חָפַצְתִּי בָּךְ הִנְנִי יַעֲשֶׂה־לִּי כַּאֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינָיו׃

וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־צָדוֹק הַכֹּהֵן הֲרוֹאֶה אַתָּה שֻׁבָה הָעִיר בְּשָׁלוֹם וַאֲחִימַעַץ בִּנְךָ וִיהוֹנָתָן בֶּן־אֶבְיָתָר שְׁנֵי בְנֵיכֶם אִתְּכֶם׃

רְאוּ אָנֹכִי מִתְמַהְמֵהַּ בעברות [בְּעַרְבוֹת] הַמִּדְבָּר עַד בּוֹא דָבָר מֵעִמָּכֶם לְהַגִּיד לִי׃

וַיָּשֶׁב צָדוֹק וְאֶבְיָתָר אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים יְרוּשָׁלִָם וַיֵּשְׁבוּ שָׁם׃

וְדָוִד עֹלֶה בְמַעֲלֵה הַזֵּיתִים עֹלֶה וּבוֹכֶה וְרֹאשׁ לוֹ חָפוּי וְהוּא הֹלֵךְ יָחֵף וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ חָפוּ אִישׁ רֹאשׁוֹ וְעָלוּ עָלֹה וּבָכֹה׃

וְדָוִד הִגִּיד לֵאמֹר אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים עִם־אַבְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר דָּוִד סַכֶּל־נָא אֶת־עֲצַת אֲחִיתֹפֶל יְהוָה׃

וַיְהִי דָוִד בָּא עַד־הָרֹאשׁ אֲשֶׁר־יִשְׁתַּחֲוֶה שָׁם לֵאלֹהִים וְהִנֵּה לִקְרָאתוֹ חוּשַׁי הָאַרְכִּי קָרוּעַ כֻּתָּנְתּוֹ וַאֲדָמָה עַל־רֹאשׁוֹ׃

וַיֹּאמֶר לוֹ דָּוִד אִם עָבַרְתָּ אִתִּי וְהָיִתָ עָלַי לְמַשָּׂא׃

וְאִם־הָעִיר תָּשׁוּב וְאָמַרְתָּ לְאַבְשָׁלוֹם עַבְדְּךָ אֲנִי הַמֶּלֶךְ אֶהְיֶה עֶבֶד אָבִיךָ וַאֲנִי מֵאָז וְעַתָּה וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וְהֵפַרְתָּה לִי אֵת עֲצַת אֲחִיתֹפֶל׃

וַהֲלוֹא עִמְּךָ שָׁם צָדוֹק וְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים וְהָיָה כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמַע מִבֵּית הַמֶּלֶךְ תַּגִּיד לְצָדוֹק וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים׃

הִנֵּה־שָׁם עִמָּם שְׁנֵי בְנֵיהֶם אֲחִימַעַץ לְצָדוֹק וִיהוֹנָתָן לְאֶבְיָתָר וּשְׁלַחְתֶּם בְּיָדָם אֵלַי כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר תִּשְׁמָעוּ׃

וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר וְאַבְשָׁלֹם יָבֹא יְרוּשָׁלִָם׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←