שמואל ב · פרק י״ג
שתיקת המלך וחרב הנקמה: השבר הגדול בבית דוד
וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר־לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי׃
פסוק טוהאח ששמר על אחותו העצובה
הלילה נספר על תמר, נסיכה עדינה שגרה בארמון יפה בירושלים. יום אחד קרה דבר עצוב: אחיה הגדול אמנון לא התנהג אליה יפה, פגע ברגשותיה והעליב אותה מאוד. תמר הלכה עצובה ובוכה, ולא ידעה למי לפנות. למזלה, היה לה אח נוסף ושמו אבשלום. אבשלום ראה את אחותו בוכה, מיד פתח את דלתו ואמר לה: 'אל תדאגי, אחותי, בואי תיכנסי לביתי ואני אשמור עלייך'. הוא דאג לה למקום בטוח, הקשיב לה וניחם אותה. למרות שהמבוגרים בארמון לא ידעו איך לעזור, אבשלום הראה לנו כמה חשוב לשמור על המשפחה שלנו ולעזור למי שמרגיש עצוב או פגוע. הסיפור הזה מזכיר לנו שתמיד יש מי שמקשיב לנו ושומר עלינו כשאנחנו צריכים עזרה.
הפסוק מדגיש את ההבדל בין אהבה אמיתית ומכבדת לבין רצון אנוכי להשגת מטרה בכל מחיר, שמוביל בסוף לשנאה וריחוק.
הסיפור נוגע בערך החשוב של הגנה על בני משפחה וחברים שנפגעו. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי להסביר לילד שגם אם קורה משהו לא נעים או אם מישהו מתנהג אליהם בצורה לא מכבדת בגן או בבית הספר, הדבר הכי חשוב הוא לא לשמור את זה בסוד. תמיד יש להם בית בטוח ואבא ואמא שיקשיבו להם, יחבקו אותם ויעזרו להם לפתור את הבעיה, בדיוק כמו שאבשלום פתח את דלתו עבור תמר.
- מה היית עושה אם היית רואה חבר או חברה עצובים בגן או בבית הספר?
- למי אתה הכי אוהב לספר כשמשהו מציק לך או מעציב אותך?
- איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני בבית כדי שכולם ירגישו בטוחים ושמחים?
הסיפור העצוב על תמר והאח שהחליט לשמור עליה
דמיינו שאתם נכנסים לארמון המלוכה של דוד המלך בירושלים העתיקה. שם גרה תמר, נסיכה עדינה שלבשה שמלה מיוחדת עם פסים צבעוניים. יום אחד, אחיה הגדול אמנון התנהג אליה בצורה לא יפה ולא מכבדת בכלל, וגרם לה לבכות ולהצטער מאוד. תמר הלכה עצובה ובוכה ברחוב, עד שפגשה את אחיה השני, אבשלום. אבשלום ראה את דמעותיה, חיבק אותה חזק והבטיח לשמור עליה בביתו הטוב והבטוח. המלך דוד שמע על כך וכעס מאוד, אך לא ידע איך לתקן את המצב. אבשלום החליט שהוא לא מוותר על כבודה של אחותו, וחיכה בסבלנות לרגע הנכון כדי לעשות צדק. מה יעשה אבשלום כשיזמין את כל האחים לחגיגה גדולה בכפר? בפרק הבא נגלה...
אמנון גילה שההתנהגות הלא יפה שלו לא הביאה לו שמחה, אלא רק מילאה את הלב שלו בכעס ובשנאה גדולה.
הנסיכות בירושלים העתיקה נהגו ללבוש שמלות מיוחדות מאוד שנקראו 'כתונת פסים', כדי שכולם ידעו שהן בנות המלך!
אבשלום מתכנן מסיבה גדולה ומזמין את כל האחים, אבל בלב שלו יש סוד גדול. מה יקרה שם? נגלה בפרק הבא!
סודות, שקרים ונקמה בארמון המלוכה
בארמונו של דוד המלך בירושלים מתרחשת דרמה משפחתית קשה. אמנון, בנו הבכור של המלך, מתאהב באחותו למחצה תמר. בעצת חברו הערמומי יונדב, הוא מעמיד פנים שהוא חולה ומבקש מאביו לשלוח את תמר להכין לו אוכל בחדרו. כשתמר מגיעה, אמנון מנצל את בדידותם ופוגע בה בכוח, למרות תחנוניה שיפסיק ולא יעשה מעשה נבלה כזה. מיד לאחר מכן, הוא מגרש אותה בבוז. תמר קורעת את בגדי המלכות שלה ובוכה, ומוצאת מקלט אצל אחיה אבשלום, שמחליט לשתוק ולתכנן נקמה. המלך דוד כועס אך אינו מעניש את אמנון. כעבור שנתיים, אבשלום מארגן חגיגת גז צאן, מזמין את כל בני המלך, ושם מורה למשרתיו להרוג את אמנון השיכור. אבשלום בורח, והמשפחה המלכותית נשברת לחלוטין.
הפסוק מראה שאמנון לא באמת אהב את תמר; ברגע שהוא השיג את מה שרצה בכוח, ה'אהבה' שלו הפכה מיד לשנאה מכוערת.
כשחבר מציע לכם 'רעיון גאוני' שמבוסס על שקר או פגיעה במישהו אחר (כמו שיונדב הציע לאמנון), עצרו מיד. חבר אמיתי עוזר לכם לעשות את הדבר הנכון, לא מסבך אתכם בצרות.
זה כמו שמישהו פוגע בחלש ממנו בבית הספר, והמנהל או המורים לא עושים כלום. חוסר התגובה הזה גורם לחברים של הנפגע לנסות 'לסגור חשבון' בעצמם, מה שרק מגדיל את הבלגן והאלימות.
כשהשתיקה של המבוגרים מובילה לאסון
הפרק הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של משפחת המלוכה בירושלים, ומציג סיפור קשה על יצרים, שתיקה ונקמה דמומה. אמנון, בנו הבכור של דוד המלך, מפתח אובססיה קשה כלפי אחותו למחצה תמר. בעזרת מזימה של בן דודו יונדב, הוא מתחזה לחולה ומבקש מתמר לבוא לבשל לו. כשהיא מגיעה, הוא תוקף אותה באכזריות ומתעלם מתחנוניה ההגיוניים למצוא פתרון חוקי ומכבד. מיד לאחר מכן, הוא מגרש אותה לרחוב בבושת פנים. תמר הפגועה קורעת את כתונת הפסים שלה והולכת בבכי לאחיה אבשלום. אבשלום קולט את המצב, אומר לה להחריש, ומאמץ אותה לביתו. המלך דוד שומע על המקרה, מתמלא כעס, אך נמנע מלפעול או להעניש את בנו הבכור. חוסר המעש הזה מתברר כטעות גורלית: אבשלום נוצר את השנאה בליבו במשך שנתיים שלמות. במהלך חגיגה משפחתית שהוא מארגן, הוא מורה למשרתיו לחסל את אמנון כשהוא שיכור, ובורח מהארץ. המשפחה כולה מתפרקת.
הפסוק חושף את התהום הפסיכולוגית והמוסרית שאליה שוקע אמנון. ברגע אחד, האובססיה שהוא כינה אהבה מתהפכת לשנאה תהומית, המלווה בהשלכת האשמה על הקורבן. המהפך המהיר מבהיר כי לא אהבה הייתה כאן אלא רצון לשליטה וכניעה ליצר, שסופם חורבן עצמי ופגיעה אנושה בזולת.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הסיפור הזה הוא כמו סרט מתח פסיכולוגי שבו כל הדמויות פועלות מתוך מניעים מורכבים, והתוצאות הרסניות. העלילה מתחילה באמנון, שלא מסוגל לשלוט ברגשות שלו. הוא מוקף באנשים כמו יונדב, שמכונה 'איש חכם מאוד', אבל החוכמה שלו היא חוכמה רעה – הוא לא עוזר לאמנון להתמודד עם הקושי, אלא רוקם עבורו מזימה מניפולטיבית. המזימה הזו מנצלת את האמון המשפחתי ואת טוב ליבו של דוד המלך, ששולח את תמר בתמימות לטפל באחיה החולה. כשתמר מגיעה לחדר, מתרחשת הסצנה הכי כואבת בפרק. תמר מתגלה כאן כדמות החזקה והשפויה ביותר. היא מנסה לדבר אל ההיגיון של אמנון, מזהירה אותו מהבושה ומציעה לו לפנות למלך כדי למסד את הקשר ביניהם בצורה חוקית. אבל אמנון אטום לחלוטין. האכזריות שלו מגיעה לשיא מיד אחרי המעשה: ברגע שהיצר שלו בא על סיפוקו, ה'אהבה' שלו הופכת לשנאה יוקדת, והוא מגרש אותה כאילו היא חפץ חסר ערך. הגירוש הזה, שנועל את הדלת מאחורי תמר, הוא פגיעה נוספת שמציגה את האטימות המוחלטת שלו. כאן נכנסת לתמונה השתיקה ההרסנית של דוד המלך. דוד כועס מאוד, אבל הוא לא עושה כלום. אולי בגלל שאמנון הוא בנו הבכור ויורש העצר, ואולי בגלל שדוד עצמו מרגיש אשם על חטאיו מהעבר. השתיקה הזו משאירה את אבשלום, אחיה המלא של תמר, לבד עם הכאב והעלבון. אבשלום לא מתפרץ; הוא שותק שתיקה מאיימת במשך שנתיים. השתיקה הזו היא לא סליחה, אלא תכנון קר ומחושב של נקמת דם. כשהוא סוף סוף מוציא לפועל את הרצח של אמנון במהלך חגיגת גז הצאן, זה לא רק אקט של נקמה אישית, אלא גם קריאת תיגר על חוסר הצדק של המערכת המלכותית. בסופו של דבר, החטא של אמנון, השתיקה של דוד והנקמה של אבשלום מפרקים את משפחת המלוכה ומכינים את הקרקע למלחמות הבאות.
אם היית במקום אבשלום, ורואה שאבא שלך (המלך) לא עושה שום דבר כדי להעניש את מי שפגע באחותך, איך היית פועל כדי להשיג צדק בלי להיגרר לאלימות?
שתיקת המלך וחרב הנקמה: השבר הגדול בבית דוד
שמואל ב' פרק י״ג מתאר את תחילת התפרקותה של משפחת המלוכה בירושלים, דרך שרשרת של יצרים, אלימות, שתיקה ונקמת דם. אמנון, בנו הבכור של דוד המלך, נתקף באובססיה חולנית כלפי אחותו למחצה תמר. בעידודו של בן דודו הערמומי יונדב, אמנון מתחזה לחולה ומבקש מאביו המלך לשלוח את תמר להכין לו מאכלים בחדרו. דוד נעתר בתמימות, ותמר מגיעה לבית אחיה. שם, למרות תחנוניה המרטיטים והצעותיה למצוא פתרון חוקי ומכבד דרך המלך, אמנון תוקף אותה באכזריות. מיד לאחר מכן, תאוותו הופכת לשנאה תהומית והוא משליך אותה לרחוב בבושת פנים. תמר קורעת את בגדי המלכות שלה ומוצאת מקלט אצל אחיה המלא, אבשלום. המלך דוד שומע על האסון וכועס מאוד, אך נמנע מלהעניש את בנו הבכור. חוסר התגובה הממסדית דוחף את אבשלום לתכנן נקמה קרה. כעבור שנתיים, במהלך חגיגת גז צאן שהוא מארגן בבעל חצור, אבשלום מזמין את כל בני המלך ומורה למשרתיו לרצוח את אמנון כשהוא שיכור. הרצח מעורר בהלה עצומה, בני המלך בורחים, ואבשלום נמלט לגלות בגשור, כשהוא משאיר את דוד המלך להתאבל על בנו המת ולכמוה לבנו הגולה.
הפסוק חושף את התהום הפסיכולוגית והמוסרית שאליה שוקע אמנון. ברגע אחד, האובססיה שהוא כינה אהבה מתהפכת לשנאה תהומית, המלווה בהשלכת האשמה על הקורבן. המהפך המהיר מבהיר כי לא אהבה הייתה כאן אלא רצון לשליטה וכניעה ליצר, שסופם חורבן עצמי ופגיעה אנושה בזולת.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק שלפנינו מהווה נקודת מפנה טרגית בהיסטוריה של בית דוד, וממחיש באופן מצמרר את התגשמות נבואת נתן המקראית: 'לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ'. הסיפור נפתח בהצגת הדמויות והיחסים ביניהן, כאשר המחבר המקראי משתמש במבנה ספרותי מדויק כדי להדגיש את הקרבה המשפחתית המעוותת: תמר היא אחות אבשלום, ואמנון הוא בן דוד. האובססיה של אמנון מתוארת לא כאהבה אמיתית אלא כחולי פיזי ונפשי ('וייטב בעיני אמנון להתחלות'). כאן נכנס לתמונה יונדב בן שמעה, המוצג כ'איש חכם מאד'. החוכמה של יונדב היא חוכמה טקטית נטולת מצפן מוסרי; הוא מזהה את הבעיה ומציע פתרון מניפולטיבי המנצל את האמפתיה ההורית של דוד. דוד המלך, המופיע כאן כאב חלש ופסיבי, משתף פעולה עם המזימה בלי לשאול שאלות, ושולח את תמר אל גוב האריות. המפגש בחדרו של אמנון הוא מופת של אירוניה דרמטית וכאב. תמר מכינה 'לביבות' – מאכל ששמו מרמז על הלב ועל הרגש – בעוד אמנון מתכנן את חורבנה. כשתמר מגישה לו את האוכל, הוא חושף את כוונותיו האמיתיות. תחנוניה של תמר חושפים את תבונתה ואת הטרגדיה הכפולה: היא מזהירה אותו מפני החרפה החברתית והדתית ('לא ייעשה כן בישראל', 'נבלה'), ומציעה מוצא מעשי – פנייה למלך לנישואין מותרים. אך אמנון, המונע מדחף אלים, אינו מסוגל להקשיב. המהפך המיידי מהאונס לשנאה תהומית ('וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד') חושף את טבעה של התאווה האנוכית: ברגע שהאובייקט נכבש, הוא הופך למקור של אשמה וגועל עצמי. גירושה של תמר לרחוב, כשהיא קורעת את כתונת הפסים המלכותית שלה ושמה אפר על ראשה, מסמל את קריעת המרקם המשפחתי והמלכותי כולו. תגובתו של דוד המלך – 'ויחר לו מאד' ללא כל פעולה אקטיבית – היא הכשל המנהיגותי המרכזי בפרק. חז'ל והפרשנים המודרניים מצביעים על כך שדוד, שחטא בעצמו בפרשת בת שבע, איבד את הסמכות המוסרית להעניש את בנו על חטא דומה. שתיקה זו מייצרת ואקום של צדק, שאותו אבשלום ממהר למלא. אבשלום פועל בקור רוח מבהיל. הוא מצווה על תמר להחריש, לא מתוך חמלה, אלא כדי להרדים את ערנותו של אמנון ולתכנן את הנקמה המושלמת. השתיקה של אבשלום במשך שנתיים ('ולא דיבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב') היא שתיקה טעונה, הממתינה לשעת כושר. שעת הכושר מגיעה בחגיגת גז הצאן בבעל חצור – אירוע חברתי משפחתי המנוצל לרצח מתוכנן. מותו של אמנון ובריחתו של אבשלום לגשור חותמים מעגל דמים ראשון, המותיר את דוד המלך שבור, מתאבל על בניו ומבין שביתו שלו הולך ומתפרק מבפנים.
- מנהיגות והורות דורשות נקיטת עמדה מוסרית ברורה במצבי משברבסביבה ניהולית או משפחתית, כאשר מתרחש אירוע של פגיעה קשה או התנהגות לא אתית בין חברי הצוות או הילדים, מנהל או הורה אינו יכול להסתפק בכעס פנימי או בהתעלמות ('שמירה על השקט התעשייתי'). חוססר תגובה נחרצת וענישה הולמת מצד הסמכות הרשמית פוגעים באמון של הנפגעים במערכת, ומזמינים תגובות קיצוניות, פגיעה מתמשכת או ניסיונות לעשיית דין עצמי.
- ההבדל התהומי בין תאווה אנוכית לבין קשר אנושי מכבדבמערכות יחסים מודרניות, קל להתבלבל בין משיכה עזה ואובססיבית לבין אהבה אמיתית. הפרק מלמד שדחף הממוקד אך ורק בסיפוק עצמי ובשליטה, ללא ראיית האחר כסובייקט בעל רצונות וזכויות, הופך במהירות לשנאה ולדחייה ברגע שהמטרה הושגה. קשר בריא מבוסס על הקשבה, כבוד הדדי והסכמה, ולא על מניפולציות וכוחנות.
- הסכנה שבשתיקה ממושכת ובטיפוח טינהכאשר אנו חווים פגיעה קשה במקום העבודה או בחיים האישיים, הבחירה לשתוק ולשמור את הכעס בבטן במשך שנים (כמו אבשלום) עשויה להיראות כאיפוק, אך בפועל היא מרעילה את הנפש ומכינה את הקרקע להתפרצות הרסנית. פתרון סכסוכים דורש התמודדות פתוחה, פנייה לערוצים חוקיים או טיפוליים, ומניעת מצב שבו הטינה הופכת לכוח המניע הבלעדי של חיינו.
הפרק מעלה דילמה קשה לגבי גבולות עשיית הצדק במקום שבו החוק והממסד נכשלים: כאשר הריבון (דוד) אינו מסוגל או אינו רוצה להעניש את הפוגע, האם מוטלת על קרובי המשפחה החובה המוסרית לפעול למען כבודו של הקורבן, או שמא עשיית דין עצמי (נקמת דם) היא בהכרח חטא חמור יותר שמחריב את החברה כולה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וּלְאַבְשָׁלוֹם בֶּן־דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן־דָּוִד׃
וַיֵּצֶר לְאַמְנוֹן לְהִתְחַלּוֹת בַּעֲבוּר תָּמָר אֲחֹתוֹ כִּי בְתוּלָה הִיא וַיִּפָּלֵא בְּעֵינֵי אַמְנוֹן לַעֲשׂוֹת לָהּ מְאוּמָה׃
וּלְאַמְנוֹן רֵעַ וּשְׁמוֹ יוֹנָדָב בֶּן־שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וְיוֹנָדָב אִישׁ חָכָם מְאֹד׃
וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה כָּכָה דַּל בֶּן־הַמֶּלֶךְ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר הֲלוֹא תַּגִּיד לִי וַיֹּאמֶר לוֹ אַמְנוֹן אֶת־תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלֹם אָחִי אֲנִי אֹהֵב׃
וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָדָב שְׁכַב עַל־מִשְׁכָּבְךָ וְהִתְחָל וּבָא אָבִיךָ לִרְאוֹתֶךָ וְאָמַרְתָּ אֵלָיו תָּבֹא נָא תָמָר אֲחוֹתִי וְתַבְרֵנִי לֶחֶם וְעָשְׂתָה לְעֵינַי אֶת־הַבִּרְיָה לְמַעַן אֲשֶׁר אֶרְאֶה וְאָכַלְתִּי מִיָּדָהּ׃
וַיִּשְׁכַּב אַמְנוֹן וַיִּתְחָל וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ לִרְאֹתוֹ וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל־הַמֶּלֶךְ תָּבוֹא־נָא תָּמָר אֲחֹתִי וּתְלַבֵּב לְעֵינַי שְׁתֵּי לְבִבוֹת וְאֶבְרֶה מִיָּדָהּ׃
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל־תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי־לוֹ הַבִּרְיָה׃
וַתֵּלֶךְ תָּמָר בֵּית אַמְנוֹן אָחִיהָ וְהוּא שֹׁכֵב וַתִּקַּח אֶת־הַבָּצֵק ותלוש [וַתָּלָשׁ] וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת־הַלְּבִבוֹת׃
וַתִּקַּח אֶת־הַמַּשְׂרֵת וַתִּצֹק לְפָנָיו וַיְמָאֵן לֶאֱכוֹל וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן הוֹצִיאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלַי וַיֵּצְאוּ כָל־אִישׁ מֵעָלָיו׃
וַיֹּאמֶר אַמְנוֹן אֶל־תָּמָר הָבִיאִי הַבִּרְיָה הַחֶדֶר וְאֶבְרֶה מִיָּדֵךְ וַתִּקַּח תָּמָר אֶת־הַלְּבִבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וַתָּבֵא לְאַמְנוֹן אָחִיהָ הֶחָדְרָה׃
וַתַּגֵּשׁ אֵלָיו לֶאֱכֹל וַיַּחֲזֶק־בָּהּ וַיֹּאמֶר לָהּ בּוֹאִי שִׁכְבִי עִמִּי אֲחוֹתִי׃
וַתֹּאמֶר לוֹ אַל־אָחִי אַל־תְּעַנֵּנִי כִּי לֹא־יֵעָשֶׂה כֵן בְּיִשְׂרָאֵל אַל־תַּעֲשֵׂה אֶת־הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃
וַאֲנִי אָנָה אוֹלִיךְ אֶת־חֶרְפָּתִי וְאַתָּה תִּהְיֶה כְּאַחַד הַנְּבָלִים בְּיִשְׂרָאֵל וְעַתָּה דַּבֶּר־נָא אֶל־הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ׃
וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ בְּקוֹלָהּ וַיֶּחֱזַק מִמֶּנָּה וַיְעַנֶּהָ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ׃
וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר־לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי׃
וַתֹּאמֶר לוֹ אַל־אוֹדֹת הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת מֵאַחֶרֶת אֲשֶׁר־עָשִׂיתָ עִמִּי לְשַׁלְּחֵנִי וְלֹא אָבָה לִשְׁמֹעַ לָהּ׃
וַיִּקְרָא אֶת־נַעֲרוֹ מְשָׁרְתוֹ וַיֹּאמֶר שִׁלְחוּ־נָא אֶת־זֹאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעֹל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ׃
וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ׃
וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל־רֹאשָׁהּ וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל־רֹאשָׁהּ וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה׃
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל־תָּשִׁיתִי אֶת־לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ׃
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד׃
וְלֹא־דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם־אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד־טוֹב כִּי־שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת־אַמְנוֹן עַל־דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ׃
וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם־אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃
וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה־נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ־נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם־עַבְדֶּךָ׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־אַבְשָׁלוֹם אַל־בְּנִי אַל־נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרָץ־בּוֹ וְלֹא־אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ׃
וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא יֵלֶךְ־נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ׃
וַיִּפְרָץ־בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת־אַמְנוֹן וְאֵת כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ׃
וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת־נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב־אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת־אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל־תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי־חָיִל׃
וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל־פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ׃
וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל־דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת־כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא־נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד׃
וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל־עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים׃
וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן־שִׁמְעָה אֲחִי־דָוִד וַיֹּאמֶר אַל־יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל־הַנְּעָרִים בְּנֵי־הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי־אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי־עַל־פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ׃
וְעַתָּה אַל־יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל־לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל־בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי־אִם־אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת׃
וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת־עינו [עֵינָיו] וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם־רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר׃
וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל־הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי־הַמֶּלֶךְ בָּאוּ כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה׃
וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי־הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם־הַמֶּלֶךְ וְכָל־עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד׃
וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל־תַּלְמַי בֶּן־עמיחור [עַמִּיהוּד] מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ כָּל־הַיָּמִים׃
וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי־שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים׃
וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל־אַבְשָׁלוֹם כִּי־נִחַם עַל־אַמְנוֹן כִּי־מֵת׃