שמואל ב · פרק י״ב
אתה האיש: על עיוורון מוסרי, כוח והמחיר של לקיחת אחריות
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־דָּוִד גַּם־יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת׃
פסוק יגהשיעור החשוב של המלך דוד
הלילה נספר על המלך דוד, שהיה מלך חזק ואהוב, אך יום אחד עשה טעות גדולה ולא התנהג ביושר. אלוהים שלח אליו את נתן הנביא, שהיה חבר חכם מאוד. נתן לא כעס מיד, אלא סיפר לדוד סיפור: היה איש עשיר עם המון כבשים, ואיש עני שהייתה לו רק כבשה אחת קטנה שאהב כמו בת. כשהגיע אורח לעשיר, הוא לקח בכוח את הכבשה של העני במקום משלו. דוד כעס ואמר: 'זה לא יפה!'. אז נתן אמר לו בעדינות: 'דוד, הסיפור הזה הוא עליך'. דוד הבין מיד שטעה, לא חיפש תירוצים ואמר: 'סליחה, חטאתי'. למרות שהיה עצוב על הטעות שלו, דוד למד להיות מלך טוב וישר יותר, ובהמשך נולד לו בן חכם במיוחד בשם שלמה.
הפסוק מראה לילדים שאפילו המלך הכי חזק יכול לטעות, ושהדבר הכי אמיץ לעשות זה להודות באמת ולבקש סליחה.
הסיפור של דוד המלך מזמין אותנו לדבר עם הילדים על אחד הערכים החשובים ביותר בחיים: האומץ להודות בטעות. קל מאוד לנסות להסתיר כשעושים משהו לא בסדר, או להאשים מישהו אחר כדי להתחמק מעונש. דוד, למרות שהיה המלך הכי חזק בארץ, הראה גדלות רוח אמיתית ואומץ יוצא דופן כשהודה מיד בטעותו בלי להתווכח או להמציא תירוצים. נוכל להסביר לילד שכולנו טועים לפעמים, וזה טבעי לגמרי. הדבר שהופך אותנו לגיבורים אמיתיים בעיני עצמנו ובעיני אחרים הוא היכולת להגיד 'טעיתי, אני מצטער' ולנסות לתקן את מה שהתקלקל.
- למה לדעתך נתן הנביא סיפר לדוד סיפור במקום להגיד לו מיד שהוא טעה?
- איך מרגישים בלב אחרי שמודים בטעות ומבקשים סליחה?
- אם היית יכול להביא מתנה קטנה לכבשת הרש של האיש העני, מה היית מביא לה?
הכבשה הקטנה והשיעור של דוד המלך
דמיינו שאתם עומדים בארמון המפואר של דוד המלך. יום אחד נכנס נתן הנביא, איש חכם וטוב, ומספר למלך סיפור עצוב: בעיר אחת חיו שני אנשים, עשיר ועני. לעשיר היו המון כבשים, ולעני הייתה רק כבשה אחת קטנה וחמודה, שהוא אהב כמו בת. כשהגיע אורח לעשיר, הוא לא רצה לקחת מהכבשים שלו, ובמקום זאת לקח בכוח את הכבשה היחידה של העני! דוד המלך כעס מאוד וצעק: 'זה לא פייר! האיש העשיר חייב להיענש!'. אז נתן הנביא הסתכל לו בעיניים ואמר בשקט: 'המלך, האיש הזה הוא אתה'. דוד הבין מיד שהוא עשה מעשה לא יפה כשלקח את אשתו של אוריה, חייל שלו. הוא לא התווכח, אלא מיד הצטער והבטיח להשתפר.
דוד המלך מבין שטעה, אומר מיד 'סליחה, חטאתי', ונתן הנביא מבטיח לו שאלוהים סולח לו.
הידעתם שלמרות שדוד היה המלך הכי חזק בארץ, הוא לא כעס על נתן הנביא שהעיר לו, אלא הקשיב לו והודה שטעה!
דוד המלך הצטער מאוד, אבל האם הסליחה תספיק כדי למנוע את הצרות שעומדות להגיע על משפחתו? בפרק הבא נגלה...
העימות הגדול: כשנביא אחד מעז להגיד למלך את האמת בפרצוף
דוד המלך נמצא בשיא כוחו, אך הוא נושא עמו סוד אפל: הוא גרם למותו של אוריה החתי כדי לקחת את אשתו, בת שבע. אלוהים שולח אליו את נתן הנביא, שמשתמש בטקטיקה מבריקה. הוא מספר לדוד סיפור על עשיר חמדן שלקח לעני את כבשת הרש היחידה שלו. דוד, שלא מבין שהסיפור עליו, מתמלא זעם ופוסק שהעשיר ראוי למוות. ברגע זה נתן מטיח בו: 'אתה האיש!'. הוא מפרט את חטאי דוד ומנבא שביתו יסבול מצרות ומלחמות. דוד לא מנסה להתגונן או להעניש את הנביא; הוא נשבר ומודה מיד: 'חטאתי'. למרות הסליחה, התינוק שנולד לו ולבת שבע חולה ומת, ודוד מקבל את הדין באומץ. בהמשך נולד להם בן חדש, שלמה, שמביא תקווה חדשה לממלכה.
דוד המלך לוקח אחריות מלאה על הטעות שלו בלי להמציא תירוצים, ומגלה שחרטה אמיתית פותחת פתח לסליחה.
כשמישהו מעיר לכם על טעות, אל תעברו מיד למגננה או להתקפה. קחו נשימה, תחשבו אם יש אמת בדבריו, והודו בטעות. זה לא חולשה – זה כוח על.
זה כמו שמישהו בקבוצת הווטסאפ הכיתתית עושה חרם על ילד אחר, וכשמישהו מעיר לו על זה, הוא מבין פתאום כמה המעשה שלו היה פוגעני ומכוער, ומחליט לעצור ולבקש סליחה מול כולם.
ללא מסכות: הרגע שבו המלך החזק ביותר גילה מי הוא באמת
הפרק מציג את אחד העימותים הדרמטיים ביותר במקרא. דוד המלך, שביצע פשע חמור כששלח את אוריה החתי אל מותו בקרב כדי לשאת את אשתו בת שבע, בטוח שסודו שמור ואיש אינו יודע. אלא שאז מופיע נתן הנביא בארמון ומספר לו משל על עשיר אכזרי הגוזל את כבשת הרש היחידה של שכנו העני. דוד מזדעזע מהעוולה הנוראה וגוזר על העשיר דין מוות, מבלי לדעת שהוא למעשה גוזר את דינו שלו. באמירה המפורסמת 'אתה האיש', נתן מסיר את המסיכה מעל פניו של דוד וחושף את צביעותו של המלך החזק. דוד קורס תחת כובד האשמה ומודה מיד בחטאו הגדול. העונש האלוהי כבד: החרב לא תסור מביתו, והילד שנולד לו מבת שבע חולה ומת למרות תפילותיו וצומותיו המיוסרים של דוד. לאחר מות הילד, דוד קם, מתנחם, ובהמשך נולד לו ולבת שבע בן נוסף – שלמה, שמסמל התחלה חדשה. במקביל, יואב שר הצבא כובש את רבת בני עמון ומזמין את דוד לסיים את המלאכה כדי לשמור על כבודו המלכותי.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בפרק ובחיי דוד. ברגע אחד של כנות מוחלטת, ללא תירוצים או התפתלויות, המלך החזק ביותר מודה באשמתו בפני נביא חסר כוח פוליטי. תגובתו המיידית של נתן מלמדת על כוחה של חרטה אמיתית: היא אינה מוחקת את ההשלכות הפיזיות של החטא, אך היא מצילה את נפשו של החוטא ומאפשרת לו להתחיל בתהליך של תיקון רוחני.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה מציב מראה נוקבת מול כל מי שמחזיק בכוח והשפעה. דוד המלך הוא מנהיג נערץ, גיבור מלחמה ואיש רוח, אך ההצלחה והכוח סימאו את עיניו והובילו אותו לבצע פשע מוסרי נורא. מה שמרתק כאן הוא הדרך שבה נתן הנביא בוחר להתעמת איתו. נתן לא מגיע ומאשים את דוד ישירות, כי הוא יודע שדוד המלך, כאדם חזק, עלול להיכנס למגננה או אפילו לפגוע בנביא כדי להשתיק אותו. במקום זאת, נתן משתמש בכלי של סיפור – משל כבשת הרש. המשל הזה עובד בצורה גאונית: הוא עוקף את מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים של דוד. דוד שומע על עוולה חברתית פשוטה ומקוממת, וחוש הצדק הטבעי שלו מתעורר מיד. הוא מזדעזע מהעשיר שלקח לעני את הכבשה היחידה שהייתה לו כמו בת, ופוסק מיד שמדובר באדם שראוי למוות. רק כשהמלך כבר מחויב לחלוטין לפסק הדין המוסרי, נתן מנחית את המכה המוחצת: 'אתה האיש'. ברגע אחד, דוד מבין שהוא עצמו העשיר החמדן, ואוריה החתי, שאשתו נלקחה ממנו וחייו נגזלו, הוא העני מהסיפור. הגדולה של דוד ברגע הזה היא שהוא לא מנסה לתרץ, להסביר או להאשים את הנסיבות. הוא פשוט אומר שתי מילים: 'חטאתי ליהוה'. ההודאה הזו מצילה את חייו מעונש מוות מיידי, אך היא לא מונעת את ההשלכות הכואבות של מעשיו במציאות. הפרק מראה לנו שגם אחרי סליחה, יש מחיר למעשים שלנו. הילד שנולד מת לאחר שבעה ימים של מחלה קשה, ומשפחתו של דוד עתידה להתפרק בהמשך במאבקי כוח פנימיים קשים, כפי שניבא נתן שהחרב לא תסור מביתו. מעניין לראות גם את ההתנהגות של דוד בזמן מחלת הילד. הוא צם ושוכב על הארץ, אך ברגע שהילד מת, הוא קם, מתרחץ ואוכל. עבדיו המופתעים לא מבינים את השינוי, אך דוד מסביר להם בצורה מפוכחת: כל עוד הילד היה חי היה סיכוי לשינוי, אך כעת כשהוא מת, אין דרך להחזיר את הגלגל לאחור. זוהי השלמה עמוקה עם המציאות. לצד הטרגדיה, יש כאן גם נקודת אור של צמיחה מתוך השבר. לאחר מות הילד, דוד מנחם את בת שבע, ומהקשר המיוסר הזה נולד שלמה – מי שעתיד להמשיך את השושלת ולבנות את בית המקדש. בסוף הפרק, דוד יוצא למלחמה ברבת בני עמון ומנצח, מה שמראה שלמרות המשבר האישי העמוק, הוא מצליח לחזור לתפקד כמנהיג. הסיפור מזכיר לנו שגם מהמקומות הנמוכים ביותר, אם לוקחים אחריות אמיתית, אפשר לצמוח ולבנות עתיד חדש.
אם היית חבר קרוב של דוד, האם היית מעז להגיד לו את האמת על הטעות שלו כמו שנתן הנביא עשה, או שהיית מעדיף לשתוק כדי לא לריב איתו?
אתה האיש: על עיוורון מוסרי, כוח והמחיר של לקיחת אחריות
הפרק נפתח בשליחותו של נתן הנביא אל דוד המלך, לאחר שדוד שלח את אוריה החתי אל מותו בחזית כדי לשאת את אשתו, בת שבע. נתן מציג בפני דוד משל נוקב על עשיר בעל צאן רב הגוזל את כבשת הרש היחידה של שכנו העני כדי להאכיל אורח. דוד, שאינו מזהה את עצמו בסיפור, מתמלא חמה ופוסק כי האיש העשיר הוא בן מוות וכי עליו לשלם פי ארבעה על מעשהו. אז מטיח בו נתן את הקביעה המהדהדת: 'אַתָּה הָאִישׁ'. נתן מוכיח את דוד על כפיות הטובה שלו כלפי אלוהים ומנבא עונשים קשים שיפקדו את ביתו, כולל אלימות פנימית ופגיעה בנשותיו. דוד מודה מיד באשמתו ואומר 'חָטָאתִי לַיהוָה', ונתן מבשר לו כי עונש המוות הוסר ממנו, אך הילד שנולד לו מבת שבע ימות. למרות תפילותיו וצומותיו של דוד, הילד נפטר ביום השביעי. דוד מקבל את הדין, קם מאבלו ומנחם את בת שבע, ובהמשך נולד להם בנם שלמה. בסיום הפרק, דוד יוצא לבקשת יואב שר הצבא אל רבת בני עמון, משלים את כיבושה, ומטיל על תושביה עבודות כפייה קשות.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית ביותר בפרק ובחיי דוד. ברגע אחד של כנות מוחלטת, ללא תירוצים או התפתלויות, המלך החזק ביותר מודה באשמתו בפני נביא חסר כוח פוליטי. תגובתו המיידית של נתן מלמדת על כוחה של חרטה אמיתית: היא אינה מוחקת את ההשלכות הפיזיות של החטא, אך היא מצילה את נפשו של החוטא ומאפשרת לו להתחיל בתהליך של תיקון רוחני.
הדרש — קריאה לעומק⌄
שמואל ב' פרק י"ב מהווה את אחת מנקודות המפנה הדרמטיות והחשובות ביותר בהיסטוריוגרפיה המקראית. זהו סיפור על כוח, עיוורון עצמי והתנגשות חזיתית בין הממסד הפוליטי לביקורת המוסרית. דוד המלך, הנמצא בשיא תפארתו המלכותית, ביצע פשע כפול של ניאוף ורצח עקיף. הוא משוכנע שמעשהו נותר בצללים, אולם המקרא מבהיר כי 'וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר־עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי יְהוָה' (בסוף הפרק הקודם), וכעת מגיע רגע התשלום. הכלי הספרותי שבו משתמש נתן הנביא – משל כבשת הרש – הוא מופת של פסיכולוגיה יישומית ורטוריקה. נתן מבין שפנייה ישירה והאשמה בוטה של המלך עלולות להיתקל במגננה, בהכחשה או אף באלימות. המשל מעביר את הדיון מהמישור האישי למישור העקרוני. הוא מעורר בדוד את חוש הצדק המפותח שלו כיושב על כס המשפט. דוד מזדהה מיד עם העני ומזדעזע מהתנהגותו של העשיר, שאינו מונע מחוסר אלא מחמדנות טהורה ומחוסר חמלה. תגובתו האימפולסיבית של דוד – גזירת דין מוות והתחייבות לתשלום 'ארבעתיים' – חושפת את האירוניה הדרמטית במיטבה: דוד שופט את עצמו מבלי לדעת זאת. ההטחה 'אַתָּה הָאִישׁ' מנפצת את האשליה של דוד. נתן מפרק את התירוצים האפשריים ומציג את החטא במלוא כיעורו: דוד קיבל מאלוהים הכל – מלכות, נשים, ביטחון – ובכל זאת חמד את המעט שהיה לאוריה. העונש המנבא מידה כנגד מידה הוא מצמרר: החרב לא תסור מביתו של דוד, והפגיעה בנשותיו תיעשה בגלוי, 'נגד השמש', כניגוד לחטאו שנעשה בסתר. תגובתו של דוד, 'חָטָאתִי לַיהוָה', היא שמבדילה אותו מקודמו בתפקיד, שאול. דוד אינו מאשים את העם, אינו מתרץ ואינו מתמקח. ההודאה המיידית והכנה שלו מובילה למחילה על עונש המוות האישי שלו, אך החוק המוסרי והטבעי דורש מחיר. מות הילד שנולד מהחטא משמש כעדות מוחשית לכך שלמעשים יש השלכות שאינן נמחקות כבמטה קסם. התנהלותו של דוד במהלך מחלת הילד ולאחר מותו חושפת עומק רוחני ופילוסופי יוצא דופן. כל עוד הילד חי, דוד נאבק, צם ומתפלל, מתוך אמונה כי השער לרחמים לעולם אינו ננעל. אך ברגע שהמוות הופך לעובדה מוגמרת, דוד מפגין ריאליזם אמוני מדהים: הוא קם, רוחץ ואוכל. הוא מבין את גבולות היכולת האנושית מול הגזירה האלוהית וחוקי הטבע: 'אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא־יָשׁוּב אֵלָי'. תובנה זו על זמניות החיים והשלמה עם האובדן היא מן המרגשות במקרא. לידתו של שלמה (ידידיה) מיד לאחר מכן מסמלת את החסד והנחמה שאחרי הסערה, ומאותתת כי למרות החטא והעונש, הברית עם בית דוד שרירה וקיימת. הפרק נחתם בנימה צבאית קשה עם כיבוש רבת עמון, המציגה את דוד השב לתפקידו כמלך לוחם, אך כעת הוא מלך פגוע, הנושא עמו את צלקות חטאו ואת הידיעה כי עתיד ביתו עומד להיות רווי בדם וביגון.
- הסכנה שבעיוורון המוסרי של בעלי הכוחבמצבי ניהול או מנהיגות, קל מאוד לפתח סטנדרט כפול – להחמיר עם כפיפים או קולגות על טעויות קטנות, בעוד אנו מתירים לעצמנו 'עיגולי פינות' חמורים בהרבה בתירוץ של 'טובת המערכת'. עלינו להקיף את עצמנו באנשים אמיצים, כמו נתן הנביא, שיציבו בפנינו מראה ללא פחד.
- ההבדל בין סליחה לבין היעדר השלכותבמערכות יחסים, פגיעה קשה באמון (כמו בגידה או שקר ממושך) יכולה לזכות בסליחה כנה מצד בן או בת הזוג, אך אין פירוש הדבר שהצלקות נעלמו או שהאמון ישתקם מיד. יש לקבל בהבנה ובהכנעה את העבודה הקשה והממושכת הנדרשת לתיקון ההשלכות המעשיות של מעשינו.
- פרגמטיזם רגשי מול אובדן וכישלוןכאשר אנו מתמודדים עם כישלון עסקי, פרויקט שקרס או אובדן אישי, ישנו שלב שבו המשך ה'אבל' וההלקאה העצמית הופכים להרסניים. חיוני לדעת לזהות את הרגע שבו אין עוד טעם להילחם בעבר, לקום, 'לרחוץ פנים', להשלים עם המציאות החדשה ולהפנות את האנרגיה לבניית העתיד.
הפרק מעלה דילמה תיאולוגית ומוסרית קשה ביותר: מדוע התינוק החף מפשע משלם בחייו על חטאו של אביו? שאלת 'צדיק ורע לו' או ענישת צאצאים על חטאי אבותיהם נותרת כאן פתוחה ומכאיבה, ומאתגרת את תפיסת הצדק האלוהי המוחלט מול הסבל האנושי של חפים מפשע.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת־נָתָן אֶל־דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ׃
לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד׃
וְלָרָשׁ אֵין־כֹּל כִּי אִם־כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם־בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי־לוֹ כְּבַת׃
וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא־לוֹ וַיִּקַּח אֶת־כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו׃
וַיִּחַר־אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל־נָתָן חַי־יְהוָה כִּי בֶן־מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת׃
וְאֶת־הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא־חָמָל׃
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל׃
וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת־בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת־נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת־בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם־מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה׃
מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת־דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו [בְּעֵינַי] אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת־אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן׃
וְעַתָּה לֹא־תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד־עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת־אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה׃
כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת־נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם־נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת׃
כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל־יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל־דָּוִד גַּם־יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת׃
אֶפֶס כִּי־נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת־אֹיְבֵי יְהוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת׃
וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל־בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת־אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ׃
וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת־הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה׃
וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן־הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא־בָרָא אִתָּם לָחֶם׃
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי־מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא־שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה׃
וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת׃
וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שמלתו [שִׂמְלֹתָיו] וַיָּבֹא בֵית־יְהוָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל׃
וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם׃
וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ יחנני [וְחַנַּנִי] יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד׃
וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא־יָשׁוּב אֵלָי׃
וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת־שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא [וַתִּקְרָא] אֶת־שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיהוָה אֲהֵבוֹ׃
וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר יְהוָה׃
וַיִּלָּחֶם יוֹאָב בְּרַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּלְכֹּד אֶת־עִיר הַמְּלוּכָה׃
וַיִּשְׁלַח יוֹאָב מַלְאָכִים אֶל־דָּוִד וַיֹּאמֶר נִלְחַמְתִּי בְרַבָּה גַּם־לָכַדְתִּי אֶת־עִיר הַמָּיִם׃
וְעַתָּה אֱסֹף אֶת־יֶתֶר הָעָם וַחֲנֵה עַל־הָעִיר וְלָכְדָהּ פֶּן־אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת־הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ׃
וַיֶּאֱסֹף דָּוִד אֶת־כָּל־הָעָם וַיֵּלֶךְ רַבָּתָה וַיִּלָּחֶם בָּהּ וַיִּלְכְּדָהּ׃
וַיִּקַּח אֶת־עֲטֶרֶת־מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל־רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד׃
וְאֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בָּהּ הוֹצִיא וַיָּשֶׂם בַּמְּגֵרָה וּבַחֲרִצֵי הַבַּרְזֶל וּבְמַגְזְרֹת הַבַּרְזֶל וְהֶעֱבִיר אוֹתָם במלכן [בַּמַּלְבֵּן] וְכֵן יַעֲשֶׂה לְכֹל עָרֵי בְנֵי־עַמּוֹן וַיָּשָׁב דָּוִד וְכָל־הָעָם יְרוּשָׁלִָם׃