שמואל א · פרק י״ז
ההכרעה בעמק האלה: דוד, גוליית ומלחמת התודעה
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא־אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי Mַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ׃
פסוק מההנער האמיץ והחלוקים מהנחל
הערב, ילדי המתוק, נספר על נער צעיר בשם דוד. דוד היה רועה צאן קטן עם שיער אדמוני ועיניים מאירות, שאהב לנגן בכינור ולשמור על הכבשים שלו. יום אחד, הוא הלך לבקר את אחיו הגדולים שהיו חיילים בצבא. כשהגיע למחנה, הוא ראה שכולם עצובים ומבוהלים. ענק פלשתי גדול וחזק בשם גוליית עמד מולם וצעק בקול רועם ומפחיד. אף אחד לא העז להתקרב אליו. אבל דוד הקטן לא נבהל. הוא ידע שאלוהים שומר עליו. הוא סירב ללבוש שריון כבד, ובמקום זאת הלך אל הנחל הזורם ובחר חמש אבנים קטנות וחלקות. עם קלע פשוט בידו, הוא צעד באומץ אל מול הענק. דוד האמין בעצמו ובאלוהים, ובזכות האומץ שלו הוא ניצח והציל את כולם. הלילה, גם אנחנו יכולים לישון בשקט ובביטחון, כי האומץ נמצא תמיד בתוכנו.
דוד מלמד אותנו שלפעמים הכלים החומריים והנשק הכבד פחות חשובים מהאמונה הפנימית והביטחון במי שאנחנו.
הסיפור של דוד וגוליית הוא הזדמנות נפלאה לשוחח עם הילד על אומץ לב ועל כך שאין צורך להיות גדול או חזק פיזית כדי להתמודד עם קשיים. דוד מנצח לא בזכות כוח פיזי או נשק מפחיד, אלא בזכות אמונה, שקט פנימי ושימוש בכלים הפשוטים שהוא מכיר. תוכלו לחבר זאת לסיטואציות יומיומיות של הילד – כמו פחד מהחושך, התמודדות עם משימה קשה בגן או בבית הספר, ולהזכיר לו שהכוח האמיתי שלו נמצא בלב וביכולת שלו להיות הוא עצמו.
- מדוע לדעתך דוד לא רצה ללבוש את השריון הכבד של המלך שאול?
- אם היית צריך לבחור חמישה דברים קטנים שיעזרו לך להרגיש אמיץ, מה היית בוחר?
- איך לדעתך הרגיש דוד כשהוא עמד מול הענק, ומה עזר לו להישאר רגוע?
הרועה הקטן והענק המפחיד
דמיינו שאתם עומדים בעמק ירוק ויפה, ופתאום האדמה רועדת! צבא פלשתים וצבא ישראל עומדים זה מול זה, ומהמחנה הפלשתי יוצא איש ענקי בשם גוליית. הוא לובש שריון נוצץ וכבד, ומחזיק חנית עצומה. גוליית צועק ומפחיד את כולם, ואף חייל ישראלי לא מעז להתמודד מולו. ואז מגיע דוד, נער צעיר שהוא בכלל רועה צאן, שהביא אוכל לאחיו הגדולים שבצבא. כשדוד שומע את הענק המעליב, הוא לא מפחד בכלל! הוא אומר למלך שאול שהוא מוכן להילחם בו. דוד מוותר על שריון כבד, לוקח רק מקל עץ, חמש אבנים חלקות מהנחל וקלע קטן. הוא רץ באומץ לעבר הענק, ובזכות אמונתו הגדולה הוא מצליח לעשות את הבלתי יאומן. מה יקרה כשדוד ישחרר את האבן מהקלע?
דוד אומר לגוליית הענק: אתה בא להילחם בי עם חרב חזקה וחנית גדולה, אבל אני בא אליך עם אמונה גדולה בלב באלוהים ששומר עלינו.
השריון של גוליית הענק שקל כמו חמישים קילוגרם של נחושת! זה בערך כמו משקל של שני ילדים בכיתה ג' יחד!
האם אבן קטנה אחת באמת יכולה להכניע ענק חמוש מכף רגל ועד ראש? בפרק הבא נראה איך הכל משתנה ברגע אחד!
דו-קרב בעמק האלה: כשהגודל לא קובע
במשך ארבעים יום עומדים צבאות ישראל ופלשתים זה מול זה בעמק האלה, מופרדים על ידי גיא עמוק. בכל יום יוצא גוליית, לוחם פלשתי ענק וחמוש היטב, ומציע להכריע את המלחמה בדו-קרב יחיד. חיילי ישראל, ובראשם המלך שאול, משותקים מפחד. אל תוך המבוי הסתום הזה מגיע דוד, נער צעיר שנשלח על ידי אביו להביא מזון לאחיו הלוחמים. דוד נדהם לראות את הפחד השורר במחנה ומחליט להתנדב לקרב. הוא מסרב ללבוש את שריון המלך הכבד ומעדיף להסתמך על הכלים המוכרים לו כרועה צאן: מקל, קלע וחמש אבנים מהנחל. כשהוא מתייצב מול גוליית הלועג לו, דוד מצהיר שהוא נלחם בשם אלוהי ישראל. באומץ ותושייה הוא קולע אבן אחת למצחו של הענק ומפיל אותו ארצה, מה שמוביל למנוסת הפלשתים ולניצחון מוחץ.
דוד מבהיר לגוליית שהנשק הכי חזק שלו הוא לא החרב או השריון, אלא האמונה שלו בצדקת הדרך שלו ובאלוהים.
כשאתה מתמודד עם אתגר שנראה גדול עליך, אל תנסה להילחם בכלים של אחרים או להעמיד פנים שאתה מישהו אחר. תשתמש בחוזקות הייחודיות שלך – לפעמים הכלים הפשוטים והמוכרים שלך הם בדיוק מה שיביא לך את הניצחון.
לעמוד מול גוליית זה כמו להעז להשמיע קול מול קבוצה גדולה של ילדים שמציקים למישהו חלש בכיתה, גם כשכולם מסביב שותקים ומפחדים להתערב.
לנצח את הענק: הסיפור האמיתי מאחורי דוד וגוליית
עמק האלה הופך לזירה של מלחמת עצבים מתוחה. פלשתים וישראלים חונים על ההרים משני עברי הגיא, ואף צד לא מעז לחצות ראשון. המבוי הסתום נשבר מדי יום על ידי גוליית, ענק פלשתי חמוש בשריון נחושת כבד, המאתגר את ישראל לשלוח לוחם לדו-קרב שיכריע את המערכה כולה. הפחד משתק את מחנה ישראל. אל הסיטואציה הזו נקלע דוד, נער צעיר שנשלח מבית לחם רק כדי להביא צידה לאחיו הגדולים המשרתים בצבא. דוד שומע את קריאות התיגר של גוליית ומסרב לקבל את ההשפלה. למרות לעגו של אחיו הבכור אליאב וספקנותו של המלך שאול, דוד מתעקש להתנדב. הוא מסביר לשאול כי כרועה צאן כבר התמודד עם אריות ודובים, ומאמין שאלוהים יציל אותו גם כעת. דוד מסיר מעליו את השריון הכבד של שאול, לוקח חמש אבנים חלקות מהנחל וקלע, ויוצא אל העמק. מול גוליית הלועג למראהו, דוד משיב בנאום ביטחון מוחץ, רץ לעברו, קולע אבן אחת מדויקת למצחו של הענק וממוטט אותו. הניצחון הבלתי יאומן מוביל למנוסת הפלשתים ולמהפך מוחלט במלחמה.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הרעיונית והדרמטית בדו-קרב המפורסם בעמק האלה. בעוד גוליית הפלשתי מייצג את שיא הטכנולוגיה הצבאית של תקופת הברזל, דוד הצעיר מגדיר מחדש את זירת המאבק. הוא מבהיר כי הניצחון אינו תלוי בעליונות חומרית או בנשק פיזי, אלא בכוח רוחני, באמונה עמוקה ובצדקת הדרך. זהו המפגש המכונן בין כוח הזרוע לכוח הרוח.
להעמקה בסיפור⌄
כשמסתכלים על המפגש בין דוד לגוליית בעמק האלה, קל לראות בו רק סיפור על נס או על מזל, אבל ניתוח ריאליסטי של הסיטואציה מגלה משהו עמוק בהרבה. גוליית מייצג את שיא הטכנולוגיה הצבאית של אותם ימים: לוחם כבד, משוריין מכף רגל ועד ראש, המותאם לקרב פנים אל פנים בטווח קצר. מולו, שאול מנסה להלביש את דוד באותו סגנון לחימה – שריון נחושת, קובע וחרב. אבל דוד מבין מהר מאוד שבמשחק של גוליית, אין לו סיכוי לנצח. השריון רק מגביל את התנועה שלו ומנטרל את היתרון היחיד שיש לו: מהירות וטווח. בהחלטה אמיצה, דוד משנה את חוקי המשחק. הוא בוחר להישאר רועה צאן, להשתמש בקלע – נשק קטלני לטווח רחוק שהיה נפוץ מאוד בעת העתיקה ואיפשר דיוק מירבי ממרחק בטוח. גוליית, שהיה כבד ומסורבל, ציפה ללוחם שיבוא להילחם איתו בחרבות, ולא היה מוכן לנער זריז שרץ לעברו ומיידה אבן במהירות עצומה ישירות לחלק היחיד בפניו שנותר חשוף – המצח. הסיפור הזה מראה לנו שחשיבה מחוץ לקופסה וסירוב להיכנע לתכתיבים של אחרים יכולים להפוך חיסרון פיזי ליתרון אסטרטגי מוחץ. דוד לא ניצח למרות שהיה קטן, אלא דווקא בגלל שהוא השכיל להשתמש ביתרונות של הגודל והזריזות שלו.
אם היית במקום דוד, והיית שומע את אחיך הגדול אליאב כועס עליך ומאשים אותך שאתה סתם סקרן וחסר אחריות, האם היית מוותר וחוזר הביתה לצאן, או ממשיך בדרך שלך למרות הכל?
ההכרעה בעמק האלה: דוד, גוליית ומלחמת התודעה
פרק י"ז בספר שמואל א' מציג את אחד העימותים הצבאיים והדרמטיים המפורסמים ביותר בהיסטוריה המקראית. פלשתים וישראל נערכים למלחמה בעמק האלה, כשהם חונים על הרים מנוגדים וגיא צר מפריד ביניהם. מן המחנה הפלשתי יוצא גוליית מגת, לוחם ענק חמוש בשריון קשקשים כבד ובכלי נשק מתקדמים, ומציע להכריע את המערכה כולה בדו-קרב יחיד. הצעתו מלווה בחרפות והשפלות יומיומיות כלפי צבא ישראל ואלוהיו, דבר המטיל אימה כבדה על המלך שאול ועל לוחמיו המבועתים במשך ארבעים יום רצופים. דוד, בנם הצעיר של ישי מבית לחם, מגיע למחנה הצבאי רק כדי להביא מזון לאחיו הגדולים המשרתים בחזית. הוא נחשף למצב המביש, שומע את דברי החרפה של הפלשתי, ומחליט לפעול. למרות התנגדותו המזלזלת של אחיו הבכור וספקנותו העמוקה של המלך שאול, דוד מתעקש להתנדב להילחם בגוליית. הוא מסרב ללבוש את שריון המלך הכבד, בוחר בחמישה חלוקי אבנים חלקים מן הנחל ובקלע פשוט, ויוצא אל העמק הפתוח. בדו-קרב מהיר ומפתיע, דוד פוגע במצחו של גוליית באבן קלועה אחת מדויקת, ממוטט את הענק ארצה, ומביא למנוסת הפלשתים ולניצחון ישראלי מוחץ ובלתי צפוי.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה הרעיונית והדרמטית בדו-קרב המפורסם בעמק האלה. בעוד גוליית הפלשתי מייצג את שיא הטכנולוגיה הצבאית של תקופת הברזל, דוד הצעיר מגדיר מחדש את זירת המאבק. הוא מבהיר כי הניצחון אינו תלוי בעליונות חומרית או בנשק פיזי, אלא בכוח רוחני, באמונה עמוקה ובצדקת הדרך. זהו המפגש המכונן בין כוח הזרוע לכוח הרוח.
הדרש — קריאה לעומק⌄
המפגש בין דוד לגוליית בעמק האלה הוא הרבה מעבר לסיפור גבורה צבאי; הוא מהווה ניתוח מעמיק של פסיכולוגיה של המונים, מנהיגות במשבר והתנגשות בין תפיסות עולם. מבחינה ספרותית, הפרק מעצב ניגוד חריף בין שתי דמויות מפתח: שאול המלך, הגיבור הטרגי שגובהו הפיזי היה פעם מקור גאוותו אך כעת הוא משותק מפחד, ודוד הנער, האדמוני ויפה המראה, שאינו נראה כלל כלבוש למלחמה. תיאור שריונו של גוליית בפתיחת הפרק הוא מפורט ויוצא דופן במקרא, ומטרתו להמחיש את כובד האיום החומרי והטכנולוגי של פלשתים. מול עוצמה זו, שאול מנסה להציע לדוד את מדיו שלו, ובכך חושף את חוסר יכולתו לחשוב מחוץ לפרדיגמה הצבאית המקובלת. דוד, בהחלטה מתוחכמת, מסיר את השריון. הוא מבין שהתמודדות עם גוליית בכלים קונבנציונליים היא גזר דין מוות. הבחירה בחלוקי אבנים ובקלע אינה רק בחירה בנשק פשוט, אלא מעבר לטקטיקה של לחימה א-סימטרית: מהירות וטווח מול כובד וסטטיות. מבחינה תיאולוגית ופילוסופית, דוד מגדיר מחדש את מהות המלחמה. הוא מצהיר בפני גוליית: 'כי לה' המלחמה'. בכך הוא מעתיק את העימות ממישור הכוח הפיזי אל מישור האמונה והצדק המוסרי. הניגוד בין חרבו וחניתו של גוליית לבין 'שם ה' צבאות' שבפי דוד מדגיש כי העוצמה האמיתית אינה טמונה בחומר אלא ברוח. הפרק חושף גם את המתחים הפנימיים בתוך החברה הישראלית – קנאתו של אליאב הבכור בדוד הצעיר משקפת את הקושי של הממסד לקבל מנהיגות חדשה ובלתי צפויה. בסופו של דבר, נפילתו של גוליית על פניו ארצה היא סגירת מעגל אירונית: הענק שהשפיל את מערכות ישראל כורע ונופל לפני נער פשוט, ומלמד כי הגאווה והביטחון העצמי המופרז בכוח החומר סופם להתמוטט בפני תושייה, אמונה ורוח חופשית.
- השתחרר משריונות שאינם שלךבחיים המקצועיים והאישיים, אנו נוטים לעיתים לאמץ שיטות עבודה, ציפיות או סגנונות ניהול של אחרים רק משום שהם נחשבים ל'סטנדרט'. אדם המנסה לנהל עסק או להוביל פרויקט בדרך שאינה תואמת את אופיו וערכיו, ימצא את עצמו מוגבל ומסורבל כמו דוד בשריונו של שאול. ההצלחה מגיעה כאשר אנו מעזים להשיל את הציפיות הזרות ולפעול מתוך הכלים האותנטיים והחוזקות הטבעיות שלנו.
- הגדר מחדש את זירת המאבקכאשר אנו נתקלים במכשול עסקי או אישי שנראה בלתי עביר, הנטייה הטבעית היא להילחם בו חזיתית באותם כלים שבהם הוא משתמש. למשל, במאבק מול מתחרה חזק בשוק, ניסיון להתחרות בו ישירות בתקציבי עתק עלול להוביל לכישלון. הלקח של דוד מציע לשנות את חוקי המשחק: למצוא את הנישה הייחודית, להשתמש בגמישות ובחדשנות, ולתקוף את הבעיה מזווית בלתי צפויה לחלוטין.
- אל תיתן לרעשי רקע להסיט אותך מהמטרהכשדוד מגיע למחנה, הוא נתקל בזלזול מצד אחיו הבכור אליאב ובספקנות מצד המלך שאול. קל היה לו להיעלב, להיכנס לוויכוחים משפחתיים או לוותר על שאיפתו. דוד בוחר להגיב בקצרנות ('הלוא דבר הוא') ומפנה מיד את גבו כדי להמשיך במשימה. בדרך להשגת מטרות משמעותיות, ניתקל לא פעם בספקנים ומבקרים; החוכמה היא לא לבזבז אנרגיה על ויכוחים, אלא להישאר ממוקדים בעשייה עצמה.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ופילוסופית מרתקת בנוגע לטבעה של הגבורה והכוח: האם שימוש בטקטיקה לא קונבנציונלית (כמו קלע מול חרב) נחשב לניצחון הוגן והרואי, או שמא מדובר במעשה שמפר את כללי המשחק המקובלים של הדו-קרב? בנוסף, עולה השאלה האם הביטחון המוחלט של דוד בצדקתו ובסיוע האלוהי גובל בביטחון עצמי מופרז (היבריס), או שמא זוהי האמונה הטהורה וההכרחית המאפשרת פריצת דרך היסטורית במצבי משבר קיצוניים.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת־מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין־שׂוֹכֹה וּבֵין־עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים׃
וְשָׁאוּל וְאִישׁ־יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים׃
וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל־הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל־הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם׃
וַיֵּצֵא אִישׁ־הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת׃
וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל־רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת׃
וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל־רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו׃
וחץ [וְעֵץ] חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ־מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו׃
וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל־מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ־לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי׃
אִם־יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם־אֲנִי אוּכַל־לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ׃
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת־מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ־לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד׃
וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד׃
וְדָוִד בֶּן־אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים׃
וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי־יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי־שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה׃
וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל׃
וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת־צֹאן אָבִיו בֵּית־לָחֶם׃
וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם׃
וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח־נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ׃
וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר־הָאָלֶף וְאֶת־אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת־עֲרֻבָּתָם תִּקָּח׃
וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם־פְּלִשְׁתִּים׃
וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת־הַצֹּאן עַל־שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל־הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה׃
וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה׃
וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת־הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל־יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם׃
וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת ממערות [מִמַּעַרְכוֹת] פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד׃
וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת־הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד׃
וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת־יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת־בִּתּוֹ יִתֶּן־לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה־יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים׃
וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ׃
וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל־הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר־אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה־זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל־מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא׃
וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל־מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן׃
וַיְּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי־שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל אַל־יִפֹּל לֵב־אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם־הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי־נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת־הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר׃
וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו׃
גַּם אֶת־הָאֲרִי גַּם־הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד לֵךְ וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ׃
וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת־דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל־רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן׃
וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת־חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא־נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו׃
וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר־לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי־אֲבָנִים מִן־הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר־לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְּעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי׃
וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל־דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו׃
וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת־דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי־הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם־יְפֵה מַרְאֶה׃
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי־אַתָּה בָא־אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת־דָּוִד בֵּאלֹהָיו׃
וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת־בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה׃
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא־אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ׃
הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת־רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל־הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל׃
וְיֵדְעוּ כָּל־הַקָּהָל הַזֶּה כִּי־לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ׃
וְהָיָה כִּי־קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי׃
וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת־יָדוֹ אֶל־הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי אֶל־מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו אָרְצָה׃
וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן־הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִיתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד־דָּוִד׃
וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת־חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת־בָּהּ אֶת־רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי־מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ׃
וַיָּקֻמוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וַיָּרִעוּ וַיִּרְדְּפוּ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּים עַד־בּוֹאֲךָ גַיְא וְעַד שַׁעֲרֵי עֶקְרוֹן וַיִּפְּלוּ חַלְלֵי פְלִשְׁתִּים בְּדֶרֶךְ שַׁעֲרַיִם וְעַד־גַּת וְעַד־עֶקְרוֹן׃
וַיָּשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִדְּלֹק אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים וַיָּשֹׁסּוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם׃
וַיִּקַּח דָּוִד אֶת־רֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי וַיְבִאֵהוּ יְרוּשָׁלִָם וְאֶת־כֵּלָיו שָׂם בְּאָהֳלוֹ׃
וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת־דָּוִד יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי אָמַר אֶל־אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא בֶּן־מִי־זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר וַיֹּאמֶר אַבְנֵר חֵי־נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם־יָדָעְתִּי׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ שְׁאַל אַתָּה בֶּן־מִי־זֶה הָעָלֶם׃
וּכְשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֹתוֹ אַבְנֵר וַיְבִאֵהוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וְרֹאשׁ הַפְּלִשְׁתִּי בְּיָדוֹ׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל בֶּן־מִי אַתָּה הַנָּעַר וַיֹּאמֶר דָּוִד בֶּן־עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי׃