תנ״ך יקר פתח באפליקציה

שמואל א · פרק י״ח

הולדת היריבות: הפסיכולוגיה של השנאה והאהבה

👑

וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל־שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ׃

פסוק א
התאמת תוכן לפי גיל

החברים הכי טובים והמלך המבולבל

הלילה נספר על שני חברים טובים-טובים, דוד ויהונתן. דוד היה גיבור צעיר ואמיץ, ויהונתן היה נסיך, הבן של המלך שאול. כשיהונתן ראה כמה דוד טוב לב ואמיץ, הוא כל כך שמח והחליט לתת לו מתנה מיוחדת במינה: את הגלימה היפה שלו, את הקשת ואת החרב שלו, כדי שכולם ידעו שהם כמו אחים. אבל אבא של יהונתן, המלך שאול, הרגיש פתאום עצוב ומבולבל. הוא ראה שכולם אוהבים את דוד ושרים לו שירים, והלב שלו התמלא בקנאה. שאול שכח שגם הוא מלך נהדר, והתחיל לפחד שדוד יקח את מקומו. דוד הצעיר המשיך לנגן בנבל כדי להרגיע את המלך, והיה תמיד זהיר וחכם. למרות הקשיים, דוד ויהונתן נשארו חברים הכי טובים, ודוד המשיך להצליח ולשמור על עצמו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מלמד אותנו על כוחה של חברות נפש נקייה מאינטרסים, שיכולה לצמוח גם במקומות הכי תחרותיים ומתוחים.

טיפ להורים

הסיפור מזמין אותנו לדבר עם הילדים על רגש הקנאה, שהוא טבעי לחלוטין אך יכול לבלבל מאוד. המלך שאול מקנא בדוד ושוכח את ערכו שלו. נוכל להסביר לילד שכשחבר מצליח או מקבל משהו יפה, מותר להרגיש קנאה קטנה בלב, אבל כדאי ללמוד מיהונתן שידע לפרגן ולשמוח בשביל חברו. שיחה כזו מחזקת את הביטחון העצמי של הילד ומלמדת אותו שיש מקום לכולם להצליח.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך יהונתן החליט לתת לדוד את הגלימה והקשת שלו?
  • מה אפשר לעשות כשמרגישים קנאה קטנה בלב כשחבר מצליח במשהו?
  • איך דוד הצליח להישאר רגוע וטוב לב גם כשהיה לו קשה?

חברות של גיבורים ובלבולים בלב

דמיין שאתה עומד בארמון גדול ומפואר. דוד הצעיר בדיוק חזר מניצחון מדהים, וכולם מריעים לו! יהונתן, נסיך הממלכה, רץ אליו ומחבק אותו חזק. הוא כל כך אוהב את דוד שהוא נותן לו במתנה את הגלימה היפה שלו, את החרב ואת הקשת. עכשיו הם החברים הכי טובים בעולם! אבל בפינת החדר עומד המלך שאול, אבא של יהונתן. כשהוא שומע את כולם שרים שירים משמחים על דוד, הלב שלו מתמלא בקנאה ובפחד. שאול חושש שדוד יקח לו את המלוכה, והוא אפילו מנסה לזרוק עליו חנית! אבל דוד שלנו זריז וחכם, הוא מתחמק בשקט וממשיך לעשות מעשים טובים ואמיצים, וכולם אוהבים אותו עוד יותר. אפילו מיכל, הבת של המלך, מתאהבת בדוד האמיץ.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מספר שיהונתן, הבן של המלך, כל כך אהב את דוד הצעיר, עד שהם הרגישו כמו אחים תאומים בלב ובנפש.

הידעת?

הנסיך יהונתן נתן לדוד את כל כלי הנשק והבגדים המלכותיים שלו כדי להראות לו שהוא החבר הכי טוב שלו בעולם!

מה יקרה בפרק הבא?

מה יעשה המלך שאול כשיגלה שדוד הצליח להתגבר על כל המכשולים שלו? בפרק הבא נגלה!

בין חברות אמת לקנאה שורפת

לאחר שדוד מנצח את גוליית הפלישתי, הוא הופך לגיבור לאומי. יהונתן, בנו של המלך שאול, לא מרגיש מאוים אלא כורת איתו ברית חברות אמיצה ומעניק לו את בגדיו המלכותיים. לעומתו, המלך שאול מתמלא בקנאה עיוורת כשהוא שומע את נשות העם שרות שדוד ניצח יותר אויבים ממנו. הקנאה הזו משתלטת על שאול והוא מנסה להרוג את דוד עם חנית בזמן שדוד מנגן לו. כשזה נכשל, שאול מנסה לשלוח את דוד למשימות צבאיות מסוכנות נגד הפלישתים, ואפילו מבטיח לו את בנותיו, מרב ומיכל, כנשים - הכל כדי שדוד ייפול בקרב. אך דוד פועל בחוכמה ובזהירות, מצליח בכל משימה וזוכה לאהבת העם כולו, כולל אהבתה של מיכל בת שאול.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מראה שחברות אמיתית היא חזקה יותר מכל תחרות או מעמד, ושיהונתן בחר לאהוב את דוד במקום לקנא בו.

Life Hack

כשמישהו סביבכם מצליח מאוד, קל ליפול לקנאה כמו שאול. הטיפ הוא לאמץ את גישת יהונתן: חפשו איך לפרגן ולשתף פעולה. פירגון אמיתי הופך אתכם לאנשים חזקים ומוערכים יותר, בעוד קנאה רק אוכלת אתכם מבפנים.

מקבילה מודרנית

זה כמו שחבר שלכם לכיתה מקבל ציון מושלם במבחן או זוכה בתחרות ספורט, וכולם בבית הספר מדברים רק עליו. אתם יכולים להתעצבן ולנסות להקטין אותו (כמו שאול), או שאתם יכולים להיות הראשונים לברך אותו ולשמוח בשבילו (כמו יהונתן).

המחיר של הצלחה: כשהערצה הופכת לאיום

הפרק מתאר את השינוי הדרמטי בחייו של דוד לאחר ניצחונו הגדול על גוליית. מצד אחד, הוא זוכה לחברות נפש מדהימה עם יהונתן, בן המלך, שמוותר על סמלי המעמד שלו לטובת דוד. מצד שני, הפופולריות העצומה של דוד מעוררת את קנאתו הקשה של המלך שאול. כשהנשים שרות ברחובות שדוד מוצלח יותר מהמלך, שאול מתחיל לראות בדוד איום קיומי על כיסאו. הוא מנסה לפגוע בו פיזית באמצעות חנית, וכשזה נכשל, הוא עובר לטקטיקה מתוחכמת יותר: הוא שולח את דוד למשימות קרב מסוכנות ומציב תנאי נישואין בלתי אפשריים עם בנותיו, בתקווה שהאויב הפלישתי יעשה עבורו את העבודה המלוכלכת. אך דוד מתגלה כנבון וזהיר, שורד את כל המלכודות, ורק מגדיל את תמיכת העם בו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק פותח את מערכת היחסים המורכבת בפרק ומציג ניגוד מוחלט להמשכו. בעוד המלך שאול מתחיל לפתח קנאה תהומית וקטלנית כלפי דוד המנצח, בנו יהונתן בוחר באהבה אצילית וחסרת אינטרסים. קשירת הנפשות הזו מייצגת את היכולת האנושית להתעלות מעל שיקולי כוח, מעמד וירושה, ומציבה מופת של חברות אמת מול הפוליטיקה והחשדנות של חצר המלוכה.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה מציג את אחת הדרמות הפסיכולוגיות החזקות ביותר בתנ"ך. הוא עוסק במעבר החד של דוד מרועה צאן אנונימי לגיבור הממלכה, ובמחיר הכבד שנלווה להצלחה הזו. במרכז הסיפור עומד הניגוד המרתק בין שתי דמויות: יהונתן ושאול. יהונתן, שאמור להיות יורש העצר הרשמי, רואה בדוד חבר ואח. הוא מעניק לו את מעילו, חרבו וקשתו - אקט סמלי שבו הוא למעשה מוותר מרצונו על מעמדו המלכותי לטובת דוד. לעומתו, המלך שאול מגיב מתוך חרדה עמוקה לאובדן השלטון. הטריגר לשיגעון של שאול הוא שיר רחוב פשוט של הנשים: 'הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו'. המשפט הזה מערער את ביטחונו העצמי של שאול לחלוטין. מכאן והלאה, שאול נכנס למערבולת של פרנויה. הוא מנסה להרוג את דוד באופן אימפולסיבי עם חנית, וכשזה לא מצליח, הוא עובר למזימות מתוחכמות. הוא משתמש בבנותיו, מרב ומיכל, כפיתיון. הוא דורש מדוד 'מוהר' יוצא דופן - מאה עורלות פלישתים - מתוך מחשבה ברורה שדוד ייהרג בקרב. דוד, שמבין את המשחק, לא מתלהם. הוא שומר על צניעות וקור רוח, ומביא מאתיים עורלות במקום מאה. בסופו של דבר, המזימה של שאול חוזרת אליו כבומרנג: דוד הופך לחתן המלך, העם מעריץ אותו עוד יותר, ואפילו מיכל בת שאול אוהבת אותו. הפרק מלמד אותנו איך פחד וקנאה יכולים לעוור אדם חזק ולגרום לו להרוס את עצמו, בעוד שקור רוח, יושרה וצניעות עוזרים לנווט גם בתוך סביבה עוינת ומסוכנת.

שאלה למחשבה

אם היית במקום יהונתן, האם היית מסוגל לוותר על המעמד שלך כנסיך ולתמוך בחבר הכי טוב שלך שהופך להיות פופולרי ומצליח יותר ממך?

הולדת היריבות: הפסיכולוגיה של השנאה והאהבה

הפרק פותח את מסכת היחסים המורכבת והטרגית בין המלך שאול לבין דוד, גיבור המלחמה הצעיר. לאחר ניצחונו המזהיר של דוד על גוליית, הוא מתקבל בחצר המלוכה וזוכה לאהבתו העמוקה של יהונתן בן שאול, הכורת עמו ברית ומעניק לו את כלי נשקו ובגדיו. דוד מתמנה לשר צבא וזוכה להצלחה מרובה, אך הפופולריות שלו מעוררת את חמתו של שאול. כאשר נשות ישראל שרות 'הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו', שאול מתמלא קנאה וחשדנות קיומית כלפי דוד. הוא מנסה להרוג אותו בחניתו בעיצומו של התקף טירוף, וכשזה נכשל, הוא מנסה להביא למותו בשדה הקרב באמצעות מזימות נישואין מתוחכמות עם בנותיו, מרב ומיכל. דוד מתמודד עם האיומים בענווה ובתושייה צבאית, שורד את המלכודות, נושא את מיכל לאישה, ומעמיק את אהדת העם כלפיו, בעוד שאול הופך לאויבו המושבע לצמיתות.

מה הפסוק אומר?

הפסוק פותח את מערכת היחסים המורכבת בפרק ומציג ניגוד מוחלט להמשכו. בעוד המלך שאול מתחיל לפתח קנאה תהומית וקטלנית כלפי דוד המנצח, בנו יהונתן בוחר באהבה אצילית וחסרת אינטרסים. קשירת הנפשות הזו מייצגת את היכולת האנושית להתעלות מעל שיקולי כוח, מעמד וירושה, ומציבה מופת של חברות אמת מול הפוליטיקה והחשדנות של חצר המלוכה.

הדרש — קריאה לעומק

שמואל א' פרק יח מהווה צומת דרכים דרמטי ופסיכולוגי מרתק במקרא, המציג את הדינמיקה ההרסנית של קנאה שלטונית אל מול אצילות נפש וחברות. הפרק נפתח בתיאור אהבת יהונתן ודוד, אהבה שאינה תלויה בדבר. התפשטותו של יהונתן ממעילו ומדיו והענקתם לדוד אינה רק מחווה רגשית, אלא אקט פוליטי וסמלי מובהק של העברת זכות הבכורה והירושה המלכותית מרצון. יהונתן מזהה את כריזמטיות הנהגה של דוד ובוחר בברית על פני מאבק כוחות. בניגוד מוחלט אליו עומד שאול. הטריגר הפסיכולוגי של שאול הוא השוואת המספרים בשיר הנשים: 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו'. עבור מלך שביטחונו העצמי מעורער ושכבר שמע משמואל הנביא שמלכותו תיקרע ממנו, שיר זה הוא אישור לחששותיו העמוקים ביותר. מכאן ואילך, שאול מפתח פרנויה קלינית ומבטו הופך ל'עוין' (מלשון עין רעה). ניסיונות הרצח של שאול מתפתחים מהאימפולסיבי אל המתוחכם. בתחילה הוא מטיל את החנית באופן ישיר במהלך התקף של 'רוח רעה', אך כשהוא מבין שדוד מוגן אלוהית, הוא עובר למניפולציות פוליטיות. המונח 'ותהי בו יד פלשתים' הופך למניע הסמוי של שאול. הוא מציע את בנותיו כמוקש. דוד, המציג ענווה דיפלומטית ('מי אנכי... כי אהיה חתן למלך'), נמנע מלהתפתות בקלות. כאשר מרב ניתנת לאחר, ונודע כי מיכל אוהבת את דוד, שאול מנצל זאת כדי לדרוש מוהר דמים של מאה עורלות פלישתים. דוד לא רק עומד באתגר אלא מכפיל את התוצאה, ובכך חושף את כישלונו המוחלט של שאול להפילו. השימוש החוזר בשורש ש.כ.ל ('משכיל') מתאר את התנהלותו התבונית, המתוכננת והמוצלחת של דוד, העומדת בניגוד מוחלט להתנהלותו האימפולסיבית וההרסנית של שאול. הפרק נחתם בטרגדיה האישית של שאול: הוא מבין כי אלוהים עם דוד, שבתו אוהבת את יריבו, וכי הוא עצמו נותר בודד ומלא אימה, אויב לדוד 'כל הימים'.

לקחים לחיים
  • הסכנה שבקבלת החלטות מתוך השוואה לאחריםבעולם המודרני, הרשתות החברתיות והתרבות הארגונית מעודדות אותנו ללא הרף להשוות את עצמנו לאחרים ('האלפים' מול 'הרבבות'). כאשר מנהל או עובד מתחיל למדוד את ערכו העצמי רק ביחס להצלחות של עמיתיו, הוא עלול לפתח עוינות ולקבל החלטות עסקיות ואישיות הרסניות, בדיוק כפי ששאול פגע בממלכתו שלו בניסיונותיו להכשיל את דוד.
  • אצילות נפש כאלטרנטיבה למאבקי כוחיהונתן מדגים מודל נדיר של מנהיגות נקייה מאגו. במצבים שבהם אנו נדרשים לוותר על תפקיד, מעמד או פרויקט לטובת מישהו מוכשר יותר, הבחירה לתמוך בו ולשתף פעולה במקום להילחם בו שומרת על שלמותנו המוסרית ויוצרת מערכות יחסים יציבות ומשמעותיות לטווח הארוך.
  • תבונה וקור רוח מול מניפולציות עוינותכאשר אנו נתקלים בבוס או בקולגה המנסים להכשיל אותנו באמצעות משימות בלתי אפשריות או מלכודות מקצועיות, הדרך הנכונה להתמודד אינה עימות חזיתי ורועש, אלא 'השכלה' - פעולה מתוך קור רוח, תכנון קפדני וביצוע איכותי של המשימות. ההצלחה המקצועית והיושרה הן ההגנה הטובה ביותר.
היבט פילוסופי

האם קנאה היא גזירת גורל פסיכולוגית שלא ניתן לשלוט בה, או שמא שאול יכול היה לבחור אחרת? הפרק מציג את שאול כמי שרוח אלוהים רעה ביעתה אותו, דבר המעלה את השאלה המוסרית לגבי מידת האחריות האישית של האדם כאשר הוא פועל מתוך פחד קיומי עמוק וערעור נפשי.

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל־שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד ויאהבו [וַיֶּאֱהָבֵהוּ] יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ׃

וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו׃

וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ׃

וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת־הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד־חַרְבּוֹ וְעַד־קַשְׁתּוֹ וְעַד־חֲגֹרוֹ׃

וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל־הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל׃

וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל־עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור [לָשִׁיר] וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים׃

וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו׃

וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה׃

וַיְהִי שָׁאוּל עון [עוֹיֵן] אֶת־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה׃

וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל־שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ־הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד־שָׁאוּל׃

וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם׃

וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי־הָיָה יְהוָה עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר׃

וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר־אָלֶף וַיֵּצֵא וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם׃

וַיְהִי דָוִד לְכָל־דָּרְכָו מַשְׂכִּיל וַיהוָה עִמּוֹ׃

וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר־הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד וַיָּגָר מִפָּנָיו׃

וְכָל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת־דָּוִד כִּי־הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם׃

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן־לְךָ לְאִשָּׁה אַךְ הֱיֵה־לִּי לְבֶן־חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יְהוָה וְשָׁאוּל אָמַר אַל־תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים׃

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל כִּי־אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ׃

וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת־מֵרַב בַּת־שָׁאוּל לְדָוִד וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה׃

וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֶת־דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו׃

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי־לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם׃

וַיְצַו שָׁאוּל אֶת־עֲבָדָו דַּבְּרוּ אֶל־דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל־עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ׃

וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְאָנֹכִי אִישׁ־רָשׁ וְנִקְלֶה׃

וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד׃

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה־תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין־חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת־דָּוִד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים׃

וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים׃

וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ וַיָּבֵא דָוִד אֶת־עָרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וַיִּתֶּן־לוֹ שָׁאוּל אֶת־מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה׃

וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי יְהוָה עִם־דָּוִד וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ׃

וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת־דָּוִד כָּל־הַיָּמִים׃

וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם שָׂכַל דָּוִד מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←