שמואל א · פרק ט״ו
קריעת המלכות: הטרגדיה המנהיגותית של שאול
הֲחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים׃
פסוק כבהשיעור החשוב של שאול המלך
הלילה נספר על שאול, שהיה המלך הראשון של בני ישראל. שאול היה חזק וגבוה, ואלוהים נתן לו משימה חשובה: לצאת למלחמה ולהציל את העם מאנשי עמלק שהציקו להם. אלוהים ביקש משאול לא לקחת שום דבר מהאויבים, אפילו לא כבשה אחת קטנה. שאול ניצח במלחמה, אבל כשהוא ראה את הכבשים והפרות היפות, הוא החליט לשמור אותן. כשהנביא שמואל הגיע, הוא שמע פתאום קולות של 'מההה' ו'מווו' והבין ששאול לא הקשיב להוראות. שמואל הסביר לשאול המלך שאלוהים לא רוצה מתנות יפות, אלא הוא רוצה שנקשיב לו בלב שלם. שאול הצטער מאוד, והבין שגם מלך גדול צריך לדעת להקשיב.
הפסוק מלמד אותנו שחינוך אמיתי מתחיל בהקשבה ובהבנה פנימית של הכללים, ולא רק בציות חיצוני כדי לרצות אחרים.
הסיפור של שאול המלך מציע הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על החשיבות של הקשבה ומילוי הבטחות. לפעמים ילדים מנסים לעגל פינות או לעשות דברים בדרך שלהם, מתוך מחשבה שהם יודעים טוב יותר, או בגלל לחץ מהחברים. אפשר להסביר לילד שהקשבה אמיתית לכללים בבית או בבית הספר שומרת עלינו ועוזרת לנו להיות חברים טובים ואנשים שאפשר לסמוך עליהם. זו הזדמנות לחזק את הערך של יושרה ולקיחת אחריות על טעויות.
- למה לדעתך שאול המלך החליט לקחת את הכבשים למרות שאמרו לו שלא?
- איך אתה מרגיש כשמישהו מקשיב לך באמת ומקיים את מה שהוא הבטיח לך?
- אם היית יכול לתת עצה לשאול המלך לפני שהוא יצא למלחמה, מה היית אומר לו?
הרועה שהפך למלך ושכח להקשיב
דמיין שאתה עומד בראש צבא גדול, ואתה המלך הראשון של ישראל! קוראים לך שאול. אלוהים נותן לך משימה חשובה: להילחם באנשי עמלק הרעים, ולא לקחת מהם שום דבר – אפילו לא כבשה אחת קטנה. שאול המלך יוצא לדרך ומנצח! אבל אז הוא רואה את הכבשים השמנות והפרות היפות, ומחליט לשמור אותן אצלו. כשהנביא שמואל מגיע לבקר, הוא שומע פתאום קולות מוזרים: 'מההה! מווו!'. שמואל שואל בעצב: 'שאול, למה לא הקשבת?'. שאול מנסה לומר שהשאיר את החיות כדי להביא אותן כמתנה לאלוהים, אבל שמואל מסביר לו שאלוהים לא צריך מתנות – הוא רק רוצה שנקשיב לו באמת. בגלל ששאול לא הקשיב, אלוהים מחליט לחפש מלך חדש.
אלוהים אומר לנו שמה שהכי חשוב לו זה שנקשיב לו בלב שלם, וזה הרבה יותר שווה מלהביא לו מתנות גדולות ויפות.
כדי לספור את החיילים שלו, שאול המלך לא השתמש בדפים ועטים כמו היום, אלא ביקש מכל חייל לקחת טלה קטן, וכך הוא ספר מאתיים אלף חיילים!
מי יהיה המלך החדש שיחליף את שאול? בפרק הבא נצא למסע מרתק ונפגוש נער צעיר ואמיץ במיוחד!
הקולות שלא יכלו להישאר בסוד
בפרק זה, שאול המלך מקבל הזדמנות להוכיח את מנהיגותו במלחמה נגד עמלק, האויב המושבע של ישראל. אלוהים מצווה עליו להחריב את הכל ולא לקחת שלל. שאול מנצח בקרב, אך מחליט לחוס על אגג מלך עמלק ועל הצאן והבקר המשובחים ביותר. כשהנביא שמואל מגיע לפגוש אותו, שאול מתגאה בכך שביצע את המשימה. אלא שאז נשמעים קולות פעייה של כבשים ברקע, ושמואל מבין מיד ששאול שיקר. שאול מנסה להפיל את האשמה על העם וטוען שהחיות נשמרו כקורבנות לאלוהים. שמואל מסרב לקבל את התירוץ ומבהיר לו שהקשבה להוראות חשובה יותר מכל טקס דתי. בעקבות זאת, שמואל מודיע לשאול שאלוהים מאס בו כמלך, ומערכת היחסים ביניהם נקרעת סופית.
הפסוק הזה מזכיר לנו שלעשות את הדבר הנכון ולעמוד במילה שלנו הרבה יותר חשוב מלעשות הצגות חיצוניות או לנסות לקנות אנשים במתנות.
כשאתה עושה טעות, אל תנסה להאשים את החברים או את הסביבה כדי לצאת נקי. לקיחת אחריות מיידית וכנה תמיד תזכה אותך ביותר הערכה מאשר תירוצים מתוחכמים.
זה כמו לעבוד על פרויקט קבוצתי בבית הספר, להפר את הכללים הברורים שהמורה נתן כדי לעגל פינות, ואז כשהמורה מגלה את זה, לנסות להגיד ש'כולם רצו לעשות ככה' במקום להודות שטעית.
מלכודת התירוצים של שאול המלך
הסיפור מתחיל בציווי קשוח במיוחד: שמואל הנביא שולח את שאול המלך למלחמה טוטאלית נגד עמלק, עם הוראה חד-משמעית להשמיד הכל ולא לקחת שלל. שאול יוצא למלחמה ומנצח, אך בוחר להשאיר בחיים את אגג, מלך עמלק, ואת מיטב הצאן והבקר. כשהנביא שמואל מגיע לזירה, שאול מקבל את פניו בביטחון ומצהיר שקיים את דבר ה'. אלא שקולות הבהמות ברקע מסגירים את האמת. כששמואל מעמת אותו עם המציאות, שאול מתחיל להתפתל: הוא טוען שהעם רצה לשמור את החיות כדי להקריב אותן לאלוהים. שמואל לא קונה את התירוצים ומסביר לו שציות פנימי שווה הרבה יותר מטקסים חיצוניים. שאול מבין את גודל הטעות ומודה שפחד מהעם ולכן נכנע ללחץ שלהם, אך זה כבר מאוחר מדי. שמואל מודיע לו שהמלכות נקרעה ממנו, ובסצנה דרמטית קורע את מעילו של שמואל כסמל לקריעת הממלכה. בסוף, שמואל נפרד משאול לתמיד ומבכה את נפילתו של המלך הראשון.
הנביא שמואל מציב כאן עקרון יסוד תיאולוגי ומוסרי: אלוהים אינו חפץ בטקסים חיצוניים ובמתנות מנחה כאשר הם באים ככיסוי לאי-ציות ולחוסר נאמנות פנימית. לב העניין הוא ההקשבה והנכונות הפנימית ללכת בדרך הישר. הטקס הדתי אינו יכול להחליף את המצפן המוסרי ואת המחויבות האישית של האדם, ובמיוחד של המנהיג, לעשות את הטוב והנכון.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הסיפור הזה הוא קודם כל שיעור מדהים בפסיכולוגיה של מנהיגות ובלחץ חברתי. שאול הוא לא אדם רע; הוא פשוט מלך שרוצה שיאהבו אותו. כשהוא עומד מול העם שלו, שרואה את השלל היקר ורוצה לקחת אותו, קשה לו להגיד 'לא'. הוא בוחר בדרך הקלה – לעגל פינות, לרצות את כולם, ואז להמציא הסבר יפה שישמע טוב מבחינה מוסרית ודתית. דמיינו את עצמכם בתור מנהיגים של קבוצה גדולה, כשכולם מסביבכם לוחצים עליכם לעשות משהו קצת לא חוקי או לא מוסרי, אבל כזה שיביא לכולם רווח מהיר. קל מאוד ליפול שם, וזה בדיוק מה שקורה לשאול. מה שמעניין כאן הוא העימות החזיתי בין שמואל לשאול. שמואל מייצג את עקרון האמת המוחלטת, בעוד שאול מייצג את הפוליטיקה והפשרנות. כשהשניים נפגשים, שאול מנסה לשחק אותה כאילו הכל בסדר, אבל קולות הצאן והבקר חושפים את השקר שלו. המשפט המפורסם של שמואל – 'הנה שמוע מזבח טוב' – מכה בנקודה הכי רגישה: אי אפשר לקנות את המצפן המוסרי שלנו במתנות או במעשים חיצוניים יפים. אלוהים, דרך שמואל, מבהיר שהדבר הכי חשוב הוא ההקשבה והנאמנות לדרך, ולא הניסיון 'לפצות' על התנהגות גרועה באמצעות מחוות מרשימות. בסופו של דבר, שאול נשבר ומודה באמת: הוא פחד מהעם ולכן נכנע ללחץ שלהם. זהו רגע טרגי שבו המלך מודה שהוא בעצם לא מנהיג, אלא מובל. הקריעה הפיזית של המעיל של שמואל, כששאול מנסה לאחוז בו נואשות כדי שלא יעזוב אותו, היא דימוי ויזואלי חזק לקריעת המלכות שלו. שמואל מסביר לו שהממלכה תינתן למישהו טוב ממנו, רמז ברור לדוד שיבוא בהמשך. הפרק הזה מזמין אותנו לחשוב על הגבול הדק שבין הרצון להיות מקובל ואהוב לבין הנאמנות לעקרונות שלנו, ומראה לנו שחוסר היכולת לעמוד מול הלחץ של הקבוצה יכול לעלות לנו לפעמים בדברים הכי יקרים לנו. זהו סיפור על החמצה גדולה של אדם שהיה לו הכל – כוח, מעמד ויופי – אבל היה חסר לו עמוד שדרה פנימי מספיק חזק כדי לעמוד על שלו ברגע האמת.
אם היית במקום שאול, והיית יודע שהחיילים שלך מצפים לקבל שלל אחרי מלחמה קשה, האם היית מסתכן במרד של העם כדי לציית להוראה קשוחה שקיבלת?
קריעת המלכות: הטרגדיה המנהיגותית של שאול
הפרק פותח בציווי אלוהי קטגורי וקשה המועבר לשאול המלך מפי שמואל הנביא: לצאת למלחמת חורמה בעמלק ולהשמיד את כל אשר להם, ללא חמלה וללא לקיחת שלל. שאול מגייס צבא עצום, מזהיר את הקינים לשלומם, ומנצח את עמלק. אולם, בניגוד להוראה המפורשת, שאול והעם חומלים על אגג מלך עמלק ומשאירים בחיים את מיטב הצאן והבקר. אלוהים מודיע לשמואל על חרטתו על המלכת שאול, ושמואל הכואב זועק אל אלוהים כל הלילה. למחרת, שמואל פוגש את שאול בגלגל. שאול מצהיר בגאווה כי קיים את הציווי, אך שמואל מעמת אותו עם קולות הבהמות הנשמעים ברקע. שאול מנסה להצדיק את המעשה בטענה שהעם שמר את הבהמות לצורך זבחים לה'. שמואל דוחה את הטיעון בנאום מפורסם המציב את הציות מעל הפולחן, ומכריז כי אלוהים מאס בשאול ממלוך. שאול מודה בחטאו ומסביר כי פחד מהעם, אך גזר הדין סופי. במהלך פרידתם הדרמטית, שאול קורע את מעילו של שמואל, ושמואל מפרש זאת כסמל לקריעת המלכות מעליו. לבסוף, שמואל מוציא להורג את אגג, והפרק מסתיים בנתק מוחלט ובאבל של שמואל על שאול.
הנביא שמואל מציב כאן עקרון יסוד תיאולוגי ומוסרי: אלוהים אינו חפץ בטקסים חיצוניים ובמתנות מנחה כאשר הם באים ככיסוי לאי-ציות ולחוסר נאמנות פנימית. לב העניין הוא ההקשבה והנכונות הפנימית ללכת בדרך הישר. הטקס הדתי אינו יכול להחליף את המצפן המוסרי ואת המחויבות האישית של האדם, ובמיוחד של המנהיג, לעשות את הטוב והנכון.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ט"ו בספר שמואל א' מהווה את אחת מנקודות המפנה הדרמטיות והטרגיות ביותר במקרא. במוקד הפרק עומד העימות הבלתי נמנע בין שתי תפיסות עולם ומנהיגות: המנהיגות הכריזמטית-פוליטית של שאול, המבקשת את אהדת העם וריצויו, לעומת המנהיגות הנבואית-אידיאולוגית של שמואל, הדורשת ציות מוחלט לעקרונות אלוהיים. הפרק בנוי על מתח ספרותי ופסיכולוגי עמוק, המודגש באמצעות שימוש במילים מנחות כמו 'שמע' ו'חמל'. הניגוד בין ציווי החרם המוחלט לבין החמלה הסלקטיבית של שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן חושף את החולשה המבנית במנהיגותו של שאול. שאול אינו פועל מתוך רוע, אלא מתוך חולשה פוליטית; הוא מתקשה לעמוד מול רצון העם לשלל ומול הפיתוי להציג ניצחון מפואר בדמות מלך שבוי ובהמות שמנות. המפגש בגלגל הוא מופת של אירוניה דרמטית. שאול פותח בברכה חגיגית: 'הקימתי את דבר ה'', אך נענה בשאלה המוחצת של שמואל: 'ומה קול הצאן הזה באוזני?'. הניסיון של שאול להשליך את האחריות על העם ('אשר חמל העם') ולעטוף את הפרת הציווי באצטלה דתית של זבחים לה', נתקל בסירוב מוחלט מצד שמואל. בנאומו השירי של שמואל ('החפץ לה' בעולות וזבחים כמשמוע בקול ה''), מנוסח עקרון יסוד מקראי: המוסר והציות הפנימי קודמים לפולחן החיצוני. הטקס הדתי אינו יכול לשמש כלי למירוק חטאים מוסריים או פוליטיים. כאשר שאול מבין שאיבד את מלכותו, הוא מודה לבסוף בחטאו, אך גם הודאה זו מהולה בפחד מאיבוד מעמדו הציבורי. הוא מתחנן בפני שמואל: 'כבדיני נא נגד זקני עמי'. הטרגדיה של שאול מגיעה לשיאה הפיזי בקריעת מעילו של שמואל – רגע סמלי המבטא את קריעת הממלכה ממנו ומסירתה ל'רעך הטוב ממך' (דוד). סיום הפרק, שבו שמואל משסף את אגג ולבסוף מתאבל על שאול בנתק מוחלט, מדגיש את הבדידות הנוראה של המלך המודח, שאיבד הן את תמיכת שמיים והן את המשענת האנושית שלו. שמואל עצמו נקרע בין נאמנותו לצו האלוהי לבין אהבתו וחמלתו על שאול, כפי שמתבטא בזעקתו לאלוהים כל הלילה ובאבלו הממושך לאחר מכן. בכך הופך הפרק לא רק לכתב אישום נגד שאול, אלא לטרגדיה אנושית רב-ממדית על מנהיגות, בדידות ומחיר ההחמצה. בנוסף, הפרק מעלה שאלות תיאולוגיות מורכבות לגבי מושג החרטה האלוהית ('ניחמתי כי המלכתי את שאול') מול הקביעה המאוחרת יותר בפרק כי 'נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם כי לא אדם הוא להינחם'. סתירה לכאורה זו משקפת את המורכבות של היחסים בין האל לאדם במקרא, שבהם הבחירה החופשית של האדם יכולה להוביל לשינוי בתוכנית האלוהית, אך העקרונות המטא-היסטוריים נותרים יציבים ונצחיים.
- מנהיגות אינה תחרות פופולריותבעולם הניהול והמנהיגות המודרני, קל מאוד להתפתות לקבל החלטות שישמחו את העובדים או את הציבור בטווח הקצר, גם אם הן מנוגדות לחזון או לערכי היסוד של הארגון. מנהיג אמיתי נדרש לעיתים לקבל החלטות קשות ולא פופולריות, ולעמוד מאחוריהן גם מול ביקורת קשה.
- הסכנה שבטקסים ריקים מתוכןאנחנו נוטים לפעמים להחליף מחויבות ערכית אמיתית במחוות חיצוניות – כמו תרומה כספית קטנה במקום יחס מכבד, או השתתפות באירועים חברתיים במקום תמיכה אמיתית בחבר בעת צרה. הפרק מזכיר לנו שהתנהגות מוסרית יומיומית ויושרה פנימית קודמות לכל מצג חיצוני.
- לקיחת אחריות ללא סייגיםבמצבי משבר או כישלון מקצועי, הנטייה האנושית הראשונה היא לחפש אשמים ('הצוות לא הבין', 'השוק השתנה'). הודאה באשמה שכוללת תירוצים והשלכת אחריות על אחרים רק מקטינה את המנהיג. קבלת אחריות מלאה וכנה היא הצעד הראשון וההכרחי לתיקון ולשיקום האמון.
האם קיימת סתירה מובנית בין הדרישה לציות מוחלט ובלתי מתפשר לצו אלוהי (או אידיאולוגי) לבין ערך החמלה האנושית, והאם החלטתו של שאול לחוס על אגג ועל הבהמות מייצגת חולשה פוליטית או שמא ניצוץ של מוסר אנושי המורד בציווי מלחמתי אכזרי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח יְהוָה לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל־עַמּוֹ עַל־יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי יְהוָה׃
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם׃
עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת־עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד־אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד־יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד־שֶׂה מִגָּמָל וְעַד־חֲמוֹר׃
וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת־הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת־אִישׁ יְהוּדָה׃
וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד־עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן־אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם־כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק׃
וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת־עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי מִצְרָיִם׃
וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ־עֲמָלֵק חָי וְאֶת־כָּל־הָעָם הֶחֱרִים לְפִי־חָרֶב׃
וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל־אֲגָג וְעַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל־הַכָּרִים וְעַל־כָּל־הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל־הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ׃
וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־שְׁמוּאֵל לֵאמֹר׃
נִחַמְתִּי כִּי־הִמְלַכְתִּי אֶת־שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי־שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת־דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל־יְהוָה כָּל־הַלָּיְלָה׃
וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא־שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל׃
וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַיהוָה הֲקִימֹתִי אֶת־דְּבַר יְהוָה׃
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל־הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל־מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֶת־הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ׃
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו [וַיֹּאמֶר] לוֹ דַּבֵּר׃
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם־קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ יְהוָה לְמֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁלָחֲךָ יְהוָה בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת־הַחַטָּאִים אֶת־עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם׃
וְלָמָּה לֹא־שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה וַתַּעַט אֶל־הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל יְהוָה וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־שְׁלָחַנִי יְהוָה וָאָבִיא אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת־עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי׃
וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל׃
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַיהוָה בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יְהוָה הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים׃
כִּי חַטַּאת־קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת־דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי־עָבַרְתִּי אֶת־פִּי־יְהוָה וְאֶת־דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת־הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם׃
וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת־חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה׃
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת־דְּבַר יְהוָה וַיִּמְאָסְךָ יְהוָה מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף־מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע יְהוָה אֶת־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ׃
וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם׃
וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי־עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַיהוָה׃
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת־אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר־הַמָּוֶת׃
וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן־תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת־אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל׃
וַיֵּלֶךְ שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה וְשָׁאוּל עָלָה אֶל־בֵּיתוֹ גִּבְעַת שָׁאוּל׃
וְלֹא־יָסַף שְׁמוּאֵל לִרְאוֹת אֶת־שָׁאוּל עַד־יוֹם מוֹתוֹ כִּי־הִתְאַבֵּל שְׁמוּאֵל אֶל־שָׁאוּל וַיהוָה נִחָם כִּי־הִמְלִיךְ אֶת־שָׁאוּל עַל־יִשְׂרָאֵל׃