שמואל א · פרק י״ד
השבועה, הדבש והעם: קריסת הסמכות של שאול המלך
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְהוָה לָנוּ כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט׃
פסוק ו'הנסיך יונתן וחלת הדבש הזהובה
הלילה נספר על יונתן, נסיך אמיץ וטוב לב. יונתן יצא יחד עם חברו הטוב לטיפוס הרפתקני על צוקים גבוהים כדי לעזור לעמו במלחמה. הם היו כל כך אמיצים, שהצליחו להבהיל את כל צבא האויב ולגרום להם לברוח! באותו הזמן, המלך שאול, אביו של יונתן, ביקש מכל החיילים לא לאכול שום דבר עד הערב כדי שיהיו מרוכזים. אבל יונתן לא שמע על הבקשה הזו. כשהלך עייף ורעב בתוך היער, הוא ראה פתאום חלת דבש מתוקה וזהובה מטפטפת מעץ. הוא טבל את קצה המקל שלו בדבש, טעם קצת, ומיד הרגיש חזק ושמח! כשהמלך גילה שיונתן טעם מהדבש הוא כעס, אבל העם כולו אמר: 'יונתן הוא הגיבור שלנו, הוא עזר לנו וצריך לשמור עליו!' המלך הבין שהעם צדק, חיבק את יונתן והם חזרו הביתה בשלום.
הפסוק הזה מזכיר לנו שחינוך לאומץ וליזמות מגיע מתוך ביטחון פנימי עמוק, ולא מתוך תלות במספרים או באישור חיצוני.
הסיפור מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על ההבדל בין חוקים נוקשים לבין הבנה וחמלה. שאול המלך מיהר להבטיח הבטחה קשה מדי, בעוד שיונתן פעל מתוך תמימות וצורך אמיתי. דרך הסיפור, נוכל ללמד את הילדים שלפעמים מותר לטעות, ושאם מישהו עושה משהו בלי לדעת שהוא אסור, צריך להסביר לו באהבה ולא לכעוס עליו. זהו גם שיעור נהדר על חברות ונאמנות – איך העם עמד יחד כדי להגן על יונתן.
- איך לדעתך הרגיש יונתן כשהוא טעם את הדבש המתוק אחרי שהיה כל כך עייף?
- למה לדעתך העם החליט להגן על יונתן מפני הכעס של המלך?
- האם קרה לך פעם שעשית משהו שלא ידעת שאסור לעשות? מה עזר לך להרגיש טוב יותר אחר כך?
יונתן האמיץ וטעם הדבש המתוק
דמיינו שאתם עומדים על צוק גבוה וסלעי, והרוח שורקת באוזניים. יונתן, הנסיך האמיץ, ובן לווייתו מחליטים לצאת למשימה סודית ומסוכנת מול צבא פלישתים ענקי. הם מטפסים על ידיהם ורגליהם בין סלעים חדים, ומצליחים להפתיע את האויב! באותו הזמן, אביו, המלך שאול, מבקש מהחיילים לא לאכול דבר כל היום כדי להתרכז בקרב. החיילים עייפים ורעבים מאוד, ויונתן, שלא שמע על הבקשה, מוצא ביער חלת דבש זהובה ומתוקה. הוא טובל בה את המקל שלו, טועם קצת, ופתאום עיניו מאירות והוא מתמלא כוח! אבל כשהמלך מגלה שמישהו טעם מהדבש, הוא כועס מאוד ורוצה להעניש את יונתן. האם החיילים יתנו למלך להעניש את הנסיך הגיבור שהציל אותם?
יונתן אומר לחבר שלו שלא צריך לפחד מזה שהם מעטים, כי אלוהים יכול לעזור להם לנצח גם אם הם רק שניים מול צבא שלם.
הסלעים הגבוהים שיונתן טיפס עליהם נקראו 'בוצץ' ו'סנה' – שמות שמזכירים סלעים מבריקים וקוצניים!
מה יעשו החיילים כדי להציל את יונתן האהוב מידיו של המלך הכועס? בפרק הבא נגלה!
משימה סודית, שבועה פזיזה וחלת דבש אחת
הסיפור מתרחש בעיצומה של מלחמה קשה בין בני ישראל לפלישתים. המלך שאול וצבאו יושבים מפוחדים תחת עץ רימון, אך בנו, יונתן, מחליט לפעול. יחד עם נושא כליו, הוא מתגנב לעבר מוצב הפלישתים במעבר סלעי צר ותלול. בעזרת סימן מוסכם ואומץ לב נדיר, השניים תוקפים ומעוררים פאניקה עצומה במחנה האויב. שאול המלך מנצל את המהומה ומצטרף לקרב, אך מטיל שבועה נוקשה: אסור לאיש לאכול עד הערב. יונתן, שלא ידע על השבועה, טועם מעט דבש ביער ומתאושש. כשהעם המורעב נשבר ואוכל בשר עם דם מרוב רעב, שאול מגלה שיונתן הפר את השבועה וגוזר עליו מוות. ברגע האחרון, העם מתערב ומציל את יונתן מהחלטתו הקיצונית של אביו.
יונתן מלמד אותנו שלא צריך לחכות שכולם יצטרפו כדי לעשות את הדבר הנכון. לפעמים אדם אחד עם אומץ ואמונה יכול לשנות את כל התמונה.
לפני שאתם קובעים חוקים נוקשים לעצמכם או לחברים שלכם (כמו 'אני לא מדבר איתו בחיים'), תחשבו על ההשלכות. חוקים קיצוניים מדי בדרך כלל פוגעים באנשים הלא נכונים.
זה כמו שקפטן של קבוצת כדורגל יאסור על כולם לשתות מים במהלך אימון מפרך כדי להראות 'קשיחות', ואז ירצה להעיף מהקבוצה את השחקן המצטיין שרק לקח שלוק קטן מהברזייה בלי לדעת.
בין חוקים נוקשים להיגיון בריא: המרד השקט של יונתן
בפרק זה אנו פוגשים את ישראל במצב מלחמה מתוח ומייאש מול צבא פלישתים חזק. המלך שאול וצבאו פסיביים ומפוחדים, אך בנו יונתן מחליט לקחת יוזמה נועזת. יחד עם נושא כליו בלבד, הוא מתגנב למוצב הפלישתים דרך מעבר סלעים קשה ומסוכן. השניים יוצרים מהומה ענקית שמתפתחת לחרדה כללית במחנה האויב ולרעידת אדמה פתאומית. שאול מזהה את ההזדמנות ומצטרף ללחימה עם כל העם, אך בצעד אימפולסיבי הוא משביע את החיילים לא לאכול דבר עד הערב כדי לנקום באויביו. יונתן, שלא שמע על השבועה של אביו, מוצא דבש ביער, טועם ממנו ומתחזק, בעוד שאר העם מותש לחלוטין מרוב רעב. מרוב עייפות ורעב, החיילים שוחטים את השלל ואוכלים בשר על הדם, בניגוד לחוק המקראי. כשהמלך מגלה שיונתן אכל מהדבש, הוא מתעקש להוציא אותו להורג כדי לשמור על שבועתו המקורית. אולם, העם מתייצב באומץ מול המלך, מסרב לתת לגיבור שהביא את הישועה הגדולה למות, ובכך מציל את חייו ברגע האחרון.
פסוק זה הוא לב הפרק ומבטא את הניגוד התהומי בין יונתן לאביו שאול. בעוד שאול משותק ופועל מתוך פחד וטקסיות נוקשה, יונתן מפגין אמונה יוזמת, אקטיבית ומשוחררת מחרדות של מספרים וכוח צבאי. הוא מבין שהישועה אינה תלויה בגודל הצבא אלא ברוח ובנכונות לפעול.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה מציג לנו שני סגנונות מנהיגות הפוכים לחלוטין. מצד אחד עומד שאול המלך – מנהיג לחוץ, שמרן, שמנסה לשלוט בסיטואציה דרך טקסים, שבועות קיצוניות ופניות מאוחרות לאלוהים. הוא יושב תחת עץ הרימון ומחכה, וכשהוא כבר פועל, הוא מטיל על החיילים שלו גזירה בלתי אפשרית שלא לאכול דבר בעיצומו של יום קרב מפרך. שאול חושב שהשבועה הזו תראה על מסירות, אבל בפועל היא רק מתישה את העם וגורמת להם לחטוא מרוב רעב.\n\nמהצד השני עומד יונתן. יונתן הוא איש של מעשים, אמונה חיה וגמישות מחשבתית. הוא לא מחכה לאישור רשמי או לצבא שלם; הוא סומך על אלוהים ועל השותף שלו, נושא הכלים, ויוצא לדרך. הניגוד ביניהם מתחדד בסיפור הדבש: יונתן טועם מעט דבש ועיניו מאירות – סמל לחיים, אנרגיה וראייה בהירה. כשהוא שומע על השבועה של אביו, הוא לא מפחד להגיד את האמת: 'עכר אבי את הארץ'. הוא מבין שהמנהיגות של אביו פוגעת באנשים במקום לשרת אותם.\n\nהשיא הדרמטי מגיע כששאול מטיל גורל כדי לגלות מי אשם בכך שאלוהים לא עונה לו. הגורל נופל על יונתן. שאול, במקום להפגין גמישות וחמלה אבהית או מנהיגותית, מתעקש על קיום השבועה ומצהיר שיונתן חייב למות. כאן מתרחש מהפך מדהים: העם, שבדרך כלל אמור לציית למלך ללא עוררין, תופס את עמדת המבוגר האחראי. הם מבינים שהחוק היבש והשבועה של שאול מנוגדים לצדק הטבעי ולרצון האלוהי האמיתי (שהרי יונתן הביא את הניצחון). העם פודה את יונתן ומסרב לאפשר את הוצאתו להורג. זהו רגע מכונן שמראה שלפעמים הציבור מבין את המציאות טוב יותר מהמנהיג שלו, ושחוקים נוקשים ללא חמלה והיגיון סופם להישבר.
אם היית במקומו של יונתן, האם היית מעז להגיד לאבא שלך, המלך, שהוא טעה והזיק לעם, או שהיית מעדיף לשתוק כדי לשמור על השקט המשפחתי?
השבועה, הדבש והעם: קריסת הסמכות של שאול המלך
פרק י"ד בספר שמואל א' מתאר נקודת מפנה דרמטית במלכותו של שאול, דרך סיפור מלחמה רב-תהפוכות מול הפלישתים במכמש. בעוד שאול וצבאו שרויים בפסיביות מוחלטת תחת עץ הרימון בגבעה, בנו יונתן יוזם פעולה נועזת וסודית ללא ידיעת אביו. מלווה בנושא כליו בלבד, יונתן מטפס על מצוקי סלע תלולים ותוקף את מוצב הפלישתים הקדמי. הפעולה המפתיעה מעוררת בהבהלה המונית ורעידת אדמה במחנה האויב, שמתחיל להילחם בעצמו. שאול מזהה את המהומה מהתצפית ומצטרף למערכה עם כל כוחותיו, אך בלהט הקרב מטיל שבועה פזיזה האוסרת על העם לאכול לחם עד הערב. יונתן, שלא היה מודע לשבועה, טועם מעט דבש ביער ומשיב את נפשו. הרעב הכבד מביא את העם המותש לחטוא באכילת בשר על הדם מיד עם סיום הקרב. כאשר שאול מגלה באמצעות גורל אלוהי כי בנו הוא זה שהפר את השבועה, הוא מתעקש להוציאו להורג כדי לעמוד במילתו. ברגע השיא של הפרק, העם מתקומם נגד גזר הדין של המלך, פודה את יונתן ומציל את חייו, ובכך מסמן את שחיקת סמכותו של שאול.
פסוק זה הוא לב הפרק ומבטא את הניגוד התהומי בין יונתן לאביו שאול. בעוד שאול משותק ופועל מתוך פחד וטקסיות נוקשה, יונתן מפגין אמונה יוזמת, אקטיבית ומשוחררת מחרדות של מספרים וכוח צבאי. הוא מבין שהישועה אינה תלויה בגודל הצבא אלא ברוח ובנכונות לפעול.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י"ד מציב במרכזו ניגוד ספרותי ותיאולוגי עמוק בין שתי דמויות מפתח: שאול המלך ובנו יונתן. המבנה הספרותי של הפרק נע בין אקטיביות לפסיביות, ובין אמונה חיה ויוזמת לבין דתיות פורמליסטית וחרדתית.\n\nהפרק נפתח בתיאור יונתן היוצא למשימה ללא ידיעת אביו. המעבר הגיאוגרפי הצר בין 'שן הסלע' בוצץ וסנה מסמל את המצר שבו נתון העם. יונתן פועל מתוך תפיסה אמונית עמוקה: 'אין לה' מעצור להושיע ברב או במעט'. הוא אינו זקוק לביטחונות מוחלטים אלא מחפש אותות דינמיים במציאות. לעומתו, שאול מוצג כמי שיושב בקצה הגבעה, מוקף בכוהנים ובאפוד, משותק מחשש. כאשר שאול כבר מזהה את הניצחון ויוצא לקרב, הוא מנסה 'לגייס' את אלוהים לצידו באמצעות שבועה קיצונית האוסרת אכילה. שבועה זו חושפת את חולשתו כמנהיג: הוא מנסה להפגין שליטה מוחלטת על חייהם ועל גופם של נתיניו, אך משיג את התוצאה ההפוכה. העם מותש, המומנטום של הניצחון נפגע, ובסופו של דבר הרעב הפיזי כופה על העם לעבור על איסור תורני חמור ולאכול בשר על הדם.\n\nמוטיב 'הדבש' משמש כאן כניגוד חריף לנוקשות של שאול. הדבש מסמל חיות, מתיקות ופקחון עיניים ('ותאורנה עיניו'). יונתן, שאינו כבול לשבועה המלכותית, מייצג את ההיגיון הבריא והחיבור לטבע ולצרכים האנושיים. ביקורתו על אביו ('עכר אבי את הארץ') היא כתב אישום חריף נגד מנהיגות מנותקת המקריבה את רווחת העם למען מחוות סמליות.\n\nהקונפליקט מגיע לשיאו כאשר שאול מבקש לברר מדוע אלוהים אינו עונה לו, ומטיל גורל. הגורל מזהה את יונתן כ'אשם'. שאול, השבוי בקונספט של כבודו האישי והדתי, מוכן להקריב את בנו הבכור והאהוב למען שבועתו הפזיזה. כאן מתרחש מהפך מדהים: העם, שבדרך כלל אמור לציית למלך ללא עוררין, תופס את עמדת המבוגר האחראי. הם מבינים שהחוק היבש והשבועה של שאול מנוגדים לצדק האלוהי והמוסרי האמיתי (שהרי יונתן הביא את הניצחון). העם פודה את יונתן ומסרב לאפשר את הוצאתו להורג. זהו רגע מכונן שמראה שלפעמים הציבור מבין את המציאות טוב יותר מהמנהיג שלו, ושחוקים נוקשים ללא חמלה והיגיון סופם להישבר. הפרק מסתיים ברשימה גנאלוגית וצבאית של שאול, המותירה אותנו עם תחושה של מלך שנלחם בכל חזיתותיו החיצוניות, אך איבד את הלגיטימציה הפנימית בקרב עמו שלו.
- הסכנה שבמיקרו-ניהול ונוקשות מנהיגותיתמנהלים או הורים המנסים לשלוט בכל פרט קטן בחייהם של הכפופים להם, תוך הטלת הגבלות לא הגיוניות, יגלו שהדבר מוביל למרד או לקריסה. במקום לייצר משמעת, חוקים נוקשים מדי מייצרים 'חטאים' ופגיעה באמון. מנהיגות אפקטיבית דורשת מתן מרחב פעולה וזיהוי הצרכים הבסיסיים של האנשים בשטח.
- פקחון עיניים מול עיוורון אידיאולוגילפעמים אנחנו כל כך מחויבים להחלטה שקיבלנו בעבר (כמו פרויקט כושל בעבודה או מערכת יחסים הרסנית), שאנחנו מסרבים להודות בטעות וממשיכים להשקיע בה משאבים. יונתן והדבש מזכירים לנו שלפעמים עצירה קטנה, 'טעימה מהדבש' ובחינה מחדש של המציאות בעיניים פקוחות, הן הדרך הנכונה להציל את המצב.
- אחריות חברתית מול עוול שלטוניכאשר מערכת חוקית או ארגונית פועלת בצורה שפוגעת באדם חף מפשע בשם הפרוטוקול היבש, חובתו של הציבור להשמיע קול. עמידה אמיצה ומשותפת של עובדים בארגון מול החלטה לא הוגנת של ההנהלה, או של אזרחים מול עוול מובהק, היא חיונית לשמירה על חברה בריאה ומוסרית.
הפרק מעלה את המתח שבין קדושת הנדר והשבועה (המחויבות למילה המדוברת מול האל) לבין ערך החיים והצדק המוסרי הטבעי. שאול רואה בשבועתו ערך מוחלט שאין להפרו, גם במחיר חיי בנו, בעוד העם ויונתן רואים בחיים ובתוצאות המעשיות בשטח את המדד האמיתי לרצון האל. דילמה זו נותרת לא פתורה: האם יש למילים שאנו מוציאים מפינו תוקף מוחלט, או שמא עליהן להתכופף בפני ההיגיון והחמלה האנושית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד׃
וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ׃
וַאֲחִיָּה בֶן־אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן־פִּינְחָס בֶּן־עֵלִי כֹּהֵן יְהוָה בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן׃
וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן־הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן־הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה׃
הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל־הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל־מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה יְהוָה לָנוּ כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט׃
וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל־אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל־הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם׃
אִם־כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד־הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם׃
וְאִם־כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי־נְתָנָם יְהוָה בְּיָדֵנוּ וְזֶה־לָּנוּ הָאוֹת׃
וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל־מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן־הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ־שָׁם׃
וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת־יוֹנָתָן וְאֶת־נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל־נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי־נְתָנָם יְהוָה בְּיַד יִשְׂרָאֵל׃
וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל־יָדָיו וְעַל־רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו׃
וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה׃
וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל־הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם־הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים׃
וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ פִּקְדוּ־נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ וַיִּפְקְדוּ וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי־הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל־הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ׃
וַיִּזָּעֵק שָׁאוּל וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹאוּ עַד־הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה הָיְתָה חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ מְהוּמָה גְּדוֹלָה מְאֹד׃
וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם־הֵמָּה לִהְיוֹת עִם־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם־שָׁאוּל וְיוֹנָתָן׃
וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר־אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי־נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם־הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה׃
וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת־בֵּית אָוֶן׃
וְאִישׁ־יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר־יֹאכַל לֶחֶם עַד־הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל־הָעָם לָחֶם׃
וְכָל־הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה׃
וַיָּבֹא הָעָם אֶל־הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין־מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל־פִּיו כִּי־יָרֵא הָעָם אֶת־הַשְּׁבֻעָה׃
וְיוֹנָתָן לֹא־שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת־הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת־קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל־פִּיו ותראנה [וַתָּאֹרְנָה] עֵינָיו׃
וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת־הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר־יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם וַיָּעַף הָעָם׃
וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת־הָאָרֶץ רְאוּ־נָא כִּי־אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה׃
אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא־רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים׃
וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד׃
ויעש [וַיַּעַט] הָעָם אֶל־שלל [הַשָּׁלָל] וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ־אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל־הַדָּם׃
וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהוָה לֶאֱכֹל עַל־הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ־אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא־תֶחֶטְאוּ לַיהוָה לֶאֱכֹל אֶל־הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל־הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ־שָׁם׃
וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַיהוָה אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא־נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל־הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל־הָאֱלֹהִים׃
וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם׃
כִּי חַי־יְהוָה הַמּוֹשִׁיעַ אֶת־יִשְׂרָאֵל כִּי אִם־יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל־הָעָם׃
וַיֹּאמֶר אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל־שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־יוֹנָתָן הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה וַיַּגֶּד־לוֹ יוֹנָתָן וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר־בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ הִנְנִי אָמוּת׃
וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף כִּי־מוֹת תָּמוּת יוֹנָתָן׃
וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל־שָׁאוּל הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי־יְהוָה אִם־יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה כִּי־עִם־אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת־יוֹנָתָן וְלֹא־מֵת׃
וַיַּעַל שָׁאוּל מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים וּפְלִשְׁתִּים הָלְכוּ לִמְקוֹמָם׃
וְשָׁאוּל לָכַד הַמְּלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּחֶם סָבִיב בְּכָל־אֹיְבָיו בְּמוֹאָב וּבִבְנֵי־עַמּוֹן וּבֶאֱדוֹם וּבְמַלְכֵי צוֹבָה וּבַפְּלִשְׁתִּים וּבְכֹל אֲשֶׁר־יִפְנֶה יַרְשִׁיעַ׃
וַיַּעַשׂ חַיִל וַיַּךְ אֶת־עֲמָלֵק וַיַּצֵּל אֶת־יִשְׂרָאֵל מִיַּד שֹׁסֵהוּ׃
וַיִּהְיוּ בְּנֵי שָׁאוּל יוֹנָתָן וְיִשְׁוִי וּמַלְכִּי־שׁוּעַ וְשֵׁם שְׁתֵּי בְנֹתָיו שֵׁם הַבְּכִירָה מֵרַב וְשֵׁם הַקְּטַנָּה מִיכַל׃
וְשֵׁם אֵשֶׁת שָׁאוּל אֲחִינֹעַם בַּת־אֲחִימָעַץ וְשֵׁם שַׂר־צְבָאוֹ אֲבִינֵר בֶּן־נֵר דּוֹד שָׁאוּל׃
וְקִישׁ אֲבִי־שָׁאוּל וְנֵר אֲבִי־אַבְנֵר בֶּן־אֲבִיאֵל׃
וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל־פְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שָׁאוּל וְרָאָה שָׁאוּל כָּל־אִישׁ גִּבּוֹר וְכָל־בֶּן־חַיִל וַיַּאַסְפֵהוּ אֵלָיו׃