תנ״ך יקר פתח באפליקציה

שופטים · פרק כ׳

טרגדיה של צדק עיוור: מלחמת האחים בשבט בנימין

👑

וַיַּעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי־יְהוָה עַד־הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַיהוָה לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ אֵלָיו׃

פסוק כג
התאמת תוכן לפי גיל

השיעור החשוב של השבטים: איך לפתור מריבות בדרכי שלום

פעם, לפני שנים רבות, התאספו כל שבטי ישראל יחד. הם היו עצובים מאוד כי קרה דבר לא יפה בעיר שנקראת גבעה, ששייכת לשבט בנימין. השבטים רצו לפתור את הבעיה ולבקש משבט בנימין לעזור להם לעשות צדק ולשמור על הטוב. אבל במקום לדבר ולהקשיב, שבט בנימין כעס והחליט להילחם. המלחמה הזו הייתה קשה ועצובה מאוד לשני הצדדים, כי כולם היו בעצם אחים מאותה משפחה גדולה. אחרי כמה ימים קשים, שבהם כולם בכו והתפללו, המלחמה הסתיימה. כשהרוחות נרגעו, כולם הבינו כמה נורא זה לריב בתוך המשפחה, וכמה חשוב תמיד לדבר, להקשיב ולמצוא דרכים של שלום כדי לפתור בעיות ביחד, בלי כעס ובלי מלחמות.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מראה לנו שגם כשחושבים שצודקים, מלחמה בתוך המשפחה תמיד מביאה איתה המון עצב ודמעות.

טיפ להורים

הסיפור הדרמטי הזה, למרות מורכבותו, מעניק לנו הזדמנות נהדרת לדבר עם הילדים על החשיבות של פתרון סכסוכים בדיבור ולא בכוח. שבט בנימין בחר להתבצר בעמדתו מתוך אגו, ושאר השבטים נגררו למלחמה כואבת שבה כולם הפסידו בסופו של דבר. אנו יכולים להסביר לילד שגם כשיש לנו ויכוח קשה עם חבר או עם אח, הדרך הנכונה היא לעצור, להקשיב למה שמפריע לשני, ולחפש פשרה. דיבור פתוח והקשבה אמיתית מונעים מהכעס לגדול ומגנים על החברות והאהבה שבינינו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • מה לדעתך שבט בנימין היה יכול לעשות אחרת כדי למנוע את המריבה הגדולה?
  • כשאתה כועס על חבר או על אח, מה עוזר לך להירגע ולדבר איתו במקום לצעוק?
  • למה לדעתך כולם היו כל כך עצובים בסוף, למרות שהמלחמה נגמרה?

הסוד של עמוד העשן והמריבה הגדולה

דמיינו שאתם עומדים על גבעה גבוהה ורואים המון אנשים מתאספים יחד. כל שבטי ישראל הגיעו למקום אחד כי הם שמעו שקרה דבר לא יפה בעיר שנקראת גבעה. הם רצו לעשות סדר ולבקש משבט בנימין לעזור להם, אבל שבט בנימין סירב להקשיב והחליט להילחם. המריבה הזו הייתה עצובה מאוד. בהתחלה שבט בנימין ניצח, וכולם בכו והתפללו. בפעם השלישית, הלוחמים השתמשו בטריק חכם: הם העמידו פנים שהם בורחים, וכששבט בנימין רדף אחריהם, קבוצה אחרת נכנסה לעיר והדליקה עמוד עשן ענק כסימן! כשראו את העשן עולה לשמיים, כולם הבינו שהקרב נגמר. המלחמה הזו השאירה את כולם עצובים, כי לריב בתוך המשפחה זה תמיד כואב.

מה הפסוק אומר?

בני ישראל בכו והצטערו מאוד שהם צריכים להילחם נגד השבט שהוא כמו אח שלהם, והם שאלו את אלוהים מה לעשות.

הידעת?

הידעתם שבשבט בנימין היו 700 לוחמים מיוחדים שהשתמשו ביד שמאל שלהם כדי לקלוע אבנים ברוגטקה בדיוק כל כך מדהים, שהם יכלו לפגוע בשערה אחת קטנה בלי לפספס?

מה יקרה בפרק הבא?

אחרי שהעשן עלה והמלחמה נגמרה, נשארו רק מעט מאוד אנשים משבט בנימין. מה יעשו שאר השבטים כדי להציל את השבט שנשאר כמעט בלי אף אחד? בפרק הבא נגלה...

מלחמת אחים: כשכעס ואגו מחליפים את הדיבורים

בעקבות פשע חמור שבוצע בעיר גבעה, כל שבטי ישראל מתאחדים ודורשים משבט בנימין להסגיר את האשמים כדי להעניש אותם. במקום להקשיב ולשתף פעולה, שבט בנימין בוחר להגן על הפושעים ומכריז מלחמה על שאר השבטים. המלחמה הזו הופכת למלחמת אחים אכזרית. בשני הימים הראשונים, בנימין מנצחים ומפילים חללים רבים בקרב שבטי ישראל. השבטים המתוסכלים בוכים ומתפללים בבית אל, ומחליטים לנסות שוב. ביום השלישי, בעזרת טקטיקה מתוחכמת של מארב מתוכנן ונסיגה מדומה, הם מצליחים להפתיע את בנימין, לשרוף את העיר גבעה ולהביס את השבט כמעט לחלוטין. רק 600 לוחמים מבנימין שורדים ובורחים למדבר.

מה הפסוק אומר?

בני ישראל מבינים שהמלחמה הזו היא לא נגד אויב זר, אלא נגד האחים שלהם, והם בוכים ושואלים את עצמם ואת אלוהים אם באמת נכון להמשיך להילחם.

Life Hack

כשחבר עושה משהו לא בסדר, אל תגנו עליו אוטומטית רק בגלל שהוא חבר שלכם. לפעמים החברות האמיתית היא לעזור לו להבין את הטעות ולתקן אותה, במקום להסתבך יחד איתו בריב גדול יותר.

מקבילה מודרנית

זה כמו שקבוצה של חברים בכיתה מגנה על מישהו שהציק לילד אחר, ובמקום לפתור את הבעיה, כל הכיתה מתפצלת לשני מחנות שנלחמים ומחרימים זה את זה, עד שכולם יוצאים פגועים.

נקודת האל-חזור: כשצדק הופך לחורבן הדדי

הפרק מתאר את אחת הטרגדיות הגדולות בתולדות עם ישראל: מלחמת אחים כוללת. הכל מתחיל כששבטי ישראל מתאספים במצפה בעקבות הפשע הנורא של אנשי הגבעה. האיש הלוי מספר להם את גרסתו לאירועים, והשבטים מחליטים פה אחד לפעול. הם פונים לשבט בנימין ומבקשים להסגיר את הפושעים כדי לבער את הרע. אלא שבנימין מסרבים ומחליטים להילחם על כבודם. המלחמה נפתחת בשתי מפלות קשות וכואבות לשבטי ישראל, שמאבדים עשרות אלפי לוחמים. למרות האבדות, הם לא מוותרים, עולים לבכות ולהתפלל בבית אל, ומקבלים אישור מה' להמשיך. ביום השלישי, ישראל משתמשים בתכסיס: הם מדמים נסיגה, מושכים את לוחמי בנימין אל מחוץ לעיר, ואז כוח מארב סודי חודר לגבעה ומעלה אותה באש. כשבנימין רואים את עמוד העשן עולה מהעיר שלהם, הם נתקפים פאניקה ונמלטים. הקרב הופך לטבח נורא שבו כמעט כל שבט בנימין מושמד, למעט 600 פליטים שנסים לסלע הרימון במדבר.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את נקודת השבר העמוקה ביותר בפרק. בני ישראל מוצאים את עצמם נלחמים נגד אחיהם, שבט בנימין, וסופגים מפלה קשה. הבכי והשאלה לה' חושפים את הדילמה המוסרית והכאב הנורא של מלחמת אחים. המילה 'אָחִי' מדגישה את הטרגדיה המשפחתית והלאומית, שבה הניצחון וההפסד כרוכים שניהם בחורבן עצמי.

להעמקה בסיפור

הסיפור הזה מציב בפנינו מראה מבהילה ומאוד אקטואלית על הדינמיקה ההרסנית של סכסוכים פנימיים. אם נסתכל על תחילת הפרק, נראה אחדות מרשימה ביותר של כל העם: 'כאיש אחד למדן ועד באר שבע'. אבל האחדות הזו מתגייסת מיד למטרת מלחמה והרס. שבטי ישראל מגיעים עם דרישה שהיא לגיטימית וצודקת לחלוטין – להעניש את האנשים שביצעו את הפשע הנורא בעיר גבעה. אבל שבט בנימין מגיב מתוך אגו שבטי עיוור. במקום להקשיב, להודות בטעות ולהסגיר את האשמים, הם בוחרים להגן על הפושעים מתוכם רק בגלל שהם שייכים לשבט שלהם. הסירוב העיקש הזה מדליק את חבית חומר הנפץ וגורר את כולם למלחמה נוראית. מה שמעניין כאן הוא שלמרות ששבטי ישראל מייצגים את הרוב ואת הדרישה המוצדקת לצדק, הדרך שלהם לניצחון רצופה בכישלונות כואבים ומפתיעים. פעמיים הם עולים למלחמה עם צבא ענק, ופעמיים הם מובסים לחלוטין על ידי שבט בנימין הקטן, שנעזר בלוחמים שמאליים מיומנים במיוחד בקליעה למטרה. הכישלונות הקשים האלה מאלצים את ישראל לעצור הכל. הם לא סתם ממשיכים להילחם בכוח, אלא עולים לבית אל, בוכים, צמים ושואלים את עצמם שאלות קשות מאוד. הם פונים לאלוהים לא רק כדי לבקש ניצחון טכני, אלא כדי להבין אם בכלל נכון להם להמשיך להילחם ב'בני בנימין אחי'. המילה 'אחי' שמופיעה כאן היא הלב של הסיפור – היא מזכירה להם, וגם לנו, שבתוך הלהט של הוויכוח והכעס, קל מאוד לשכוח שהאדם שמולנו הוא בעצם אח שלנו, חלק מהמשפחה שלנו. ביום השלישי, הניצחון מושג לא בזכות כוח פיזי מטורף, אלא בזכות אסטרטגיה חכמה של מארב ונסיגה מדומה. הלוחמים מושכים את בנימין החוצה מהעיר, ואז כוח סודי חודר פנימה ומעלה את העיר באש. אבל הניצחון הזה משאיר טעם מר מאוד. מתוך זעם וכעס שהצטברו, שבטי ישראל לא מסתפקים בניצחון צבאי אלא ממשיכים במסע נקמה נורא שבו הם מחריבים ערים שלמות ומחסלים כמעט את כל השבט. אם תחשבו על זה, הסיפור מראה לנו איך מאבק מוצדק על עקרונות וצדק יכול להידרדר בקלות לאכזריות קיצונית. ברגע שהאגו והכעס משתלטים, הגבולות נמחקים והרצון 'לבער את הרע' הופך לרע בפני עצמו. זהו שיעור עמוק על הסכנה שבקנאות ועל הצורך לשמור על אנושיות וריסון גם בעימותים הכי קשים.

שאלה למחשבה

אם היית אחד ממנהיגי שבטי ישראל אחרי המפלה השנייה, האם היית מציע לעצור ולנסות לדבר שוב עם בנימין, או שהיית ממשיך להילחם בכל הכוח כדי להשיג צדק?

טרגדיה של צדק עיוור: מלחמת האחים בשבט בנימין

פרק כ' בספר שופטים מתאר את ההתפרצות של מלחמת אחים עקובה מדם בין שבטי ישראל לבין שבט בנימין. העלילה נפתחת בהתקהלות חסרת תקדים של כל העם במצפה, שם הם שומעים את עדותו של הלוי על הרצח וההתעללות בפילגשו בעיר גבעה השייכת לבנימין. העם המזועזע מתאחד כאיש אחד ומציב אולטימטום לשבט בנימין: להסגיר את הפושעים לצורך עשיית צדק. סירובו של בנימין להסגיר את אנשי הגבעה מוביל להכרזת מלחמה. בשני ימי הקרב הראשונים, למרות יתרונם המספרי העצום של שבטי ישראל (400,000 מול 26,700), הם נוחלים תבוסות קשות וסופגים אבדות כבדות של 40,000 איש. רק לאחר צום, בכי והקרבת קורבנות בבית אל, ובעקבות הבטחה אלוהית לישועה, הם משנים אסטרטגיה. ביום השלישי, באמצעות טקטיקה של נסיגה מדומה ומארב מתוכנן היטב, מצליחים שבטי ישראל לפתות את לוחמי בנימין לצאת מהעיר, להעלות את גבעה באש ולטבוח בבנימין. המלחמה מסתיימת בחורבן כמעט מוחלט של השבט: 25,100 לוחמים נהרגים, עריהם נשרפות, ורק 600 גברים שורדים ונסים אל סלע הרימון.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את נקודת השבר העמוקה ביותר בפרק. בני ישראל מוצאים את עצמם נלחמים נגד אחיהם, שבט בנימין, וסופגים מפלה קשה. הבכי והשאלה לה' חושפים את הדילמה המוסרית והכאב הנורא של מלחמת אחים. המילה 'אָחִי' מדגישה את הטרגדיה המשפחתית והלאומית, שבה הניצחון וההפסד כרוכים שניהם בחורבן עצמי.

הדרש — קריאה לעומק

פרק כ' בספר שופטים מציג את אחד מרגעי השפל המוסריים, החברתיים והצבאיים העמוקים ביותר של תקופת המקרא. תקופה זו, המאופיינת באנרכיה מוחלטת ובחוסר מנהיגות מרכזית, מגיעה כאן לשיא טראגי של הרס עצמי. המבנה הספרותי של הפרק מעוצב בקפידה כדי להדגיש את הניגוד החריף שבין אחדות לאומית מרשימה לבין חורבן פנימי טוטאלי. הפרק נפתח בתיאור דרמטי של התקהלות העם: 'ותקהל העדה כאיש אחד למדן ועד באר שבע וארץ הגלעד אל ה' המצפה'. זוהי הפעם היחידה בספר שופטים שבה אנו עדים להתגייסות כה רחבה, מקיפה ומהירה של כל שבטי ישראל. אולם, האירוניה הטרגית זועקת לשמים: בעוד שאל מול אויבים חיצוניים כמו פלשתים או מדיין השבטים התקשו לשתף פעולה ולעיתים קרובות התעלמו מקריאות לעזרה, הרי שדווקא לצורך מלחמת אחים פנימית הם מצליחים להתאחד 'כאיש אחד חברים'. עדותו של הלוי בפני אסיפת העם במצפה היא מנוע העלילה המרכזי. הלוי מתאר את הפשע הנורא שבוצע בפילגשו בעיר גבעה, השייכת לשבט בנימין. עם זאת, קריאה ביקורתית של גרסתו חושפת ניסוח מניפולטיבי ומגמתי. הלוי מעצים את אשמתם של כל 'בעלי הגבעה', מציג את עצמו כקורבן חסר אונים שחייו היו בסכנה, ומטשטש לחלוטין את העובדה שהוא עצמו הפקיר את פילגשו לידי ההמון כדי להציל את עורו. העם המזועזע, הפועל מתוך סערת רגשות מוצדקת אך נמהרת, מקבל את גרסתו ללא כל חקירה עצמאית או הליך שיפוטי מסודר, ומחליט פה אחד על יציאה למלחמה. הפנייה לשבט בנימין בדרישה להסגיר את 'בני בליעל' שבגבעה היא צעד משפטי ומוסרית מתבקש כדי לבער את הרע מקרב החברה. אולם, תגובתו של שבט בנימין חושפת פתולוגיה חברתית חמורה עוד יותר. בנימין בוחרים בסולידריות שבטית עיוורת ובאגו מקומי על פני הצדק, המוסר והחוק האלוהי. בסירובם להסגיר את הפושעים, הם נותנים חסות למעשה נבלה והופכים לשותפים מלאים לפשע. בחירה זו מובילה בהכרח להתנגשות חזיתית עקובה מדם. התפתחות המערכה הצבאית חושפת רובד תיאולוגי ופסיכולוגי עמיק ומורכב ביותר. שבטי ישראל פונים לאלוהים בבית אל ושואלים 'מי יעלה לנו בתחילה'. ה' משיב 'יהודה בתחילה', אך אינו מבטיח להם ניצחון. התוצאה היא מפלה מוחצת וכואבת ביום הראשון, שבה נהרגים 22,000 לוחמים מישראל. ביום השני, לאחר בכי ותפילה, הם שואלים שוב, ה' מורה להם לעלות, ושוב הם ניגפים ומאבדים 18,000 איש נוספים. מדוע ה' מאפשר את תבוסתם של אלו שנלחמים למען מטרה צודקת לכאורה? נראה כי המקרא מבקש ללמדנו שגם מלחמה צודקת אינה נקייה מחטא, ושצדקנות יהירה וביטחון עצמי מופרז הם פגמים מוסריים קשים. שבטי ישראל יצאו למלחמה מתוך תחושת עליונות וכוחניות, מבלי להבין את גודל האסון של פגיעה באחיהם ('בני בנימין אחי'). רק ביום השלישי, לאחר שהם עוברים תהליך של שבירה פנימית עמוקה, צום, בכי והקרבת עולות ושלמים – המבטאים כפרה ורצון אמיתי להתחבר להנחיה האלוהית דרך פינחס בן אלעזר – הם זוכים להבטחת הניצחון המיוחלת. הטקטיקה הצבאית ביום השלישי משלבת תחכום ואסטרטגיה: מארב סמוי ונסיגה מדומה המושכת את לוחמי בנימין הרחק מחומות העיר. השימוש במילים מנחות כמו 'הפך', 'נגף' ו'רעה' מדגיש את המהפך הפתאומי והבהלה שאוחזת בבנימין כאשר הם מגלים ש'משאת העשן' עולה מעירם. אולם, הניצחון המיוחל הופך במהרה למסע נקמה אכזרי וחסר רחמים. הזעם המצטבר של שבטי ישראל מעביר אותם על דעתם, והם משמידים לא רק את הלוחמים, אלא שורפים ערים שלמות וטובחים בנשים, בילדים ובבהמות של שבט בנימין. הפרק מסתיים בתמונת חורבן אפוקליפטית, שבה שבט שלם כמעט נמחק לחלוטין מההיסטוריה, ורק שש מאות גברים נותרים מבוצרים בסלע הרימון במדבר. זהו תמרור אזהרה נצחי מפני התוצאות ההרסניות של קנאות עיוורת שמאבדת את הבלמים המוסריים ומכלה את החברה מבפנים.

לקחים לחיים
  • הסכנה שבקבוצתיות עיוורת (Tribalism)בארגונים ובחברות עסקיות, לעיתים קרובות נוצרת נאמנות מחלקתית או צוותית עיוורת. כאשר חבר צוות מבצע עבירה אתית או פוגע בקולגה ממחלקה אחרת, הנטייה של חבריו עשויה להיות לגבות אותו ולטייח את המקרה מתוך סולידריות פנימית. הפרק מלמד כי הגנה על עוול בשם הנאמנות לקבוצה רק מרחיבה את מעגל ההרס ופוגעת בארגון כולו. מנהיגות אמיתית דורשת להציב את ערכי היסוד והצדק מעל לנאמנות השבטית.
  • הצורך בריסון עצמי בעת עשיית צדקבמצבי עימות משפטיים או אישיים, כאשר אדם בטוח לחלוטין בצדקתו, קל מאוד להיגרר לתגובת יתר הרסנית שנובעת מרצון לנקמה ולא רק מעשיית צדק. כאשר מענישים או מגיבים לעוול, יש לשמור על מידתיות וריסון. חציית הקו האדום והפיכת המאבק למסע השמדה אישי או מקצועי של הצד השני תשאיר גם את המנצח פגוע ומרוקן מוסרית.
  • חשיבותה של ענווה ובחינה עצמית לפני פעולהלפני קבלת החלטות הרות גורל או כניסה למאבקים גדולים, אל לנו להסתמך אך ורק על תחושת הצדק העצמי והכוח המצוי בידינו. המפלות של ישראל בשני הימים הראשונים מדגישות כי גם מטרות נכונות דורשות הכנה רוחנית, ענווה ובחינה מעמיקה של הדרך. יש לבחון לא רק את המטרה, אלא גם את המניעים הפנימיים ואת ההשלכות ארוכות הטווח של מעשינו.
היבט פילוסופי

כיצד ניתן ליישב את המתח המוסרי שבין החובה המוחלטת לבער את הרע ולעשות צדק, לבין הסכנה המובנית בכך שהמאבק ברע ישחית את הנלחמים בו ויוביל לחורבן קולקטיבי נורא עוד יותר?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיֵּצְאוּ כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַתִּקָּהֵל הָעֵדָה כְּאִישׁ אֶחָד לְמִדָּן וְעַד־בְּאֵר שֶׁבַע וְאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל־יְהוָה הַמִּצְפָּה׃

וַיִּתְיַצְּבוּ פִּנּוֹת כָּל־הָעָם כֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בִּקְהַל עַם הָאֱלֹהִים אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ רַגְלִי שֹׁלֵף חָרֶב׃

וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי בִנְיָמִן כִּי־עָלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּה וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבְּרוּ אֵיכָה נִהְיְתָה הָרָעָה הַזֹּאת׃

וַיַּעַן הָאִישׁ הַלֵּוִי אִישׁ הָאִשָּׁה הַנִּרְצָחָה וַיֹּאמַר הַגִּבְעָתָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן בָּאתִי אֲנִי וּפִילַגְשִׁי לָלוּן׃

וַיָּקֻמוּ עָלַי בַּעֲלֵי הַגִּבְעָה וַיָּסֹבּוּ עָלַי אֶת־הַבַּיִת לָיְלָה אוֹתִי דִּמּוּ לַהֲרֹג וְאֶת־פִּילַגְשִׁי עִנּוּ וַתָּמֹת׃

וָאֹחֵז בְּפִילַגְשִׁי וָאֲנַתְּחֶהָ וָאֲשַׁלְּחֶהָ בְּכָל־שְׂדֵה נַחֲלַת יִשְׂרָאֵל כִּי עָשׂוּ זִמָּה וּנְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל׃

הִנֵּה כֻלְּכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָבוּ לָכֶם דָּבָר וְעֵצָה הֲלֹם׃

וַיָּקָם כָּל־הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד לֵאמֹר לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ׃

וְעַתָּה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה לַגִּבְעָה עָלֶיהָ בְּגוֹרָל׃

וְלָקַחְנוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים לַמֵּאָה לְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמֵאָה לָאֶלֶף וְאֶלֶף לָרְבָבָה לָקַחַת צֵדָה לָעָם לַעֲשׂוֹת לְבוֹאָם לְגֶבַע בִּנְיָמִן כְּכָל־הַנְּבָלָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּיִשְׂרָאֵל׃

וַיֵּאָסֵף כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל־הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים׃

וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל־שִׁבְטֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם׃

וְעַתָּה תְּנוּ אֶת־הָאֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וּנְמִיתֵם וּנְבַעֲרָה רָעָה מִיִּשְׂרָאֵל וְלֹא אָבוּ [בְּנֵי] בִּנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל׃

וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי־בִנְיָמִן מִן־הֶעָרִים הַגִּבְעָתָה לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר׃

מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד־יְמִינוֹ כָּל־זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל־הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא׃

וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כָּל־זֶה אִישׁ מִלְחָמָה׃

וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית־אֵל וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יַעֲלֶה־לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה בַתְּחִלָּה׃

וַיָּקוּמוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר וַיַּחֲנוּ עַל־הַגִּבְעָה׃

וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם־בִּנְיָמִן וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ־יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל־הַגִּבְעָה׃

וַיֵּצְאוּ בְנֵי־בִנְיָמִן מִן־הַגִּבְעָה וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה׃

וַיִּתְחַזֵּק הָעָם אִישׁ יִשְׂרָאֵל וַיֹּסִפוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר־עָרְכוּ שָׁם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן׃

וַיַּעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל וַיִּבְכּוּ לִפְנֵי־יְהוָה עַד־הָעֶרֶב וַיִּשְׁאֲלוּ בַיהוָה לֵאמֹר הַאוֹסִיף לָגֶשֶׁת לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי בִנְיָמִן אָחִי וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ אֵלָיו׃

וַיִּקְרְבוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי׃

וַיֵּצֵא בִנְיָמִן לִקְרָאתָם מִן־הַגִּבְעָה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וַיַּשְׁחִיתוּ בִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד שְׁמֹנַת עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה כָּל־אֵלֶּה שֹׁלְפֵי חָרֶב׃

וַיַּעֲלוּ כָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל־הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית־אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם־הַהוּא עַד־הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי יְהוָה׃

וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם׃

וּפִינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן עֹמֵד לְפָנָיו בַּיָּמִים הָהֵם לֵאמֹר הַאוֹסִף עוֹד לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם־בְּנֵי־בִנְיָמִן אָחִי אִם־אֶחְדָּל וַיֹּאמֶר יְהוָה עֲלוּ כִּי מָחָר אֶתְּנֶנּוּ בְיָדֶךָ׃

וַיָּשֶׂם יִשְׂרָאֵל אֹרְבִים אֶל־הַגִּבְעָה סָבִיב׃

וַיַּעֲלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶל־בְּנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיַּעַרְכוּ אֶל־הַגִּבְעָה כְּפַעַם בְּפָעַם׃

וַיֵּצְאוּ בְנֵי־בִנְיָמִן לִקְרַאת הָעָם הָנְתְּקוּ מִן־הָעִיר וַיָּחֵלּוּ לְהַכּוֹת מֵהָעָם חֲלָלִים כְּפַעַם בְּפַעַם בַּמְסִלּוֹת אֲשֶׁר אַחַת עֹלָה בֵית־אֵל וְאַחַת גִּבְעָתָה בַּשָּׂדֶה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל׃

וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי בִנְיָמִן נִגָּפִים הֵם לְפָנֵינוּ כְּבָרִאשֹׁנָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָמְרוּ נָנוּסָה וּנְתַקְּנֻהוּ מִן־הָעִיר אֶל־הַמְסִלּוֹת׃

וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קָמוּ מִמְּקוֹמוֹ וַיַּעַרְכוּ בְּבַעַל תָּמָר וְאֹרֵב יִשְׂרָאֵל מֵגִיחַ מִמְּקֹמוֹ מִמַּעֲרֵה־גָבַע׃

וַיָּבֹאוּ מִנֶּגֶד לַגִּבְעָה עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר מִכָּל־יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה כָּבֵדָה וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי־נֹגַעַת עֲלֵיהֶם הָרָעָה׃

וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־בִּנְיָמִן לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִיתוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּבִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף וּמֵאָה אִישׁ כָּל־אֵלֶּה שֹׁלֵף חָרֶב׃

וַיִּרְאוּ בְנֵי־בִנְיָמִן כִּי נִגָּפוּ וַיִּתְּנוּ אִישׁ־יִשְׂרָאֵל מָקוֹם לְבִנְיָמִן כִּי בָטְחוּ אֶל־הָאֹרֵב אֲשֶׁר שָׂמוּ אֶל־הַגִּבְעָה׃

וְהָאֹרֵב הֵחִישׁוּ וַיִּפְשְׁטוּ אֶל־הַגִּבְעָה וַיִּמְשֹׁךְ הָאֹרֵב וַיַּךְ אֶת־כָּל־הָעִיר לְפִי־חָרֶב׃

וְהַמּוֹעֵד הָיָה לְאִישׁ יִשְׂרָאֵל עִם־הָאֹרֵב הֶרֶב לְהַעֲלוֹתָם מַשְׂאַת הֶעָשָׁן מִן־הָעִיר׃

וַיַּהֲפֹךְ אִישׁ־יִשְׂרָאֵל בַּמִּלְחָמָה וּבִנְיָמִן הֵחֵל לְהַכּוֹת חֲלָלִים בְּאִישׁ־יִשְׂרָאֵל כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ כִּי אָמְרוּ אַךְ נִגּוֹף נִגָּף הוּא לְפָנֵינוּ כַּמִּלְחָמָה הָרִאשֹׁנָה׃

וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָּה לַעֲלוֹת מִן־הָעִיר עַמּוּד עָשָׁן וַיִּפֶן בִּנְיָמִן אַחֲרָיו וְהִנֵּה עָלָה כְלִיל־הָעִיר הַשָּׁמָיְמָה׃

וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הָפַךְ וַיִּבָּהֵל אִישׁ בִּנְיָמִן כִּי רָאָה כִּי־נָגְעָה עָלָיו הָרָעָה׃

וַיִּפְנוּ לִפְנֵי אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל־דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְהַמִּלְחָמָה הִדְבִּיקָתְהוּ וַאֲשֶׁר מֵהֶעָרִים מַשְׁחִיתִים אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ׃

כִּתְּרוּ אֶת־בִּנְיָמִן הִרְדִיפֻהוּ מְנוּחָה הִדְרִיכֻהוּ עַד נֹכַח הַגִּבְעָה מִמִּזְרַח־שָׁמֶשׁ׃

וַיִּפְּלוּ מִבִּנְיָמִן שְׁמֹנָה־עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ אֶת־כָּל־אֵלֶּה אַנְשֵׁי־חָיִל׃

וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל־סֶלַע הָרִמּוֹן וַיְעֹלְלֻהוּ בַּמְסִלּוֹת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיַּדְבִּיקוּ אַחֲרָיו עַד־גִּדְעֹם וַיַּכּוּ מִמֶּנּוּ אַלְפַּיִם אִישׁ׃

וַיְהִי כָל־הַנֹּפְלִים מִבִּנְיָמִן עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב בַּיּוֹם הַהוּא אֶת־כָּל־אֵלֶּה אַנְשֵׁי־חָיִל׃

וַיִּפְנוּ וַיָּנֻסוּ הַמִּדְבָּרָה אֶל־סֶלַע הָרִמּוֹן שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּשְׁבוּ בְּסֶלַע רִמּוֹן אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים׃

וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל שָׁבוּ אֶל־בְּנֵי בִנְיָמִן וַיַּכּוּם לְפִי־חֶרֶב מֵעִיר מְתֹם עַד־בְּהֵמָה עַד כָּל־הַנִּמְצָא גַּם כָּל־הֶעָרִים הַנִּמְצָאוֹת שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←