שופטים · פרק י״ט
שופטים יט: פילגש בגבעה והתהום המוסרית של האנרכיה
וַיְהִי כָל־הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא־נִהְיְתָה וְלֹא־נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ־לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ׃
פסוק להזקן הטוב והשיעור על עזרה לזולת
לפני שנים רבות, איש אחד ואשתו הלכו בדרך ארוכה. כשהערב ירד והשמיים החשיכו, הם הגיעו לעיר בשם גבעה. הם היו עייפים מאוד וחיפשו מקום בטוח לישון בו, אך אנשי העיר לא הציעו להם עזרה. למרבה המזל, איש זקן וטוב לב שחזר מעבודתו בשדה ראה אותם, הזמין אותם לביתו בחום, ונתן להם אוכל ומים. בלילה, אנשים לא נחמדים מהעיר ניסו להציק להם. הזקן הטוב ניסה להגן על האורחים שלו, אך לצערנו, אשתו של האיש נפגעה בחוץ ולא שרדה את הלילה הקשה. בעלה העצוב רצה שכולם ילמדו מהמקרה הזה כמה חשוב לשמור אחד על השני ולהיות טובים. הוא שלח הודעה מיוחדת לכל האנשים בארץ כדי שיבינו שחייבים תמיד לעזור לחלשים, לכבד כל אדם ולדאוג שדברים כאלה לא יקרו שוב.
הפסוק מלמד אותנו שכשמתרחש עוול חברתי חמור, אסור לעבור לסדר היום; חובתנו לעצור, לשוחח עם ילדינו על ערכים ולפעול לתיקון.
הסיפור הקשה הזה, בגרסתו המעודנת, נוגע בערך החשוב של הכנסת אורחים והגנה על הזולת. הוא מלמד אותנו מה קורה כשאנשים מתעלמים ממי שצריך עזרה. תוכלו להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילדים על החשיבות של קבלת פנים חמה לחברים חדשים בכיתה או בגן, ועל החובה שלנו לעמוד לצד מי שמציקים לו ולא להישאר אדישים.
- איך לדעתך הרגישו הנוסעים כשאף אחד בעיר לא רצה להזמין אותם לביתו?
- מה עשה האיש הזקן שהראה שהוא אדם טוב לב ומכניס אורחים?
- אם היית רואה ילד חדש בגינה שאף אחד לא משחק איתו, מה היית יכול לעשות כדי לעזור לו להרגיש בטוח ורצוי?
המסע הארוך והשיעור החשוב על חסד
דמיינו שאתם יוצאים למסע ארוך בדרכים עתיקות, כשהשמש מתחילה לשקוע והשמיים נצבעים בכתום וסגול. בסיפור שלנו, איש משבט לוי ואשתו הלכו שעות רבות בדרך הררית. כשהגיע הערב, הם חיפשו מקום בטוח לישון בו בעיר שנקראת גבעה. הם ישבו בכיכר העיר, עייפים ורעבים, אך אף אחד לא הזמין אותם לביתו. רק איש זקן וטוב לב אחד עבר שם, פתח את דלת ביתו והציע להם אוכל ומחסה חם. אבל בלילה, אנשים לא נחמדים מהעיר הגיעו והפריעו לשקט. הם לא שמרו על האורחים כפי שצריך, ובגלל חוסר הדאגה והרשעות שלהם, האישה נפגעה מאוד ולא יכלה להמשיך במסע. הבעל העצוב רצה שכל המדינה תדע כמה חשוב לשמור על ביטחונם של אחרים ולהיות טובים, ולכן שלח הודעה דחופה לכל השבטים כדי שיעזרו זה לזה.
כל מי ששמע על המקרה הזדעזע ואמר: מעולם לא קרה דבר כזה מאז שיצאנו ממצרים! אנחנו חייבים לחשוב יחד איך לתקן את המצב.
בעולם העתיק, לא היו בתי מלון כמו היום, והכנסת אורחים הייתה חוק חשוב ביותר ששמר על חייהם של הנוסעים בדרכים.
מה יעשו שבטי ישראל כשיקבלו את ההודעה המדאיגה מהאיש הלוי? בפרק הבא נגלה כיצד הם הגיבו.
לילה שחור בגבעה: כשחוקי החברה קורסים
בתקופה שבה לא היה מנהיג או מלך בישראל, איש לוי מהר אפרים יצא להחזיר את פילגשו (אשתו השנייה) מבית אביה שבבית לחם. בדרכם חזרה, כשהערב ירד, הם החליטו להיכנס לעיר גבעה השייכת לשבט בנימין, במקום ללון בעיר זרה. למרות שהיו בני אותו עם, איש מאנשי המקום לא הסכים לארח אותם, מלבד איש זקן אחד שהיה בעצמו תושב ארעי בעיר. במהלך הלילה, חבורה של אנשים אלימים מהעיר הקיפה את הבית ודרשה לפגוע באורח. בניסיון להציל את עצמו ואת המארח, האיש הלוי דחף את פילגשו החוצה אל ההמון האלים. האנשים התעללו בה קשות כל הלילה, ובבוקר היא התמוטטה ומתה על סף הדלת. הלוי לקח את גופתה, חילק אותה לשנים עשר חלקים ושלח לכל שבטי ישראל כדי לזעזע אותם ולדרוש צדק.
הפסוק הזה מראה שאי אפשר להתעלם כשקורה משהו נורא בסביבה שלנו. הוא קורא לכולם לעצור, לדבר על הבעיה ולמצוא לה פתרון ביחד.
אל תעמדו מנגד כשאתם רואים חרם או פגיעה במישהו חלש בקבוצה. להפקיר מישהו כדי להציל את עצמכם חברתית זו בחירה שתתחרטו עליה.
זה כמו לראות חבורה של ילדים שמציקים לילד חדש בבית הספר, ובמקום לעזור לו או להזעיק מבוגר, כולם עומדים בצד ומסתכלים בשתיקה.
אנרכיה מוחלטת: הסיפור המזעזע של פילגש בגבעה
הסיפור מתרחש בתקופה של בלגן פוליטי וחברתי קשה, שבה אין שלטון מרכזי בישראל. איש לוי מהר אפרים נוסע לבית לחם כדי להחזיר את פילגשו שעזבה אותו. אחרי אירוח ממושך אצל אביה, השניים יוצאים לדרך בשעת ערב מאוחרת. הם מחליטים לא ללון בירושלים הנוכרית אלא להמשיך לגבעה, עיר של שבט בנימין, מתוך מחשבה ששם יהיו בטוחים בקרב בני עמם. אולם, תושבי גבעה מתעלמים מהם לחלוטין, ורק זקן אחד מסכים להכניסם לביתו. באמצע הלילה, חבורת פורעים מקומית מקיפה את הבית ודורשת להוציא את האורח כדי לפגוע בו. המארח מנסה להגן עליו ומציע את בתו ואת הפילגש במקומו. בסופו של דבר, הלוי עצמו מוציא בכוח את פילגשו לרחוב כדי להציל את עורו. הפורעים מתעללים בה לאורך כל הלילה, ובבוקר היא נמצאת ללא רוח חיים על מפתן הבית. הלוי המזועזע לוקח את גופתה לביתו, מבתר אותה ל-12 חלקים ושולח אותם לכל שבטי ישראל כקריאת זעקה חסרת תקדים נגד הפשע הנורא.
הפסוק חותם את הפרק בזעקה ציבורית חסרת תקדים. הוא מבטא את נקודת השפל המוסרית העמוקה ביותר שאליה הגיעה החברה בתקופת השופטים, ומציב מראה מול העם כולו. קריאה זו אינה רק ביטוי של זעזוע, אלא דרישה אקטיבית לעצור, לחשוב יחד, לקבל החלטות קשות ולפעול כדי לתקן את העוול הנורא ולמנוע את קריסתה המוחלטת של החברה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא אחד הטקסטים הקשים והמטלטלים ביותר בתנ״ך, והוא מתאר בצורה חריפה את מה שקורה כשיש אנרכיה מוחלטת. הביטוי שחוזר לאורך התקופה הזו הוא 'אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה'. הסיפור מראה לנו שהיעדר מנהיגות וחוק לא מוביל לחופש, אלא לאכזריות ולפגיעה בחלשים ביותר. מה שמתחיל כנסיעה משפחתית פשוטה הופך במהירות לסיוט. שימו לב לניגוד הקיצוני בסיפור: מצד אחד, אבי הנערה בבית לחם מארח את הלוי בצורה כמעט מוגזמת, ומסרב לתת לו ללכת מרוב חביבות. מצד שני, כשהם מגיעים לגבעה, ישנה אדישות מוחלטת של התושבים המקומיים, שמסרבים להציע להם קורת גג. הניגוד הזה מכין אותנו לקריסה המוסרית הבאה בלילה. כשהפורעים מגיעים, אנחנו רואים פחדנות נוראית. הלוי, שאמור לייצג את אנשי הדת והמוסר, מקריב את בת זוגו כדי להציל את עצמו. הוא דוחף אותה החוצה אל הסכנה בלי להניד עפעף. גם בבוקר, כשהוא מוצא אותה על הסף, התגובה שלו קרה ומנוכרת: 'קומי ונלכה'. רק כשהוא מבין שהיא מתה, הוא משתמש בגופה שלה באופן קיצוני כדי לעורר פרובוקציה ולזעזע את העם כולו. ביתור הגופה ושליחת החלקים לכל השבטים הוא אקט פוליטי מחושב שנועד להכריח את כולם לקחת אחריות על מה שקרה. הסיפור הזה מזכיר לנו שחברה נמדדת ביחס שלה לזרים, לאורחים ולחלשים ביותר בתוכה. כשהסולידריות הבסיסית נעלמת, המדרון החלקלק מוביל ישירות לאלימות ולחורבן עצמי.
אם הייתם אחד השכנים ששומעים את הרעש מחוץ לבית של הזקן באותו לילה, מה הייתם עושים? האם הייתם מעזים להתערב מול המון אלים?
שופטים יט: פילגש בגבעה והתהום המוסרית של האנרכיה
הפרק מציג את אחד הסיפורים הקשים והמזעזעים במקרא, המתרחש בתקופת האנרכיה של ספר שופטים, שבה 'אין מלך בישראל'. איש לוי מהר אפרים לוקח פילגש מבית לחם. לאחר שהיא עוזבת אותו לבית אביה, הוא מגיע לפייס אותה ולהשיבה. לאחר אירוח ממושך אצל חותנו, הם יוצאים לדרך בשעת ערב. הלוי מסרב ללון בירושלים היבוסית (הנוכרית) ומעדיף את גבעה, עיר ישראלית של שבט בנימין. בגבעה הם נתקלים באדישות מוחלטת מצד המקומיים, ורק גר זקן מארח אותם בביתו. במהלך הערב, חבורת פורעים מקומית מקיפה את הבית ותובעת להוציא את הלוי לפגיעה מינית. המארח מנסה להגן על האורח ומציע את בתו ואת הפילגש. לבסוף, הלוי עצמו דוחף את פילגשו החוצה אל ההמון. הפורעים מתעללים בה קשות כל הלילה, ובבוקר היא מתמוטטת ללא רוח חיים על סף הדלת. הלוי מוצא אותה, מעמיס אותה על חמורו וחוזר לביתו. שם הוא מבתר את גופתה לשנים עשר נתחים ושולח אותם לכל שבטי ישראל, כאקט מחאה קיצוני המזעזע את העם כולו וקורא לפעולה.
הפסוק חותם את הפרק בזעקה ציבורית חסרת תקדים. הוא מבטא את נקודת השפל המוסרית העמוקה ביותר שאליה הגיעה החברה בתקופת השופטים, ומציב מראה מול העם כולו. קריאה זו אינה רק ביטוי של זעזוע, אלא דרישה אקטיבית לעצור, לחשוב יחד, לקבל החלטות קשות ולפעול כדי לתקן את העוול הנורא ולמנוע את קריסתה המוחלטת של החברה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י״ט בספר שופטים מהווה את שיאו של תהליך ההתפוררות המוסרית והחברתית המתואר בספר. הסיפור מנוסח כטרגדיה ספרותית מתוחכמת המשתמשת באנלוגיות ברורות לסיפור מהפכת סדום (בראשית י״ט), כדי להראות שחלקים מעם ישראל הגיעו לשפל מוסרי שאינו נופל מזה של סדום המקראית. המבנה הספרותי מבוסס על ניגודים חריפים: האירוח החם והממושך בבית לחם עומד בניגוד מוחלט לאדישות הקרה של אנשי גבעה, שמסרבים לאסוף את האורחים לביתם. הניגוד הזה מחריף כאשר דווקא 'איש זקן' שהוא גר מהר אפרים הוא היחיד שמפגין חסד, בעוד המקומיים מתגלים כ'בני בליעל'. הדמויות בפרק מוצגות באור אירוני ומורכב. הלוי, שאמור לייצג את המנהיגות הרוחנית והדתית, מתגלה כאדם אנוכי ופחדן. הוא מסרב ללון בעיר נוכרית מתוך תחושת עליונות מוסרית ולאומית, אך דווקא בעיר ישראלית הוא נתקל באכזריות הגרועה מכל. ברגע האמת, כדי להציל את עצמו, הוא מפקיר את פילגשו ללא היסוס. תגובתו בבוקר — 'קומי ונלכה' — חושפת קרירות ואטימות רגשית מבהילה. ביתור הגופה ושליחת הנתחים לשבטים הוא מעשה המשלב אכזריות עם מניפולציה פוליטית מתוחכמת: הוא מעביר את האשמה האישית שלו על הפקרת האישה אל הכלל, ומצית מלחמת אחים קטסטרופלית. הפרק מעלה שאלות נוקבות על טבע האדם בהיעדר מסגרת חוקית ומוסרית, ומדגים כיצד חברה שמאבדת את הסולידריות הבסיסית שלה כלפי החלש והזר סופה להתפרק מבפנים.
- האשליה של ביטחון שבטיהלוי סירב ללון בירושלים היבוסית כי חשב שיהיה בטוח יותר בקרב בני עמו בגבעה. בחיים המודרניים, אנו נוטים לעיתים להניח שמי שמשתייך ל'קבוצה שלנו' (פוליטית, חברתית או מקצועית) הוא בהכרח מוסרי והגון יותר מאחרים. הפרק מזכיר לנו שמוסר ואנושיות אינם תלויי שיוך קבוצתי, וכי סכנה מוסרית יכולה להגיע דווקא מבית.
- אחריות המנהיגות וההפקרות המוסריתכאשר אין מנהיגות ערכית חזקה שמציבה גבולות ברורים, הנורמות החברתיות מידרדרות במהירות. בארגונים, בחברות או בקהילות, שתיקה של דרגי הניהול מול פגיעה בעובדים או התנהגות לא אתית מייצרת סביבה רעילה שבה החלשים משלמים את המחיר.
- השימוש הציני בקורבנותהלוי, שהפקיר את פילגשו, הפך לאחר מותה למנהיג המאבק הציבורי למען כבודה, תוך שימוש מזעזע בגופתה כדי לעורר פרובוקציה. זוהי אזהרה מפני פוליטיקאים או מובילי דעת קהל המשתמשים באסונות ובסבל של אחרים כדי לקדם את האג'נדה שלהם, תוך התעלמות מחלקם באחריות למצב.
האם חוק וסדר חיצוניים (כמו מלוכה או שלטון חזק) הם תנאי הכרחי לשמירה על המוסר האנושי, או שמא המוסר צריך לנבוע מתוך מצפונו החופשי של הפרט גם באין חוק כופה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וּמֶלֶךְ אֵין בְּיִשְׂרָאֵל וַיְהִי אִישׁ לֵוִי גָּר בְּיַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם וַיִּקַּח־לוֹ אִשָּׁה פִילֶגֶשׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה׃
וַתִּזְנֶה עָלָיו פִּילַגְשׁוֹ וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ אֶל־בֵּית אָבִיהָ אֶל־בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וַתְּהִי־שָׁם יָמִים אַרְבָּעָה חֳדָשִׁים׃
וַיָּקָם אִישָׁהּ וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ לְדַבֵּר עַל־לִבָּהּ להשיבו [לַהֲשִׁיבָהּ] וְנַעֲרוֹ עִמּוֹ וְצֶמֶד חֲמֹרִים וַתְּבִיאֵהוּ בֵּית אָבִיהָ וַיִּרְאֵהוּ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיִּשְׂמַח לִקְרָאתוֹ׃
וַיֶּחֱזַק־בּוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה וַיֵּשֶׁב אִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיָּלִינוּ שָׁם׃
וַיְהִי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיָּקָם לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל־חֲתָנוֹ סְעָד לִבְּךָ פַּת־לֶחֶם וְאַחַר תֵּלֵכוּ׃
וַיֵּשְׁבוּ וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וַיִּשְׁתּוּ וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה אֶל־הָאִישׁ הוֹאֶל־נָא וְלִין וְיִטַב לִבֶּךָ׃
וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת וַיִּפְצַר־בּוֹ חֹתְנוֹ וַיָּשָׁב וַיָּלֶן שָׁם׃
וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לָלֶכֶת וַיֹּאמֶר אֲבִי הַנַּעֲרָה סְעָד־נָא לְבָבְךָ וְהִתְמַהְמְהוּ עַד־נְטוֹת הַיּוֹם וַיֹּאכְלוּ שְׁנֵיהֶם׃
וַיָּקָם הָאִישׁ לָלֶכֶת הוּא וּפִילַגְשׁוֹ וְנַעֲרוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ חֹתְנוֹ אֲבִי הַנַּעֲרָה הִנֵּה נָא רָפָה הַיּוֹם לַעֲרֹב לִינוּ־נָא הִנֵּה חֲנוֹת הַיּוֹם לִין פֹּה וְיִיטַב לְבָבֶךָ וְהִשְׁכַּמְתֶּם מָחָר לְדַרְכְּכֶם וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶךָ׃
וְלֹא־אָבָה הָאִישׁ לָלוּן וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיָּבֹא עַד־נֹכַח יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם וְעִמּוֹ צֶמֶד חֲמוֹרִים חֲבוּשִׁים וּפִילַגְשׁוֹ עִמּוֹ׃
הֵם עִם־יְבוּס וְהַיּוֹם רַד מְאֹד וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל־אֲדֹנָיו לְכָה־נָּא וְנָסוּרָה אֶל־עִיר־הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל־עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא־מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה וְעָבַרְנוּ עַד־גִּבְעָה׃
וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ לְךָ וְנִקְרְבָה בְּאַחַד הַמְּקֹמוֹת וְלַנּוּ בַגִּבְעָה אוֹ בָרָמָה׃
וַיַּעַבְרוּ וַיֵּלֵכוּ וַתָּבֹא לָהֶם הַשֶּׁמֶשׁ אֵצֶל הַגִּבְעָה אֲשֶׁר לְבִנְיָמִן׃
וַיָּסֻרוּ שָׁם לָבוֹא לָלוּן בַּגִּבְעָה וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בִּרְחוֹב הָעִיר וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף־אוֹתָם הַבַּיְתָה לָלוּן׃
וְהִנֵּה אִישׁ זָקֵן בָּא מִן־מַעֲשֵׂהוּ מִן־הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וְהָאִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם וְהוּא־גָר בַּגִּבְעָה וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם בְּנֵי יְמִינִי׃
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת־הָאִישׁ הָאֹרֵחַ בִּרְחֹב הָעִיר וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן אָנָה תֵלֵךְ וּמֵאַיִן תָּבוֹא׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית־לֶחֶם יְהוּדָה עַד־יַרְכְּתֵי הַר־אֶפְרַיִם מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד־בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת־בֵּית יְהוָה אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה׃
וְגַם־תֶּבֶן גַּם־מִסְפּוֹא יֵשׁ לַחֲמוֹרֵינוּ וְגַם לֶחֶם וָיַיִן יֶשׁ־לִי וְלַאֲמָתֶךָ וְלַנַּעַר עִם־עֲבָדֶיךָ אֵין מַחְסוֹר כָּל־דָּבָר׃
וַיֹּאמֶר הָאִישׁ הַזָּקֵן שָׁלוֹם לָךְ רַק כָּל־מַחְסוֹרְךָ עָלָי רַק בָּרְחוֹב אַל־תָּלַן׃
וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ וַיָּבָול לַחֲמוֹרִים וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ׃
הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת־לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי־בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת־הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל־הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל־הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת־הָאִישׁ אֲשֶׁר־בָּא אֶל־בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ׃
וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־אַחַי אַל־תָּרֵעוּ נָא אַחֲרֵי אֲשֶׁר־בָּא הָאִישׁ הַזֶּה אַל־בֵּיתִי אַל־תַּעֲשׂוּ אֶת־הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃
הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ אוֹצִיאָה־נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם וַעֲשׂוּ לָהֶם הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת׃
וְלֹא־אָבוּ הָאֲנָשִׁים לִשְׁמֹעַ לוֹ וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ־בָהּ כָּל־הַלַּיְלָה עַד־הַבֹּקֶר וַיְשַׁלְּחוּהָ בעלות [כַּעֲלוֹת] הַשָּׁחַר׃
וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית־הָאִישׁ אֲשֶׁר־אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם עַד־הָאוֹר׃
וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת וַיֵּצֵא לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל־הַסַּף׃
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה וְאֵין עֹנֶה וַיִּקָּחֶהָ עַל־הַחֲמוֹר וַיָּקָם הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ׃
וַיָּבֹא אֶל־בֵּיתוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים וַיְשַׁלְּחֶהָ בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל׃
וְהָיָה כָל־הָרֹאֶה וְאָמַר לֹא־נִהְיְתָה וְלֹא־נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה שִׂימוּ־לָכֶם עָלֶיהָ עֻצוּ וְדַבֵּרוּ׃