שופטים · פרק כ״א
קצה האנרכיה: חורבן המוסר והמאמץ לשיקום שבט בנימין
בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם אֵ֥ין מֶ֖לֶךְ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אִ֛ישׁ הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃
פסוק כההרוקדות בכרמים והשלום שחזר
הלילה נספר על תקופה עתיקה שבה שבטי ישראל היו עצובים מאוד. אחרי מריבה גדולה, הם הבינו ששבט בנימין, שהוא חלק מהמשפחה הגדולה שלהם, כמעט נעלם ואין לו דרך להמשיך לגדול. השבטים האחרים רצו מאוד לעזור להם, אבל הם הבטיחו בעבר הבטחה קשה שלא לאפשר לבנותיהם להתחתן איתם. הזקנים החכמים חשבו וחשבו איך לעזור בלי להפר את ההבטחה שלהם. הם נזכרו שבכל שנה, בכרמים הירוקים של העיר שילה, מתקיים חג שמח במיוחד שבו הבנות יוצאות לרקוד ולשמוח יחד. הם הציעו לאנשי בנימין להגיע אל הכרמים, וכאשר הבנות ירקדו בשמחה, הם יוכלו לבקש מהן להצטרף אליהם ולהקים משפחות חדשות. כך, בעזרת ריקוד ושמחה בכרמים, שבט בנימין ניצל, וכל השבטים יכלו לחזור לבתיהם בשלום ובשמחה, כשהם יודעים שהמשפחה הגדולה שלהם נשארה שלמה ומאוחדת.
הפסוק הזה מזכיר לנו כמה חשובים גבולות, מנהיגות וערכים משותפים בבית ובחברה, כדי שלא נגיע למצב של כאוס שבו כל אחד דואג רק לעצמו.
הסיפור בפרק זה, בגרסתו העדינה לילדים, עוסק בחשיבות של שמירה על שלמות המשפחה והקהילה, ועל הצורך למצוא דרכים יצירתיות להשלים אחרי מריבה קשה. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילדים על כך שגם כשרבים או כועסים, תמיד צריך לזכור את היום שאחרי ולחפש דרכים לבנות גשרים מחדש. במקום להישאר בעמדות נוקשות, החיפוש אחר פתרון יצירתי ומקרב (כמו הריקוד והשמחה המשותפת) הוא כלי חשוב לפתרון סכסוכים בחיי היום-יום של הילדים בגן או בבית הספר.
- איך לדעתך הרגישו אנשי בנימין כשהם ראו שכל השבטים האחרים מנסים לעזור להם?
- למה לדעתך היה כל כך חשוב לשבטים לשמור על שבט בנימין ולא לתת לו להיעלם?
- אם יש לך מריבה עם חבר, איזה רעיון יצירתי או משחק משותף יכול לעזור לכם להשלים ולחזור להיות חברים טובים?
איך הצילו את שבט בנימין?
דמיינו שאתם עומדים בתוך קהל גדול של אנשים עצובים ובוכים. מה קרה? אחרי מריבה גדולה מאוד בין השבטים, כמעט כל שבט בנימין נעלם! נשארו רק מעט מאוד אנשים מהשבט הזה, והשבטים האחרים נשבעו בעבר הבטחה קשה: לא לתת לבנות שלהם להתחתן עם אנשי בנימין. עכשיו הם מתחרטים ורוצים לעזור לאחיהם, אבל איך הם יעשו זאת בלי להפר את ההבטחה שלהם? הם מצאו פתרון יצירתי ומיוחד: הם הציעו לאנשי בנימין להגיע לחג שמח בכרמים של העיר שילה. כשהבנות יצאו לרקוד שם בשמחה ובמחולות, אנשי בנימין יכלו לבקש מהן להצטרף אליהם ולהקים משפחות חדשות. כך, שבט בנימין ניצל מלהיעלם, והשלום חזר אל העם. מה יקרה עכשיו כשכולם חוזרים הביתה? בפרק הבא נגלה איך מתחיל סיפור חדש לגמרי!
פעם, לפני המון שנים, לא היה מלך או מנהיג חזק שישמור על הסדר, וכל אחד עשה רק מה שהתחשק לו, גם אם זה פגע באחרים.
הידעתם? בכרמים של שילה היו חוגגים בכל שנה חג מיוחד של ריקודים ושמחה תחת כיפת השמיים!
האם השקט והשלום יישמרו מעתה בארץ? בספר הבא נגלה איך העם יחפש מנהיג חדש שישמור עליהם.
לצאת מהפלונטר: הפתרון הבלתי אפשרי של שבטי ישראל
הפרק מתאר את נקודת השפל של מלחמת האחים הנוראה בישראל. אחרי שהשמידו כמעט לחלוטין את שבט בנימין, שבטי ישראל מתעוררים למציאות קשה: שבט שלם עומד להיעלם מהמפה. הבעיה היא שהם נשבעו שבועה חמורה לא לתת את בנותיהם לנשואים עם אנשי בנימין ששרדו. כדי לפתור את הפלונטר בלי להפר את השבועה, הם נוקטים בצעדים קיצוניים ושנויים במחלוקת. ראשית, הם תוקפים את העיר יבש גלעד שלא השתתפה במלחמה, ולוקחים משם נשים לבנימין. כשזה לא מספיק, הם מאשרים לאנשי בנימין לחטוף את בנות שילה הרוקדות בכרמים במהלך חג שנתי. הסיפור חושף כיצד שבועות פזיזות מובילות לפתרונות מעוותים, ומסתיים באנרכיה מוחלטת שבה אין חוק ואין מנהיג.
כשאין חוקים ברורים ואף אחד לא מנהיג, נוצר בלגן גדול וכל אחד עושה מה שבא לו, בלי לחשוב על התוצאות או על החברים שלו.
לפני שאתם מבטיחים הבטחה גדולה או נודרים נדר לחברים ברגע של כעס, עצרו וחשבו על ההשלכות. לפעמים קל מאוד להיכנס לפלונטר, אבל קשה מאוד לצאת ממנו בלי לפגוע באחרים.
זה כמו שחבורה בכיתה מחליטה לעשות חרם על מישהו מתוך כעס, ואז מבינה שהגזימה לגמרי. במקום להתנצל ישירות, הם מנסים למצוא דרכים עקיפות ומוזרות להחזיר אותו לחברה בלי להודות שהם טעו מלכתחילה.
המחיר של שבועות פזיזות ואנרכיה חברתית
הפרק מביא אותנו אל סיומה הדרמטי של מלחמת האחים הקשה ביותר בתולדות ישראל המקראית. לאחר ששבט בנימין כמעט נמחק לחלוטין, העם מתכנס בבית אל ומבין את גודל האסון: שבט שלם עומד להיכחד. הבעיה המרכזית היא שבועה חמורה שנשבעו השבטים במצפה – לא להשיא את בנותיהם לאנשי בנימין. כדי למנוע את היעלמות השבט מבלי להפר את השבועה באופן ישיר, המנהיגים מוצאים פתרונות עקיפים ואכזריים. תחילה, הם משמידים את תושבי יבש גלעד שלא הצטרפו לאסיפת המלחמה, ולוקחים משם ארבע מאות נערות עבור שורדי בנימין. מכיוון שזה עדיין לא מספיק, הם רוקחים מזימה נוספת: הם מציעים לאנשי בנימין לארוב בכרמי שילה במהלך חג הריקודים השנתי, ולחטוף את הבנות הרוקדות שם לנשים. הפתרונות הללו, המשלבים אלימות ותחבולות משפטיות, מדגישים את המצב המוסר המעורער של התקופה. הפרק והספר כולו נחתמים בקביעה המפורסמת שבימים ההם לא היה מלך בישראל, וכל אחד עשה את מה שנראה לו נכון באותו רגע, ללא דין וחשבון.
פסוק זה, החותם את ספר שופטים כולו, מתמצת את המשבר החברתי והמוסרי העמוק של אותה תקופה. ללא הנהגה מרכזית או מצפן מוסרי מוסכם, החברה הישראלית מתפרקת לאנרכיה שבה כל קבוצה או יחיד קובעים לעצמם את הטוב והרע. הפסוק מסביר מדוע העם הגיע למעשים כה קיצוניים ומעוותים בפרק זה, ומכין את הקורא לצורך הדחוף במנהיגות יציבה וראויה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק האחרון של ספר שופטים מציב בפנינו מראה חברתית נוקבת ומטרידה. כדי להבין את הסיטואציה, צריך לדמיין חברה שנמצאת בפוסט-טראומה קולקטיבית אחרי מלחמת אזרחים אכזרית. השבטים מבינים שהם הלכו רחוק מדי, והחרטה שלהם אמיתית וכואבת – הם בוכים לפני אלוהים ומקריבים קורבנות. אך במקום שהחרטה תוביל לחשבון נפש עמוק ולתיקון אמיתי, היא מובילה לסדרה של פתרונות טכניים, מניפולטיביים ואלימים שמנסים לעקוף את המערכת שהם עצמם יצרו. הבעיה שהם מנסים לפתור היא דמוגרפית וקיומית: איך לשקם את שבט בנימין כשאין להם נשים, ומצד שני איך לא להפר את השבועה הדתית החמורה שאסרה עליהם לתת להם נשים. במקום לבטל את השבועה או לחפש מוצא מוסרי, הם פונים לאלימות קשה נגד יבש גלעד, עיר שלא שלחה נציגים למלחמה. הטבח ביבש גלעד ולקיחת הנערות משם מוצגים בטקסט בצורה קרה וכמעט ביורוקרטית, מה שמדגיש את הקהות החושית שאליה הגיעה החברה. כשזה לא מספיק, הם פונים לכרמי שילה. הפתרון של חטיפת הבנות הרוקדות בכרמים הוא דוגמה קלאסית ללוליינות משפטית: השבטים לא נתנו את בנותיהם באופן פעיל (וכך לא הפרו את השבועה), אלא רק אפשרו לבני בנימין לחטוף אותן, תוך שהם מבטיחים להרגיע את האבות והאחים הכועסים. מה שמעניין כאן הוא הניגוד החריף בין השאיפה לשמור על שלמות העם (ולא יימחה שבט מישראל) לבין הדרכים המעוותות שבהן משתמשים כדי להשיג את המטרה הזו. הסיפור הזה מראה לנו בצורה חדה איך חברה ללא מנהיגות מוסרית יציבה מאבדת את המצפן שלה. החוקים והשבועות הופכים למשחק של מילים והתחמקויות, והחלשים ביותר – במקרה זה נשות יבש גלעד ובנות שילה – משלמים את המחיר של הכאוס החברתי. המשפט המסיים את הספר, איש הישר בעיניו יעשה, אינו תיאור של חופש אידיאלי, אלא אזהרה מפני אנרכיה מוסרית שבה הכוח מחליף את הצדק.
אם הייתם מנהיגים באותה תקופה, האם הייתם בוחרים להפר את השבועה החמורה כדי להציל את שבט בנימין בדרך ישרה יותר, או שהייתם פועלים כמו הזקנים ומחפשים פרצות בחוק?
קצה האנרכיה: חורבן המוסר והמאמץ לשיקום שבט בנימין
שופטים פרק כ"א מתאר את השלבים האחרונים והכואבים של התאוששות העם ממלחמת האחים הנוראה נגד שבט בנימין. לאחר שהשמידו כמעט את כל השבט, בני ישראל מתכנסים בבית אל ומבינים בבכי ובחרטה כי שבט שלם עומד להיכחד, שכן נותרו רק שש מאות גברים משבט בנימין ללא נשים. המכשול הגדול ביותר לשיקומם הוא שבועה חמורה שנשבעו השבטים במצפה, לפיה איש לא ישיא את בתו לאיש בנימין. כדי לפתור את הפלונטר הדמוגרפי מבלי להפר את נדרם, נוקטים המנהיגים בצעדים קיצוניים ושנויים במחלוקת מוסרית. ראשית, הם מגלים כי תושבי יבש גלעד לא השתתפו באסיפת המלחמה הכללית, ולכן הם משמידים את העיר ולוקחים ארבע מאות נערות בתולות כנשים לשורדי בנימין. מכיוון שחסרות עוד מאתיים נשים, הזקנים רוקחים מזימה נוספת: הם מנחים את גברי בנימין לארוב בכרמי שילה במהלך חג המחולות השנתי ולחטוף את הבנות הרוקדות שם. המעשה מוצג כלוליינות משפטית המאפשרת לשבטים לא להפר את שבועתם באופן פעיל. הפרק, והספר כולו, נחתם בקביעה המהדהדת על היעדר מנהיגות מרכזית ועל האנרכיה המוסרית שבה כל איש עושה את הישר בעיניו.
פסוק זה, החותם את ספר שופטים כולו, מתמצת את המשבר החברתי והמוסרי העמוק של אותה תקופה. ללא הנהגה מרכזית או מצפן מוסרי מוסכם, החברה הישראלית מתפרקת לאנרכיה שבה כל קבוצה או יחיד קובעים לעצמם את הטוב והרע. הפסוק מסביר מדוע העם הגיע למעשים כה קיצוניים ומעוותים בפרק זה, ומכין את הקורא לצורך הדחוף במנהיגות יציבה וראויה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"א של ספר שופטים מהווה את אקורד הסיום הצורם והמטריד ביותר של הספר כולו. הוא מציג תמונה חברתית קשה של קהילה המנסה לאסוף את השברים של עצמה לאחר מלחמת אזרחים הרסנית, אך עושה זאת בכלים של אלימות, מניפולציה וקהות מוסרית. הפרק נפתח בניגוד חריף בין החרטה הרגשית לבין הפעולה המעשית. העם מתכנס בבית אל, מקריב קורבנות ובוכה בכי גדול על הפרץ שנפער בשבטי ישראל. החרטה הזו על כמעט-הכחדתו של שבט בנימין היא ביטוי לתודעה לאומית משותפת – הם מבינים שבלעדי בנימין, המכלול הישראלי פגום וחסר. עם זאת, המכשול העומד בפניהם אינו פיזי אלא משפטי-דתי: השבועה החמורה שנשבעו במצפה שלא לתת להם נשים. השבועה, שנתפסה ככלי של קדושה ומחויבות, הופכת כאן לרועץ, למלכודת מוסרית שמחייבת את העם למצוא פתרונות עקיפים ומעוותים כדי לשמר את שלמותו. הפתרון הראשון חושף את האכזריות של הצדק השבטי. המנהיגים מחפשים קבוצה שלא השתתפה בשבועה ובמלחמה, ומזהים את יבש גלעד. העונש על אי-ההתייצבות הוא השמדה טוטאלית של העיר, למעט ארבע מאות נערות בתולות שנלקחות בשבי וניתנות לבני בנימין. מעשה זה ממחיש כיצד החברה פותרת בעיה מוסרית אחת (הכחדת בנימין) על ידי יצירת עוול נורא אחר (השמדת יבש גלעד). הטקסט מציג זאת בצורה עניינית, כמעט טכנית, מה שמגביר את האירוניה הדרמטית והזעזוע של הקורא. כאשר מתברר שפתרון זה אינו מספק את הצורך במלואו ונותרו עוד מאתיים גברים ללא נשים, פונים הזקנים לפתרון השני – חטיפת בנות שילה. כאן מגיעה לשיאה הלוליינות המשפטית של תקופת השופטים. הזקנים מנחים את בני בנימין לבצע חטיפה מתוכננת של הבנות הרוקדות בכרמים במהלך חג דתי בשילה. התחבולה מבוססת על הבחנה דקה ומתחכמת: השבטים לא נתנו את בנותיהם מרצונם, ולכן לא הפרו את השבועה; הבנות נלקחו בכוח, והאבות והאחים ישוכנעו למחול על כבודם בשם הסולידריות הלאומית ושיקום בנימין. המוסר והחוק הדתי מרוקנים מתוכן והופכים למשחק של הגדרות פורמליות, שבו נשים משמשות כחפצים או ככלי משחק לפתרון בעיות דמוגרפיות של גברים. הערת הסיום המפורסמת של הספר, בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, אינה רק סיכום כרונולוגי אלא אבחנה סוציולוגית ופילוסופית עמוקה. היא מבהירה כי ללא סמכות מרכזית ראויה ומערכת חוקים מוסכמת המבוססת על צדק אמיתי, החברה נידונה להתפרקות מוסרית. הישר בעיני היחיד או השבט הופך למקור של עוול ואנרכיה. הספר נסגר לא בניצחון מפואר, אלא באנחת רווחה מהולה בזעזוע, המכינה את הקרקע לצורך ההיסטורי בכינון המלוכה בישראל.
- הסכנה שבלוליינות משפטית על חשבון המוסרבארגונים, בעסקים ובמערכות יחסים, לעיתים אנו נתקלים במצבים שבהם אנו פועלים לפי 'לשון החוק' היבשה אך מפרים לחלוטין את רוח החוק או את הצדק הבסיסי. מציאת פרצות משפטיות כדי להצדיק פגיעה באחרים או התחמקות מאחריות היא אולי חוקית פורמלית, אך היא משחיתה את המרקם האנושי והאמון ההדדי.
- חשיבותה של חשיבה על השלכות ארוכות טווחהשבועה הפזיזה במצפה נשבעה ברגע של זעם ומלחמה, מבלי לחשוב על היום שאחרי. החלטות דרמטיות שמתקבלות מתוך סערת רגשות – בין אם מדובר בפיטורי עובד, ניתוק קשר משפחתי או הצהרה פומבית קשה – עלולות ליצור נזק היקפי עצום שידרוש מאוחר יותר פתרונות כואבים ומורכבים כדי לתקנו.
- המחיר של שתיקת הרוב והקרבת החלשבנות שילה ונשות יבש גלעד שילמו את מחיר השלום והאיחוד של שבטי ישראל. במצבים חברתיים ומקצועיים, לעיתים קרובות מושג 'שקט תעשייתי' או פתרון משברים על ידי הקרבת האינטרסים של החברים החלשים או השקטים ביותר בקבוצה. מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולתה לפתור משברים מבלי להפוך את החלשים לשעיר לעזאזל.
הפרק מעלה מתח פילוסופי קשה בין קדושת המילה והשבועה הדתית לבין ערך החיים והמוסר האנושי הבסיסי. האם שמירה על שבועה דתית/אידיאולוגית מצדיקה פנייה לאלימות, טבח וחטיפה? האם עדיף היה להפר את השבועה באופן מוצהר ולהודות בטעות, או שמא השמירה על מסגרת החוק והנדר קודמת לכל, גם במחיר של עיוות מוסרי קיצוני?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא־יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה׃
וַיָּבֹא הָעָם בֵּית־אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד־הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל׃
וַיֹּאמְרוּ לָמָה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָיְתָה זֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל לְהִפָּקֵד הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד׃
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ־שָׁם מִזְבֵּחַ וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים׃
וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי אֲשֶׁר לֹא־עָלָה בַקָּהָל מִכָּל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־יְהוָה כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה לַאֲשֶׁר לֹא־עָלָה אֶל־יְהוָה הַמִּצְפָּה לֵאמֹר מוֹת יוּמָת׃
וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־בִּנְיָמִן אָחִיו וַיֹּאמְרוּ נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל׃
מַה־נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים וַאֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַיהוָה לְבִלְתִּי תֵּת־לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים׃
וַיֹּאמְרוּ מִי אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא־עָלָה אֶל־יְהוָה הַמִּצְפָּה וְהִנֵּה לֹא בָא־אִישׁ אֶל־הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל־הַקָּהָל׃
וַיִּתְפָּקֵד הָעָם וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד׃
וַיִּשְׁלְחוּ־שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים־עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת־יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי־חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף׃
וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כָּל־זָכָר וְכָל־אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב־זָכָר תַּחֲרִימוּ׃
וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא־יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר וַיָּבִיאוּ אוֹתָם אֶל־הַמַּחֲנֶה שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן׃
וַיִּשְׁלְחוּ כָּל־הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל־בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר בְּסֶלַע רִמּוֹן וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם׃
וַיָּשָׁב בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא וַיִּתְּנוּ לָהֶם הַנָּשִׁים אֲשֶׁר חִיּוּ מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד וְלֹא־מָצְאוּ לָהֶם כֵּן׃
וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי־עָשָׂה יְהוָה פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה מַה־נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים לְנָשִׁים כִּי־נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה׃
וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא־יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל׃
וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת־לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי־נִשְׁבְּעוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן׃
וַיֹּאמְרוּ הִנֵּה חַג־יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה אֲשֶׁר מִצְּפוֹנָה לְבֵית־אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ לִמְסִלָּה הָעֹלָה מִבֵּית־אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב לִלְבוֹנָה׃
ויצו [וַיְצַוּוּ] אֶת־בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים׃
וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם־יֵצְאוּ בְנוֹת־שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת וִיצָאתֶם מִן־הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ וַהֲלַכְתֶּם אֶרֶץ בִּנְיָמִן׃
וְהָיָה כִּי־יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לרוב [לָרִיב ] אֵלֵינוּ וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם חָנּוּנוּ אוֹתָם כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ בַּמִּלְחָמָה כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ׃
וַיַּעֲשׂוּ־כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן־הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל־נַחֲלָתָם וַיִּבְנוּ אֶת־הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם׃
וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ׃
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה׃