שופטים · פרק י״ח
אנרכיה ממוסדת: נדודיו של שבט דן וחורבן לַיִשׁ
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי Mְבַקֶּשׁ־לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא־נָפְלָה לּוֹ עַד־הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה׃
פסוק א'המסע אל העיר השקטה
היה היה פעם שבט גדול וחזק שנקרא שבט דן. לבני השבט לא היה מקום משלהם לגור בו, והם מאוד רצו למצוא בית חם ובטוח. הם שלחו חמישה אנשים חכמים שיחפשו להם אדמה טובה. בדרך, האנשים הגיעו לבית של איש בשם מיכה, ופגשו שם כהן צעיר שבירך אותם ואמר: "לכו לשלום, הדרך שלכם תצליח!". החמישה המשיכו ללכת ומצאו עיר מקסימה ושקטה בשם לַיִשׁ, שבה כולם חיו בשלווה וברוגע. הם חזרו מהר וקראו לכל השבט לבוא איתם. בדרך לעיר החדשה, הם עברו שוב אצל מיכה ולקחו איתם את הכהן ואת החפצים המיוחדים שלו. מיכה הצטער מאוד, אבל הם כבר היו רחוקים. בני שבט דן הגיעו לעיר היפה, בנו שם את בתיהם, וקראו למקום "דן" על שם השבט שלהם. שם הם חיו יחד בביתם החדש והבטוח.
הפסוק מראה איך חוסר ביטחון ומסגרת יציבה עלולים לדחוף קבוצה שלמה לפעול מתוך לחץ ולוותר על ערכי המוסר שלה.
הסיפור על שבט דן מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על הדרך שבה אנחנו משיגים את המטרות שלנו. בני דן רצו מאוד בית – מטרה טובה וחשובה – אבל בדרך הם לקחו דברים שלא שייכים להם והעציבו את מיכה. זו הזדמנות מצוינת להסביר לילד שלא מספיק לרצות משהו טוב, אלא חשוב מאוד להשיג אותו בדרך ישרה, הוגנת ומכבדת, מבלי לפגוע באחרים. אפשר לשאול את הילד איך הוא מרגיש כשמישהו לוקח לו צעצוע בלי רשות, ולחבר את זה לחשיבות של שמירה על חפצים של אחרים.
- אם היית יכול לבנות עיר חדשה משלך, איך היית קורא לה ומה היה בה?
- איך לדעתך מיכה הרגיש כשלקחו לו את החפצים שלו בלי לשאול, ומה הוא היה יכול לעשות?
- למה לדעתך חשוב להשיג דברים בדרך ישרה ולא בכוח?
המסע של שבט דן אל בית חדש
דמיינו שאתם יוצאים למסע ארוך כדי למצוא בית חדש! זה בדיוק מה שקרה לשבט דן. הם שלחו חמישה אנשים אמיצים לחפש מקום נעים לגור בו. בדרך הם עצרו בבית של איש בשם מיכה, ופגשו שם כהן צעיר שהבטיח להם: "המסע שלכם יצליח!". החוקרים המשיכו ללכת ומצאו עיר שקטה ויפהפייה בשם לַיִשׁ. הם חזרו מהר וקראו לכל השבט לבוא. אבל בדרך חזרה, קרה דבר לא יפה: האנשים משבט דן לקחו בכוח את הפסלים המיוחדים של מיכה ואת הכהן שלו איתם. מיכה העצוב רץ אחריהם וצעק: "למה לקחתם לי הכל?", אבל הם היו חזקים מדי והמשיכו בדרכם. הם הגיעו לעיר השקטה, בנו שם את ביתם החדש וקראו לה "דן". אבל האם הם יצליחו לחיות שם בשלום אחרי הדרך שבה התנהגו?
פעם, מזמן, לא היה מנהיג אחד לכל העם, ולשבט דן עדיין לא היה מקום משלהם לגור בו. לכן הם יצאו לחפש להם בית חדש.
העיר לַיִשׁ הייתה כל כך מבודדת ושקטה, שתושביה חיו בביטחון מוחלט ולא החזיקו צבא או שומרים בכלל!
מה יקרה לשבט דן בעיר החדשה שלהם, והאם מיכה יצליח אי פעם להשיב את מה שנגנב ממנו? בפרק הבא נגלה סיפור חדש ומותח!
הפשיטה הגדולה של שבט דן
שבט דן נמצא בבעיה קשה: אין להם נחלה משלהם בארץ ישראל. הם שולחים חמישה מרגלים למצוא מקום מתאים. בדרך, המרגלים עוברים בהר אפרים בביתו של מיכה, ומזהים שם נער לוי שמשמש ככהן פרטי. הם מבקשים ממנו ברכה להצלחה, וממשיכים לעיר השלווה לַיִשׁ, שם הם מגלים אוכלוסייה מבודדת וחסרת הגנה. המרגלים חוזרים ומגייסים 600 לוחמים חמושים. בדרכם לכבוש את לַיִשׁ, הם עוברים שוב בבית מיכה, שודדים את חפצי הפולחן היקרים שלו (האפוד והפסל) ומפתים את הכהן הצעיר להצטרף אליהם ככהן של שבט שלם. מיכה מנסה לרדוף אחריהם אך נאלץ לוותר מול כוחם המאיים. הלוחמים כובשים את לַיִשׁ, שורפים אותה, מקימים עיר חדשה בשם דן ומציבים בה את הפסל הגנוב.
הפסוק מסביר שכשאין חוק ומנהיגות מסודרת, כל אחד עושה מה שהוא רוצה. שבט דן הרגיש תקוע בלי בית, והתחיל לחפש נחלה בכל מחיר.
כשאתה מנסה להשיג מטרה גדולה, שים לב שאתה לא דורס בדרך אנשים חלשים יותר. הצלחה שבנויה על פגיעה באחרים לא תחזיק מעמד לאורך זמן.
זה כמו שקבוצה של תלמידים חזקים בכיתה מחליטה להשתלט על פינה שקטה בחצר ששייכת לילדים קטנים יותר, רק כי אין מי שיגן עליהם, ובדרך גם לוקחת להם את המשחקים.
כוח, כסף ואלים גנובים: המסע האפל של שבט דן
הפרק מציג תמונה קשה של תקופת השופטים, שבה אין שלטון מרכזי וכל קבוצה עושה מה שטוב בעיניה. שבט דן, שנותר ללא טריטוריה יציבה, מחליט לקחת את גורלו בידיו. חמישה מרגלים שנשלחים צפונה מגלים את העיר לַיִשׁ – מקום מבודד ושקט שתושביו חיים בשלווה מוחלטת ואינם ערוכים למלחמה. בדרך לשם ובחזרה, המרגלים והצבא הדני עוברים בביתו של מיכה בהר אפרים. הם מנצלים את כוחם הצבאי כדי לשדוד ממיכה את חפצי הפולחן שלו – האפוד, התרפים והפסלים – ומשכנעים את הכהן הפרטי שלו לנטוש אותו לטובת משרה יוקרתית יותר ככהן השבט. כשמיכה מנסה למחות, הם מאיימים על חייו והוא נאלץ לסגת בבושת פנים. חמושים באלים הגנובים ובכהן "המשוחד", הדנים תוקפים את לַיִשׁ השלווה, משמידים אותה ומקימים על חורבותיה את העיר דן, תוך שהם ממסדים שם פולחן אלילים שנמשך דורות.
הפסוק פותח את הפרק ומציג את הרקע המרכזי לכל האירועים: היעדר שלטון מרכזי וחוק ("אין מלך בישראל"), המוביל לכאוס חברתי ודתי. שבט דן, שלא הצליח להתנחל באזורו המקורי בשל לחץ האויבים, נאלץ לנדוד ולחפש לעצמו בית חדש. מצב זה של חוסר יציבות טריטוריאלית וריבונות חלשה מניע את השבט לפעולות אלימות וחסרות מוסר, החל מגזל דתי וכלה בהשמדת עיר שלווה.
להעמקה בסיפור⌄
בסיפור הזה אנחנו פוגשים את אחד הרגעים היותר ציניים ומורכבים בספר שופטים. שבט דן נמצא במצוקה אמיתית – אין להם בית – אבל הפתרון שהם בוחרים בו חושף קריסה מוסרית מוחלטת. במקום להילחם באויבים חזקים או לחפש פתרון דיפלומטי, הם מחפשים את המטרה הקלה ביותר: העיר לַיִשׁ. התיאור של תושבי לַיִשׁ כ"שוקט ובוטח" מדגיש שהם לא היוו שום איום. זו הייתה קהילה שוחרת שלום, וההתקפה עליהם היא מעשה של בריונות טהורה. אבל הסיפור לא נעצר שם. כדי להבטיח לעצמם הצלחה, הדנים זקוקים לחיזוק רוחני. הדרך שבה הם משיגים אותו היא אירונית להפליא: הם שודדים את ביתו של מיכה. הדו-שיח בין הלוחמים לכהן הצעיר חושף אופורטוניזם מובהק. הם מציעים לו לעזוב את מיכה ולהיות כהן של שבט שלם. הכהן, שאמור לייצג ערכים, לא מהסס לרגע. הוא רואה הזדמנות לקידום בקריירה, לוקח את הפסלים הגנובים ומצטרף לשודדים בשמחה. העימות בין מיכה לבין בני דן חושף את האבסורד של עבודת האלילים. מיכה צועק: "את אלוהיי אשר עשיתי לקחתם... ומה לי עוד?". המשפט הזה ממחיש את הטרגדיה והגיחוך – איך אדם יכול ליצור אלוהים שאפשר פשוט לגנוב אותו ולהשאיר אותו חסר כל? בני דן לא מתמודדים עם השאלה המוסרית; הם פשוט משתמשים באיום באלימות פיזית כדי להשתיק אותו. בסופו של דבר, שבט דן מקים מרכז פולחן חדש בצפון הארץ, המבוסס על פסל גנוב וכהן אופורטוניסט. הסיפור מראה לנו איך בהיעדר מנהיגות ערכית ומערכת חוק מתפקדת, הדת והמוסר הופכים לכלים בשירות בעלי הכוח. זהו שיעור על הסכנה שבאיבוד המצפן המוסרי בשם הישרדות או אינטרסים קבוצתיים.
אם היית אחד מ-600 הלוחמים של שבט דן, והיית יודע שהעיר לַיִשׁ היא עיר שלווה שלא עשתה לכם שום רע, האם היית מעז לצאת נגד החלטת השבט ולסרב להילחם?
אנרכיה ממוסדת: נדודיו של שבט דן וחורבן לַיִשׁ
פרק י"ח בספר שופטים מתאר תהליך כואב של התפוררות מוסרית, דתית וחברתית בישראל, תחת הכותרת החוזרת "בימים ההם אין מלך בישראל". שבט דן, שאינו מצליח לבסס את אחיזתו בנחלתו המקורית בדרום בשל לחץ האמורי, שולח חמישה מרגלים צפונה לחפש טריטוריה חלופית. בדרכם הם עוברים בבית מיכה שבהר אפרים, שם הם פוגשים נער לוי המשמש ככהן לפסל פרטי שהקים מיכה. לאחר שהלוי מבטיח להם הצלחה אלוהית, המרגלים מגלים בצפון את העיר לַיִשׁ – נווה מדבר של שלווה, שתושביו חיים בביטחון מוחלט, מבודדים מכל הגנה חיצונית. בעקבות הדיווח, יוצא כוח של 600 לוחמים דנים חמושים אל הצפון. בדרכם, הם פושטים על בית מיכה, שודדים את חפצי הפולחן שלו – האפוד, התרפים והפסל – ומפתים את הכהן הלוי להצטרף אליהם ככהן שבטי, תוך ניצול שאיפותיו המקצועיות. מיכה הרודף אחריהם נהדף באיומי מוות ונאלץ לשוב ריקם. חמושים באלים הגנובים ובכהן השכיר, בני דן תוקפים את לַיִשׁ השלווה, טובחים בתושביה, שורפים את העיר ומקימים על חורבותיה את עירם החדשה, "דן", שבה הם ממסדים פולחן פסלים לאורך דורות.
הפסוק פותח את הפרק ומציג את הרקע המרכזי לכל האירועים: היעדר שלטון מרכזי וחוק ("אין מלך בישראל"), המוביל לכאוס חברתי ודתי. שבט דן, שלא הצליח להתנחל באזורו המקורי בשל לחץ האויבים, נאלץ לנדוד ולחפש לעצמו בית חדש. מצב זה של חוסר יציבות טריטוריאלית וריבונות חלשה מניע את השבט לפעולות אלימות וחסרות מוסר, החל מגזל דתי וכלה בהשמדת עיר שלווה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק י"ח מהווה חלק מחטיבת סיום הספר (פרקים י"ז-כ"א), המציגה את השפל המוסרי והחברתי שאליו הגיעה החברה הישראלית בתקופת השופטים בהיעדר שלטון מרכזי. המסגרת הפרשנית מבהירה כי האנרכיה אינה רק פוליטית, אלא בראש ובראשונה מוסרית ורוחנית. הסיפור חושף אירוניה ספרותית נוקבת ורב-שכבתית. בפרק הקודם ראינו את מיכה מקים פולחן פרטי וסינתטי, תוך שהוא משלה את עצמו כי מינוי לוי לכהן יביא לו את ברכת ה'. כעת, בפרק י"ח, המערכת הזו קורסת לתוך עצמה: ה"אלוהים" שמיכה יצר במו ידיו נגנב בקלות על ידי שבט דן. זעקתו המרה של מיכה, "אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם... וּמַה לִּי עוֹד", חושפת את עליבותה של עבודת האלילים – אלוהות חסרת אונים הזקוקה לשמירה של מאמיניה במקום לשמור עליהם. בני דן, מצדם, אינם נרתעים מהפרדוקס של עבודת אל גנוב; עבורם, הפולחן הוא כלי פונקציונלי להשגת לגיטימציה דתית למעשיהם. ההתנהלות של שבט דן מול הכהן הלוי חושפת את הפיכת הדת לעסק מסחרי ופוליטי. הכהן הצעיר (שבסוף הפרק מתגלה כיהונתן בן גרשם, נכדו של משה רבינו – פרט היסטורי מזעזע המדגיש את עומק השבר השושלתי) מוצג כאופורטוניסט מוחלט. הוא אינו מוחה על הגזל, אלא משתכנע מיד כאשר מציעים לו "שדרוג" במעמד: מכהן ביתי לכהן שבטי. הממסד הדתי מוצג כאן במערומיו – חסר עמוד שדרה מוסרי, נענה לכל המרבה במחיר. השיא המוסרי המטלטל של הפרק הוא כיבוש לַיִשׁ. המחבר המקראי מדגיש שוב ושוב את אופייה של העיר: "עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ", "וְאֵין מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ". לַיִשׁ לא היוותה איום צבאי או דמוגרפי על ישראל. השמדתה ושריפתה באש הן מעשה של אלימות ברוטאלית וחסרת הבחנה, הנובעת אך ורק מחיפוש אחר טרף קל. העובדה שבני דן מקימים על חורבותיה עיר חדשה ומציבים בה את הפסל הגנוב של מיכה, מסמלת את ייסודה של חברה המבוססת על חטא כפול: עוול מוסרי כלפי אדם וקבוצה, ועיוות דתי כלפי שמיים. מבחינה היסטורית וגיאוגרפית, הפרק מסביר את נדידת שבט דן מנחלתו המקורית בשפלה אל אצבע הגליל (תל דן של ימינו). אך מעבר להיבט הגיאוגרפי, זהו ניתוח סוציולוגי מבריק של קריסת מערכות חברתיות. כאשר אין חוק ואין שלטון מרכזי המגן על החלש, הכוח הופך לצדק היחיד, והדת הופכת לכלי שרת בידי החזק כדי להצדיק את פשעיו.
- הסכנה שבשימוש בדת וברוחניות ככלי להצדקת אינטרסים אישיים וכוחניים.בארגונים מודרניים או במערכות פוליטיות, קל מאוד להשתמש בערכים נשגבים, באידיאולוגיה או במונחים של 'טובת הכלל' כדי להצדיק פגיעה באחרים או קידום עצמי. כאשר מנהיג או קבוצה מנכסים לעצמם את המוסר כדי להכשיר מעשים לא מוסריים, הם משחזרים את חטאם של בני דן. עלינו לבחון תמיד את המעשים עצמם, ולא את הרטוריקה הערכית העוטפת אותם.
- האופורטוניזם המקצועי על חשבון המחויבות המוסרית.הכהן הלוי נטש את מיכה ברגע שהוצעה לו משרה יוקרתית ורווחית יותר, מבלי להתחשב בכך שמעסיקו הקודם נשדד באותו רגע. בעולם הקריירה המודרני, המעבר בין תפקידים הוא טבעי, אך הוא הופך לפסול כאשר הוא כרוך בהפרת חוזים, בגידה באמון אישי או פגיעה מכוונת במי שסייע לנו בתחילת הדרך. נאמנות ויושרה מקצועית הן הבסיס ליציבות חברתית.
- מחירה הכבד של האדישות והבידוד החברתי.תושבי לַיִשׁ חיו בבידוד מוחלט ("ודבר אין להם עם אדם"), ודווקא השקט והניתוק שלהם הפכו אותם למטרה קלה ללא מושיע. בעולם המודרני, קהילות או יחידים הבוחרים להתנתק לחלוטין מהסביבה ואינם מייצרים רשתות תמיכה ובריתות, עלולים למצוא את עצמם חסרי הגנה ברגעי משבר. סולידריות חברתית ושותפות הן תעודת הביטוח האמיתית מפני איומים חיצוניים.
האם קבוצה או שבט שנמצאים במצב של מצוקה קיומית (חוסר נחלה ובית) זכאים להשעות את חוקי המוסר האוניברסליים כדי להבטיח את הישרדותם, או שמא המוסר נותר מוחלט גם בתנאי קיצון?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ־לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא־נָפְלָה לּוֹ עַד־הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה׃
וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי־דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי־חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם לְכוּ חִקְרוּ אֶת־הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ הַר־אֶפְרַיִם עַד־בֵּית מִיכָה וַיָּלִינוּ שָׁם׃
הֵמָּה עִם־בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת־קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי־הֱבִיאֲךָ הֲלֹם וּמָה־אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה וּמַה־לְּךָ פֹה׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם כָּזֹה וְכָזֶה עָשָׂה לִי מִיכָה וַיִּשְׂכְּרֵנִי וָאֱהִי־לוֹ לְכֹהֵן׃
וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל־נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִיחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן לְכוּ לְשָׁלוֹם נֹכַח יְהוָה דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ־בָהּ׃
וַיֵּלְכוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים וַיָּבֹאוּ לָיְשָׁה וַיִּרְאוּ אֶת־הָעָם אֲשֶׁר־בְּקִרְבָּהּ יוֹשֶׁבֶת־לָבֶטַח כְּמִשְׁפַּט צִדֹנִים שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וְאֵין־מַכְלִים דָּבָר בָּאָרֶץ יוֹרֵשׁ עֶצֶר וּרְחֹקִים הֵמָּה מִצִּדֹנִים וְדָבָר אֵין־לָהֶם עִם־אָדָם׃
וַיָּבֹאוּ אֶל־אֲחֵיהֶם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאֹל וַיֹּאמְרוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם מָה אַתֶּם׃
וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד וְאַתֶּם מַחְשִׁים אַל־תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת־הָאָרֶץ׃
כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל־עַם בֹּטֵחַ וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם כִּי־נְתָנָהּ אֱלֹהִים בְּיֶדְכֶם מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין־שָׁם מַחְסוֹר כָּל־דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ׃
וַיִּסְעוּ מִשָּׁם מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל שֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ חָגוּר כְּלֵי מִלְחָמָה׃
וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְּקִרְיַת יְעָרִים בִּיהוּדָה עַל־כֵּן קָרְאוּ לַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנֵה־דָן עַד הַיּוֹם הַזֶּה הִנֵּה אַחֲרֵי קִרְיַת יְעָרִים׃
וַיַּעַבְרוּ מִשָּׁם הַר־אֶפְרָיִם וַיָּבֹאוּ עַד־בֵּית מִיכָה׃
וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל־אֲחֵיהֶם הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה דְּעוּ מַה־תַּעֲשׂוּ׃
וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה וַיָּבֹאוּ אֶל־בֵּית־הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה וַיִּשְׁאֲלוּ־לוֹ לְשָׁלוֹם׃
וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אִישׁ חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם נִצָּבִים פֶּתַח הַשָּׁעַר אֲשֶׁר מִבְּנֵי־דָן׃
וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת־הָאָרֶץ בָּאוּ שָׁמָּה לָקְחוּ אֶת־הַפֶּסֶל וְאֶת־הָאֵפוֹד וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַמַּסֵּכָה וְהַכֹּהֵן נִצָּב פֶּתַח הַשַּׁעַר וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת הָאִישׁ הֶחָגוּר כְּלֵי הַמִּלְחָמָה׃
וְאֵלֶּה בָּאוּ בֵּית מִיכָה וַיִּקְחוּ אֶת־פֶּסֶל הָאֵפוֹד וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַמַּסֵּכָה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן מָה אַתֶּם עֹשִׂים׃
וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים־יָדְךָ עַל־פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ וֶהְיֵה־לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל׃
וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת־הָאֵפוֹד וְאֶת־הַתְּרָפִים וְאֶת־הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם׃
וַיִּפְנוּ וַיֵּלֵכוּ וַיָּשִׂימוּ אֶת־הַטַּף וְאֶת־הַמִּקְנֶה וְאֶת־הַכְּבוּדָּה לִפְנֵיהֶם׃
הֵמָּה הִרְחִיקוּ מִבֵּית מִיכָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בַּבָּתִּים אֲשֶׁר עִם־בֵּית מִיכָה נִזְעֲקוּ וַיַּדְבִּיקוּ אֶת־בְּנֵי־דָן׃
וַיִּקְרְאוּ אֶל־בְּנֵי־דָן וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה־לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ׃
וַיֹּאמֶר אֶת־אֱלֹהַי אֲשֶׁר־עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת־הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ וּמַה־לִּי עוֹד וּמַה־זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה־לָּךְ׃
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי־דָן אַל־תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן־יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ׃
וַיֵּלְכוּ בְנֵי־דָן לְדַרְכָּם וַיַּרְא מִיכָה כִּי־חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל־בֵּיתוֹ׃
וְהֵמָּה לָקְחוּ אֵת אֲשֶׁר־עָשָׂה מִיכָה וְאֶת־הַכֹּהֵן אֲשֶׁר הָיָה־לוֹ וַיָּבֹאוּ עַל־לַיִשׁ עַל־עַם שֹׁקֵט וּבֹטֵחַ וַיַּכּוּ אוֹתָם לְפִי־חָרֶב וְאֶת־הָעִיר שָׂרְפוּ בָאֵשׁ׃
וְאֵין מַצִּיל כִּי רְחוֹקָה־הִיא מִצִּידוֹן וְדָבָר אֵין־לָהֶם עִם־אָדָם וְהִיא בָּעֵמֶק אֲשֶׁר לְבֵית־רְחוֹב וַיִּבְנוּ אֶת־הָעִיר וַיֵּשְׁבוּ בָהּ׃
וַיִּקְרְאוּ שֵׁם־הָעִיר דָּן בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם־הָעִיר לָרִאשֹׁנָה׃
וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי־דָן אֶת־הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן־גֵּרְשֹׁם בֶּן־מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד־יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ׃
וַיָּשִׂימוּ לָהֶם אֶת־פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה כָּל־יְמֵי הֱיוֹת בֵּית־הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה׃