עזרא · פרק ו׳

מגנזכי הממלכה לחנוכת הבית: הניצחון הבירוקרטי של שיבת ציון

👑

וַיַּעֲשׂוּ חַג־מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה כִּי שִׂמְּחָם יְהוָה וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם לְחַזֵּק יְדֵיהֶם בִּמְלֶאכֶת בֵּית־הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

פסוק כב

התאמת תוכן לפי גיל

המגילה שמצאה את הדרך הביתה

הלילה, חמודים, נספר על מכתב קטן וישן שהיה אבוד המון שנים, ומצא את הדרך לעזור לעם שלם. בני ישראל רצו לבנות את בית המקדש שלהם בירושלים, אבל אנשים שלא אהבו אותם ניסו לעצור אותם. המלך הטוב דריווש החליט לעזור. הוא שלח את המשרתים שלו לחפש בארכיון הגדול, בין אלפי מגילות עתיקות. והנה, בארמון רחוק, הם מצאו מגילה ישנה שכתב המלך כורש, ובה היה כתוב בפירוש: 'תנו להם לבנות!'. המלך דריווש שמח מאוד, נתן להם כסף ועצים, ואמר לאף אחד לא להפריע. הבונים עבדו בשמחה, השלימו את הבניין, וחגגו יחד את חג הפסח באושר גדול. הלבבות של כולם היו מלאים באור ובשלווה, כי הם ידעו שהם סוף סוף בבית.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מזכיר לנו שגם כשהמציאות נראית חסומה, הלבבות של האנשים המשפיעים ביותר יכולים להשתנות לטובתנו ברגע הנכון.

טיפ להורים

הסיפור בפרק זה מלמד אותנו על החשיבות של התמדה ואמונה בצדקת הדרך, גם כשיש מכשולים בדרך. עבור הילד, זהו שיעור נהדר בכך שלא צריך לוותר כשנתקלים בקושי (כמו פאזל קשה או משימה מאתגרת). כהורים, נוכל להשתמש בסיפור כדי להראות לילד שלפעמים עזרה מגיעה ממקומות לא צפויים, ושתמיד כדאי לחפש פתרונות בשקט ובסבלנות במקום לכעוס או להתייאש.

שאלות לשיחה עם הילד

איך לדעתך הרגישו בני ישראל כשהם מצאו את המגילה הישנה שהצילה את הבנייה?
אם היית צריך לבנות בית מיוחד, את מי מהחברים שלך היית מזמין לעזור לך?
מה עוזר לך להרגיש שמח ובטוח בבית שלנו, כמו שבני ישראל שמחו בבית המקדש שלהם?

הסוד בארכיון והמקדש שקם לתחייה

דמיינו שאתם מחפשים אוצר ישן בתוך ערימה ענקית של ניירות עתיקים! זה בדיוק מה שקרה בארמון המלך דריווש. אנשים רצו להפריע לבני ישראל לבנות את בית המקדש בירושלים, אבל אז נמצאה מגילה סודית וישנה מהמלך כורש, שבה היה כתוב: 'מותר לבנות!'. המלך דריווש התרגש מאוד. הוא לא רק הרשה להם להמשיך, אלא גם נתן להם המון מתנות, זהב וכסף כדי לעזור. הנביאים חגי וזכריה עודדו את הבונים, והפטישים דפקו בקצב: טוק-טוק-טוק! הבית נבנה ועמד מוכן ויפהפה. כל העם התאסף, שר ורקד בשמחה עצומה, וחגג את חג הפסח הכי שמח שיש. הלב שלהם היה מלא באור.

מה הפסוק אומר?

העם חגג את חג הפסח בשמחה עצומה, כי אלוהים עזר להם וגרם למלך הגדול לעזור להם לבנות את בית המקדש מחדש.

הידעת?

הידעתם שהמגילה החשובה לא נמצאה בבבל, אלא דווקא בעיר הררית רחוקה וקרירה שנקראת אחמתא?

מה יקרה בפרק הבא?

אבל מה יקרה עכשיו, כשהבית מוכן? מי הוא המנהיג החדש שיגיע מבבל כדי ללמד את העם? את זה נגלה בפרק הבא!

המסמך האבוד ששינה את ההיסטוריה

תארו לעצמכם שאתם מנסים לבנות פרויקט חיים, אבל השכנים מתלוננים ומנסים לעצור אתכם בכל דרך. זה מה שקרה ליהודים שחזרו לירושלים וניסו לבנות את בית המקדש השני. פקידי הממשל הפרסי המקומיים ניסו לעצור אותם ושלחו מכתב למלך דריווש. המלך הורה לערוך חיפוש בארכיונים המלכותיים, ובאורח פלא נמצאה מגילה עתיקה של המלך כורש שאישרה את הבנייה. דריווש לא רק מאשר את המשך העבודה, אלא מטיל סנקציות קשות על מי שיפריע, ומממן את הבנייה מכספי המיסים של המתנגדים עצמם! בעידוד הנביאים חגי וזכריה, הבנייה מסתיימת בהצלחה. העם חוגג את חנוכת הבית בהתרגשות ובשמחה עצומה, ומציין את חג הפסח באחדות מוחלטת.

מה הפסוק אומר?

אחרי שנים של קושי, העם חוגג את חג המצות בידיעה שאפילו המלך החזק ביותר שינה את דעתו ועזר להם להגשים את החלום שלהם.

Life Hack

כשמישהו מנסה לעצור אתכם או להטיל ספק בזכויות שלכם, אל תיגררו למריבות קטנוניות. חפשו את העובדות, את המסמכים ואת ההוכחות שיגבו אתכם – האמת היא הכלי הכי חזק שלכם.

מקבילה מודרנית

זה כמו שמישהו בקבוצת הווטסאפ הכיתתית יטען שאין לכם אישור לארגן מסיבה, אבל אז אתם שולפים צילום מסך של המנהל שמאשר את זה בפירוש, ופתאום כולם חייבים לשתף פעולה.

כשהבירוקרטיה עובדת לטובתך

בפרק ו' של ספר עזרא, אנו פוגשים את קהילת שבי הגולה בירושלים ברגע של הכרעה דרמטית. לאחר שנים של עיכובים והתנכלויות מצד פקידי הממשל המקומיים (כמו תתני פחת עבר הנהר), המלך הפרסי דריווש מורה על חיפוש בארכיוני הממלכה. החיפוש נושא פרי: בארמון אחמתא שבמדי נמצאת מגילת כורש המקורית, המאשרת את הקמת המקדש ואף את מימונו. דריווש פועל בנחישות: הוא מורה לתתני ולחבריו להתרחק מהאתר, להעביר תקציבים ממשלתיים לבונים היהודים, ולספק להם בהמות ומוצרים לקורבנות יומיומיים. הוא אף מזהיר בעונש מוות אכזרי את כל מי שיעז לשנות את הצו. תחת הגנת המלך ובעידודם הרוחני של הנביאים חגי וזכריה, העבודה מתקדמת במהירות. בשנת שש לדריווש, המקדש השני מושלם. העם חוגג את חנוכת הבית בשמחה רבה, מקריב קורבנות ומחלק את הכהנים והלויים למשמרותיהם. הפרק נחתם בחגיגת חג פסח מרגשת, המסמלת את טהרתו ושיקומו של העם בארצו.

מה הפסוק אומר?

הפסוק חותם את פרק ו' ומבטא את שיא השמחה של שבי הגולה עם השלמת בניית בית המקדש השני. הביטוי המפתיע 'מלך אשור' בהקשר של מלך פרס (דריווש) נועד להראות כיצד אלוהים שולט בהיסטוריה: האיมפריה שפעם החריבה והגלתה את ישראל, כעת, בגלגולה החדש, תומכת ומחזקת את בניית ביתו. זהו ביטוי מובהק לתפיסה שההיסטוריה מנווטת לטובת שיקום העם.

להעמקה בסיפור⌄

מה שמרתק בפרק הזה הוא המפגש בין הפוליטיקה האימפריאלית לבין השאיפה הרוחנית של קבוצת מיעוט. שבי הגולה חזרו לארץ חרבה, מוקפים בשכנים עוינים ובמערכת בירוקרטית מורכבת. כשתתני, המושל המקומי, ניסה לעצור את הבנייה, הוא לא עשה זאת מאכזריות אלא מתוך זהירות אדמיניסטרטיבית. הוא ביקש לבדוק אם יש אישור. החיפוש של דריווש חושף את שיטת התיוק המדהימה של האימפריה הפרסית: הצו לא נמצא בבבל, אלא באחמתא (אקבטנה), בירת הקיץ ההררית של מלכי מדי. ברגע שהמסמך נמצא, חל מהפך מוחלט. דריווש לא רק מאשר, הוא הופך את הקערה על פיה. הוא משתמש בכספי המיסים של אותם פקידים מקומיים כדי לממן את המקדש. יש כאן אירוניה דרמטית נפלאה: האנשים שרצו לעצור את הפרויקט מוצאים את עצמם חותמים על הצ'קים שמממנים אותו. אבל הסיפור האמיתי הוא לא רק פוליטי, הוא פסיכולוגי וקהילתי. שימו לב לחגיגות בסוף הפרק. העם מקריב מאה פרים ומאתיים אילים – מספרים צנועים מאוד בהשוואה לחנוכת המקדש הראשון של שלמה (שם הוקרבו עשרות אלפי בהמות). המקדש השני היה קטן ופשוט בהרבה, והעם היה עני. ובכל זאת, הטקסט מדגיש את המילה 'שמחה' שוב ושוב. הם לא נתנו להשוואה לעבר המפואר להרוס להם את ההישג של ההווה. הם חגגו את מה שיש, באחדות ובטהרה. חגיגת הפסח בסוף הפרק, שבה משתתפים גם אנשים שלא היו בגלות אך נבדלו מטומאת הארץ, מראה שהמקדש הפך למרכז רוחני מאחד, שבונה זהות חדשה ובריאה מתוך השברים.

שאלה למחשבה

אם הייתם שותפים לבניית המקדש השני, האם הייתם שמחים ומרוצים מהתוצאה, או שהייתם מתאכזבים מכך שהוא הרבה פחות מפואר מהמקדש הראשון ששמעתם עליו בסיפורים?

מגנזכי הממלכה לחנוכת הבית: הניצחון הבירוקרטי של שיבת ציון

פרק ו' בספר עזרא מתאר את נקודת המפנה הדרמטית ביותר במפעל שיבת ציון: השלמת בנייתו של בית המקדש השני בירושלים. העלילה נפתחת בתגובה לפנייתו של תתני, פחת עבר הנהר, שביקש לברר האם ליהודים יש אישור חוקי לבנות את המקדש. המלך דריווש מורה על עריכת חיפוש מדוקדק בגנזכי הממלכה בבבל. המסמך המבוקש – דִּכְרוֹנָה (מגילת זיכרון) – נמצא לבסוף בארכיון המלכותי באחמתא שבמדי, ובו מפורט צו כורש המקורי המאשר את הבנייה, מגדיר את ממדי המבנה ומצווה להשיב את כלי המקדש שנבזזו על ידי נבוכדנאצר. בעקבות הגילוי, דריווש מוציא צו מלכותי תקיף המורה לתתני ולחבריו לא רק להימנע מהפרעה לבנייה, אלא לממן אותה באופן מלא מכספי המיסים של הפחווה, ולספק לכהנים בהמות ומצרכים לקורבנות מדי יום ביומו. דריווש אף מטיל עונש מוות אכזרי על כל מי שיפר את הצו. תחת חסות זו ובעידודם של הנביאים חגי וזכריה, הבנייה מושלמת במהירות ביום השלישי לאדר, בשנה השישית למלכות דריווש. העם חוגג את חנוכת הבית בשמחה עצומה, מקריב קורבנות ומכונן מחדש את משמרות הכהונה והלווייה. הפרק נחתם בחגיגת חג הפסח וחג המצות בטהרה ובשמחה קהילתית רחבה.

מה הפסוק אומר?

הדרש — קריאה לעומק⌄

פרק ו' מציג סינתזה מרתקת בין ההשגחה האלוהית לבין המנגנון האדמיניסטרטיבי של האימפריה הפרסית. הסיפור נע על הציר שבין הארכיון המלכותי לבין חצר המקדש בירושלים, וממחיש כיצד החלטות פוליטיות ובירוקרטיות מעצבות את גורלו הדתי והלאומי של עם ישראל. החיפוש בארכיונים חושף את הדיוק המנהלי של פרס. מציאת המגילה באחמתא (אקבטנה), בירת הקיץ של מדי, ולא בבבל, מדגישה את האותנטיות ההיסטורית של הסיפור: כורש שהה שם ככל הנראה בעת הוצאת הצו. הצו שנמצא אינו רק אישור כללי, אלא מפרט טכני וכלכלי מדויק של המבנה והתקציב המלכותי המיועד לו. דריווש, כממשיך דרכו של כורש, מאמץ את המדיניות הזו ומקצין אותה. הוא מבין את החשיבות של פולחן דתי מקומי ליציבות האימפריה, ומבקש מהיהודים להתפלל לשלומו ולשלום בניו. האירוניה הספרותית בפרק בולטת במיוחד: תתני ושותפיו, שביקשו להצר את צעדי היהודים באמצעות פנייה למלך, הופכים בעל כורחם למממנים הראשיים של הפרויקט. כספי המיסים שהם גובים מועברים ישירות לידי זקני היהודים. דריווש אף מאיים בעונש של תלייה על קורת ביתו של המפר את הצו, והפיכת ביתו למזבלה ('נוולו') – עונש פרסי טיפוסי הממחיש את הטוטליטריות של השלטון. עם הסרת המכשולים הפוליטיים, המוקד עובר אל הזירה הדתית-קהילתית בירושלים. השלמת הבית בשנת שש לדריווש (516 לפנה'ס) מציינת בדיוק שבעים שנה לחורבן הבית הראשון (586 לפנה'ס), ובכך מתגשמת נבואת ירמיהו. חנוכת הבית נחגגת ב'חדווה'. היקף הקורבנות – מאה פרים, מאתיים אילים וארבע מאות כבשים – הוא צנוע בהשוואה לחנוכת הבית הראשון בימי שלמה, אך הוא משקף נאמנה את מצבה הכלכלי הדחוק של פחוות יהודה. עם זאת, הקרבת שנים-עשר שעירי העיזים לחטאת 'למניין שבטי ישראל' נושאת משמעות תיאולוגית עמוקה: למרות שרק שרידי שבטי יהודה ובנימין חזרו, המקדש החדש מייצג את האומה כולה, על כל שנים-עשר שבטיה, ומבטא שאיפה לאחדות ושלמות לאומית. המעבר הסגנוני בסוף הפרק מארמית (שפת המסמכים הרשמיים) חזרה לעברית (פסוק יט ואילך) מסמן את החזרה לחיים הדתיים הפנימיים של העם. חגיגת הפסח וחג המצות נעשית בטהרה קפדנית. השמחה הגדולה מוסברת בכך שאלוהים 'הסב לב מלך אשור עליהם'. השימוש המכוון בתואר 'מלך אשור' עבור מלך פרס הוא כלי ספרותי מתוחכם: הוא יוצר גזירה שווה בין האימפריה האשורית שהחלה את חורבן ישראל לבין האימפריה הפרסית שמשקמת אותו, ומראה כי ההיסטוריה כולה נתונה תחת שלטונו של אלוהי ישראל.

לקחים לחיים

הפיכת איומים להזדמנויותבחיים המקצועיים והאישיים, אנו נתקלים לעיתים קרובות בהתנגדות או בביקורת קשה מצד קולגות או גורמים סמכותיים. במקום להגיב במגננה או בתוקפנות, מוטב לפעול ביושרה ובשקיפות, כפי שעשו זקני היהודים. פעמים רבות, דווקא הבדיקה הקפדנית של המתנגדים עשויה לחשוף את צדקתנו ולהפוך אותם, בסופו של דבר, לתומכים הגדולים ביותר שלנו.
שמחה בחלקנו ובהישגי ההווהקל ליפול למלכודת של השוואת ההישגים הנוכחיים שלנו לעבר מפואר או לסטנדרטים בלתי מושגים (כמו השוואת המקדש השני הדל למקדש שלמה). חנוכת הבית השני מלמדת אותנו את החשיבות של חגיגת ההישגים הריאליים שלנו בלב שלם ובשמחה אמיתית. הערכת הקיים היא הבסיס לכל צמיחה עתידית.
אחריות חברתית ואחדות בשעת שיקוםבניית קהילה מחדש דורשת פתיחות והכללה. שבי הגולה לא הסתגרו בתוך עצמם, אלא שיתפו בחג הפסח את 'כל הנבדל מטומאת גויי הארץ אליהם'. בארגונים ובקהילות מודרניות, בעת תהליכי שינוי או משבר, יש לגלות גמישות ולאפשר גם למצטרפים חדשים או לכאלה שהיו מרוחקים לקחת חלק פעיל בבנייה המשותפת.

היבט פילוסופי

הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק סביב שאלת הריבונות והתלות בכוח זר. מצד אחד, בניית בית המקדש היא ביטוי לשיקום רוחני ולאומי עצמאי של עם ישראל. מצד שני, הפרויקט כולו ממומן, מאושר ומוגן על ידי אימפריה זרה (פרס), והמלך אף דורש תפילות וקורבנות לשלומו ולשלום בניו תחת איום בעונש מוות אכזרי למתנגדים. האם פולחן דתי המתקיים בחסות ובמימון של שליט אימפריאלי זר יכול להיחשב לחירות רוחנית אמיתית, או שמא מדובר בשעבוד מתוחכם במסווה של אוטונומיה דתית?

📖 קראו את הפרק המלא⌄

בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם וּבַקַּרוּ בְּבֵית סִפְרַיָּא דִּי גִנְזַיָּא מְהַחֲתִין תַּמָּה בְּבָבֶל׃

וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן־כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה׃

בִּשְׁנַת חֲדָה לְכוֹרֶשׁ מַלְכָּא כּוֹרֶשׁ מַלְכָּא שָׂם טְעֵם בֵּית־אֱלָהָא בִירוּשְׁלֶם בַּיְתָא יִתְבְּנֵא אֲתַר דִּי־דָבְחִין דִּבְחִין וְאֻשּׁוֹהִי מְסוֹבְלִין רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁתִּין׃

נִדְבָּכִין דִּי־אֶבֶן גְּלָל תְּלָתָא וְנִדְבָּךְ דִּי־אָע חֲדַת וְנִפְקְתָא מִן־בֵּית מַלְכָּא תִּתְיְהִב׃

וְאַף מָאנֵי בֵית־אֱלָהָא דִּי דַהֲבָה וְכַסְפָּא דִּי נְבוּכַדְנֶצַּר הַנְפֵּק מִן־הֵיכְלָא דִי־בִירוּשְׁלֶם וְהֵיבֵל לְבָבֶל יַהֲתִיבוּן וִיהָךְ לְהֵיכְלָא דִי־בִירוּשְׁלֶם לְאַתְרֵהּ וְתַחֵת בְּבֵית אֱלָהָא׃

כְּעַן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר־נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן אֲפַרְסְכָיֵא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה רַחִיקִין הֲווֹ מִן־תַּמָּה׃

שְׁבֻקוּ לַעֲבִידַת בֵּית־אֱלָהָא דֵךְ פַּחַת יְהוּדָיֵא וּלְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בֵּית־אֱלָהָא דֵךְ יִבְנוֹן עַל־אַתְרֵהּ׃

וּמִנִּי שִׂים טְעֵם לְמָא דִי־תַעַבְדוּן עִם־שָׂבֵי יְהוּדָיֵא אִלֵּךְ לְמִבְנֵא בֵּית־אֱלָהָא דֵךְ וּמִנִּכְסֵי מַלְכָּא דִּי מִדַּת עֲבַר נַהֲרָה אָסְפַּרְנָא נִפְקְתָא תֶּהֱוֵא מִתְיַהֲבָא לְגֻבְרַיָּא אִלֵּךְ דִּי־לָא לְבַטָּלָא׃

וּמָה חַשְׁחָן וּבְנֵי תוֹרִין וְדִכְרִין וְאִמְּרִין לַעֲלָוָן לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא חִנְטִין מְלַח חֲמַר וּמְשַׁח כְּמֵאמַר כָּהֲנַיָּא דִי־בִירוּשְׁלֶם לֶהֱוֵא מִתְיְהֵב לְהֹם יוֹם בְּיוֹם דִּי־לָא שָׁלוּ׃

דִּי־לֶהֱוֺן מְהַקְרְבִין נִיחוֹחִין לֶאֱלָהּ שְׁמַיָּא וּמְצַלַּיִן לְחַיֵּי מַלְכָּא וּבְנוֹהִי׃

וּמִנִּי שִׂים טְעֵם דִּי כָל־אֱנָשׁ דִּי יְהַשְׁנֵא פִּתְגָמָא דְנָה יִתְנְסַח אָע מִן־בַּיְתֵהּ וּזְקִיף יִתְמְחֵא עֲלֹהִי וּבַיְתֵהּ נְוָלוּ יִתְעֲבֵד עַל־דְּנָה׃

וֵאלָהָא דִּי שַׁכִּן שְׁמֵהּ תַּמָּה יְמַגַּר כָּל־מֶלֶךְ וְעַם דִּי יִשְׁלַח יְדֵהּ לְהַשְׁנָיָה לְחַבָּלָה בֵּית־אֱלָהָא דֵךְ דִּי בִירוּשְׁלֶם אֲנָה דָרְיָוֶשׁ שָׂמֶת טְעֵם אָסְפַּרְנָא יִתְעֲבִד׃

אֱדַיִן תַּתְּנַי פַּחַת עֲבַר־נַהֲרָה שְׁתַר בּוֹזְנַי וּכְנָוָתְהוֹן לָקֳבֵל דִּי־שְׁלַח דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּנֵמָא אָסְפַּרְנָא עֲבַדוּ׃

וְשָׂבֵי יְהוּדָיֵא בָּנַיִן וּמַצְלְחִין בִּנְבוּאַת חַגַּי נביאה [נְבִיָּא] וּזְכַרְיָה בַּר־עִדּוֹא וּבְנוֹ וְשַׁכְלִלוּ מִן־טַעַם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל וּמִטְּעֵם כּוֹרֶשׁ וְדָרְיָוֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁשְׂתְּא מֶלֶךְ פָּרָס׃

וְשֵׁיצִיא בַּיְתָה דְנָה עַד יוֹם תְּלָתָה לִירַח אֲדָר דִּי־הִיא שְׁנַת־שֵׁת לְמַלְכוּת דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא׃

וַעֲבַדוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל כָּהֲנַיָּא וְלֵוָיֵא וּשְׁאָר בְּנֵי־גָלוּתָא חֲנֻכַּת בֵּית־אֱלָהָא דְנָה בְּחֶדְוָה׃

וְהַקְרִבוּ לַחֲנֻכַּת בֵּית־אֱלָהָא דְנָה תּוֹרִין מְאָה דִּכְרִין מָאתַיִן אִמְּרִין אַרְבַּע מְאָה וּצְפִירֵי עִזִּין לחטיא [לְחַטָּאָה] עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל תְּרֵי־עֲשַׂר לְמִנְיָן שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃

וַהֲקִימוּ כָהֲנַיָּא בִּפְלֻגָּתְהוֹן וְלֵוָיֵא בְּמַחְלְקָתְהוֹן עַל־עֲבִידַת אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם כִּכְתָב סְפַר מֹשֶׁה׃

וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי־הַגּוֹלָה אֶת־הַפָּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן׃

כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם כְּאֶחָד כֻּלָּם טְהוֹרִים וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל־בְּנֵי הַגּוֹלָה וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם׃

וַיֹּאכְלוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ־הָאָרֶץ אֲלֵהֶם לִדְרֹשׁ לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←