מלכים ב · פרק ט׳
מהפכת הדמים של יהוא: צדק היסטורי או טבח פוליטי?
וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת־יֵהוּא וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם יֵהוּא וַיֹּאמֶר מָה הַשָּׁלוֹם עַד־זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים׃
פסוק כביהוא והשליחות הסודית
הלילה נספר על איש גיבור ואמיץ בשם יֵהוּא, שהיה מפקד גדול בצבא. יום אחד, כשישב עם חבריו, הגיע אליו בריצה נער צעיר שנשלח על ידי הנביא אֱלִישָׁע. הנער לקח את יהוא הצידה, שפך על ראשו שמן ריחני מיוחד, ואמר לו: 'השם בחר בך להיות המלך החדש של ישראל, כדי שתביא שלום, צדק וטוב לעם'. מיד לאחר מכן, פתח הנער את הדלת וברח במהירות! כשיהוא סיפר לחבריו על השליחות הסודית, הם שמחו מאוד, פרסו את בגדיהם על המדרגות כמו שטיח חגיגי, ותקעו בשופרות בקול גדול: 'יהוא הוא המלך!'. יהוא ידע שיש לו משימה חשובה לעשות סדר ולעצור את המעשים הרעים בממלכה, והוא יצא לדרך באומץ רב כדי להביא תקופה חדשה וטובה לכולם.
הפסוק הזה מראה שאי אפשר להעמיד פנים שהכל בסדר ולבקש שקט, כשיש בעיות עמוקות ושחיתות שצריך לטפל בהן מהשורש.
הסיפור על יהוא מלמד אותנו על החשיבות של קבלת אחריות ואומץ לבצע שינוי לטובה. לפעמים אנחנו רואים דברים לא הוגנים שקורים סביבנו – בגן, בבית הספר או עם חברים. אפשר לנצל את ההזדמנות הזו כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של עמידה לצד החלש ועשיית מעשים טובים, גם כשזה דורש אומץ. עודדו את הילד לחשוב על רגע שבו הוא עזר לחבר או עשה מעשה טוב שהשפיע על אחרים, והסבירו לו שלכל אחד מאיתנו יש 'שליחות' קטנה להפוך את העולם סביבנו לנעים וטוב יותר.
- אם היית מקבל משימה סודית לעשות משהו טוב בשביל החברים שלך, מה היית בוחר לעשות?
- איך לדעתך הרגיש יהוא כשהחברים שלו שמחו בשבילו והכתירו אותו למלך?
- איזה מעשה טוב קטן אנחנו יכולים לעשות מחר ביחד כדי לשמח מישהו אחר?
יהוא והשליח הסודי
דמיינו שאתם יושבים עם החברים שלכם, ופתאום נכנס נער צעיר ורץ ישר אליכם! זה בדיוק מה שקרה לגיבור שלנו, יֵהוּא, שהיה מפקד בצבא. הנער היה שליח סודי של הנביא אֱלִישָׁע. הוא לקח את יהוא לחדר צדדי, שפך על ראשו שמן מיוחד ואמר לו: 'אתה המלך החדש של ישראל!'. השליח פתח את הדלת וברח מיד. כשיהוא חזר לחברים שלו, הם שמחו מאוד, הניחו את הבגדים שלהם על המדרגות כמו שטיח מלכותי, ותקעו בשופר: 'יהוא מלך!'. יהוא יצא לדרך מהירה על המרכבה שלו כדי לעשות סדר בממלכה ולהפסיק את המעשים הרעים של המלכים הקודמים ושל המלכה אִיזֶבֶל. מה יקרה כשיגיע לארמון? בפרק הבא נגלה!
המלך יורם שאל את יהוא אם הכל בסדר, ויהוא ענה לו שלא יכול להיות שלום כשיש כל כך הרבה מעשים רעים מסביב.
הידעתם שיהוא היה מפורסם בדרך שבה הוא נהג במרכבה שלו? הוא נסע כל כך מהר ובסערה, עד שהצופה על המגדל זיהה אותו מרחוק רק לפי סגנון הנהיגה הפרוע שלו!
יהוא דוהר במהירות עצומה לעבר העיר יזרעאל. האם המלך יורם יבין בזמן שיהוא מגיע כדי להחליף אותו? בפרק הבא נראה מה קרה במפגש הגורלי!
המהפכה המהירה של יהוא
הסיפור מתחיל כששליח צעיר של הנביא אלישע מגיע למחנה הצבא ברמות גלעד. הוא קורא למפקד יהוא לחדר פנימי, מושח אותו בשמן למלך, ומצווה עליו להפיל את שלטון בית אחאב המושחת. השליח בורח מיד, ויהוא מספר לחבריו הקצינים מה קרה. הם מיד מכריזים עליו כמלך ותוקעים בשופר. יהוא לא מבזבז זמן, קופץ על מרכבתו ודוהר ליזרעאל. המלך יורם, ששוכב שם פצוע, שולח שליחים לשאול 'השלום?', אך יהוא מצרף אותם אליו וממשיך בדהרה. כשיורם ואחזיה מלך יהודה יוצאים לקראתו, יהוא יורה חץ בליבו של יורם ומורה להרוג גם את אחזיה. הוא מגיע לארמון, שם המלכה האם איזבל מתאפרת ומביטה בחלון. בפקודת יהוא, משרתיה משליכים אותה למטה, ובכך מסתיים השלטון הישן בדם וסערה.
כשיוֹרָם המלך שואל את יֵהוּא אם הוא בא לשלום, יהוא עונה לו בפרצוף: אין שלום כל עוד אמא שלך, אִיזֶבֶל, ממשיכה לעשות דברים רעים ולהרוס את המדינה.
כשאתם מזהים בעיה חברתית או עוול בקבוצה שלכם, אל תחכו שאחרים יפתרו אותה. לפעמים צריך לקחת יוזמה ולהוביל את השינוי בעצכם, בדיוק כמו שיהוא פעל בנחישות ברגע שקיבל את המשימה.
זה כמו שקבוצת חברים בבית הספר מחליטה להחליף את ועד הכיתה שלא מתפקד, ועושה מהלך מהיר ומפתיע כדי לבחור מנהיג חדש שיעשה סדר וידאג לכולם בצורה הוגנת.
עלייתו של יהוא: דם, אש ומהפכה שלטונית
הפרק מתאר את אחד האירועים הדרמטיים והאלימים ביותר בתנ"ך: המהפך השלטוני של יהוא. הכל מתחיל כשנער נביא, שנשלח על ידי אלישע, מגיע למחנה הצבאי ברמות גלעד ומושח בחשאי את יהוא, מפקד בצבא, למלך ישראל. המשימה ברורה ומפחידה: להשמיד את שושלת בית אחאב המושחתת והאכזרית. יהוא לא מהסס. הוא רותם את חבריו הקצינים, שמכריזים עליו כמלך, ויוצא בדהירה מטורפת לעבר העיר יזרעאל, שם שוכב המלך יורם הפצוע. יורם מנסה להבין אם יהוא מגיע לשלום, אך מהר מאוד מבין שמדובר במרד. יהוא הורג את יורם בחץ, מורה לחסל גם את אחזיה מלך יהודה שהתארח שם, וממשיך ישירות אל המלכה האם האגדית והשנואה, איזבל. איזבל מתאפרת ומנסה לשמור על כבודה האחרון, אך משרתיה משליכים אותה מהחלון אל מותה המבזה ברחוב. המהפכה הושלמה, אך המחיר המוסרי והאנושי כבד ביותר.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית שבה המרד הופך לגלוי ובלתי הפיך. יורם מלך ישראל, הפצוע והמוחלש, מחפש שלום ויציבות, אך יהוא מבהיר לו כי לא ייתכן שלום אמיתי כל עוד נמשכים מעשי השחיתות והעבודה הזרה של איזבל אמו. המילים הללו חושפות את המניע הדתי והמוסרי המוצהר של המרד, ומסמנות את קצו הקרב של בית אחאב.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של מהפכה צבאית ודתית סוערת בממלכת ישראל העתיקה. כדי להבין את הרקע, צריך לזכור שבית אחאב ואיזבל הנהיגו שלטון שהתאפיין בשחיתות מוסרית קשה (כמו רצח נבות היזרעאלי וגזילת כרמו) וברדיפת נביאי ה' לטובת פולחן הבעל הזר. המתח החברתי והדתי הגיע לנקודת רתיחה, והנביא אלישע מחליט שהגיעה העת לפעול. הוא לא עושה זאת בעצמו, אלא שולח נער צעיר כדי לשמור על גורם ההפתעה ולמנוע זיהוי מוקדם. מה שמדהים בסיפור הוא המהירות והנחישות של יהוא. ברגע שהוא נמשח, אין לו זמן להתלבטויות. הוא יודע שאם המלך יורם יגלה את המרד, זה ייגמר במותו שלו. לכן הוא מטיל עוצר על העיר ודוהר ליזרעאל. הדהרה של יהוא הפכה למושג ספרותי ("כי בשגעון ינהג") – היא מבטאת אופי סוער, חסר פשרות וממוקד מטרה. המפגש של יהוא עם המלכים יורם ואחזיה מתרחש בדיוק ב"חלקת נבות היזרעאלי" – סגירת מעגל היסטורית ואירוניה דרמטית מדהימה. המקום שבו נעשה העוול הגדול ביותר של בית אחאב הופך למקום שבו נשפך דמם של יורשיו. סופה של איזבל הוא החלק המצמרר ביותר בפרק. היא לא מתחננת על חייה. היא מתאפרת, מסדרת את שערה ומביטה מהחלון כמו מלכה גאה, ומטיחה ביהוא האשמה קשה כשהיא משווה אותו לזמרי – מורד היסטורי שמלך רק שבעה ימים ונשרף בארמונו. אבל יהוא לא מתרגש. הוא משתמש בכוחו הפוליטי ומניע את הסריסים של איזבל לבגוד בה ולהשליך אותה למטה. הפרק הזה מעמיד אותנו בפני דילמה קשה: האם המטרה הראויה של מיגור השחיתות והחזרת הצדק מצדיקה שימוש באמצעים כה אכזריים ואלימים? יהוא פועל בשם הצו האלוהי, אך הדרך שבה הוא מבצע את המשימה משאירה חותם של אלימות קשה שתלווה את זכרו בהיסטוריה.
אם היית אחד הקצינים של יהוא, האם היית מצטרף למרד שלו מיד או שהיית חושש מהתוצאות האלימות של המהפכה?
מהפכת הדמים של יהוא: צדק היסטורי או טבח פוליטי?
פרק ט' בספר מלכים ב' מתאר את קצה של שושלת בית אחאב דרך מרד צבאי אלים ומהיר בהובלת יהוא בן נמשי. בהוראת אלישע הנביא, נשלח נער מבני הנביאים אל מחנה הצבא ברמות גלעד, שם הוא מושח בחשאי את יהוא למלך ומצווה עליו להכרית את בית אחאב כנקמה על רצח נביאי ה' והעוולות המוסריות של השלטון. יהוא חושף את הבשורה בפני חבריו הקצינים, ואלו מכריזים עליו מיד כמלך. ללא שהות, יהוא יוצא בדהירה מהירה ליזרעאל כדי להפתיע את יורם מלך ישראל השוכב שם להתרפא מפצעי המלחמה. המלך יורם ואורחו, אחזיה מלך יהודה, יוצאים לקראתו ומגלים את המרד בתוך חלקת נבות היזרעאלי. יהוא הורג את יורם בחץ, רודף ומחסל את אחזיה, וממשיך אל הארמון ביזרעאל. שם הוא מצווה על הסריסים להשליך את המלכה האם, איזבל, מחלון הארמון אל מותה המבזה ברחוב, ובכך משלים את השלב הראשון של טיהור הממלכה מהשפעת בית אחאב.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הדרמטית שבה המרד הופך לגלוי ובלתי הפיך. יורם מלך ישראל, הפצוע והמוחלש, מחפש שלום ויציבות, אך יהוא מבהיר לו כי לא ייתכן שלום אמיתי כל עוד נמשכים מעשי השחיתות והעבודה הזרה של איזבל אמו. המילים הללו חושפות את המניע הדתי והמוסרי המוצהר של המרד, ומסמנות את קצו הקרב של בית אחאב.
הדרש — קריאה לעומק⌄
המרד של יהוא הוא אחד האירועים המכוננים והמורכבים ביותר מבחינה תיאולוגית ופוליטית במקרא. הפרק מעמיד במרכזו את שאלת הלגיטימיות של אלימות שלטונית בשם האל והצדק החברתי. השושלת של אחאב ואיזבל סימלה עבור הנביאים את שיא הניוון המוסרי והדתי של ממלכת ישראל. רצח נבות היזרעאלי והחרמת כרמו היוו תקדים מסוכן שבו המלוכה רומסת את חוקי התורה ואת זכויות הפרט הבסיסיות ביותר. לכן, המהפכה של יהוא אינה רק מאבק כוחות פוליטי, אלא תיקון קוסמי והיסטורי מתבקש. המבנה הספרותי של הפרק מדגיש את עקרון "מידה כנגד מידה" באופן מצמרר. המפגש הגורלי בין יהוא ליורם מתרחש דווקא בחלקת השדה של נבות. המקרא מציין במפורש את זיכרונו של יהוא, שנכח יחד עם שלישו בדברי התוכחה של אליהו לאחאב שנים קודם לכן. המקום הגיאוגרפי הופך לזירת העונש, והדם שנשפך בעוול מטוהר בדם הרוצחים ויורשיהם. דמותו של יהוא עצמו מעוצבת בצורה אמביוולנטית מאוד. מצד אחד, הוא פועל בשליחות נבואית מוצהרת ומפגין נחישות מדהימה, מהירות תגובה וטקטיקה צבאית מבריקה (כמו הטלת העוצר על רמות גלעד כדי למנוע הדלפות). מצד שני, האכזריות שלו חסרת מעצורים. הוא אינו מסתפק בהריגת יורם, אלא מחסל גם את אחזיה מלך יהודה, שאמנם היה קשור בקשרי משפחה לבית אחאב, אך לא היה חלק ישיר מהציווי המקורי. השימוש של יהוא בכוח מגיע לשיאו בסצנת מותה של איזבל. איזבל, הדמות המושמצת ביותר בספר מלכים, זוכה כאן לרגע של הוד טרגי. היא אינה מתחננת או בורחת, אלא מתקשטת בפוך ובגדים מלכותיים ומטיחה ביהוא קריאת תיגר פוליטית קשה: "השלום זמרי הורג אדוניו?". היא מזכירה לו שהיסטוריית המרדים בישראל קצרה ואלימה, וסופם של מורדים להיות מודחים בעצמם. תגובתו של יהוא קרה ומחושבת: הוא אינו מלכלך את ידיו, אלא מנצל את נאמנותם הרופפת של סריסי הארמון כדי שיבצעו את העבודה המלוכלכת עבורו. מותה המבזה של איזבל ורמיסתה על ידי הסוסים, לצד אכילת בשרה על ידי הכלבים, מתוארים כהתגשמות מדויקת של נבואת אליהו. עם זאת, הטקסט משאיר את הקורא עם תחושת מועקה קשה לנוכח הקלות שבה נשפך דם, ומעלה את השאלה האם טיהור רוחני ומוסרי יכול באמת להיבנות על יסודות של אלימות כה קיצונית.
- הסכנה שבקנאות עיוורתיהוא פעל מתוך אמונה עמוקה בצדקת דרכו, אך הקנאות שלו הובילה לשפיכות דמים נרחבת שחרגה מהצורך המבצעי. בעולם המודרני, בין אם בניהול ארגונים או במאבקים חברתיים, עלינו להיזהר מפני מצב שבו הרצון לתקן עוול גורם לנו לאבד את האנושיות שלנו ולהצדיק פגיעה חסרת הבחנה באחרים.
- צדק היסטורי אינו מתיישןהעובדה שחטאי אחאב נפרעו דורות לאחר מכן בחלקת נבות מלמדת שמעשי עוול משאירים משקעים עמוקים בחברה. בארגונים ובמשפחות, פגיעה באמון או התנהלות לא אתית לא ייעלמו מעצמם עם הזמן. יש לטפל בהן ולתקן אותן באופן אקטיבי, אחרת הן יתפרצו כמשבר חמור בהמשך הדרך.
- נאמנות פוליטית היא חולפתהקלות שבה הסריסים השליכו את איזבל מהחלון ברגע שיהוא קרא להם מראה שנאמנות המבוססת על פחד וכוח היא אשליה. מנהיגים ומנהלים בעבודה צריכים לשאוף לבנות סמכות המבוססת על הערכה הדדית וערכים משותפים, ולא על כוחניות, שכן ברגע של משבר, הכוחניות הזו תתהפך נגדם.
האם ניתן להצדיק שימוש באמצעים בלתי מוסריים ואלימים כדי להשיג מטרה מוסרית עליונה כמו מיגור שחיתות שלטונית והחזרת הצדק החברתי?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מָתְנֶיךָ וְקַח פַּךְ הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בְּיָדֶךָ וְלֵךְ רָמֹת גִּלְעָד׃
וּבָאתָ שָׁמָּה וּרְאֵה־שָׁם יֵהוּא בֶן־יְהוֹשָׁפָט בֶּן־נִמְשִׁי וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹך אֶחָיו וְהֵבֵיאתָ אֹתוֹ חֶדֶר בְּחָדֶר׃
וְלָקַחְתָּ פַךְ־הַשֶּׁמֶן וְיָצַקְתָּ עַל־רֹאשׁוֹ וְאָמַרְתָּ כֹּה־אָמַר יְהוָה מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל־יִשְׂרָאֵל וּפָתַחְתָּ הַדֶּלֶת וְנַסְתָּה וְלֹא תְחַכֶּה׃
וַיֵּלֶךְ הַנַּעַר הַנַּעַר הַנָּבִיא רָמֹת גִּלְעָד׃
וַיָּבֹא וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים וַיֹּאמֶר דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר וַיֹּאמֶר יֵהוּא אֶל־מִי מִכֻּלָּנוּ וַיֹּאמֶר אֵלֶיךָ הַשָּׂר׃
וַיָּקָם וַיָּבֹא הַבַּיְתָה וַיִּצֹק הַשֶּׁמֶן אֶל־רֹאשׁוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל־עַם יְהוָה אֶל־יִשְׂרָאֵל׃
וְהִכִּיתָה אֶת־בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל־עַבְדֵי יְהוָה מִיַּד אִיזָבֶל׃
וְאָבַד כָּל־בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל׃
וְנָתַתִּי אֶת־בֵּית אַחְאָב כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן־אֲחִיָּה׃
וְאֶת־אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר וַיִּפְתַּח הַדֶּלֶת וַיָּנֹס׃
וְיֵהוּא יָצָא אֶל־עַבְדֵי אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲשָׁלוֹם מַדּוּעַ בָּא־הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת־הָאִישׁ וְאֶת־שִׂיחוֹ׃
וַיֹּאמְרוּ שֶׁקֶר הַגֶּד־נָא לָנוּ וַיֹּאמֶר כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל־יִשְׂרָאֵל׃
וַיְמַהֲרוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו אֶל־גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא׃
וַיִּתְקַשֵּׁר יֵהוּא בֶּן־יְהוֹשָׁפָט בֶּן־נִמְשִׁי אֶל־יוֹרָם וְיוֹרָם הָיָה שֹׁמֵר בְּרָמֹת גִּלְעָד הוּא וְכָל־יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי חֲזָאֵל מֶלֶךְ־אֲרָם׃
וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בִיְזְרְעֶאל מִן־הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת־חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיֹּאמֶר יֵהוּא אִם־יֵשׁ נַפְשְׁכֶם אַל־יֵצֵא פָלִיט מִן־הָעִיר לָלֶכֶת לגיד [לְהַגִּיד] בְּיִזְרְעֶאל׃
וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה כִּי יוֹרָם שֹׁכֵב שָׁמָּה וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת־יוֹרָם׃
וְהַצֹּפֶה עֹמֵד עַל־הַמִּגְדָּל בְּיִזְרְעֶאל וַיַּרְא אֶת־שִׁפְעַת יֵהוּא בְּבֹאוֹ וַיֹּאמֶר שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם קַח רַכָּב וּשְׁלַח לִקְרָאתָם וְיֹאמַר הֲשָׁלוֹם׃
וַיֵּלֶךְ רֹכֵב הַסּוּס לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר כֹּה־אָמַר הַמֶּלֶךְ הֲשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר יֵהוּא מַה־לְּךָ וּלְשָׁלוֹם סֹב אֶל־אַחֲרָי וַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר בָּא־הַמַּלְאָךְ עַד־הֵם וְלֹא־שָׁב׃
וַיִּשְׁלַח רֹכֵב סוּס שֵׁנִי וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיֹּאמֶר כֹּה־אָמַר הַמֶּלֶךְ שָׁלוֹם וַיֹּאמֶר יֵהוּא מַה־לְּךָ וּלְשָׁלוֹם סֹב אֶל־אַחֲרָי׃
וַיַּגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר בָּא עַד־אֲלֵיהֶם וְלֹא־שָׁב וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן־נִמְשִׁי כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג׃
וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם אֱסֹר וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה אִישׁ בְּרִכְבּוֹ וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי׃
וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת־יֵהוּא וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם יֵהוּא וַיֹּאמֶר מָה הַשָּׁלוֹם עַד־זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים׃
וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס וַיֹּאמֶר אֶל־אֲחַזְיָהוּ מִרְמָה אֲחַזְיָה׃
וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת וַיַּךְ אֶת־יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ׃
וַיֹּאמֶר אֶל־בִּדְקַר שלשה [שָׁלִשׁוֹ] שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי כִּי־זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו וַיהוָה נָשָׂא עָלָיו אֶת־הַמַּשָּׂא הַזֶּה׃
אִם־לֹא אֶת־דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת־דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ נְאֻם־יְהוָה וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם־יְהוָה וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר יְהוָה׃
וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ־יְהוּדָה רָאָה וַיָּנָס דֶּרֶךְ בֵּית הַגָּן וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו יֵהוּא וַיֹּאמֶר גַּם־אֹתוֹ הַכֻּהוּ אֶל־הַמֶּרְכָּבָה בְּמַעֲלֵה־גוּר אֲשֶׁר אֶת־יִבְלְעָם וַיָּנָס מְגִדּוֹ וַיָּמָת שָׁם׃
וַיַּרְכִּבוּ אֹתוֹ עֲבָדָיו יְרוּשָׁלְָמָה וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִקְבֻרָתוֹ עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד׃
וּבִשְׁנַת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מָלַךְ אֲחַזְיָה עַל־יְהוּדָה׃
וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ וַתֵּיטֶב אֶת־רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן׃
וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר וַתֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו׃
וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל־הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר מִי אִתִּי מִי וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים׃
וַיֹּאמֶר שמטהו [שִׁמְטוּהָ] וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל־הַקִּיר וְאֶל־הַסּוּסִים וַיִּרְמְסֶנָּה׃
וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיֹּאמֶר פִּקְדוּ־נָא אֶת־הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת־מֶלֶךְ הִיא׃
וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ וְלֹא־מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם־הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם׃
וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ וַיֹּאמֶר דְּבַר־יְהוָה הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת־בְּשַׂר אִיזָבֶל׃
והית [וְהָיְתָה] נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל־פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל אֲשֶׁר לֹא־יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל׃