מלכים ב · פרק ח׳
גורל מתוסרט מראש והפסיכולוגיה של הכוח
וַיַּעֲמֵד אֶת־פָּנָיו וַיָּשֶׂם עַד־בֹּשׁ וַיֶּבְךְּ אִישׁ הָאֱלֹהִים׃
פסוק יאהאישה שחזרה הביתה והדמעות של אלישע
הלילה נספר על אישה טובה שגרה פעם בארץ רחוקה. הנביא אלישע עזר לה בעבר, וכשהיה רעב גדול בארץ, הוא הציע לה ללכת עם משפחתה למקום בטוח. היא הקשיבה לו ועזבה לשבע שנים. כשחזרה, היא גילתה שהבית והשדות שלה כבר לא שלה. היא הלכה למלך לבקש עזרה. בדיוק באותו הזמן, המשרת של אלישע סיפר למלך על הניסים המופלאים של הנביא! כשהמלך ראה את האישה, הוא שמח מאוד ועזר לה לקבל את כל רכושה בחזרה. אחר כך, אלישע נסע לעיר אחרת ופגש איש בשם חזאל. אלישע הציץ לתוך העתיד וראה שחזאל יהיה מלך חזק מאוד, אבל יעשה דברים לא טובים. אלישע בכה כי הוא הצטער על כך. הסיפור מזכיר לנו שלפעמים דברים קשים קורים, אבל תמיד יש תקווה ואנשים טובים שיכולים לעזור לנו בדרך.
הפסוק מראה לנו שלפעמים לדעת מה יקרה בעתיד זה משא כבד מאוד, ושאפילו נביא חזק מרגיש עצב עמוק מול סבל של אחרים.
הסיפור מציג לנו שני צדדים: מצד אחד, עזרה הדדית וצדק (החזרת השדות לאישה), ומצד שני, החשש לעשות מעשים לא טובים כשמקבלים כוח. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על החשיבות של עשיית צדק ועזרה לחלש, ועל כך שגם כשאנחנו מרגישים חזקים (למשל, מול חברים בגן או בבית הספר), עלינו להשתמש בכוח שלנו רק כדי לעשות טוב ולשמח אחרים.
- איך לדעתך הרגישה האישה כשהמלך החזיר לה את הבית והשדות שלה?
- למה לדעתך אלישע הנביא בכה כשהוא ראה את חזאל?
- אם הייתם יכולים לעזור למישהו שאיבד משהו שחשוב לו, מה הייתם עושים?
הפתעות של פעם בחיים והבכי של הנביא
דמיינו שאתם חוזרים הביתה אחרי שבע שנים ארוכות בארץ רחוקה, ומגלים שמישהו אחר לקח לכם את הבית והשדות! זה בדיוק מה שקרה לאישה טובה אחת שפעם עזרה לנביא אלישע. היא הלכה למלך לבקש עזרה. בדיוק באותו הרגע, המשרת של אלישע סיפר למלך על הניסים המופלאים של הנביא. המלך התרגש כל כך כשהבין מי עומדת לפניו, ומיד החזיר לה את כל רכושה! בהמשך, אלישע נוסע לעיר רחוקה ופוגש איש בשם חזאל. אלישע מביט בו ומתחיל לבכות, כי הוא יודע שחזאל יהפוך למלך חזק ויעשה דברים לא יפים. חזאל המופתע לא מאמין, אבל בסוף הוא באמת הופך למלך. מה יקרה עכשיו לממלכה? בפרק הבא נגלה!
הנביא אלישע הסתכל על חזאל והתחיל לבכות, כי הוא ידע שחזאל עומד לעשות דברים רעים מאוד בעתיד והצטער על כך מאוד.
הידעתם שהמלך החזיר לאישה את כל השדות שלה ואפילו את כל האוכל שגדל בהם בשבע השנים שהיא לא הייתה שם?
חזאל הפך למלך חדש וחזק, אבל האם הוא ישתמש בכוח שלו לטובה או לרעה? בפרק הבא נראה מה קורה כשמלך חדש עולה לשלטון!
צירופי מקרים מטורפים ונבואות שאי אפשר לברוח מהן
הפרק מתחיל בצירוף מקרים מדהים: אישה שונמית שברחה מהארץ בגלל רעב כבד חוזרת ומגלה שאיבדה את ביתה. כשהיא מגיעה למלך לבקש את רכושה בחזרה, היא מגלה שהמלך בדיוק מקשיב לסיפורים על הניסים שאלישע עשה לה בעבר. המלך מתרשם ומחזיר לה הכל. אבל אז הסיפור הופך למתוח בהרבה. אלישע מגיע לדמשק ופוגש את חזאל, שליחו של מלך ארם החולה. אלישע מביט בחזאל ומתחיל לבכות. הוא מגלה לו שחזאל עומד להפוך למלך אכזרי שיפגע קשות בישראל. חזאל המזועזע טוען שהוא רק כלב ולא מסוגל למעשים כאלה, אך למחרת הוא חונק את המלך הנוכחי ועולה לשלטון. הפרק מסתיים בסקירה על מלכי יהודה, יהורם ואחזיהו, שמתחברים למשפחת המלוכה הרעה של אחאב ומסתבכים במלחמות קשות.
אלישע מביט בחזאל ובוכה כי הוא רואה בעיני רוחו את הנזק והכאב שחזאל יגרום לאנשים בעתיד, וזה קורע לו את הלב.
אל תזלזלו בכוחן של מילים. לפעמים, נבואה או ציפייה שלילית יכולה להגשים את עצמה. היו מודעים למילים שאתם אומרים לעצמכם ולאחרים.
זה כמו שמישהו שמקבל תפקיד של מנהל בקבוצה או במועצת תלמידים, ופתאום מתחיל להתנהג בצורה מתנשאת ואכזרית כלפי חברים שלו, למרות שקודם הוא הבטיח שהוא תמיד יישאר אותו דבר.
הפיתוי של הכוח והדמעות של הנביא
הפרק מציג שתי עלילות דרמטיות שמתרחשות במקביל. הראשונה היא סיפורה של האישה השונמית, שבעבר אלישע החיה את בנה. בעקבות אזהרת אלישע מפני רעב, היא עוזבת את הארץ לשבע שנים. כשהיא חוזרת, היא מגלה שרכושה נלקח. היא פונה למלך בדיוק ברגע שבו משרתו של אלישע מספר למלך על נס החייאת בנה. המלך הנרגש מחזיר לה את כל רכושה והכנסותיה. העלילה השנייה והאפלה יותר מתרחשת בדמשק. אלישע פוגש את חזאל, שליח מלך ארם החולה, ומנבא לו שהוא ימלוך במקום אדוניו ויהפוך לאויב אכזרי של ישראל. אלישע בוכה מול חזאל, שמכחיש שיעשה מעשים כאלה. למחרת, חזאל רוצח את המלך ועולה לשלטון. בסוף הפרק, אנו פוגשים את מלכי יהודה, יהורם ואחזיהו, שמתחתנים עם משפחת אחאב המושחתת ומובילים את יהודה למדרון מוסרי וצבאי.
הפסוק מתאר רגע אנושי ונבואי קורע לב. אלישע הנביא מביט בפניו של חזאל, שליח מלך ארם, וקופא על מקומו במבוכה ובצער עמוק עד שהוא פורץ בבכי. הבכי של אלישע נובע מהידיעה הנבואית על הסבל הנורא והחורבן שחזאל עתיד להמיט על ממלכת ישראל כשיעלה לשלטון. זהו ביטוי לכאבו של נביא שרואה את האסון המתרגש ובא, אך אינו יכול למנוע אותו.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה עוסק באחד הנושאים הכי מרתקים בחיים: הפער בין מי שאנחנו חושבים שאנחנו לבין מה שאנחנו מסוגלים לעשות כשיש לנו כוח בידיים. המפגש בין אלישע לחזאל הוא יצירת מופת של מתח פסיכולוגי. חזאל מגיע בסך הכל לשאול אם המלך שלו יבריא מהמחלה. אלישע מסתכל עליו במבט חודר, קופא, ומתחיל לבכות. כשאלישע מספר לו על מעשי הזוועה שהוא עתיד לעשות, חזאל נעלב: 'מי אני, כלב, שאעשה דבר כזה גדול?'. הוא מרגיש קטן ולא מסוגל לאכזריות כזו. אבל שימו לב למה שקורה למחרת: חזאל לוקח שמיכה רטובה, חונק את המלך החולה ולוקח את השלטון. הנבואה לא רק חזתה את העתיד, היא הדליקה אצל חזאל את ניצוץ השאיפה לכוח. ברגע שהוא הבין שהשלטון מחכה לו, המוסר שלו נעלם תוך פחות מ-24 שעות. במקביל, הפרק מראה לנו את הצד השני של המטבע - את המלכים של יהודה, יהורם ואחזיהו. הם לא היו צריכים נבואות מיוחדות כדי להתקלקל; הספיק להם להתחתן עם המשפחה הלא נכונה (בית אחאב) כדי להיגרר להחלטות גרועות ולמלחמות מיותרות. השפעה חברתית ומשפחתית יכולה לשנות אותנו לא פחות מאשר שאיפה פתאומית לכוח. דרך הסיפורים האלה, הפרק שואל אותנו בעצם: כמה אנחנו באמת מכירים את עצמנו, ואיך נשמור על הערכים שלנו כשהנסיבות מסביב ישתנו?
אם הייתם במקום חזאל, ושומעים מהנביא שאתם עומדים לעשות דברים נוראיים בעתיד, מה הייתם עושים כדי למנוע מהנבואה הזו להתגשם?
גורל מתוסרט מראש והפסיכולוגיה של הכוח
הפרק נפתח בסגירת מעגל מרגשת עבור האישה השונמית, שבעבר אלישע החיה את בנה. לאחר שבע שנות גלות בארץ פלשתים בשל רעב כבד, היא חוזרת לישראל ותובעת את ביתה ושדותיה שנלקחו ממנה. בעיתוי מופלא, היא מגיעה למלך בדיוק כשהוא שומע מגחזי על הנסים שחולל אלישע. המלך מתרשם עמוקות ומורה להשיב לה את כל רכושה כולל התבואה שנאספה בהיעדרה. מיד לאחר מכן, העלילה עוברת לדמשק, שם פוגש אלישע את חזאל, שליחו של בן-הדד מלך ארם החולה. אלישע מנבא לחזאל כי המלך ימות והוא עצמו ימלוך תחתיו ויבצע מעשי זוועה נגד בני ישראל. חזאל מזדעזע מהנבואה, אך למחרת חונק את המלך ועולה לכס המלוכה. חלקו האחרון של הפרק מוקדש לסקירה היסטורית של מלכי יהודה, יהורם ואחזיהו, אשר הושפעו לרעה מברית הנישואין עם בית אחאב המושחת, מה שהוביל להידרדרות רוחנית וצבאיות קשות מול אדום וארם.
הפסוק מתאר רגע אנושי ונבואי קורע לב. אלישע הנביא מביט בפניו של חזאל, שליח מלך ארם, וקופא על מקומו במבוכה ובצער עמוק עד שהוא פורץ בבכי. הבכי של אלישע נובע מהידיעה הנבואית על הסבל הנורא והחורבן שחזאל עתיד להמיט על ממלכת ישראל כשיעלה לשלטון. זהו ביטוי לכאבו של נביא שרואה את האסון המתרגש ובא, אך אינו יכול למנוע אותו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ח' בספר מלכים ב' מציג ניגוד חריף ומתוחכם בין שתי זירות פעולה של הנביא אלישע: זירת החסד הפרטית והמקומית מול זירת הפוליטיקה הבינלאומית האכזרית. בחלק הראשון, אנו פוגשים שוב את האישה השונמית. סיפור זה מדגיש את מוטיב ההשגחה והצדק האלוהי הפועל בתוך המציאות היומיומית. העיתוי שבו היא מגיעה למלך - בדיוק ברגע שבו גחזי рассказывает על נס החייאת בנה - אינו מקרי. המבנה הספרותי יוצר כאן אירוניה דרמטית: המלך, המייצג את השלטון המרכזי שלעיתים קרובות אדיש לפרט, הופך לכלי שרת בידי התוכנית האלוהית להשבת הצדק לאישה חסרת האונים. החזרת הרכוש והתבואה מציגה מודל של מנהיגות קשובה וצודקת, גם אם היא מונעת מהתרגשות רגעית. לעומת זאת, החלק השני מעביר אותנו לזירה המדינית המדממת של דמשק. המפגש בין אלישע לחזאל חושף את הטרגדיה של מוסד הנבואה. אלישע אינו נביא זעם שמח לאיד; הוא בוכה בכי תמרורים מול חזאל. בכי זה נובע מההבנה הברורה של האסון הצפוי לעמו, לצד חוסר היכולת לשנות את רוע הגזירה. תגובתו של חזאל, 'כי מה עבדך הכלב כי יעשה הדבר הגדול הזה', חושפת מורכבות פסיכולוגית עמוקה. חזאל רואה את עצמו כדמות שולית וחסרת כוח, ומסרב להאמין שיבצע מעשי זוועה כאלה. אולם, עצם חשיפת העתיד על ידי הנביא פועלת כזרז פסיכולוגי. הידיעה שהוא עתיד למלוך מעוררת בו את יצר השלטון הרדוף, ולמחרת הוא כבר רוצח את מלכו בדם קר באמצעות מכבר מים רטוב. הסיפור מעלה שאלה פילוסופית עתיקת יומין: האם חזאל היה רוצח את המלך לולא שמע את נבואת אלישע? האם הנבואה יצרה את המציאות או רק תיארה אותה? הפרק נחתם במעבר חד לממלכת יהודה, המציג את ההשלכות ההרסניות של הבריתות הפוליטיות עם בית אחאב. יהורם ואחזיהו מלכי יהודה מאמצים את דרכי הפולחן והמוסר הקלוקלים של ממלכת ישראל בשל קשרי נישואין. ההידרדרות הפנימית הזו מתורגמת מיד להיחלשות צבאית ופוליטית: אדום ולבנה מורדות ביהודה, והניסיון להילחם בארם (תחת הנהגתו של חזאל החדש) מסתיים בפציעתו של יורם מלך ישראל ובמבוי סתום. בכך, הפרק קושר בין השחיתות המוסרית בתוך הבית לבין האיומים הגיאופוליטיים שבחוץ.
- היזהרו מהנבואות שמגשימות את עצמן בחייכםבחיים המקצועיים והאישיים, הציפיות שאחרים משליכים עלינו - או שאנו משליכים על עצמנו - יכולות לעצב את התנהגותנו באופן לא מודע. כאשר אומרים לאדם שהוא עתיד להיכשל או להצליח, או שהוא בעל אופי מסוים, הדבר עלול להניע אותו לפעול בדיוק כך. חשוב לפתח מודעות עצמית כדי להפריד בין הגדרות חיצוניות לבין הבחירה החופשית שלנו.
- השפעת הסביבה הקרובה חזקה יותר מכל הצהרת ערכיםמלכי יהודה הדרדרו מוסרית לא בגלל החלטה אידיאולוגית מודעת, אלא פשוט בגלל קשרי הנישואין עם בית אחאב. במקום העבודה או בחיי החברה, אנו נוטים להידמות לאנשים שאנו מקיפים את עצמנו בהם. אם ברצוננו לשמור על יושרה, עלינו לבחור בקפידה את השותפים והסביבה שלנו.
- מנהיגות נמדדת ביכולת להקשיב לפרט הקטןהמלך בסיפור השונמית עשה מעשה צדק יוצא דופן כשהשיב לה את שדותיה. בעמדות ניהול והנהגה, קל ללכת לאיבוד בתוך אסטרטגיות גדולות ומספרים. המבחן האמיתי של מנהל או מנהיג הוא היכולת לעצור את השגרה העמוסה כדי לפתור עוול נקודתי של עובד או אדם פשוט שנזקק לעזרה.
הדילמה שבין דטרמיניזם לבחירה חופשית: האם חזאל היה רוצח את בן-הדד ומחריב את ערי ישראל לולא פגש באלישע שגילה לו את גורלו? הפרק מעלה את השאלה המרתקת האם הידיעה מראש על העתיד נועלת את האדם בתוך מסלול קבוע מראש, או שמא היא זו שמעניקה לו את הלגיטימציה הפנימית לפעול באכזריות כדי להגשים את מה שנגזר עליו.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וֶאֱלִישָׁע דִּבֶּר אֶל־הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־בְּנָהּ לֵאמֹר קוּמִי וּלְכִי אתי [אַתְּ] וּבֵיתֵךְ וְגוּרִי בַּאֲשֶׁר תָּגוּרִי כִּי־קָרָא יְהוָה לָרָעָב וְגַם־בָּא אֶל־הָאָרֶץ שֶׁבַע שָׁנִים׃
וַתָּקָם הָאִשָּׁה וַתַּעַשׂ כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתֵּלֶךְ הִיא וּבֵיתָהּ וַתָּגָר בְּאֶרֶץ־פְּלִשְׁתִּים שֶׁבַע שָׁנִים׃
וַיְהִי מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתָהּ וְאֶל־שָׂדָהּ׃
וְהַמֶּלֶךְ מְדַבֵּר אֶל־גֵּחֲזִי נַעַר אִישׁ־הָאֱלֹהִים לֵאמֹר סַפְּרָה־נָּא לִי אֵת כָּל־הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר־עָשָׂה אֱלִישָׁע׃
וַיְהִי הוּא מְסַפֵּר לַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־הַמֵּת וְהִנֵּה הָאִשָּׁה אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֶת־בְּנָהּ צֹעֶקֶת אֶל־הַמֶּלֶךְ עַל־בֵּיתָהּ וְעַל־שָׂדָהּ וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה־בְּנָהּ אֲשֶׁר־הֶחֱיָה אֱלִישָׁע׃
וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה וַתְּסַפֶּר־לוֹ וַיִּתֶּן־לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר הָשֵׁיב אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לָהּ וְאֵת כָּל־תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה מִיּוֹם עָזְבָה אֶת־הָאָרֶץ וְעַד־עָתָּה׃
וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק וּבֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם חֹלֶה וַיֻּגַּד־לוֹ לֵאמֹר בָּא אִישׁ הָאֱלֹהִים עַד־הֵנָּה׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־חֲזָהאֵל קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱלֹהִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת־יְהוָה מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה׃
וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל־טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר בִּנְךָ בֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע לֵךְ אֱמָר־לא [לוֹ] חָיֹה תִחְיֶה וְהִרְאַנִי יְהוָה כִּי־מוֹת יָמוּת׃
וַיַּעֲמֵד אֶת־פָּנָיו וַיָּשֶׂם עַד־בֹּשׁ וַיֵּבְךְּ אִישׁ הָאֱלֹהִים׃
וַיֹּאמֶר חֲזָאֵל מַדּוּעַ אֲדֹנִי בֹכֶה וַיֹּאמֶר כִּי־יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל רָעָה מִבְצְרֵיהֶם תְּשַׁלַּח בָּאֵשׁ וּבַחֻרֵיהֶם בַּחֶרֶב תַּהֲרֹג וְעֹלְלֵיהֶם תְּרַטֵּשׁ וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּעַ׃
וַיֹּאמֶר חֲזָהאֵל כִּי מָה עַבְדְּךָ הַכֶּלֶב כִּי יַעֲשֶׂה הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע הִרְאַנִי יְהוָה אֹתְךָ מֶלֶךְ עַל־אֲרָם׃
וַיֵּלֶךְ מֵאֵת אֱלִישָׁע וַיָּבֹא אֶל־אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה־אָמַר לְךָ אֱלִישָׁע וַיֹּאמֶר אָמַר לִי חָיֹה תִחְיֶה׃
וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיִּקַּח הַמַּכְבֵּר וַיִּטְבֹּל בַּמַּיִם וַיִּפְרֹשׂ עַל־פָּנָיו וַיָּמֹת וַיִּמְלֹךְ חֲזָהאֵל תַּחְתָּיו׃
וּבִשְׁנַת חָמֵשׁ לְיוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹרָם בֶּן־יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
בֶּן־שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וּשְׁמֹנֶה שנה [שָׁנִים] מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם׃
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ בֵּית אַחְאָב כִּי בַּת־אַחְאָב הָיְתָה־לּוֹ לְאִשָּׁה וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה׃
וְלֹא־אָבָה יְהוָה לְהַשְׁחִית אֶת־יְהוּדָה לְמַעַן דָּוִד עַבְדּוֹ כַּאֲשֶׁר אָמַר־לוֹ לָתֵת לוֹ נִיר לְבָנָיו כָּל־הַיָּמִים׃
בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה וַיַּמְלִכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ׃
וַיַּעֲבֹר יוֹרָם צָעִירָה וְכָל־הָרֶכֶב עִמּוֹ וַיְהִי־הוּא קָם לַיְלָה וַיַּכֶּה אֶת־אֱדוֹם הַסֹּבֵיב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרֶכֶב וַיָּנָס הָעָם לְאֹהָלָיו׃
וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד־יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹרָם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃
וַיִּשְׁכַּב יוֹרָם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
בִּשְׁנַת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיוֹרָם בֶּן־אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אֲחַזְיָהוּ בֶן־יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
בֶּן־עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה אֲחַזְיָהוּ בְמָלְכוֹ וְשָׁנָה אַחַת מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ עֲתַלְיָהוּ בַּת־עָמְרִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל׃
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ בֵּית אַחְאָב וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּבֵית אַחְאָב כִּי חֲתַן בֵּית־אַחְאָב הוּא׃
וַיֵּלֶךְ אֶת־יוֹרָם בֶּן־אַחְאָב לַמִּלְחָמָה עִם־חֲזָהאֵל מֶלֶךְ־אֲרָם בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיַּכּוּ אֲרַמִּים אֶת־יוֹרָם׃
וַיָּשָׁב יוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל מִן־הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים בָּרָמָה בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת־חֲזָהאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַאֲחַזְיָהוּ בֶן־יְהוֹרָם מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת־יוֹרָם בֶּן־אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל כִּי־חֹלֶה הוּא׃