מלכים ב · פרק ז׳
יום בשורה בשולי החברה: הדרמה המוסרית של שומרון
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ לֹא־כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם־בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ׃
פסוק טהאוצר המפתיע של ארבעת החברים
הלילה נספר על עיר קדומה בשם שומרון, שהייתה במצור קשה והאנשים בה היו רעבים מאוד. מחוץ לחומות העיר גרו ארבעה חברים חולים, שגם להם לא היה מה לאכול. הם החליטו באומץ ללכת למחנה של צבא האויב, אולי ימצאו שם פירור לחם. כשהגיעו, הם גילו דבר מדהים: המחנה היה ריק לגמרי! אלוהים השמיע לאויבים קולות של צבא ענק, והם נבהלו וברחו והשאירו הכל מאחור. החברים מצאו הרים של אוכל טעים, בגדים יפים וזהב. הם אכלו ושמחו, אבל אז הם עצרו וחשבו על האנשים הרעבים שבעיר. 'אנחנו לא יכולים לשמור את הסוד הזה לעצמנו', הם אמרו. הם רצו מהר לשער העיר וסיפרו לכולם על האוצר הגדול. בזכות הלב הטוב והשיתוף שלהם, כל העיר ניצלה ושמחה!
הפסוק מראה לילדים שגם כשקשה לנו, לחשוב על אחרים ולשתף אותם בטוב שלנו מביא שמחה גדולה לכולם.
הסיפור מדגיש את ערך השיתוף והערבות ההדדית. המצורעים היו יכולים לכעוס על אנשי העיר שהרחיקו אותם, אך הם בחרו בנדיבות ובחמלה. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על החשיבות של שיתוף אחרים בדברים טובים שיש לנו, ואיך מעשה קטן של נדיבות יכול לשנות חיים של קהילה שלמה.
- למה לדעתך ארבעת החברים החליטו לספר לאנשי העיר על האוכל ולא לקחו הכל לעצמם?
- איך היית מרגיש אם היית אחד מהאנשים הרעבים בעיר ושומע את הבשורה המשמחת?
- האם יש משהו טוב שקרה לך היום שתרצה לשתף איתי או עם חבר?
הסוד הגדול של ארבעת החברים האמיצים
דמיין שאתה עומד מחוץ לחומות של עיר גדולה. כולם בפנים רעבים ועצובים, כי צבא אויב חזק סגר את השערים. מחוץ לעיר יושבים ארבעה חברים חולים ורעבים מאוד. הם מחליטים לעשות מעשה אמיץ וללכת למחנה האויב כדי לבקש קצת אוכל. הם פוסעים בשקט, הלב שלהם דופק חזק... ופתאום הם מגלים הפתעה עצומה! המחנה ריק לגמרי! אלוהים השמיע לאויבים קולות של צבא ענק, והם ברחו והשאירו אחריהם הרים של אוכל טעים, בגדים יפים וזהב נוצץ. החברים אוכלים ושמחים, אבל אז הם נזכרים באנשים הרעבים שבעיר. 'אנחנו חייבים לגלות להם!' הם אומרים, ורצים מהר לספר את הבשורה המשמחת. בזכותם, כל העיר ניצלה!
ארבעת החברים מבינים שאסור להם לשמור את האוצר הגדול רק לעצמם בזמן שאחרים רעבים, ושהכי טוב זה לשתף ולעזור.
הצבא המפחיד ברח כל כך מהר, שהוא השאיר את כל האוהלים, הסוסים והאוכל שלו מאחור בלי לקחת דבר!
אבל מה יקרה כשהמלך ישמע את הבשורה המפתיעה של המצורעים? האם הוא יאמין להם או שיחשוב שזו מלכודת מסוכנת? בפרק הבא נגלה!
ההימור הגדול: איך ארבעה מנודים הצילו עיר שלמה
העיר שומרון נמצאת במצור נורא של צבא ארם, והרעב בפנים בלתי נסבל. מחוץ לשער יושבים ארבעה מצורעים – אנשים חולים שהחברה הרחיקה. הם מבינים שאין להם מה להפסיד: אם יישארו במקומם ימותו מרעב, ואם ייכנסו לעיר ימותו גם כן. הם מחליטים להמר וללכת למחנה האויב. כשהם מגיעים, הם מגלים נס מטורף: המחנה נטוש לחלוטין! אלוהים השמיע לארמים קולות של צבא ענק, והם נסו על נפשם והשאירו הכל. המצורעים מתחילים לאכול ולצבור שלל, אך מהר מאוד המצפון שלהם מתעורר. הם מבינים שאסור להם לשתוק בזמן שאנשים בעיר גוועים ברעב. הם רצים לדווח למלך, ובזכות האומץ והיושרה שלהם, העיר כולה ניצלת מרעב כבד.
כשקורה לך משהו מעולה, אל תהיה אנוכי ותשמור אותו רק לעצמך. לשתף אחרים בבשורה טובה זה הדבר הנכון והבוגר לעשות.
כשאתה מגלה פתרון לבעיה קשה או מקבל הזדמנות מעולה (כמו סיכום למבחן או טיפ שווה), אל תשמור את זה לעצמך. שיתוף של מידע טוב בונה לך שם של חבר אמיתי שאפשר לסמוך עליו.
זה כמו לגלות שיש הדלפה של שאלות למבחן או שינוי בלוח הזמנים שכולם לחוצים בגללו, ובמקום לנצל את זה רק לעצמך כדי לקבל ציון גבוה יותר, אתה משתף את כל הקבוצה כדי שכולם יצליחו יחד.
מצפון מול אינטרס: השיעור המוסרי של שולי החברה
הסיפור מתחיל במצור קשה על העיר שומרון, שגרם לרעב קיצוני. הנביא אלישע מבטיח שמחר המחירים יצנחו ויהיה שפע של אוכל, אך עוזר המלך לועג לו ולא מאמין. בינתיים, מחוץ לשער העיר, ארבעה מצורעים מנודים מקבלים החלטה נואשת: ללכת למחנה האויב הארמי. כשהם מגיעים באישון לילה, הם מגלים שהמחנה ריק לחלוטין. אלוהים גרם לארמים לשמוע קולות מלחמה מדומים, והם נמלטו בבהלה והותירו מאחור אוכל, בגדים וזהב. המצורעים חוגגים ומחביאים שלל, אך המצפון שלהם מתעורר והם מבינים ששתיקה היא פשע מוסרי. הם רצים לעיר ומדווחים על הנס. המלך חושד שמדובר במלכודת, אך שולח שליחים שמגלים שהדרך מלאה בחפצים שהושלכו בגלל המנוסה. העם שוהר אל המחנה, האוכל הופך לזול כפי שניבא אלישע, והעוזר הספקן נרמס למוות בשער העיר על ידי ההמון הרעב.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה המוסרית של הפרק. ארבעת המצורעים, המודרים והחלשים ביותר בחברה, מוצאים שפע עצום במחנה האויב הנטוש. ברגע של התעלות נפש, הם מבינים כי שתיקתם מול הרעב הכבד של אחיהם בעיר שומרון היא חטא מוסרי. ההחלטה לחלוק את הבשורה מדגישה את כוחה של הערבות ההדדית, ומראה כי דווקא השוליים החברתיים יכולים להפוך למבשרי הישועה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה מציב בפנינו מראה מוסרית מדהימה דרך הדמויות של ארבעת המצורעים. המצורעים הם האנשים הכי חלשים ומנודים בחברה של אותם ימים. הם חולים, מורחקים אל מחוץ לחומות העיר, ואף אחד לא דואג להם. כשהם עומדים בפני המוות, הם מקבלים החלטה רציונלית ונועזת: 'אין לנו מה להפסיד'. ההחלטה הזו מובילה אותם לגלות את הנס הגדול ביותר של התקופה – מחנה אויב נטוש ומלא בכל טוב.\n\nכאן מגיע המבחן האמיתי שלהם. אחרי שהם אוכלים, שותים ומחביאים כסף וזהב, הם עוצרים. הם יכלו בקלות להגיד: 'העיר הזו זרקה אותנו לרחוב, למה שנעזור להם? מגיע להם לסבול'. אבל הם בוחרים אחרת. הם מבינים שיש רגעים שבהם המוסר האנושי והערבות ההדדית מתעלים מעל כל פגיעה אישית. הם מגדירים את היום הזה כ'יום בשורה' ומרגישים שאם הם ישתקו, הם יחטאו.\n\nמצד שני, אנחנו רואים את המנהיגות של העיר. המלך מלא בחשדנות ופרנויה, חושב שהאויב טומן לו מלכודת. ועוזרו של המלך, שמייצג את הציניות והספקנות המוחלטת, לא מסוגל להאמין ששינוי לטובה יכול לקרות כל כך מהר. הספקנות הזו עולה לו בחייו. הסיפור הזה מראה לנו שדווקא האנשים שנמצאים בשוליים, אלו שאין להם מה להפסיד, הם אלו שמביאים את הישועה ואת השינוי, בעוד שהממסד תקוע בפחדים ובציניות שלו. הוא מזמין אותנו לבחון את עצמנו: האם אנחנו מסוגלים להתעלות מעל כעסים אישיים בשביל לעשות את הדבר הנכון עבור הכלל?
אם היית אחד מהמצורעים, והיית זוכר איך אנשי העיר התייחסו אליך והרחיקו אותך, האם היית רץ להציל אותם או שהיית נשאר ליהנות מהאוצר לבד?
יום בשורה בשולי החברה: הדרמה המוסרית של שומרון
הפרק מתאר את שיאו של מצור ארמי כבד על העיר שומרון, שהביא לרעב קיצוני ולייאוש מוחלט. הנביא אלישע מנבא למלך המתוסכל כי למחרת היום יתרחש מהפך כלכלי דרמטי והמזון יימכר במחירים אפסיים. שליש המלך מביע ספקנות עמוקה בנבואה, ואלישע משיב לו כי הוא יראה זאת בעיניו אך לא יזכה לאכול מכך. במקביל, ארבעה מצורעים השוהים מחוץ לשער העיר מקבלים החלטה נואשת לפנות אל מחנה האויב, מתוך הבנה שאין להם מה להפסיד. בהגיעם למחנה באישון לילה, הם מגלים שהוא נטוש לחלוטין; אלוהים השמיע לארמים קולות מלחמה עזים שגרמו להם לנוס על נפשם ולהותיר את כל רכושם מאחור. לאחר שהמצורעים משביעים את רעבונם ואוספים שלל, מצפונם מתעורר והם מחליטים לדווח על כך לעיר. המלך חושד בתחילה במארב, אך שליחים שנשלחים לבדוק מגלים כי הדרך אכן זרועה בציוד שננטש בחיפזון. המוני העם נוהרים אל המחנה הנטוש, בוזזים את השפע, והמחירים צונחים בדיוק כפי שניבא אלישע. השליש הספקן, שהופקד על שער העיר, נרמס למוות על ידי ההמון השוהר אל המזון.
פסוק זה מהווה את נקודת המפנה המוסרית של הפרק. ארבעת המצורעים, המודרים והחלשים ביותר בחברה, מוצאים שפע עצום במחנה האויב הנטוש. ברגע של התעלות נפש, הם מבינים כי שתיקתם מול הרעב הכבד של אחיהם בעיר שומרון היא חטא מוסרי. ההחלטה לחלוק את הבשורה מדגישה את כוחה של הערבות ההדדית, ומראה כי דווקא השוליים החברתיים יכולים להפוך למבשרי הישועה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ז' בספר מלכים ב מציג מבנה ספרותי מופתי המבוסס על ניגודים חריפים: בין פנים לחוץ, בין ספקנות לאמונה, ובין שפע פתאומי לרעב ממית. במוקד הפרק עומדת הדינמיקה שבין המרכז השלטוני לבין השוליים המודרים. המלך ושלישו מייצגים את הממסד המשותק מפחד ומציניות. השליש, הנשען על יד המלך, מבטא ספקנות קיצונית המגמדת את היכולת האלוהית ('הנה ה' עושה ארובות בשמים, היהיה הדבר הזה?'). תגובתו של אלישע אינה רק עונש, אלא שיעור אירוני: הספקן יראה את השפע אך לא ייהנה ממנו, עדות לכך שמי שבוחר בציניות מנתק את עצמו ממעגל החיים וההתחדשות.\n\nמנגד, הישועה אינה מגיעה מהארמון אלא מ'פתח השער' – מקומם של ארבעת המצורעים. המצורעים, המזוהים במסורת חז"ל עם גיחזי ובניו, מקבלים החלטה קיומית מתוך ייאוש צרוף ('מה אנחנו יושבים פה עד מתנו?'). הדיאלוג הפנימי שלהם מתאר אנליזה קרה של סיכויי הישרדות, אך המעבר שלהם לפעולה מוביל אותם לגלות את הנס האלוהי. הנס עצמו מתרחש במישור הפסיכולוגי – אלוהים משמיע לארמים קולות של צבא ענק, והם בורחים בגלל פחדים מדומיינים. יש כאן אירוניה דרמטית: האויב החזק בורח מפני פנטזיה, בעוד העם בשומרון גווע מפני פחד אמיתי.\n\nהתפנית המוסרית הגדולה מתרחשת כאשר המצורעים עוברים משלב של אינסטינקט הישרדותי (אכילה, שתייה וביזה) לשלב של אחריות חברתית. האמירה שלהם 'לא כן אנחנו עושים, היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים' היא רגע של התעלות מוסרית יוצאת דופן. הם, שנזרקו אל מחוץ לחברה, מרגישים מחויבות עמוקה לחיי אותה חברה שהוקיעה אותם. הם מבינים ששתיקה מול אסון של אחרים היא עוון.\n\nכאשר הבשורה מגיעה למלך, הוא מגיב בפרנויה אופיינית ומפרש את הנס כמלכודת טקטית של ארם. רק יוזמה של אחד מעבדיו לשלוח חמישה סוסים שנותרו מביאה לאימות הבשורה. בסופו של דבר, המפגש בין ההמון הרעב לשפע המובטח מתרחש בשער העיר – המקום שבו ישבו המצורעים ושבו הופקד השליש הספקן. רמיסתו של השליש בשער מדגישה את הצדק הפואטי והנבואי: מי שסירב להאמין באפשרות של ישועה נרמס תחת רגלי ההמון שנוהר לממש אותה.
- האחריות המוסרית שבשתיקהכאשר אנו נחשפים למידע, משאב או הזדמנות שיכולים להקל על סבלם או מצוקתם של אחרים (למשל, זיהוי עוול במקום העבודה, או ידיעה על פרויקט שיכול להציל קולגה מקריסה), השתיקה הופכת לשותפות פסיבית בעוול. הבנת המצורעים כי 'היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים' קוראת לנו לפעול ולשתף, גם כשהאינטרס האישי מפתה אותנו לשמור את המידע לעצמנו.
- הסכנה שבציניות ובספקנות משתקתבמצבי משבר בניהול או בחיי המשפחה, קל מאוד לאמץ עמדה צינית המבטלת כל פתרון יצירתי או תקווה לשינוי. דמותו של השליש מזכירה לנו שציניות אינה חוכמה, אלא מנגנון הגנה שעלול לנתק אותנו מהמציאות המשתנה ולמנוע מאיתנו ליהנות מפירות השינוי והצמיחה.
- מנהיגות וישועה מגיעות לעיתים מהשולייםבארגונים ובקהילות, לעיתים קרובות הרעיונות פורצי הדרך והפתרונות למשברים מגיעים דווקא מהאנשים שאינם חלק מההנהגה הרשמית – העובדים הזוטרים, החדשים או אלו שנחשבים 'חריגים'. הקשבה לקולות שבשוליים ומתן חופש פעולה ליוזמות שלהם יכולים להציל את המערכת כולה.
הפרק מעלה את הדילמה של חובת הפרט כלפי חברה שהוקיעה אותו. המצורעים נודו ונאלצו לחיות מחוץ לחומות העיר בשל מחלתם, ללא כל תמיכה מהממסד או מהתושבים. כאשר הם מוצאים את השפע, עומדת בפניהם שאלה מוסרית קשה: האם קיימת חובה מוסרית או חוזה חברתי בין הפרט לחברה, גם כאשר החברה הפרה את חובתה כלפי אותו פרט והפקירה אותו לגורלו? הפרק מציג את בחירתם לשתף כמעשה הנכון, אך אינו פותר את המתח המוסרי שביסוד מערכת היחסים החד-צדדית הזו.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהוָה כֹּה אָמַר יְהוָה כָּעֵת מָחָר סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן׃
וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל׃
וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד־מָתְנוּ׃
אִם־אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם־יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם אִם־יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם־יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ׃
וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד־קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ׃
וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת־מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר־עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת־מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת־מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ׃
וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת־אָהֳלֵיהֶם וְאֶת־סוּסֵיהֶם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר־הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל־נַפְשָׁם׃
וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד־קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ׃
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ לֹא־כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם־בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ׃
וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל־שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם־הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר־הֵמָּה׃
וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה׃
וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו אַגִּידָה־נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי־רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן־הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה [בַשָּׂדֶה] לֵאמֹר כִּי־יֵצְאוּ מִן־הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל־הָעִיר נָבֹא׃
וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ־נָא חֲמִשָּׁה מִן־הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ הִנָּם כְּכָל־ההמון [הֲמוֹן] יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ הִנָּם כְּכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה׃
וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה־אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ׃
וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד־הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל־הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בהחפזם [בְּחָפְזָם] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ׃
וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהוָה׃
וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת־הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ עַל־הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו׃
וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן׃
וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל׃
וַיְהִי־לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת׃