מלכים ב · פרק ו׳
ראייה, עיוורון ואחריות: הדרמה הפוליטית והרוחנית של אלישע
וַיֹּאמֶר אַל־תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם׃
פסוק טזהעיניים המיוחדות של אלישע
הלילה נספר על אלישע הנביא, שהיה לו לב טוב ועיניים שידעו לראות דברים נפלאים. פעם אחת, כשתלמיד שלו איבד גרזן יקר בתוך נהר הירדן העמוק, אלישע זרק ענף קטן למים, והגרזן הכבד צף למעלה כמו סירה קטנה! בהמשך, צבא גדול הקיף את העיר של אלישע בלילה. העוזר של אלישע פחד מאוד, אבל אלישע חיבק אותו ואמר: 'אל תפחד, יש איתנו יותר שומרים מאשר איתם'. אלישע התפלל, ופתאום העוזר ראה שההר סביבם מלא בסוסים ומרכבות אש זוהרות ומגינות! אלישע הוביל את החיילים המבולבלים לתוך העיר, ובמקום להילחם בהם, הוא נתן להם אוכל ושתייה ושלח אותם הביתה בשלום. גם כשהיו ימים קשים ורעבים בעיר, אלישע תמיד שמר על תקווה וידע שהעזרה בדרך.
זהו משפט מעצים שאפשר לומר לילד כשהוא מרגיש מאוים או בודד, כדי להזכיר לו שיש סביבו מעטפת של אהבה והגנה.
הסיפור של אלישע והמרכבות הנסתרות הוא הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על פחדים ועל תחושת ביטחון. לפעמים ילדים מפחדים מהחושך, משינויים או מדברים שהם מדמיינים לפני השינה. כהורים, אנחנו יכולים להשתמש בסיפור הזה כדי להסביר להם שכמו שהעוזר של אלישע לא ראה את המרכבות המגינות בהתחלה, כך גם סביבם יש תמיד מעטפת של הגנה ואהבה – ההורים, המשפחה והחברים – ששומרים עליהם גם כשהם ישנים ולא רואים אותם בעיניים. השיחה הזו יכולה לעזור לילד לפתח חוסן רגשי וללמוד לבקש עזרה כשהוא מרגיש מפוחד או בודד.
- איך לדעתך הרגיש העוזר של אלישע כשהוא ראה פתאום את מרכבות האש הזוהרות שומרות עליהם?
- למה אלישע בחר לתת לחיילים אוכל במקום להילחם בהם?
- אם היית יכול לבקש מאלישע לעשות נס קטן ומשמח בשבילך, מה היית מבקש?
הברזל שצף על המים ומרכבות האש הסודיות
דמיין שאתה עומד ליד נהר הירדן הקריר, ושומע קולות של חטיבת עצים. פתאום – פלופ! ראש גרזן כבד מברזל נופל למים העמוקים ונעלם. הבחור שאיבד אותו בוכה: 'אוי, זה גרזן שאילתי מחבר!'. אבל אז מגיע אלישע הנביא, זורק ענף קטן למים, ובאורח פלא – הברזל הכבד מתחיל לצוף כמו סירה קטנה! בהמשך הסיפור, צבא גדול מקיף את העיר של אלישע בלילה. העוזר של אלישע נבהל מאוד, אך אלישע מתפלל ואומר לו לפקוח את העיניים. פתאום, הילד רואה שההר מלא בסוסים ומרכבות אש נוצצות ששומרות עליהם! אלישע מוביל את החיילים המבולבלים לתוך העיר, ובמקום להילחם בהם, הוא מציע להם ארוחה טעימה ושולח אותם הביתה בשלום. גם כשיש זמנים קשים ורעב בעיר, אלישע תמיד מזכיר לכולם שיש תקווה.
אלישע אומר לעוזר שלו לא לפחד, כי יש איתם כוחות טובים וחזקים ששומרים עליהם, אפילו שלא רואים אותם מיד.
ברזל כבד תמיד שוקע במים, אבל בסיפור שלנו הוא צף כאילו היה נוצה קלה!
אבל מה יקרה כשהמלך הכועס יחליט לשלוח שליח מיוחד אל ביתו של אלישע? בפרק הבא נגלה!
החיישן הסודי של אלישע ומרכבות האש
הפרק מתחיל בנס מקומי קטן: קבוצת תלמידים בונה בית ליד הירדן, ואחד מהם מפיל למים גרזן מושאל. אלישע גורם לברזל לצוף ומציל אותו ממבוכה. אבל אז העלילה הופכת לדרמה צבאית. מלך ארם מנסה להציב מארבים לצבא ישראל, אך אלישע מגלה למלך ישראל את המיקומים הסודיים מראש. מלך ארם בטוח שיש לו מרגל בחדר המיטות, וכשהוא מבין שאלישע הוא המקור, הוא שולח כוח צבאי עצום להקיף את העיר דותן שבה שוכן הנביא. משרתו של אלישע מתעורר לתוך סיוט של כיתור צבאי ונכנס לפאניקה. אלישע מרגיע אותו ומבקש מאלוהים לפקוח את עיניו הרוחניות. הנער מגלה לפתע שההר מלא במרכבות אש שמגינות עליהם. אלישע מעוור את האויבים, מוביל אותם לשומרון, ושם מפתיע את כולם כשהוא מונע מהמלך להרוג אותם ובמקום זאת מארח אותם לסעודה מפוארת שיוצרת שקט זמני.
כשאתה מרגיש שכולם נגדך, הפסוק הזה מזכיר שיש לך כוחות פנימיים ותמיכה נסתרת שחזקים יותר מכל מי שמנסה להפיל אותך.
כשאתה מרגיש מוצף מלחץ חברתי או ממשימה קשה, עצור לרגע. הפחד גורם לנו לראות רק את האיומים. נסה לחפש את 'מרכבות האש' שלך – החברים הטובים, המשפחה או הכוחות הפנימיים שלך שעומדים לצידך.
זה כמו שמישהו מנסה להפיץ עליך שמועות בקבוצת הווטסאפ הכיתתית, ואתה מרגיש מותקף מכל עבר, אבל אז אתה מגלה שיש קבוצה גדולה ושקטה של חברים שבאמת מכירים אותך ותומכים בך מאחורי הקלעים.
לראות מעבר לגלוי: מלחמות קשות, ניסים בלתי צפויים ומשבר מוסרי
הפרק נפתח בסיפור אנושי פשוט בנהר הירדן, שבו אלישע עוזר לתלמיד נסער למצוא ראש גרזן מושאל שטבע במים על ידי כך שהוא גורם לברזל לצוף. מיד לאחר מכן, הסיפור עובר לזירה המדינית-ביטחונית. מלך ארם מנסה להפתיע את ישראל במארבים טקטיים, אך אלישע מסכל את תוכניותיו שוב ושוב בזכות יכולת נבואית שחודרת אפילו לחדר המשכב של מלך ארם. מלך ארם הזועם שולח כוח צבאי כבד להקיף את העיר דותן כדי לחטוף את אלישע. כשמשרתו של אלישע נתקף חרדה למראה הכוח המקיף אותם, אלישע מתפלל שעיניו ייפקחו, והנער רואה צבא שמימי של סוסים ומרכבות אש. אלישע מכה את הארמים בעיוורון זמני, מוביל אותם לבירת ישראל שומרון, ושם, במקום לחסל אותם, הוא מורה להאכיל אותם ולשלחם לשלום. אולם השקט זמני בלבד: בהמשך, בן-הדד מלך ארם מטיל מצור אכזרי על שומרון, המביא לרעב קיצוני עד כדי כך שנשים אוכלות את ילדיהן. המלך המזועזע מאשים את אלישע במשבר ונשבע לערוף את ראשו של הנביא, שיושב בביתו וממתין לבוא השליח ברוגע מוחלט.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הרוחנית בפרק ואת תמצית תפיסתו של אלישע. מול איום צבאי מוחשי ומקיף, הנביא מציע נקודת מבט אלטרנטיבית שאינה גלויה לעין הפיזית. הוא מלמד כי המציאות הרוחנית וההשגחה המלווה את האדם חזקות ורבות יותר מכל איום חומרי, ומעביר את מוקד הכוח מהפחד הפיזי אל הביטחון הפנימי והאמונה.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הפרק הזה לוקח אותנו למסע מטורף שמתחיל בבעיה הכי קטנה ויומיומית ומסתיים באסון הומניטרי ענק. בהתחלה אנחנו פוגשים את בני הנביאים – חבורה של צעירים שמנסים לבנות לעצמם מקום מגורים פשוט ליד הירדן. כשאחד מהם מאבד את ראש הגרזן שלו במים, הוא בלחץ אמיתי כי הכלי היה שאול. אלישע לא מזלזל בבעיה הקטנה הזו ועושה נס כדי לעזור לו. זה מראה לנו מנהיג שאכפת לו מהפרטים הקטנים ומצוקות היום-יום של האנשים הפשוטים. אבל אז הסיפור משנה כיוון לחלוטין והופך למותחן פוליטי וצבאי. מלך ארם מנסה לתקוף את ישראל במארבים מתוחכמים, אבל אלישע פשוט קורא את המחשבות שלו ומזהיר את מלך ישראל מראש. מלך ארם משתגע מזה, הוא בטוח שיש לו בוגד בצבא, עד שמסבירים לו שאלישע יודע אפילו מה שהוא לוחש בחדר השינה שלו. מכאן הכל מסלים: צבא שלם נשלח להקיף את העיר הקטנה שבה אלישע נמצא. כאן מגיע אחד הרגעים הכי חזקים בסיפור: המשרת הצעיר של אלישע מתעורר בבוקר, רואה את העיר מוקפת בחיילים, סוסים ורכבי מלחמה, ונכנס לפאניקה מוחלטת. הוא צועק לאלישע 'מה נעשה?'. התשובה של אלישע מדהימה: 'אל תפחד, כי אלה שאיתנו רבים יותר מאלה שאיתם'. ואז אלישע מתפלל שאלוהים יפקח את עיני הנער, ופתאום הנער רואה מציאות אחרת לגמרי – ההר מלא בסוסים ומרכבות אש שמימיות שמגינות עליהם. מה שמעניין כאן זה הניגוד בין מה שאנחנו רואים בעיניים הפיזיות לבין מה שקורה באמת. לפעמים אנחנו כל כך מרוכזים באיומים ובבעיות שאנחנו מפספסים את הכוחות והתמיכה שיש לנו. הסיפור ממשיך להפתיע: במקום להילחם בארמים, אלישע גורם להם להתבלבל בדרך (עיוורון זמני) ומוביל אותם ישר לתוך שומרון, עיר הבירה של ישראל. כשהם פוקחים את העיניים, הם מבינים שהם לכודים. מלך ישראל מתלהב ורוצה לחסל אותם מיד, אבל אלישע עוצר אותו ואומר משהו יפהפה: 'האם היית הורג שבויים שלקחת בשבי? שים לפניהם לחם ומים, תן להם לאכול ולשתות ותחזיר אותם הביתה'. הגישה הזו של חסד במקום נקמה יוצרת שקט זמני ומראה שלפעמים נדיבות חזקה יותר מכל נשק. אבל החיים לא תמיד נשארים פשוטים. בחלק האחרון של הפרק, המצור חוזר והפעם הוא אכזרי במיוחד. הרעב בשומרון מגיע לשיאים מטורפים ומזעזעים, עד כדי כך שנשים עושות הסכמים נוראיים כדי לשרוד. כשהמלך שומע על כך, הוא נשבר לחלוטין, קורע את בגדיו ומאשים את אלישע ואת אלוהים בכל הצרות. הוא שולח מתנקש להרוג את אלישע. הפרק מסתיים במתח עצום, כשאלישע יושב בביתו ברוגע עם הזקנים, מודע לחלוטין למה שעומד לקרות ומחכה לשליח. זה משאיר אותנו עם שאלה קשה על איך מתמודדים עם משברים קיצוניים ואיפה נמצאת התקווה ברגעים הכי חשוכים של החיים.
אם היית במקומו של מלך ישראל, האם היית מקשיב לאלישע ומאכיל את החיילים שניסו להרוג אותך, או שהיית מנצל את ההזדמנות כדי לחסל אותם?
ראייה, עיוורון ואחריות: הדרמה הפוליטית והרוחנית של אלישע
מלכים ב' פרק ו' מציג רצף של אירועים דרמטיים המדגישים את כוחו של אלישע הנביא אל מול חולשת ההנהגה הפוליטית והצבאית. הפרק נפתח בנס מקומי שבו אלישע גורם לראש גרזן מברזל לצוף בנהר הירדן עבור אחד מבני הנביאים. מיד לאחר מכן, המיקוד עובר לעימות צבאי בין ממלכת ארם לממלכת ישראל. אלישע מסכל שוב ושוב את מארבי הארמים באמצעות מידע נבואי שהוא מעביר למלך ישראל. בתגובה, מלך ארם שולח כוח צבאי כבד לכתר את אלישע בעיר דותן. כאשר משרתו של אלישע נתקף חרדה, אלישע מתפלל ואלוהים פוקח את עיני הנער לראות סוסים ומרכבות אש שמימיות המקיפות אותם. אלישע מכה את הארמים בסנוורים, מוביל אותם לתוך שומרון, ושם פוקח את עיניהם מחדש. הוא מונע ממלך ישראל להרוג אותם, ומורה להאכילם ולשלחם לביתם, מה שמביא להפסקת פשיטות הארמים לזמן מה. אולם, השקט מופר כאשר בן-הדד מלך ארם מטיל מצור כבד על שומרון. המצור גורם לרעב קיצוני ומחריד, המגיע לשיאו בסיפורן של שתי נשים שבישלו ואכלו את בנה של אחת מהן. מלך ישראל, מזועזע וכואב, קורע את בגדיו ומאשים את אלישע באסון, תוך שהוא נשבע להורתו.
הפסוק מבטא את נקודת המפנה הרוחנית בפרק ואת תמצית תפיסתו של אלישע. מול איום צבאי מוחשי ומקיף, הנביא מציע נקודת מבט אלטרנטיבית שאינה גלויה לעין הפיזית. הוא מלמד כי המציאות הרוחנית וההשגחה המלווה את האדם חזקות ורבות יותר מכל איום חומרי, ומעביר את מוקד הכוח מהפחד הפיזי אל הביטחון הפנימי והאמונה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק מציג מבנה ספרותי מתוחכם הנע בין קטבים של ראייה ועיוורון, חמלה ואכזריות, ונס מול מציאות ריאליסטית קשה. בחלקו הראשון של הפרק, מוטיב הראייה שולט: אלישע רואה את הנסתר (תוכניות מלך ארם), עיני הנער נפקחות לראות את המציאות המטפיזית (מרכבות האש), וצבא ארם מוכה בעיוורון זמני (סנוורים). העיוורון הפיזי והרוחני של הארמים מאפשר לאלישע להוביל אותם לשומרון, שם מתרחש מהלך של אירוניה דרמטית: האויב מוצא את עצמו שבוי בלב בירת האויב. כאן מציג אלישע תפיסה מוסרית מתקדמת של חמלה ודיפלומטיה – הוא אוסר על המלך להכות את השבויים ('האשר שבית בחרבך ובקשתך אתה מכה?'), ומציע במקום זאת אירוח נדיב. מהלך זה מפרק את המתח הצבאי ומביא לרגיעה זמנית. אולם, חלקו השני של הפרק מציג ניגוד חריף ומזעזע. החמלה שהופגנה כלפי האויב מתחלפת באכזריות קיומית נוראה בתוך החברה הישראלית עצמה, תחת עול המצור הארמי החדש על שומרון. תיאור הרעב הקיצוני, שבו ראש חמור ודביונים נמכרים במחירים מופקעים, מגיע לשיא מוסרי מזעזע בפרשיית שתי האמהות האוכלות את ילדיהן. אירוע זה מהווה הד מובהק לקללות שבספר דברים, ומסמל את התפרקות התא המשפחתי והחברתי הבסיסי ביותר. המלך, העובר על החומה, נתקל בזעקת האישה ומגיב תחילה בייאוש קיומי ('אל יושעך ה''), אך למשמע הפרטים הוא קורע את בגדיו ומגלה לעם את השק שהוא לובש מתחת לבגדיו – ראייה של כאב פנימי מול מציאות חיצונית קשה. חשיפת השק מסמלת את האבל הפנימי שלו, אך במקום לקחת אחריות מנהיגותית או להוביל לתשובה, הוא מתעל את זעמו ואת חוסר האונים שלו כלפי אלישע הנביא, המייצג את אלוהים. המלך רואה באלישע את האחראי הבלעדי למצב (אולי משום שאלישע מנע את השמדת הארמים בעבר, או משום שהוא נתפס כמי שיכול להביא את הישועה ואינו עושה זאת). המתח בין המנהיגות הפוליטית המתוסכלת והמיואשת לבין ההנהגה הרוחנית השלווה והיודעת-כל (אלישע היושב עם הזקנים ומנבא את בוא השליח) מגיע לשיאו בסוף הפרק, ומכין את הקרקע לפתרון הניסי בפרק הבא. מבחינה ספרותית, המעבר החד בין הנסים הקטנים והאינטימיים (הגרזן הצף) לבין הטרגדיות הלאומיות הגדולות (המצור והרעב) משקף את המורכבות של דמות הנביא במקרא. אלישע אינו רק עושה נסים פרטיים; הוא שחקן מפתח בזירה הגיאופוליטית. עם זאת, כוחו מוגבל או מושהה ברגעים של גזירה אלוהית קשה, מה שמעצים את המתח התיאולוגי בפרק. האם הנסים נועדו רק להוכיח את קיומו של אלוהים, או שהם כלי לתיקון עולם ממשי? השאלה נותרת פתוחה ומזמינה את הקורא לחשוב על היחס בין התערבות אלוהית לבחירה ואחריות אנושית. בנוסף, הפרק מעמיד זה מול זה שני סוגי מנהיגות: מנהיגות פוליטית-צבאית המיוצגת על ידי מלך ישראל, הפועלת מתוך לחץ, פחד ואינטרסים קצרי טווח, ומנהיגות רוחנית המיוצגת על ידי אלישע, הפועלת מתוך ראייה היסטורית ומוסרית רחבה. בעוד המלך מגיב לאיומים בצורה אימפולסיבית (רצון להרוג את השבויים, שבועה להרוג את אלישע), אלישע מציע אלטרנטיבה של קור רוח, חסד ותכנון מראש. הניגוד הזה מדגיש את הביקורת המקראית על המלוכה ומציב את הנביא כמצפן המוסרי והמעשי של העם בעתות משבר קיצוניות.
- הבחנה בין איומים מדומים למציאות עמוקהבסביבה עסקית או אישית תחרותית, קל ליפול למצב של חרדה קיומית מפני מהלכי המתחרים או שינויים בשוק. הלקח של אלישע למשרתו מזכיר לנו לפתח 'ראייה שנייה' – להעריך את המשאבים הפנימיים, את הידע, את מערכות היחסים ואת החוסן הארגוני שלנו, שלעיתים קרובות עולים בחשיבותם על האיומים החיצוניים המיידיים.
- הכוח של דה-אסקלציה ונדיבותבמצבי קונפליקט בין-אישיים או מקצועיים חריפים, הנטייה הטבעית היא להגיב בעוצמה שווה או גדולה יותר (להכות את האויב). החלטתו של אלישע להאכיל את השבויים מלמדת שדווקא צעד של נדיבות ואירוח יכול לפרק את המוטיבציה של הצד השני להילחם, ולייצר פתרון ארוך טווח ששום כוח כפייתי לא היה משיג.
- הסכנה שבהשלכת אשמה בעת משברכאשר פרויקט נכשל או כאשר משפחה חווה משבר כלכלי, קל מאוד למנהיגים או לבני זוג לחפש שעיר לעזאזל ולהאשים אותו במצב (כמו המלך המאשים את אלישע). מנהיגות אמיתית דורשת לעצור את זעם ההאשמה, להכיר בכאב (קריעת הבגדים), אך לתעל את האנרגיה לחיפוש פתרונות מעשיים במקום לחיסול חשבונות.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית והתיאולוגית של גבולות הסבל האנושי אל מול השתיקה האלוהית. מדוע אלוהים, המסוגל לחולל ניסים מרהיבים כמו הטרנספורמציה של גרזן צף או פקיחת עיניים למרכבות אש, מאפשר לחברה שלמה להגיע לשפל מדרגה כה נורא של אכילת ילדים לפני שהוא מתערב? השאלה של המלך 'מה אוחיל לה' עוד' מבטאת את קצה גבול היכולת של האמונה האנושית להחזיק מעמד מול סבל בלתי נתפס.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיֹּאמְרוּ בְנֵי־הַנְּבִיאִים אֶל־אֱלִישָׁע הִנֵּה־נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ׃
נֵלְכָה־נָּא עַד־הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת וְנַעֲשֶׂה־לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם וַיֹּאמֶר לֵכוּ׃
וַיֹּאמֶר הָאֶחָד הוֹאֶל נָא וְלֵךְ אֶת־עֲבָדֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֵלֵךְ׃
וַיֵּלֶךְ אִתָּם וַיָּבֹאוּ הַיַּרְדֵּנָה וַיִּגְזְרוּ הָעֵצִים׃
וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת־הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל־הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל׃
וַיֹּאמֶר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת־הַמָּקוֹם וַיִּקְצָב־עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ־שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל׃
וַיֹּאמֶר הָרֶם לָךְ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ׃
וּמֶלֶךְ אֲרָם הָיָה נִלְחָם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּוָּעַץ אֶל־עֲבָדָיו לֵאמֹר אֶל־מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמֹנִי תַּחֲנֹתִי׃
וַיִּשְׁלַח אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִשָּׁמֶר מֵעֲבֹר הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי־שָׁם אֲרָם נְחִתִּים׃
וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר־לוֹ אִישׁ־הָאֱלֹהִים והזהירה [וְהִזְהִירוֹ] וְנִשְׁמַר שָׁם לֹא אַחַת וְלֹא שְׁתָּיִם׃
וַיִּסָּעֵר לֵב מֶלֶךְ־אֲרָם עַל־הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּקְרָא אֶל־עֲבָדָיו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הֲלוֹא תַּגִּידוּ לִי מִי מִשֶּׁלָּנוּ אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל׃
וַיֹּאמֶר אַחַד מֵעֲבָדָיו לוֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי־אֱלִישָׁע הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּיִשְׂרָאֵל יַגִּיד לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר בַּחֲדַר מִשְׁכָּבֶךָ׃
וַיֹּאמֶר לְכוּ וּרְאוּ אֵיכֹה הוּא וְאֶשְׁלַח וְאֶקָּחֵהוּ וַיֻּגַּד־לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה בְדֹתָן׃
וַיִּשְׁלַח־שָׁמָּה סוּסִים וְרֶכֶב וְחַיִל כָּבֵד וַיָּבֹאוּ לַיְלָה וַיַּקִּפוּ עַל־הָעִיר׃
וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם וַיֵּצֵא וְהִנֵּה־חַיִל סוֹבֵב אֶת־הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה׃
וַיֹּאמֶר אַל־תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם׃
וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר יְהוָה פְּקַח־נָא אֶת־עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח יְהוָה אֶת־עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע׃
וַיֵּרְדוּ אֵלָיו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל־יְהוָה וַיֹּאמַר הַךְ־נָא אֶת־הַגּוֹי־הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֱלִישָׁע לֹא זֶה הַדֶּרֶךְ וְלֹא זֹה הָעִיר לְכוּ אַחֲרַי וְאוֹלִיכָה אֶתְכֶם אֶל־הָאִישׁ אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁוּן וַיֹּלֶךְ אוֹתָם שֹׁמְרוֹנָה׃
וַיְהִי כְּבֹאָם שֹׁמְרוֹן וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְהוָה פְּקַח אֶת־עֵינֵי־אֵלֶּה וְיִרְאוּ וַיִּפְקַח יְהוָה אֶת־עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה בְּתוֹךְ שֹׁמְרוֹן׃
וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֶל־אֱלִישָׁע כִּרְאֹתוֹ אוֹתָם הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי׃
וַיֹּאמֶר לֹא תַכֶּה הַאֲשֶׁר שָׁבִיתָ בְּחַרְבְּךָ וּבְקַשְׁתְּךָ אַתָּה מַכֶּה שִׂים לֶחֶם וָמַיִם לִפְנֵיהֶם וְיֹאכְלוּ וְיִשְׁתּוּ וְיֵלְכוּ אֶל־אֲדֹנֵיהֶם׃
וַיִּכְרֶה לָהֶם כֵּרָה גְדוֹלָה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל־אֲדֹנֵיהֶם וְלֹא־יָסְפוּ עוֹד גְּדוּדֵי אֲרָם לָבוֹא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל׃
וַיְהִי אַחֲרֵי־כֵן וַיִּקְבֹּץ בֶּן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם אֶת־כָּל־מַחֲנֵהוּ וַיַּעַל וַיָּצַר עַל־שֹׁמְרוֹן׃
וַיְהִי רָעָב גָּדוֹל בְּשֹׁמְרוֹן וְהִנֵּה צָרִים עָלֶיהָ עַד הֱיוֹת רֹאשׁ־חֲמוֹר בִּשְׁמֹנִים כֶּסֶף וְרֹבַע הַקַּב חרייונים [דִּבְיוֹנִים] בַּחֲמִשָּׁה־כָסֶף׃
וַיְהִי מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עֹבֵר עַל־הַחֹמָה וְאִשָּׁה צָעֲקָה אֵלָיו לֵאמֹר הוֹשִׁיעָה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
וַיֹּאמֶר אַל־יוֹשִׁעֵךְ יְהוָה מֵאַיִן אוֹשִׁיעֵךְ הֲמִן־הַגֹּרֶן אוֹ מִן־הַיָּקֶב׃
וַיֹּאמֶר־לָהּ הַמֶּלֶךְ מַה־לָּךְ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַזֹּאת אָמְרָה אֵלַי תְּנִי אֶת־בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ הַיּוֹם וְאֶת־בְּנִי נֹאכַל מָחָר׃
וַנְּבַשֵּׁל אֶת־בְּנִי וַנֹּאכְלֵהוּ וָאֹמַר אֵלֶיהָ בַּיּוֹם הָאַחֵר תְּנִי אֶת־בְּנֵךְ וְנֹאכְלֶנּוּ וַתַּחְבִּא אֶת־בְּנָהּ׃
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דִּבְרֵי הָאִשָּׁה וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וְהוּא עֹבֵר עַל־הַחֹמָה וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַּׂק עַל־בְּשָׂרוֹ מִבָּיִת׃
וַיֹּאמֶר כֹּה־יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף אִם־יַעֲמֹד רֹאשׁ אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט עָלָיו הַיּוֹם׃
וֶאֱלִישָׁע יֹשֵׁב בְּבֵיתוֹ וְהַזְּקֵנִים יֹשְׁבִים אִתּוֹ וַיִּשְׁלַח אִישׁ מִלְּפָנָיו בְּטֶרֶם יָבֹא הַמַּלְאָךְ אֵלָיו וְהוּא אָמַר אֶל־הַזְּקֵנִים הַרְּאִיתֶם כִּי־שָׁלַח בֶּן־הַמְרַצֵּחַ הַזֶּה לְהָסִיר אֶת־רֹאשִׁי רְאוּ כְּבֹא הַמַּלְאָךְ סִגְרוּ הַדֶּלֶת וּלְחַצְתֶּם אֹתוֹ בַּדֶּלֶת הֲלוֹא קוֹל רַגְלֵי אֲדֹנָיו אַחֲרָיו׃
עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה הַמַּלְאָךְ יֹרֵד אֵלָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה־זֹאת הָרָעָה מֵאֵת יְהוָה מָה־אוֹחִיל לַיהוָה עוֹד׃