מלכים ב · פרק י״ח
המצור על התודעה: רפורמה, מרד ולוחמה פסיכולוגית
בַּיהוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו׃
פסוק ההשקט המנצח של ירושלים
הלילה נספר על מלך מיוחד במינו שחי בירושלים, ושמו חזקיהו. חזקיהו היה מלך טוב לב שהאמין באלוהים בכל ליבו ועזר לכל העם לעשות מעשים טובים. יום אחד, הגיע צבא גדול וחזק מאוד ועמד מחוץ לחומות העיר. מפקד הצבא של האויב ניסה להפחיד את האנשים שעמדו על החומה, וצעק אליהם בקול רם ומפחיד כדי שיכנעו. אבל המלך חזקיהו נתן לעם עצה חכמה מאוד: 'אל תענו לו אף מילה. שמרו על השקט'. ואכן, כל האנשים על החומה עמדו יחד, החזיקו ידיים ושתקו בשקט מוחלט. הם לא נתנו למילים המפחידות להיכנס להם ללב, כי הם ידעו שהשקט והאמונה שלהם חזקים יותר מכל צעקה.
הפסוק מלמד אותנו על כוחו של ביטחון פנימי עמוק, שמאפשר לנו לעמוד יציבים גם מול סערות גדולות בחיים.
הסיפור מדגיש את הערך של איפוק ושליטה עצמית מול איומים או מילים פוגעות. הורה יכול להשתמש בסיפור כדי להסביר לילד שמילים קשות של אחרים לא חייבות להגדיר אותנו או להפחיד אותנו. השתיקה המשותפת של העם מראה שלפעמים, הדרך הכי חזקה להתמודד עם מציק או עם מצב מלחיץ היא לא להחזיר בצעקות, אלא לשמור על קור רוח ולבקש עזרה מהאנשים שאנחנו סומכים עליהם.
- למה לדעתך ביקש המלך חזקיהו מהעם לא לענות למפקד המפחיד?
- האם קרה לך פעם שמישהו אמר משהו לא נעים, והחלטת פשוט לא לענות לו? איך הרגשת?
- איך לדעתך הרגישו האנשים על החומה כשהם החזיקו מעמד יחד בשקט?
המלך חזקיהו והחומה השותקת
דמיינו שאתם עומדים על חומה גבוהה של עיר עתיקה ויפה – ירושלים. למטה עומד צבא ענק וחזק של אימפריית אשור הרחוקה. המלך שלכם הוא חזקיהו, מלך טוב שהחליט להרוס את כל הפסלים ולהאמין רק באלוהים. פתאום, מפקד מהצבא של האויב, שקוראים לו רַבְשָׁקֵה, מתחיל לצעוק אליכם בשפה שלכם! הוא מנסה להפחיד אתכם ולומר שאף אחד לא יציל אתכם, אפילו לא אלוהים. העם על החומה מקשיב בשקט מוחלט, כי המלך חזקיהו ביקש לא לענות לו ולא להיגרר לריב. הלב של כולם פועם חזק-חזק מרוב פחד ומתח. מה יעשה המלך חזקיהו עכשיו, כשהאויב ממש בשער?
המלך חזקיהו האמין בלב שלם באלוהים, וידע שתמיד יש מי ששומר עליו ועל העם שלו.
המלך חזקיהו שבר אפילו את נחש הנחושת המפורסם שעשה משה במדבר, כי הוא ראה שאנשים התחילו להתפלל לנחש עצמו במקום לאלוהים!
האם השקט של העם ינצח את הצעקות של האויב? בפרק הבא נגלה מה יעשה חזקיהו המודאג!
מלחמת המילים: חזקיהו מול אימפריית אשור
חזקיהו עולה לשלטון ביהודה ומחליט לעשות מהפכה דתית: הוא מסיר את הבמות והפסלים ומחזק את האמונה באלוהים. במקביל, הוא מורד במעצמת העל של אותם ימים – אשור. האשורים, שרק לא מזמן החריבו את ממלכת ישראל השכנה והגלו את תושביה, לא נשארים חייבים. המלך האשורי סנחריב כובש את ערי יהודה ומגיע עד לחומות ירושלים. במקום להילחם מיד, הוא שולח את רבשקה, שר הצבא שלו, שמנהל לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת. רבשקה עומד מול חומות ירושלים ונואם בעברית כדי שכל התושבים יבינו. הוא לועג לביטחון של חזקיהו, מזלזל בכוחו של אלוהים, ומציע לעם להיכנע ולעבור לארץ אחרת. העם שומר על שתיקה מתוחה לפי הוראת המלך.
חזקיהו מראה לנו מה זה לעמוד מאחורי האמונות שלך ולא לוותר, גם כשכולם מסביב לוחצים עליך להשתנות.
כשמישהו מנסה להפחיד או להקטין אתכם מול כולם, התגובה הכי חזקה היא לפעמים פשוט לא להגיב באותו רגע. שתיקה מונעת מהצד השני את הסיפוק של הניצחון ומאפשרת לכם לחשוב בהיגיון.
הנאום של רבשקה הוא כמו 'טרול' ברשתות החברתיות שכותב תגובות פוגעניות ומפיץ שמועות כדי לגרום לכם להרגיש חלשים וחסרי אונים מול כולם.
לוחמה פסיכולוגית בשערי ירושלים
חזקיהו בן ה-25 עולה לכס המלוכה ביהודה ומתחיל ברפורמה רוחנית מקיפה לטיהור הפולחן. הוא מעז למרוד באימפריה האשורית האכזרית, שבאותה עת מחריבה את ממלכת ישראל השכנה ומגלה את עשרת השבטים. בתגובה למרד, סנחריב מלך אשור פולש ליהודה וכובש את עריה הבצורות. חזקיהו מנסה לפייס אותו בכסף וזהב ואף מקצץ את דלתות ההיכל, אך האשורים לא מסתפקים בכך ושולחים צבא ענק לירושלים. נציג אשור, רבשקה, נושא נאום תעמולה מתוחכם בעברית מול חומות העיר. הוא מנסה לשבור את רוחם של התושבים, לועג לבריתות שלהם ומציג את אלוהיהם כחסר אונים. שרי המלך מתחננים שידבר בארמית כדי שהעם לא יבין, אך הוא מסרב וממשיך לצעוק איומים ופיתויים. העם מחריש בהוראת המלך, והשרים חוזרים לחזקיהו קרועי בגדים.
הפסוק מגדיר את דמותו הייחודית של חזקיהו מלך יהודה דרך מידת הביטחון שלו באלוהים. בניגוד למלכים אחרים שהסתמכו על בריתות פוליטיות או על פולחן מבוזר בבמות, חזקיהו ריכז את הפולחן בירושלים והשליך את יהבו על האל בלבד. ביטחון זה יעמוד למבחן דרמטי מול האיום האשורי הממשמש ובא.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה לוקח אותנו אל אחד מרגעי השיא המתוחים ביותר בהיסטוריה של יהודה. חזקיהו מתחיל את דרכו כמנהיג אמיץ ויוצא דופן שמנקה את הארץ מעבודה זרה, כולל צעדים נועזים כמו השמדת נחש הנחושת ההיסטורי של משה, שהפך למוקד פולחן פסול. הוא מורד באשור, אבל המציאות מכה בו בעוצמה. כשהצבא האשורי כובש את ערי יהודה, חזקיהו נאלץ לשלם מס כבד, ואפילו לקלף את הזהב מדלתות המקדש שהוא עצמו טיפח. זהו רגע של שבר שמראה כמה קשה המעבר בין אידיאלים גבוהים למציאות פוליטית כואבת. השיא של הפרק הוא המפגש בין שרי חזקיהו לבין רבשקה, השגריר האשורי. רבשקה הוא אשף של לוחמה פסיכולוגית. הוא לא משתמש בחרבות, אלא במילים חדות כמו סכינים. הוא לועג להסתמכות של יהודה על מצרים ('משענת הקנה הרצוץ') ומנצל את הרפורמה הדתית של חזקיהו כדי לבלבל את העם, בטענה שחזקיהו פגע באלוהים כשביטל את הבמות. הדרמה מגיעה לשיאה כשהשרים של חזקיהו מבקשים מרבשקה לדבר בארמית – השפה הדיפלומטית של אז – כדי שההמון על החומה לא יבין ויכנס לפאניקה. רבשקה מבין מיד את נקודת התורפה ומגביר את הקול בעברית, תוך שהוא מציג תמונה מפתה של כניעה מרצון לעומת מוות נורא ברעב. השתיקה של העם על החומה היא לא חולשה, אלא משמעת עצמית מדהימה בהוראת המלך, שמסרב להיגרר למשחק של האויב.
אם היית עומד על החומה ושומע את רבשקה מבטיח לך חיים טובים ושקטים בארץ אחרת במקום רעב ומלחמה בירושלים, היית מאמין לו או נשאר נאמן למלך חזקיהו?
המצור על התודעה: רפורמה, מרד ולוחמה פסיכולוגית
הפרק פותח בעלייתו לשלטון של חזקיהו בן אחז מלך יהודה, המוצג כאחד המלכים הצדיקים והנועזים ביותר בתולדות הממלכה. חזקיהו מוביל רפורמה דתית חסרת תקדים: הוא מרכז את הפולחן בירושלים, מחריב את הבמות והמצבות, ואף מכתת את נחש הנחושת המקודש מימי משה. במקביל, הוא מורד במעצמת העל האשורית, שבאותם ימים מחריבה את ממלכת ישראל השכנה ומגלה את תושביה. בתגובה למרד, סנחריב מלך אשור פולש ליהודה וכובש את עריה הבצורות. חזקיהו מנסה למנוע את החורבן באמצעות תשלום מס כבד, הכולל קילוף זהב מדלתות המקדש, אך האשורים אינם מסתפקים בכך ושולחים צבא אדיר לירושלים. שליח אשור, רבשקה, נושא נאום תעמולה מתוחכם בעברית מול חומות העיר, במטרה לערער את ביטחון העם במלכם ובאלוהיהם. השרים המבוהלים מבקשים ממנו לדבר בארמית, אך הוא מסרב ומעצים את איומיו. העם מחריש כצו המלך, והשרים שבים אל חזקיהו קרועי בגדים.
הפסוק מגדיר את דמותו הייחודית של חזקיהו מלך יהודה דרך מידת הביטחון שלו באלוהים. בניגוד למלכים אחרים שהסתמכו על בריתות פוליטיות או על פולחן מבוזר בבמות, חזקיהו ריכז את הפולחן בירושלים והשליך את יהבו על האל בלבד. ביטחון זה יעמוד למבחן דרמטי מול האיום האשורי הממשמש ובא.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק יח בספר מלכים ב מציג את אחד המפגשים הדרמטיים ביותר בין אמונה דתית לריאליזם פוליטי, ובין כוח צבאי ברוטאלי לתעמולה מתוחכמת. חזקיהו מלך יהודה מתואר כמנהיג יוצא דופן שאינו חושש לשבור מוסכמות היסטוריות – כפי שבא לידי ביטוי בהשמדת נחש הנחושת, חפץ קדוש מימי משה שהפך למוקד פולחן אלילי. צעד זה, לצד ביטול הבמות ברחבי הארץ, נועד לאחד את העם סביב המקדש בירושלים ולחזק את הזהות הלאומית-דתית.
אולם, האידיאליזם של חזקיהו נתקל בקיר הברזל של האימפריה האשורית. הפרק מעמיד בניגוד חריף את חורבן ממלכת ישראל וגלות שומרון, המיוחסים לחטאי העם, אל מול עמידתה של יהודה. אך גם יהודה אינה חסינה: מסע סנחריב מותיר את חזקיהו פגיע, והוא נאלץ להשפיל את עצמו ולשלם כופר עצום המרוקן את אוצרות המקדש. קילוף דלתות ההיכל מסמל את הפער הכואב בין שאיפות רוחניות נשגבות לבין אילוצי ההישרדות הפוליטית.
שיאו של הפרק הוא נאומו של רבשקה, יצירת מופת של לוחמה פסיכולוגית מקראית. רבשקה אינו מציג רק איום צבאי, אלא תיאולוגיה אלטרנטיבית מתוחכמת. הוא מפרק את מקורות הביטחון של יהודה אחד אחד: הוא לועג להסתמכות על מצרים ('משענת הקנה הרצוץ'), ומציג את הרפורמה של חזקיהו כפגיעה באל עצמו (בטענה שאלוהים כועס על הסרת במותיו). הוא אף טוען כי אלוהים עצמו שלח אותו להחריב את הארץ. השימוש של רבשקה בשפה העברית ('יהודית') מול העם היושב על החומה הוא מהלך מכוון לעקיפת הדרג המדיני ופנייה ישירה להמון כדי לעורר דמורליזציה ומרד פנימי. דרישת השרים שידבר בארמית חושפת את פחדם, ורבשקה מנצל זאת כדי להקצין את התיאורים הגרפיים של הרעב הצפוי במצור. שתיקתו המוחלטת של העם, 'כי מצוות המלך היא', מהווה את קו ההגנה התודעתי הראשון של ירושלים – סירוב לשתף פעולה עם נרטיב האויב.
- זיהוי ונטרול של מניפולציות תודעתיותבעולם המודרני, אנו מוצפים במידע, פייק ניוז וקמפיינים שיווקיים או פוליטיים שמטרתם לעורר בנו פחד או חוסר ביטחון כדי שנפעל בדרך מסוימת. נאומו של רבשקה מלמד אותנו לזהות מתי מישהו משתמש בחצי-אמיתות ובפחדים העמוקים ביותר שלנו נגדנו. הצעד הראשון להתמודדות הוא עצירה, הימנעות מתגובה אימפולסיבית (כמו שתיקת העם על החומה), וניתוח קר של העובדות.
- האיזון המורכב בין אידיאלים להתפשרות פרגמטיתחזקיהו נאלץ לקלף את זהב המקדש כדי להציל את עמו. מנהיגות, או ניהול חיים אישיים, דורשים לעיתים קרובות קבלת החלטות כואבות שבהן אנו נאלצים לוותר על ערך מסוים או על סמל יקר כדי להגן על המהות עצמה (חיי אדם, שלמות המשפחה או הישרדות העסק). פשרות טקטיות אינן בהכרח בגידה בדרך, אלא לעיתים כלי הכרחי לשמירה על האסטרטגיה לטווח ארוך.
- כוחה של משמעת קבוצתית בעת משברהשתיקה המוחלטת של תושבי ירושלים מול קריאותיו המפתות והמפחידות של רבשקה מנעה פאניקה המונית שהייתה ממוטטת את העיר מבפנים. בארגונים, בצוותי עבודה או במשפחות, בעת משבר קשה, היכולת של כולם לשמור על שורה אחת, להימנע מהאשמות הדדיות ולפעול לפי אסטרטגיה מוסכמת היא המפתח להישרדות ולמניעת קריסה פנימית.
האם ביטחון דתי מוחלט באל יכול לדור בכפיפה אחת עם ריאליזם פוליטי, או שמא המאמין נדון תמיד לקרוע את בגדיו בין הבטחת הגאולה לבין המציאות האכזרית של יחסי הכוחות הבינלאומיים?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן־אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
בֶּן־עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ אֲבִי בַּת־זְכַרְיָה׃
וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה דָּוִד אָבִיו׃
הוּא הֵסִיר אֶת־הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת־הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת־הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד־הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא־לוֹ נְחֻשְׁתָּן׃
בַּיהוָה אֱלֹהֵי־יִשְׂרָאֵל בָּטָח וְאַחֲרָיו לֹא־הָיָה כָמֹהוּ בְּכֹל מַלְכֵי יְהוּדָה וַאֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו׃
וַיִּדְבַּק בַּיהוָה לֹא־סָר מֵאַחֲרָיו וַיִּשְׁמֹר מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה אֶת־מֹשֶׁה׃
וְהָיָה יְהוָה עִמּוֹ בְּכֹל אֲשֶׁר־יֵצֵא יַשְׂכִּיל וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ־אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ׃
הוּא־הִכָּה אֶת־פְּלִשְׁתִּים עַד־עַזָּה וְאֶת־גְּבוּלֶיהָ מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד־עִיר מִבְצָר׃
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ הִיא הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית לְהוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל־שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ׃
וַיִּלְכְּדֻהָ מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים בִּשְׁנַת־שֵׁשׁ לְחִזְקִיָּה הִיא שְׁנַת־תֵּשַׁע לְהוֹשֵׁעַ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל נִלְכְּדָה שֹׁמְרוֹן׃
וַיֶּגֶל מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּנְחֵם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי׃
עַל אֲשֶׁר לֹא־שָׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ אֶת־בְּרִיתוֹ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וְלֹא שָׁמְעוּ וְלֹא עָשׂוּ׃
וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל כָּל־עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת וַיִּתְפְּשֵׂם׃
וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה אֶל־מֶלֶךְ־אַשּׁוּר לָכִישָׁה לֵאמֹר חָטָאתִי שׁוּב מֵעָלַי אֵת אֲשֶׁר־תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ־אַשּׁוּר עַל־חִזְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר־כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב׃
וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית־יְהוָה וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ׃
בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת־דַּלְתוֹת הֵיכַל יְהוָה וְאֶת־הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־תַּרְתָּן וְאֶת־רַב־סָרִיס וְאֶת־רַב־שָׁקֵה מִן־לָכִישׁ אֶל־הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד יְרוּשָׁלִָם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲלוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כוֹבֵס׃
וַיִּקְרְאוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל־הַבָּיִת וְשֶׁבְנָה הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב־שָׁקֵה אִמְרוּ־נָא אֶל־חִזְקִיָּהוּ כֹּה־אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ׃
אָמַרְתָּ אַךְ־דְּבַר־שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל־מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי׃
עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל־מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם לְכָל־הַבֹּטְחִים עָלָיו׃
וְכִי־תֹאמְרוּן אֵלַי אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלוֹא־הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת־בָּמֹתָיו וְאֶת־מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ בִּירוּשָׁלִָם׃
וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא אֶת־אֲדֹנִי אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם־תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם׃
וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְּטַנִּים וַתִּבְטַח לְךָ עַל־מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים׃
עַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יְהוָה עָלִיתִי עַל־הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַשְׁחִתוֹ יְהוָה אָמַר אֵלַי עֲלֵה עַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ׃
וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּהוּ וְשֶׁבְנָה וְיוֹאָח אֶל־רַב־שָׁקֵה דַּבֶּר־נָא אֶל־עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים אֲנָחְנוּ וְאַל־תְּדַבֵּר עִמָּנוּ יְהוּדִית בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל־הַחֹמָה׃
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב־שָׁקֵה הַעַל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל־הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל־הַחֹמָה לֶאֱכֹל אֶת חריהם [צוֹאָתָם] וְלִשְׁתּוֹת אֶת־שיניהם [מימֵי] [רַגְלֵיהֶם] עִמָּכֶם׃
וַיַּעֲמֹד רַב־שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקוֹל־גָּדוֹל יְהוּדִית וַיְדַבֵּר וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ דְּבַר־הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל־יַשִּׁיא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ כִּי־לֹא יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ׃
וְאַל־יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְהוָה לֵאמֹר הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יְהוָה וְלֹא תִנָּתֵן אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ כִּי כֹה אָמַר מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ־אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ־גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי־בוֹרוֹ׃
עַד־בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל־אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים אֶרֶץ זֵית יִצְהָר וּדְבַשׁ וִחְיוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְאַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־חִזְקִיָּהוּ כִּי־יַסִּית אֶתְכֶם לֵאמֹר יְהוָה יַצִּילֵנוּ׃
הַהַצֵּל הִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת־אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוַיִם הֵנַע וְעִוָּה כִּי־הִצִּילוּ אֶת־שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי׃
מִי בְּכָל־אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר־הִצִּילוּ אֶת־אַרְצָם מִיָּדִי כִּי־יַצִּיל יְהוָה אֶת־יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי׃
וְהֶחֱרִישׁוּ הָעָם וְלֹא־עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי־מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ׃
וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן־חִלְקִיָּה אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן־אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל־חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַב־שָׁקֵה׃