מלכים ב · פרק י״ז
קץ ממלכת שומרון: אנטומיה של חורבן
וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל־נְבִיאֵי כָל־חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים׃
פסוק יגהשומרים של השומרון
הלילה נספר על ארץ יפה ושמה שומרון, שבה חיו אנשים ששכחו להקשיב ללב שלהם. אלוהים שלח אליהם נביאים חכמים וטובים שהזכירו להם בעדינות לעשות מעשים טובים ולשמור על החוקים, אך האנשים לא הקשיבו. בגלל שהם לא שמרו על הכללים, הגיע מלך גדול מארץ רחוקה וביקש מהם לעבור לגור במקום אחר. במקומם הגיעו אנשים חדשים לארץ שומרון. האנשים החדשים לא הכירו את חוקי המקום, ופתאום הופיעו ביער אריות חזקים! האנשים הבינו שהם צריכים ללמוד איך לחיות בכבוד ובשלום בארץ הזו. מלך אשור שלח אליהם מורה מיוחד שלימד אותם איך להתנהג יפה ולכבד את אלוהים. מאז, הם למדו לשמור על חוקי המקום ולחיות בשקט ובבטחה.
הפסוק הזה מזכיר לנו כמה חשוב להציב גבולות באהבה, להזהיר ולהסביר שוב ושוב לפני שמגיעות התוצאות הקשות.
הסיפור מזמין אותנו לדבר עם הילדים על החשיבות של חוקי המקום והקשבה להנחיות. כמו שהתושבים החדשים היו צריכים ללמוד את חוקי הארץ כדי לחיות בה בבטחה, כך גם לנו יש חוקים בבית, בגן או בבית הספר ששומרים עלינו. אפשר לשאול את הילד אילו חוקים בבית עוזרים לו להרגיש בטוח ומוגן, ולהסביר שחוקים לא נועדו להגביל, אלא לשמור עלינו מפני סכנות בחיים.
- למה לדעתך חשוב להקשיב לעצות של אנשים שאוהבים אותנו?
- אם היית מגיע למקום חדש לגמרי, איזה חוק היית רוצה שיהיה שם כדי שתרגיש בטוח?
- איך אנחנו יכולים להראות שאנחנו מכבדים את הבית שלנו ואת האנשים שחיים איתנו?
הסוד של הממלכה שנעלמה
דמיין שאתה עומד על גבעה ירוקה ויפה בשומרון, ורואה עיר גדולה וחזקה. בממלכה הזו חיו אנשים ששכחו דבר אחד חשוב מאוד – להקשיב לאלוהים ולשמור על ההבטחות שלהם. במקום לעשות טוב, הם בנו פסלים מוזרים והפסיקו לעזור זה לזה. אלוהים שלח אליהם נביאים חכמים שלחשו להם בעדינות: 'חזרו לדרך הטובה והבטוחה', אך האנשים סתמו את האוזניים. יום אחד, הגיע מלך אשור החזק עם צבא גדול, ואנשי הממלכה נאלצו לעזוב את ביתם ולנדוד רחוק-רחוק. במקומם הגיעו אנשים חדשים, אך פתאום הופיעו אריות ביערות! האנשים החדשים הבינו שהם צריכים ללמוד איך להתנהג בכבוד בארץ הזו. האם הם יצליחו לחיות בשלום ולשמור על הכללים?
אלוהים שלח אנשים חכמים וטובים כדי להגיד לעם: בבקשה, תחזרו לעשות דברים טובים ותקשיבו לחוקים ששומרים עליכם.
האם ידעת שמלך אשור שלח כהן מיוחד במיוחד כדי ללמד את התושבים החדשים איך להסתדר עם חוקי המקום ולהיזהר מהאריות?
מה יקרה כשהתושבים החדשים ינסו לשלב בין המנהגים הישנים שלהם לחוקים החדשים? בפרק הבא נגלה!
כשמתעלמים מנורות האזהרה
הכירו את הושע בן אלה, המלך האחרון של ממלכת ישראל בשומרון. הושע ניסה לשחק משחק כפול ומסוכן: הוא הבטיח נאמנות למלך אשור החזק, אבל מאחורי הגב שלח שליחים למלך מצרים כדי לתכנן מרד. כשמלך אשור גילה את השקר, הוא כעס מאוד, אסר את הושע והטיל מצור כבד על שומרון במשך שלוש שנים. בסופו של דבר, העיר נכבשה והישראלים הוגלו לארצות רחוקות. התנ''ך מסביר שהחורבן הגיע בגלל שהעם התעלם שוב ושוב מאזהרות הנביאים, עבד אלילים ואיבד את הזהות שלו. במקומם הביא מלך אשור עמים זרים, שנאלצו ללמוד את חוקי המקום אחרי שנתקלו באריות מפחידים.
הפסוק הזה מראה שאף פעם לא מענישים בלי להזהיר קודם. אלוהים נתן להם המון הזדמנויות להשתנות, אבל הם פשוט סירבו להקשיב.
כשמישהו מזהיר אתכם שוב ושוב שמשהו שאתם עושים עומד לפגוע בכם – אל תהיו עקשנים. לעצור בזמן ולתקן זו לא חולשה, זו חוכמה אמיתית.
להתעלם מאזהרות הנביאים זה בדיוק כמו להמשיך לנסוע באופניים חשמליים בלי קסדה ובאור אדום, למרות שכל המבוגרים והחברים מסביב צועקים לך שזה מסוכן ומנוגד לחוק.
סופה של ממלכה: כשמשחקים באש
הסיפור של הפרק הוא סיפור על קריסה טוטאלית. הושע בן אלה, מלך ישראל, מנסה לתמרן פוליטית בין שתי אימפריות ענקיות – אשור ומצרים. הוא מפסיק לשלם מיסים לאשור ומנסה לכרות ברית סודית עם מצרים. אבל התוכנית שלו נכשלת בגדול. מלך אשור מגלה את הבגידה, אוסר את הושע, וכובש את שומרון אחרי מצור ממושך של שלוש שנים. התוצאה היא טרגדיה לאומית: עשרת השבטים של ממלכת ישראל מגורשים מביתם ומפוזרים ברחבי האימפריה האשורית, במה שמכונה 'גלות עשרת השבטים'. במקומם, האשורים מיישבים בשומרון עמים זרים. האנשים החדשים מגלים שהמקום לא מקבל אותם בקלות כשאריות מתחילים לתקוף אותם, והם נאלצים להביא כהן ישראלי שילמד אותם את חוקי האלוהים המקומיים, מה שיוצר שילוב מוזר של אמונות.
הפסוק מבטא את לב הטרגדיה של חורבן ממלכת ישראל. הוא מבהיר כי הגלות לא הגיעה כהפתעה פתאומית, אלא לאחר שורה ארוכה של אזהרות והזדמנויות לתיקון. אלוהים שלח נביאים וחוזי עתידות שוב ושוב כדי לקרוא לעם לשוב לדרך הישר ולשמור על הברית, אך העם בחר להתעלם. הפסוק מדגיש את עקרון הבחירה החופשית ואת האחריות המוסרית של האדם על גורלו.
להעמקה בסיפור⌄
אם תחשבו על זה, הסיפור הזה הוא נקודת מפנה דרמטית בהיסטוריה של עם ישראל. ממלכת ישראל הצפונית, שהייתה גדולה ועשירה יותר מממלכת יהודה הדרומית, פשוט נמחקת מהמפה. הסיפור לא מציג את זה רק ככישלון צבאי או פוליטי של המלך הושע, אלא כקריסה מוסרית ורוחנית עמוקה של חברה שלמה. לאורך מאות שנים, אנשי הממלכה הלכו אחרי אמונות זרות, עבדו פסלים, ואפילו קיימו פולחנים אכזריים. הם איבדו לחלוטין את המצפן המוסרי שלהם. מה שמעניין כאן הוא היחס של הסיפור לאזהרות. אלוהים לא מעניש סתם כך; הוא שולח נביאים, אנשים שמתריעים בשער ומנסים להעיר את העם מהאשליה שהכל יהיה בסדר. אבל העם פיתח חסינות לאמת. הם הקשו את עורפם – ביטוי שמתאר סרבנות עקשנית, כמו שור שמסרב ללכת בכיוון שהחורש מכוון אותו. החלק השני של הפרק מציג תופעה מרתקת של חילופי אוכלוסיות. מלך אשור משתמש בשיטה פוליטית מתוחכמת: הוא מעביר את הישראלים למקום אחר, ומביא במקומם עמים מבבל וממקומות נוספים. המטרה היא למחוק את הזהות הלאומית של כולם כדי שלא ימרדו. אבל הארץ עצמה, לפי הסיפור, מתנגדת לתושבים החדשים. אריות מתחילים לתקוף אותם, והם מבינים שהם חייבים לכבד את 'אלוהי הארץ'. הפתרון שלהם הוא שילוב אמונות – הם גם עובדים את אלוהי ישראל כדי לשמור על ביטחונם, וגם ממשיכים לעבוד את האלילים הישנים שלהם מהבית. זה מראה כמה קשה לשנות הרגלים ישנים, וכמה לפעמים אנשים מוכנים לעשות רק את המינימום הנדרש כדי לשרוד, בלי להתחייב באמת לשינוי פנימי עמוק.
אם היית רואה חבר קרוב שהולך בדרך הרסנית ומסרב להקשיב לכל עצה, מתי היית מחליט לשחרר ולתת לו ללמוד מהטעויות של עצמו?
קץ ממלכת שומרון: אנטומיה של חורבן
פרק יז בספר מלכים ב מתאר את קצה הדרמטי של ממלכת ישראל הצפונית. העלילה נפתחת בימי מלכותו של הושע בן אלה, המלך האחרון בשומרון. הושע, שהיה כפוף לאימפריה האשורית החזקה, מחליט למרוד: הוא מפסיק לשלם את המנחה השנתית למלך אשור, שלמנאסר, ומנסה לכרות ברית סודית עם סוא מלך מצרים. מלך אשור מגלה את הקשר, אוסר את הושע ומטיל מצור ממושך של שלוש שנים על עיר הבירה שומרון. בשנת תשע למלכות הושע, העיר נופלת. האשורים מגלים את תושבי ישראל ומפזרים אותם באזורים מרוחקים כמו חלח, חבור וערי מדי. כדי למנוע מרידות עתידיות, מלך אשור מיישב בשומרון אוכלוסיות זרות מבבל, כותה וארצות נוספות. התושבים החדשים נתקלים במכת אריות קשה, ומפרשים זאת כזעם של אלוהי הארץ המקומית. לבקשתם, מלך אשור שולח כהן ישראלי גולה כדי שילמד אותם את משפט אלוהי הארץ. התוצאה היא היווצרותה של קהילה המשלבת בין פולחן אלוהי ישראל לבין עבודת האלילים המקורית שלהם.
הפסוק מבטא את לב הטרגדיה של חורבן ממלכת ישראל. הוא מבהיר כי הגלות לא הגיעה כהפתעה פתאומית, אלא לאחר שורה ארוכה של אזהרות והזדמנויות לתיקון. אלוהים שלח נביאים וחוזי עתידות שוב ושוב כדי לקרוא לעם לשוב לדרך הישר ולשמור על הברית, אך העם בחר להתעלם. הפסוק מדגיש את עקרון הבחירה החופשית ואת האחריות המוסרית של האדם על גורלו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק מהווה את אחד מנקודות הציון התיאולוגיות וההיסטוריות החשובות ביותר במקרא. המחבר המקראי אינו מסתפק בתיאור צבאי או פוליטי של נפילת שומרון, אלא מקדיש חלק נרחב מהפרק לניתוח תיאולוגי והיסטוריוגרפי מעמיק של הסיבות לחורבן. החורבן מוצג כתוצאה בלתי נמנעת של תהליך ארוך של ריקבון רוחני ומוסרי. בני ישראל מואשמים בכך שהפנו עורף לברית עם אלוהים שהעלה אותם ממצרים, אימצו את חוקות הגויים, בנו במות בכל עיר, והשתחוו לצבא השמים ולבעל. אחד המושגים המרכזיים בפרק הוא 'הקשיית העורף'. המחבר מדגיש כי החורבן לא הגיע ללא התראה. אלוהים שלח את נביאיו וחוזיו שוב ושוב להזהיר את העם ולדרוש מהם לשוב מדרכם הרעה, אך הם סירבו לשמוע. עקשנות זו, המתוארת כ'עורף קשה', היא שהובילה לקץ הסבלנות האלוהית ולגירושם מעל פני האדמה. המונח 'וילכו אחרי ההבל ויהבלו' מדגים את האירוניה הדרמטית: ברדיפתם אחר אלילי שווא חסרי משמעות, הפכו בני ישראל עצמם לחסרי משמעות ואיבדו את קיומם הלאומי. בחלקו השני של הפרק, אנו עדים למדיניות ההגליה הדו-כיוונית של האימפריה האשורית, שנועדה לפרק זהויות לאומיות ולמנוע התקוממויות. הבאת העמים הזרים לשומרון מייצרת מציאות דמוגרפית ודתית חדשה. מכת האריות שפוקדת את המתיישבים החדשים מציגה תפיסה קדומה של 'אלוהי הטריטוריה' – גם הגויים מבינים שיש לכבד את חוקי המקום המקודש. פתרונם של המתיישבים, המכונים במחקר 'השומרונים הראשונים', הוא סינקרטיזם דתי: 'את ה' היו יראים ואת אלוהיהם היו עובדים'. המחבר המקראי מותח ביקורת חריפה על חצי-נאמנות זו, ומדגיש כי יראה אמיתית של אלוהים דורשת בלעדיות מוחלטת ונאמנות לחוקים ולמצוות, ולא רק פולחן מתוך פחד קיומי מפני אריות. הפרק נחתם בנימה פסימית המצביעה על כך שהמצב הסינקרטיסטי הזה נמשך 'עד היום הזה'.
- סכנת הסינקרטיזם המוסריבעולם המודרני, אנו נתקלים לעיתים קרובות בנטייה לנסות 'לאחוז בחבל משני קצותיו' – להצהיר על ערכים גבוהים של יושרה, צדק וחמלה, אך בפועל לפעול לפי אינטרסים אישיים צרים או להיכנע ללחצים תרבותיים מזיקים. הפרק מזכיר לנו שנאמנות לערכים דורשת עקביות ואינטגריטי, ולא רק התאמה קוסמטית לצרכי השעה.
- הקשבה לאיתותי אזהרה מוקדמיםמערכות יחסים, עסקים ומיזמים אינם קורסים ביום אחד. בדרך כלל ישנם סימנים מקדימים, 'נביאים' בדמות חברים מודאגים, נתונים מדאיגים או תחושות בטן. התעלמות שיטתית מאותות אלה מתוך ביטחון עצמי מופרז או עקשנות ('הקשיית עורף') סופה להוביל למשבר בלתי הפיך. יש לפתח קשב אקטיבי לביקורת.
- ההבדל בין יראת פחד ליראת כבודהעמים הזרים עבדו את אלוהים רק בגלל פחד מהאריות. בחיים המקצועיים או האישיים, כאשר אנו פועלים אך ורק מתוך פחד מעונש או מפיטורין, אנו מייצרים עבודה שטחית וחסרת נשמה. הנעה אמיתית ואיכותית מגיעה מתוך חיבור עמוק לערך העשייה, מתוך כבוד למשימה ומתוך מחויבות פנימית.
הפרק מעלה דילמה קשה לגבי גבולות האחריות הקולקטיבית וההשפעה של מנהיגות על גורל הכלל. האם הוגן שחברה שלמה תוגלה ותאבד את מולדתה בגלל בחירות פוליטיות כושלות של מלכיה וריקבון מוסרי של דורות קודמים? המתח בין עונש קולקטיבי לבין צדק אינדיבידואלי נותר פתוח ומנקר לאורך כל קריאת חורבן שומרון.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לְאָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ הוֹשֵׁעַ בֶּן־אֵלָה בְשֹׁמְרוֹן עַל־יִשְׂרָאֵל תֵּשַׁע שָׁנִים׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה רַק לֹא כְּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו׃
עָלָיו עָלָה שַׁלְמַנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיְהִי־לוֹ הוֹשֵׁעַ עֶבֶד וַיָּשֶׁב לוֹ מִנְחָה׃
וַיִּמְצָא מֶלֶךְ־אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל־סוֹא מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וְלֹא־הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא׃
וַיַּעַל מֶלֶךְ־אַשּׁוּר בְּכָל־הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים׃
בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֶת־שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת־יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי׃
וַיְהִי כִּי־חָטְאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל לַיהוָה אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרָיִם וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃
וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ׃
וַיְחַפְּאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא־כֵן עַל־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכָל־עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד־עִיר מִבְצָר׃
וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל־גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן׃
וַיְקַטְּרוּ־שָׁם בְּכָל־בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר־הֶגְלָה יְהוָה מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת־יְהוָה׃
וַיַּעַבְדוּ הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם לֹא תַעֲשׂוּ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה׃
וַיָּעַד יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כָּל־נביאו [נְבִיאֵי] כָל־חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי כְּכָל־הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים׃
וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת־עָרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵיהֶם׃
וַיִּמְאֲסוּ אֶת־חֻקָּיו וְאֶת־בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת־אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֺתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם׃
וַיַּעַזְבוּ אֶת־כָּל־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שנים [שְׁנֵי] עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל־צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת־הַבָּעַל׃
וַיַּעֲבִירוּ אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ׃
וַיִּתְאַנַּף יְהוָה מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ׃
גַּם־יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת־מִצְוֺת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ׃
וַיִּמְאַס יְהוָה בְּכָל־זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד־שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו׃
כִּי־קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת־יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט וידא [וַיַּדַּח] יָרָבְעָם אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְהֶחֱטֵיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה׃
וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל־חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא־סָרוּ מִמֶּנָּה׃
עַד אֲשֶׁר־הֵסִיר יְהוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כָּל־עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
וַיָּבֵא מֶלֶךְ־אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת־שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ׃
וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת־יְהוָה וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּהֶם אֶת־הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם׃
וַיֹּאמְרוּ לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר לֵאמֹר הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלִיתָ וַתּוֹשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן לֹא יָדְעוּ אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ וַיְשַׁלַּח־בָּם אֶת־הָאֲרָיוֹת וְהִנָּם מְמִיתִים אוֹתָם כַּאֲשֶׁר אֵינָם יֹדְעִים אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ׃
וַיְצַו מֶלֶךְ־אַשּׁוּר לֵאמֹר הֹלִיכוּ שָׁמָּה אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלִיתֶם מִשָּׁם וְיֵלְכוּ וְיֵשְׁבוּ שָׁם וְיֹרֵם אֶת־מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ׃
וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית־אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת־יְהוָה׃
וַיִּהְיוּ עֹשִׂים גּוֹי גּוֹי אֱלֹהָיו וַיַּנִּיחוּ בְּבֵית הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ הַשֹּׁמְרֹנִים גּוֹי גּוֹי בְּעָרֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם יֹשְׁבִים שָׁם׃
וְאַנְשֵׁי בָבֶל עָשׂוּ אֶת־סֻכּוֹת בְּנוֹת וְאַנְשֵׁי־כוּת עָשׂוּ אֶת־נֵרְגַל וְאַנְשֵׁי חֲמָת עָשׂוּ אֶת־אֲשִׁימָא׃
וְהָעַוִּים עָשׂוּ נִבְחַז וְאֶת־תַּרְתָּק וְהַסְפַרְוִים שֹׂרְפִים אֶת־בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ לְאַדְרַמֶּלֶךְ וַעֲנַמֶּלֶךְ אלה [אֱלֹהֵי] ספרים [סְפַרְוָיִם׃]
וַיִּהְיוּ יְרֵאִים אֶת־יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מִקְצוֹתָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת וַיִּהְיוּ עֹשִׂים לָהֶם בְּבֵית הַבָּמוֹת׃
אֶת־יְהוָה הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת־אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר־הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם׃
עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת־יְהוָה וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת־בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר־שָׂם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּכְרֹת יְהוָה אִתָּם בְּרִית וַיְצַוֵּם לֵאמֹר לֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא־תִשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וְלֹא תַעַבְדוּם וְלֹא תִזְבְּחוּ לָהֶם׃
כִּי אִם־אֶת־יְהוָה אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה אֹתוֹ תִירָאוּ וְלוֹ תִשְׁתַּחֲווּ וְלוֹ תִזְבָּחוּ׃
וְאֶת־הַחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַב לָכֶם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת כָּל־הַיָּמִים וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃
וְהַבְּרִית אֲשֶׁר־כָּרַתִּי אִתְּכֶם לֹא תִשְׁכָּחוּ וְלֹא תִירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים׃
כִּי אִם־אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תִּירָאוּ וְהוּא יַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד כָּל־אֹיְבֵיכֶם׃
וְלֹא שָׁמֵעוּ כִּי אִם־כְּמִשְׁפָּטָם הָרִאשׁוֹן הֵם עֹשִׂים׃
וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת־יְהוָה וְאֶת־פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים גַּם־בְּנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם הֵם עֹשִׂים עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃