מלכים ב · פרק י״ט
חומות של אמונה: המצור האשורי והכרעת הגורל של ירושלים
וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה־הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ׃
פסוק טוהמלך חזקיהו והתפילה שהביאה שלום
עצמו את העיניים ודמיינו עיר יפהפייה מוקפת חומות אבן גבוהות – זוהי ירושלים. בתוך העיר גר המלך הטוב חזקיהו. לילה אחד, צבא ענק של מלך אשור הקיף את העיר ואיים עליה. המלך חזקיהו היה מודאג מאוד, אך הוא ידע בדיוק מה לעשות. הוא נכנס לבית המקדש השקט, פרש את מכתבי האיום לפני אלוהים והתפלל בלב אוהב ומאמין. אלוהים שמע את תפילתו ושלח את הנביא ישעיהו לומר לו: 'אל תדאג, חזקיהו, אני אשמור על העיר שלכם'. ובאמת, באותו הלילה קרה נס נפלא ושקט – המלאך שמר על ירושלים, והצבא המאיים נסוג וחזר לארצו. ירושלים התעוררה לבוקר של שלום ושמחה גדולה, והמלך חזקיהו הודה לאלוהים על העזרה וההגנה.
הפסוק מראה לילדים שגם ברגעי פחד גדולים, אפשר למצוא שקט פנימי כשנזכרים בכוח הגדול שמלווה אותנו.
הסיפור של חזקיהו מלמד את הילדים על הערך של פנייה לעזרה ברגעי פחד וחוסר אונים. במקום להילחם בכוח או להיכנס לפאניקה, חזקיהו בוחר לפרוק את שעל ליבו בתפילה שקטה וכנה. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור זה כדי להסביר לילד שתמיד יש להם למי לפנות כשהם מרגישים מפוחדים או מוצפים – אלינו, ההורים, או באמצעות שיחה פנימית שקטה. זהו כלי נהדר לפיתוח חוסן רגשי והבנה שאיננו לבד גם ברגעים מאתגרים.
- מה עוזר לך להרגיש בטוח כשאתה קצת חושש או מודאג?
- אם היית יכול לשלוח מכתב של תודה למישהו ששומר עליך, למי היית שולח ומה היית כותב לו?
- איך לדעתך הרגיש המלך חזקיהו כשהוא התעורר בבוקר וראה שהכל בסדר?
המלך חזקיהו והמכתב המפחיד
דמיין שאתה עומד על חומת עיר עתיקה, ומסביב אלפי חיילים חזקים ומפחידים. זה בדיוק מה שקרה למלך חזקיהו בירושלים! מלך אשור הרשע שלח אליו מכתב מאיים ומעליב, ואמר: 'אף אחד לא יציל אתכם!'. חזקיהו הרגיש עצוב ומודאג, בגדיו נקרעו וליבו רעד. אבל במקום לברוח, הוא עשה דבר נפלא: הוא לקח את המכתב המפחיד, נכנס לבית המקדש, ופרש אותו לפני אלוהים כמו מפה. הוא ביקש עזרה מכל הלב. ואז, הנביא ישעיהו שלח לו הודעה מרגיעה: 'אל תפחד, אלוהים שמע אותך!'. באותו הלילה קרה נס עצום ומסתורי, והצבא המאיים פשוט נעלם! המלך הרשע נאלץ לחזור לארצו בידיים ריקות. מה יקרה עכשיו כשהעיר ניצלה? בפרק הבא נגלה הרפתקה חדשה!
המלך חזקיהו מתפלל לה' ומזכיר שהוא חזק יותר מכל צבא בעולם, כי הוא זה שברא את השמים ואת הארץ.
הידעת? הצבא האשורי היה חזק כל כך, שהם כבשו כמעט את כל המזרח התיכון, אבל דווקא מול חומות ירושלים הקטנה הם נעצרו ולא ירו אפילו חץ אחד!
ירושלים ניצלה בנס מדהים, אבל מה יקרה למלך חזקיהו עצמו כשיחלה פתאום במחלה קשה? נגלה בפרק הבא!
מצור, מכתבים ואמונה: הנס הגדול של ירושלים
הפרק מציג דרמה היסטורית מטורפת. סנחריב, קיסר האימפריה האשורית האדירה, מטיל מצור כבד על ירושלים. הוא שולח לחזקיהו מלך יהודה מכתבי איום אכזריים, המזלזלים ביכולתו של אלוהי ישראל להציל את העיר ומזכירים לו שכל שאר הממלכות כבר נחרבו. חזקיהו המבוהל קורע את בגדיו לאות אבל, פונה לנביא ישעיהו ומקבל הבטחה אלוהית להצלה. חזקיהו נכנס לבית המקדש, פורש את מכתבי האיום לפני אלוהים ומתפלל בחום. ישעיהו שולח נבואה מדהימה הלועגת לגאוות אשור ומבטיחה שסנחריב לא יירה אפילו חץ אחד בירושלים. באותו לילה, מלאך ה' מכה במחנה אשור ומחסל 185,000 חיילים. סנחריב נסוג לנינווה, ושם הוא נרצח על ידי בניו שלו.
כשחזקיהו עומד מול איום ענק, הוא מזכיר לעצמו ולכולם שיש כוח גדול בהרבה מהצבא האשורי המפחיד – בורא העולם.
כשמישהו מנסה להקטין אתכם או לאיים עליכם (למשל, בריון בבית הספר או ברשת), אל תגיבו באותה שפה נמוכה. קחו נשימה, שתפו מבוגר שאתם סומכים עליו, ותתמקדו במה שנכון ואמיתי עבורכם.
זה כמו להתמודד עם 'שיימינג' קבוצתי או איומים בקבוצת הווטסאפ הכיתתית. במקום להיגרר למלחמה מלוכלכת או להיכנס לפאניקה, פונים לגורם תומך ומגלים שהאיום הגדול מתפוגג ברגע שמטפלים בו בחוכמה וברוגע.
לעמוד מול ענק: המצור על ירושלים והתפילה ששינתה את ההיסטוריה
הפרק לוקח אותנו לאחד מרגעי המפתח הדרמטיים ביותר בתולדות ממלכת יהודה. ירושלים נמצאת תחת מצור של האימפריה החזקה ביותר בעולם באותה תקופה – אשור. סנחריב, מלך אשור, שולח שליחים ומכתבים שמטרתם אחת: לשבור את רוחם של התתושבים ולגרום למלך חזקיהו להיכנע. המכתבים מלאים בלעג ובזלזול, ומזכירים שאיש לא שרד את המכונה הצבאית האשורית. חזקיהו, שמרגיש חסר אונים, קורע את בגדיו ופונה לנביא ישעיהו. ישעיהו מרגיע אותו ומבטיח שאלוהים יטפל בסנחריב. חזקיהו נכנס לבית המקדש, פורש את מכתבי האיום לפני אלוהים ונושא תפילה כנה ועמוקה. בתגובה, ישעיהו שולח נבואה נוקבת שמלגלגת על הגאווה של מלך אשור ומבטיחה הגנה מוחלטת על ירושלים. באותו הלילה מתרחש אירוע בלתי נתפס: מגיפה או פגיעה מסתורית מכה במחנה אשור, 185,000 חיילים מתים, וסנחריב נאלץ לסגת חזרה לביתו בנינווה, שם הוא נרצח בסופו של דבר על ידי בניו.
הפסוק מהווה את נקודת המפנה הרוחנית של הפרק. מול איומי האימפריה האשורית האדירה, חזקיהו אינו פונה לבריתות צבאיות אלא מציב תפיסה תיאולוגית מהפכנית: אלוהי ישראל אינו רק אל מקומי, אלא ריבון העולם כולו ובורא השמים והארץ. הכרה זו מעמידה את סנחריב לא כלוחם ביהודה, אלא כמי שקורא תיגר על בורא היקום עצמו.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה מציג עימות פסיכולוגי וצבאי עצום, שנראה כמעט חסר סיכוי מלכתחילה. אשור היא מעצמת-על של העולם העתיק, מכונת מלחמה משומנת ואכזרית, וירושלים היא בסך הכל בירה של ממלכה קטנה ומבודדת. שיטת הלחימה של האשורים לא התבססה רק על כלי נשק פיזיים, אלא בעיקר על לוחמה פסיכולוגית מתוחכמת וקשה. המכתבים והמסרים ששלח סנחריב לחזקיהו נועדו ליצור פחד משתק ויאוש מוחלט בקרב התושבים וההנהגה. האשורים הציבו משוואה הגיונית ורציונלית לכאורה: תסתכלו מסביב. אף אל של אף עם אחר לא הצליח להציל את המדינה שלו מהצבא שלנו. החלשנו והחרבנו את כולם. למה שאתם תהיו שונים? למה שהאלוהים שלכם יצליח לעשות מה שאף אל אחר לא עשה? כאן בדיוק מתגלה המנהיגות הייחודית של חזקיהו. במקום להיכנע ללחץ הציבורי והצבאי, ובמקום לקבל החלטות מתוך פאניקה פוליטית או לחתום על כניעה משפילה, הוא עושה מעשה סמלי מדהים ביופיו: הוא לוקח את המכתבים הפיזיים, עולה איתם לבית המקדש, פורש אותם על הרצפה ומתפלל. חזקיהו לא מנסה להכחיש את המציאות הקשה. בתפילתו הוא מודה ביושר שאשור אכן החריבה את כל העמים והמדינות שמסביב. אבל הוא מציע נקודת מבט אחרת לגמרי: הוא מסביר שהאלים של העמים האחרים היו בסך הכל פסלי עץ ואבן שיוצרו בידי אדם, ולכן הם נשרפו באש. אלוהי ישראל, לעומת זאת, הוא בורא העולם כולו. התגובה שמגיעה דרך ישעיהו הנביא היא שיר של לעג ובוז לגאווה האשורית. הנבואה מתארת את סנחריב כמי שחושב שהוא שולט בטבע, בנהרות ובגורלות של עמים, בעוד שהוא בסך הכל כלי זמני בהיסטוריה. ישעיהו משתמש בדימויים חקלאיים וטבעיים כדי להראות שגאוות האדם סופה להישבר. הסוף של הפרק דרמטי ומפתיע במיוחד: מכה מסתורית בלילה אחד במחנה אשור מביאה למותם של המוני חיילים ולנסיגה מיידית של סנחריב. בנוסף, מותו של סנחריב בסוף הפרק בידי בניו שלו, בתוך בית האלוהים שלו, מהווה סגירת מעגל אירונית מובהקת. מי שהציג את עצמו כאל בלתי מנוצח ולעג לאלוהי ישראל, מוצא את מותו דווקא במקום שאמור היה להגן עליו, ודווקא על ידי האנשים הקרובים אליו ביותר. זהו שיעור חריף על גבולות הכוח ועל האופן שבו גאווה קיצונית מובילה בסופו של דבר לקריסה פנימית.
אם הייתם יועצים של חזקיהו באותו לילה מתוח, האם הייתם ממליצים לו להיכנע כדי למנוע שפיכות דמים, או לבטוח בנבואה של ישעיהו למרות הסיכון העצום?
חומות של אמונה: המצור האשורי והכרעת הגורל של ירושלים
מלכים ב' פרק יט מציג את אחד מרגעי השיא הדרמטיים ביותר בתולדות ממלכת יהודה: המצור של סנחריב מלך אשור על ירושלים. לאחר ששמע את דברי הניאוץ והאיומים של רבשקה, חזקיהו המלך קורע את בגדיו, מתעטף בשק ופונה לבית ה'. הוא שולח משלחת אל הנביא ישעיהו בן אמוץ כדי לבקש את תפילתו בעד השארית שנשארה. ישעיהו משיב לו במסר מרגיע שלפיו סנחריב ישמע שמועה, ישוב לארצו וייהרג שם בחרב. בהמשך, סנחריב שולח מכתבים מאיימים נוספים ישירות לחזקיהו, שבהם הוא מזהיר אותו מפני אמון באלוהיו ומפרט את חורבנן של ממלכות רבות אחרות. חזקיהו עולה לבית ה', פורש את המכתבים לפני ה' ומתפלל תפילה נרגשת המכירה בריבונותו המוחלטת של אלוהים על פני כל ממלכות הארץ. בתגובה לתפילתו, ישעיהו שולח נבואה ארוכה ומפורטת המנבאת את מפלתה של אשור ואת הצלתה המוחלטת של ירושלים. באותו הלילה, מלאך ה' מכה במחנה אשור והורג 185,000 איש. סנחריב נסוג לנינווה, ושם, בעודו משתחווה בבית אלוהיו נסרוך, הוא נרצח בידי שניים מבניו, ואסר-חדון בנו מולך תחתיו.
הפסוק מהווה את נקודת המפנה הרוחנית של הפרק. מול איומי האימפריה האשורית האדירה, חזקיהו אינו פונה לבריתות צבאיות אלא מציב תפיסה תיאולוגית מהפכנית: אלוהי ישראל אינו רק אל מקומי, אלא ריבון העולם כולו ובורא השמים והארץ. הכרה זו מעמידה את סנחריב לא כלוחם ביהודה, אלא כמי שקורא תיגר על בורא היקום עצמו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק מציג עימות רוחני, פוליטי וצבאי מן המעלה הראשונה, המהווה אבן בוחן לשאלת הביטחון הלאומי והאמונה הדתית במצבי קצה. המצור האשורי על ירושלים אינו רק איום צבאי, אלא אתגר תיאולוגי קיומי. רטוריקת האיומים האשורית, המיוצגת במכתבי סנחריב, מבוססת על השוואה רציונלית-אמפירית: כפי שאלוהי הגויים האחרים לא הצילו את ארצם מפני אשור, כך גם אלוהי ישראל לא יוכל להציל את ירושלים. המכונה הצבאית האשורית נתפסת ככוח טבע בלתי ניתן לעצירה. תגובתו של חזקיהו חושפת מנהיגות רוחנית יוצאת דופן. הוא אינו נגרר למגננה צבאית בלבד ואינו מתפתה לבריתות מדיניות חלופיות. במקום זאת, הוא מעביר את המאבק למישור התיאולוגי. פרישת המכתבים לפני ה' בבית המקדש היא אקט המבטא את העברת הדין לבורא העולם. בתפילתו, חזקיהו מפרק את הטיעון האשורי: הוא מודה שהאשורים אכן החריבו את הגויים, אך מסביר זאת בכך שאלוהיהם היו 'עץ ואבן', מעשה ידי אדם. בכך הוא מציג תפיסה מונותאיסטית צרופה, המבחינה בין אלילי שקר לבין אלוהי אמת שהוא ריבון היקום כולו. נבואת ישעיהו שבאה בעקבות התפילה היא יצירת מופת ספרותית המלאה באירוניה דרמטית. הנבואה פונה ישירות לסנחריב ומלגלגת על גאוותו הבלתי מרוסנת. סנחריב מתואר כמי שמייחס לעצמו כוחות קוסמיים, בעוד שבפועל הוא אינו אלא כלי שרת זמני בידי ההשגחה האלוהית. הדימוי של הנחת חח באפו ומתג בשפתיו של מלך אשור ממחיש את השליטה המוחלטת של אלוהים בו, כפי ששולטים בחיית פרא. ההכרעה הניסית בלילה – מותם של 185,000 חיילים אשורים – והרצח של סנחריב במקדש אלוהיו בנינווה, חותמים את הפרק בסגירת מעגל תיאולוגית ומוסרית. מי שלעג לאלוהי ישראל וביטח את עצמו בכוחו הצבאי ובאלוהיו נסרוך, מוצא את מותו דווקא בבית אלוהיו מידי בשר ודמו שלו. הפרק מדגיש את הרעיון שההיסטוריה אינה נקבעת רק על ידי מאזן כוחות חומרי, אלא מונחית על ידי צדק וריבונות אלוהית, המגנים על מי ששומר על נאמנות וערכים רוחניים גם ברגעים האפלים ביותר.
- ההבחנה בין כוח חומרי לעוצמה מוסרית ורוחניתבעולם המודרני, קל להעריך אנשים או ארגונים רק לפי המשאבים הפיננסיים, המעמד או הכוח הפוליטי שלהם. הפרק מזכיר לנו שכוח חומרי ללא בסיס מוסרי וערכי הוא זמני ושברירי. כאשר אנו נתקלים במערכות או באנשים כוחניים המנסים לכפות את דעתם, עלינו לזכור שהעוצמה האמיתית טמונה ביושרה, באמת ובערכים הנצחיים שאנו מייצגים.
- התמודדות עם משברים באמצעות פרוספקטיבה רחבהבעת משבר אישי או מקצועי קשה (כמו פיטורין, כישלון במיזם או פרידה כואבת), התגובה הראשונית היא לרוב פאניקה או ניסיונות כיבוי שריפות נקודתיים. חזקיהו מלמד אותנו לפרוש את מכתב האיום של המציאות, להביט עליו ממרחק, ולחפש את המשמעות העמוקה יותר ואת העקרונות המנחים אותנו, במקום לפעול מתוך דחף הישרדותי רגעִי.
- סכנת ההיבריס והגאווה העצמיתכאשר אנו חווים הצלחה גדולה בקריירה או בלימודים, קל ליפול למלכודת של סנחריב – להאמין שהכל קרה בזכות כוחנו ועוצם ידינו, ולזלזל באחרים. הפרק מזהיר אותנו שהיבריס כזה מעוור את עינינו ומוביל בהכרח לקריסה. שמירה על ענווה והכרה בכך שהצלחתנו תלויה גם בגורמים חיצוניים ובהזדמנויות שניתנו לנו, היא המפתח ליציבות ארוכת טווח.
הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק בין הגישה הרציונלית-אמפירית לבין הגישה האמונית-טרנסצנדנטית. סנחריב מציג טיעון לוגי חזק המבוסס על ניסיון העבר: כל הממלכות נפלו, ולכן גם יהודה תיפול. חזקיהו, לעומתו, טוען שישנו משתנה נוסף שאינו נמדד בכלים חומריים – קיומו של אלוהים חיים. כיצד יכול אדם לקבל החלטות אחראיות כאשר ישנו פער כה עצום בין ההיגיון הריאליסטי לבין האמונה הפנימית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת־בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית יְהוָה׃
וַיִּשְׁלַח אֶת־אֶלְיָקִים אֲשֶׁר־עַל־הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל־יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא בֶּן־אָמוֹץ׃
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יוֹם־צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד־מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה׃
אוּלַי יִשְׁמַע יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל־דִּבְרֵי רַב־שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהוֹכִיחַ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה׃
וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל־יְשַׁעַיָהוּ׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל־אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ־אַשּׁוּר אֹתִי׃
הִנְנִי נֹתֵן בּוֹ רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב לְאַרְצוֹ וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצוֹ׃
וַיָּשָׁב רַב־שָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת־מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל־לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ׃
וַיִּשְׁמַע אֶל־תִּרְהָקָה מֶלֶך־כּוּשׁ לֵאמֹר הִנֵּה יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר׃
כֹּה תֹאמְרוּן אֶל־חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר אַל־יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל־הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל׃
הַהִצִּילוּ אֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שִׁחֲתוּ אֲבוֹתַי אֶת־גּוֹזָן וְאֶת־חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי־עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַאשָּׂר׃
אַיּוֹ מֶלֶךְ־חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה׃
וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת־הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵם וַיַּעַל בֵּית יְהוָה וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהוָה׃
וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה־הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ׃
הַטֵּה יְהוָה אָזְנְךָ וּשֲׁמָע פְּקַח יְהוָה עֵינֶיךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי׃
אָמְנָם יְהוָה הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת־הַגּוֹיִם וְאֶת־אַרְצָם׃
וְנָתְנוּ אֶת־אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם־מַעֲשֵׂה יְדֵי־אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם׃
וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ נָא מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כָּל־מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה יְהוָה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ׃
וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן־אָמוֹץ אֶל־חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל־סַנְחֵרִב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר שָׁמָעְתִּי׃
זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת־צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם׃
אֶת־מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל־מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ עַל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃
בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר ברכב [בְּרֹב] רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחוֹר בְּרֹשָׁיו וְאָבוֹאָה מְלוֹן קִצֹּה יַעַר כַּרְמִלּוֹ׃
אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מַיִם זָרִים וְאַחְרִב בְּכַף־פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר׃
הֲלֹא־שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אֹתָהּ עָשִׂיתִי לְמִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵיאתִיהָ וּתְהִי לַהְשׁוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת׃
וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי־יָד חַתּוּ וַיֵּבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת וּשְׁדֵפָה לִפְנֵי קָמָה׃
וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי׃
יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־בָּאתָ בָּהּ׃
וְזֶה־לְּךָ הָאוֹת אָכוֹל הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית סָחִישׁ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים וְאִכְלוּ פִרְיָם׃
וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית־יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה׃
כִּי מִירוּשָׁלִַם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיּוֹן קִנְאַת יְהוָה [צְבָאוֹת] תַּעֲשֶׂה־זֹּאת׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה אֶל־מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹא אֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא־יוֹרֶה שָׁם חֵץ וְלֹא־יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא־יִשְׁפֹּךְ עָלֶיהָ סֹלְלָה׃
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־יָבֹא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל־הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹא נְאֻם־יְהוָה׃
וְגַנּוֹתִי אֶל־הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי׃
וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים׃
וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ־אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה׃
וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר [בָּנָיו] הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר־חַדֹּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃