תנ״ך יקר פתח באפליקציה

מלכים א · פרק ט׳

בין פאר ארכיטקטוני לחורבן מוסרי: הברית המותנית של שלמה

👑

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתְךָ וְאֶת־תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם־שְׁמִי שָׁם עַד־עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל־הַיָּמִים׃

פסוק ג'
התאמת תוכן לפי גיל

החלום השני של שלמה המלך

דמיינו לילה שקט ורגוע בירושלים העתיקה. המלך שלמה שוכב במיטתו, אחרי עשרים שנה של עבודה קשה שבהן בנה את בית המקדש המפואר ואת ארמונו המלכותי. הכל מוכן, יפה ונוצץ בזהב. פתאום, אלוהים מופיע אליו בחלום בפעם השנייה. אלוהים אומר לו בקול חם ומנחם: 'שמעתי את התפילה שלך. המקום הזה יהיה קדוש, והעיניים והלב שלי יהיו פה תמיד'. אבל אלוהים גם מזכיר לו דבר חשוב: 'היופי האמיתי אינו באבנים ובזהב, אלא בלב שלכם. אם תהיו טובים, ישרים ותעזרו זה לזה, הממלכה שלכם תהיה חזקה ותחיה בשלום לנצח'. שלמה התעורר עם שמחה גדולה בלב, וידע שחכמה אמיתית היא קודם כל לעשות את הטוב והישר.

מה הפסוק אומר?

אלוהים מבטיח לשלמה שהעיניים והלב שלו יהיו תמיד במקדש, ומלמד אותנו שקשר אמיתי ובטוח נבנה על תשומת לב מתמדת ואהבה מהלב.

טיפ להורים

הסיפור של שלמה המלך מלמד אותנו שיעור נפלא על ההבדל בין דברים חומריים לערכים שבלב. שלמה בנה את הבניינים הכי מפוארים בעולם, אבל אלוהים מזכיר לו שהדבר הכי חשוב הוא הדרך שבה אנחנו מתנהגים – היושר, הטוב והנאמנות. כהורים, אנחנו יכולים להשתמש בסיפור הזה כדי לשוחח עם הילדים על כך שצעצועים יפים או חדר מעוצב הם נחמדים, אבל מה שבאמת הופך את הבית שלנו למקום נעים וחם זה האהבה, העזרה ההדדית והמילים הטובות שאנחנו אומרים זה לזה. זוהי הזדמנות לשאול את הילד מה לדעתו הופך את הבית שלנו למאושר.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית יכול לבנות בית מיוחד, מאיזה חומרים היית בונה אותו ואיך הוא היה נראה?
  • אלוהים אמר לשלמה שהלב והעיניים שלו יהיו תמיד במקדש. מי האנשים שאתה מרגיש שהלב והעיניים שלהם תמיד שומרים עליך באהבה?
  • מה לדעתך חשוב יותר – שיהיו לנו המון צעצועים יפים, או שנהיה חברים טובים ונעזור אחד לשני?

ההבטחה הסודית של שלמה המלך

דמיין שאתה עומד מול ארמון ענק ונוצץ, ולידו בית מקדש מרהיב מזהב שזה עתה סיימו לבנות! שלמה המלך עבד קשה במשך עשרים שנה שלמות כדי להשלים את הבנייה המפוארת הזו. לילה אחד, כשהכל היה שקט, אלוהים הופיע אל שלמה בחלום שני. אלוהים הבטיח לו: 'אני תמיד אשמור על הבית הזה, והעיניים והלב שלי יהיו כאן תמיד'. אבל הייתה גם אזהרה קטנה וחמה: 'שמור על הלב שלך טוב וישר, ואל תפנה לדרכים רעות'. שלמה שמח מאוד, והמשיך לבנות ערים חזקות, ואפילו בנה ספינות גדולות שהפליגו בים הכחול והביאו זהב נוצץ מארצות רחוקות. אבל האם המלך העשיר והחכם יצליח תמיד להקשיב להבטחה הזו ולשמור על ליבו ישר? בפרק הבא נגלה מה קרה כשאורחים חשובים הגיעו לבקר אותו...

מה הפסוק אומר?

אלוהים אומר לשלמה שהוא שמע את התפילה שלו ושהוא תמיד ישמור על בית המקדש באהבה, עם עיניים פקוחות ולב חם.

הידעת?

הידעתם שלשלמה המלך לקח עשרים שנה שלמות לבנות גם את בית המקדש וגם את ארמונו המפואר? זה כמו ללמוד מהגן ועד סוף התיכון פעמיים!

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה כשמלכה מפורסמת מארץ רחוקה תשמע על החכמה של שלמה ותבוא לבדוק אותו בעצמה? בפרק הבא נגלה...

הסכם על תנאי: שלמה מקבל אזהרה מלמעלה

אחרי עשרים שנה של עבודה קשה, שלמה המלך מסיים לבנות את בית המקדש ואת ארמונו המפואר בירושלים. הממלכה שלו נמצאת בשיא העושר והכוח שלה. ברגע השיא הזה, אלוהים מתגלה אליו בפעם השנייה ומציב לו תנאי ברור: המקדש והמלוכה יישמרו לנצח רק אם שלמה והעם ישמרו על יושר, צדק ונאמנות. אם הם יפנו לעבודת אלילים, המקדש המפואר הזה ייחרב ויהפוך לשממה. בהמשך, אנחנו רואים את שלמה מנהל עסקים חובקי עולם: הוא מעניק עשרים ערים בגליל לחברו חירם מלך צור כהוקרה על העזרה בבנייה, אך חירם מתאכזב מהן וקורא להן 'ארץ כבול'. שלמה גם מקים צי אוניות שמביא זהב רב מאופיר, ומגייס מיסים ועובדי כפייה מקרב העמים הכנעניים שנותרו בארץ כדי לבנות מבצרים בכל רחבי הממלכה.

מה הפסוק אומר?

אלוהים מבטיח לשלמה שהמקדש יהיה מקום מיוחד שבו הנוכחות שלו תהיה תמיד, כל עוד העם יזכור לשמור על הלב שלהם ישר וטוב.

Life Hack

כשאתם מגיעים להישג גדול (כמו ציון מעולה או ניצחון במשחק), אל תנוחו על זרי הדפנה. זה בדיוק הזמן להישאר צנועים ולזכור מה הביא אתכם לשם.

מקבילה מודרנית

זה כמו לקבל רישיון נהיגה או טלפון חדש ויקר מההורים: אתם מקבלים כוח וחופש מדהימים, אבל הם מגיעים עם תנאי ברור של אחריות ושמירה על הכללים. אם תשתוללו, הכל יילקח מכם.

פסגת הפחד: כשההצלחה הכי גדולה הופכת לאיום הכי גדול

שלמה המלך נמצא בטופ של העולם. אחרי עשרים שנה של פרויקטים מטורפים, הוא מסיים לבנות את בית המקדש ואת ארמון המלכות שלו בירושלים. הכל נראה מושלם, ואז מגיעה התפנית: אלוהים מתגלה אליו שוב ומבהיר לו שהצלחה חומרית היא לא תעודת ביטוח. אלוהים מבטיח לשמוע את התפילות, אבל מציב תנאי קשוח – אם שלמה או הילדים שלו יסטו מהדרך ויעבדו אלילים, המקדש המפואר הזה ייחרב ויהפוך לבדיחה בעיני העולם. שאר הפרק מראה לנו איך שלמה מתפעל את המעצמה שלו בפועל: הוא עושה עסקאות נדל"ן עם חירם מלך צור (שדווקא מתבאס על הערים שקיבל בגליל וקורא להן 'ארץ כבול'), מטיל מיסי עבודה קשים על האוכלוסייה המקומית הלא-יהודית כדי לבנות חומות ומבצרים בערים אסטרטגיות כמו חצור ומגידו, ואפילו מקים צי אוניות שמביא טונות של זהב מאופיר הרחוקה. שלמה נראה חזק מאי פעם, אבל האזהרה המהדהדת מתחילת הפרק מרחפת מעל כל העושר הזה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את תגובת האל להשלמת בניית המקדש ולתפילת שלמה. אלוהים מקדש את המבנה הפיזי ומבטיח נוכחות מתמדת. זהו לב הפרק, שכן הוא מכונן את הברית המקדשית, אך בו בזמן מציב את הרף הרוחני הגבוה: נוכחות האל אינה מובנת מאליה, אלא קשורה בלב ובעיניים השומרים על המקום, ומחייבת את האדם להיענות מוסרית דומה.

להעמקה בסיפור

הפרק הזה מציג לנו את שלמה המלך בנקודת המפנה הכי דרמטית של חייו. מצד אחד, הוא השלים את מפעל חייו – בית המקדש עומד על תילו, הארמון שלו נוצץ, והממלכה שלו היא מעצמה אזורית כלכלית וצבאית. מצד שני, דווקא ברגע הזה של השלווה והביטחון, מגיעה ההתגלות האלוהית השנייה. למה דווקא עכשיו? כי ההיסטוריה מראה שברגעי שבע ורווחה, בני אדם נוטים לשכוח את הערכים שהביאו אותם לשם. אלוהים לא בא רק לטפוח לשלמה על השכם, אלא להציב לו מראה נוקבת. הוא אומר לו שבית המקדש, יפה ככל שיהיה, הוא לא קמע קסמים. המבנה הפיזי חסר משמעות אם האנשים שבתוכו מתנהגים בריקבון מוסרי. האזהרה הזו – שאם העם יחטא, הבית ייחרב וישראל יהיו ללעג – היא נבואה מצמררת שכולנו יודעים שבסוף תתגשם. אבל החלק השני של הפרק לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של הממלכה, ושם אנחנו מתחילים לראות את הסדקים הראשונים באוטופיה של שלמה. שלמה ננותן לחירם מלך צור עשרים ערים בגליל כפיצוי על העזרה שלו. חירם מגיע לראות את הערים ולא מבין מה שלמה רוצה ממנו – הן נראות לו עלובות ויבשות, והוא קורא להן 'ארץ כבול' (מלשון אדמה לא פורייה או משהו חסר ערך). זה מראה לנו ששלמה, למרות חכמתו, מתחיל להתנהג כמו פוליטיקאי ממולח ולא תמיד הוגן כלפי שותפיו. בנוסף, שלמה מקים מפעל בנייה עצום של חומות ומבצרים בחצור, מגידו וגזר. איך הוא עושה את זה? הוא מטיל מס עובד – כלומר, עבודת כפייה – על העמים המקומיים שנותרו בארץ. למרות שהטקסט מדגיש שבני ישראל עצמם לא היו עבדים אלא מפקדים וחיילים, שיטת העבודה הזו יוצרת מתח חברתי עצום שיקרוס בדור הבא. העושר זורם מכל כיוון, ספינות מביאות זהב מאופיר, ואפילו פרעה מלך מצרים נותן לשלמה את העיר גזר כמתנת חתונה לביתו. שלמה נראה כמו מלך כל יכול, אבל הפרק משאיר אותנו עם תחושה מתוחה: האם העושר המטורף והכוח הפוליטי הזה ישחיתו את ליבו של המלך החכם?

שאלה למחשבה

אם הייתם במקום שלמה, האם הייתם מעדיפים לבנות ממלכה פחות עשירה ומפוארת, אבל כזו שלא דורשת עבודת כפייה ועסקאות נדל"ן מפוקפקות?

בין פאר ארכיטקטוני לחורבן מוסרי: הברית המותנית של שלמה

מלכים א' פרק ט' מתאר את רגע השיא של שלטון שלמה המלך, מיד לאחר שהשלים את פרויקט הבנייה המונומנטלי של בית המקדש וארמונו, שנמשך עשרים שנה. בנקודת מפנה זו, אלוהים מתגלה לשלמה בשנית ומציב תנאי קיומי לממלכתו: שכינת האל במקדש והמשכיות שושלת דוד מותנות בדבקות מוסרית ובשמירת החוקים. אם העם וראשיו יפנו לעבודת אלילים, המקדש המפואר ייחרב ויהפוך לשממה וללעג בעיני העמים. המחצית השנייה של הפרק מציגה את המציאות הריאליסטית-פוליטית של הממלכה: שלמה מעניק לחירם מלך צור עשרים ערים בגליל כפיצוי על משאבי הבנייה, אך חירם מביע אכזבה עמוקה מאיכותן ומכנה אותן 'ארץ כבול'. בהמשך מתוארים מפעלי הבנייה הנרחבים של שלמה בחצור, מגידו וגזר, אשר ממומנים באמצעות מס עובד שהוטל על האוכלוסייה הכנענית המקומית. הפרק נחתם בתיאור העושר הכלכלי של הממלכה, הכולל הקמת צי אוניות בעציון גבר שמביא זהב רב מאופיר, ומציג תמונה מורכבת של מעצמה בשיא תפארתה החומרית, המרחפת מעל תהום מוסרית ודתית.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מבטא את תגובת האל להשלמת בניית המקדש ולתפילת שלמה. אלוהים מקדש את המבנה הפיזי ומבטיח נוכחות מתמדת. זהו לב הפרק, שכן הוא מכונן את הברית המקדשית, אך בו בזמן מציב את הרף הרוחני הגבוה: נוכחות האל אינה מובנת מאליה, אלא קשורה בלב ובעיניים השומרים על המקום, ומחייבת את האדם להיענות מוסרית דומה.

הדרש — קריאה לעומק

ההתגלות השנייה לשלמה בפרק ט' מהווה צומת דרכים תיאולוגי ופוליטי דרמטי בספר מלכים. המבנה הספרותי של הפרק מחלק אותו לשני חלקים מנוגדים לכאורה, אך קשורים בקשר בל ינתק: החלק הראשון הוא התגלות אלוהית המציבה אולטימטום רוחני, והחלק השני הוא תיאור יבש ומפורט של מפעלי הבנייה, הדיפלומטיה והכלכלה של שלמה. ניגוד זה אינו מקרי; הוא חושף את הפער ההולך וגדל בין השאיפות הרוחניות של המקדש לבין הפרקטיקה הפוליטית של המלוכה. ההתגלות האלוהית מדגישה כי בית המקדש אינו חסין מפני חורבן. בניגוד לתפיסה האלילית הרווחת במזרח הקדום, לפיה המקדש הוא ביתו הפיזי של האל המגן עליו בכל מחיר, המקרא מציג תיאולוגיה מותנית: 'הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה... וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל־הַיָּמִים', אך זאת רק בתנאי של 'תֵּם־לֵבָב וּבְיֹשֶׁר'. האזהרה מפני הפיכת ישראל ל'מָשָׁל וְלִשְׁנִינָה' והפיכת המקדש השומם למושא לתהיית העוברים ושבים ('עַל־מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה') מהווה אירוניה דרמטית כואבת לקורא המכיר את חורבן הבית הראשון שיבוא מאות שנים מאוחר יותר. במעבר החד לחלק המעשי, המחבר המקראי מציג את שלמה כמנהיג ריאליסטי, לעיתים עד כדי אכזריות פוליטית. עסקת הערים עם חירם מלך צור חושפת סדק ראשון בדמותו של שלמה כמי שמחלק שטחים מארץ ישראל ומעניק לבעל בריתו ערים נחותות שאינן 'ישרות בעיניו'. חירם מכנה אותן 'ארץ כבול' – כינוי המבטא אכזבה וזלזול, המרמז על כך ששלמה ניצל את תמימותו או את תלותו הכלכלית של חירם. יתרה מכך, מפעלי הבנייה האדירים של שלמה בירושלים, חצור, מגידו וגזר (שנכבשה על ידי פרעה וניתנה כנדוניה לבת פרעה, אשת שלמה) מתאפשרים הודות לשימוש ב'מס עובד'. מונח זה, המוכר מימי השעבוד במצרים, מוחל כעת על העמים הכנעניים שנותרו בארץ. אף שהכתוב מדגיש כי בני ישראל לא שועבדו כעבדים אלא שירתו כאנשי צבא ומנהלה, עצם קיומו של מנגנון כפייה כה נרחב, לצד ריכוזיות שלטונית ועושר מופלג (כמו 420 כיכר הזהב המובאים מאופיר), מייצר את התשתית החברתית והכלכלית שתביא בסופו של דבר לפילוג הממלכה בימי רחבעם בנו. הפרק מציב אפוא מראה נוקבת מול המנהיגות של שלמה: העושר והעוצמה הצבאית נבנים על גבם של מנגנוני כוח ושעבוד, המתרחקים מהאידיאל המוסרי של תום לבב ויושר שהוצג בהתגלות האלוהית.

לקחים לחיים
  • הסכנה שבשאננות ההישג.בארגונים רבים, רגע ההגעה ליעד השנתי או להצלחה עסקית חסרת תקדים הוא הרגע שבו מתחילה הנסיגה. המנהלים חשים חסינים ומפסיקים להקפיד על בקרת איכות או על יחס הוגן לעובדים. הפרק מלמד שדווקא בשיא ההצלחה יש להגביר את הדריכות הערכית והארגונית.
  • השלכות ארוכות טווח של פשרות מוסריות קטנות.מנהיג או מנהל עשוי להצדיק שימוש באמצעים כוחניים או עסקאות מפוקפקות (כמו עסקת 'ארץ כבול' או העסקת עובדי קבלן בתנאים קשים) לצורך השגת מטרה נעלה כמו בניית המדינה או צמיחת החברה. אולם, פשרות אלו מחלחלות לתרבות הארגונית ובסופו של דבר מעכלות את היסודות שעליהם המבנה כולו עומד.
  • אשליית החסינות הממסדית.מוסדות גדולים – חברות ענק, בתי משפט או מוסדות שלטון – נוטים להאמין שעצם קיומם הפיזי וההיסטורי מבטיח את הישרדותם. המקרא מזכיר שאין מוסד חסין מפני קריסה אם הוא מאבד את הלגיטימציה המוסרית והערכית שלו בעיני הציבור ובעיני עצמו.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה את המתח שבין הצרכים הפרגמטיים של בניין אומה ומדינה (צבא, ביצורים, בריתות פוליטיות, מיסים ועבודת כפייה) לבין הדרישה הטוטאלית לטוהר מוסרי ודתי. האם ניתן לקיים ממלכה חזקה ומשגשגת בעולם העתיק ללא פשרות מוסריות כואבות, או שמא עצם המעבר ממנהיגות רוחנית למנהיגות פוליטית גוזר על הממלכה חורבן עתידי?

📖 קראו את הפרק המלא

וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת־בֵּית־יְהוָה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָפֵץ לַעֲשׂוֹת׃

וַיֵּרָא יְהוָה אֶל־שְׁלֹמֹה שֵׁנִית כַּאֲשֶׁר נִרְאָה אֵלָיו בְּגִבְעוֹן׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו שָׁמַעְתִּי אֶת־תְּפִלָּתְךָ וְאֶת־תְּחִנָּתְךָ אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתָּה לְפָנַי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשׂוּם־שְׁמִי שָׁם עַד־עוֹלָם וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל־הַיָּמִים׃

וְאַתָּה אִם־תֵּלֵךְ לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִד אָבִיךָ בְּתָם־לֵבָב וּבְיֹשֶׁר לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ חֻקַּי וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמֹר׃

וַהֲקִמֹתִי אֶת־כִּסֵּא מַמְלַכְתְּךָ עַל־יִשְׂרָאֵל לְעֹלָם כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל־דָּוִד אָבִיךָ לֵאמֹר לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל׃

אִם־שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֺתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם׃

וְהִכְרַתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת־הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל־הָעַמִּים׃

וְהַבַּיִת הַזֶּה יִהְיֶה עֶלְיוֹן כָּל־עֹבֵר עָלָיו יִשֹּׁם וְשָׁרָק וְאָמְרוּ עַל־מֶה עָשָׂה יְהוָה כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת וְלַבַּיִת הַזֶּה׃

וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצִיא אֶת־אֲבֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיַּחֲזִקוּ בֵּאלֹהִים אֲחֵרִים וישתחו [וַיִּשְׁתַּחֲווּ] לָהֶם וַיַּעַבְדֻם עַל־כֵּן הֵבִיא יְהוָה עֲלֵיהֶם אֵת כָּל־הָרָעָה הַזֹּאת׃

וַיְהִי מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה אֲשֶׁר־בָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת־שְׁנֵי הַבָּתִּים אֶת־בֵּית יְהוָה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ׃

חִירָם מֶלֶךְ־צֹר נִשָּׂא אֶת־שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל־חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל׃

וַיֵּצֵא חִירָם מִצֹּר לִרְאוֹת אֶת־הֶעָרִים אֲשֶׁר נָתַן־לוֹ שְׁלֹמֹה וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָיו׃

וַיֹּאמֶר מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר־נָתַתָּה לִּי אָחִי וַיִּקְרָא לָהֶם אֶרֶץ כָּבוּל עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

וַיִּשְׁלַח חִירָם לַמֶּלֶךְ מֵאָה וְעֶשְׂרִים כִּכַּר זָהָב׃

וְזֶה דְבַר־הַמַּס אֲשֶׁר־הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת־בֵּית יְהוָה וְאֶת־בֵּיתוֹ וְאֶת־הַמִּלּוֹא וְאֵת חוֹמַת יְרוּשָׁלִָם וְאֶת־חָצֹר וְאֶת־מְגִדּוֹ וְאֶת־גָּזֶר׃

פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עָלָה וַיִּלְכֹּד אֶת־גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ וְאֶת־הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הָרָג וַיִּתְּנָהּ שִׁלֻּחִים לְבִתּוֹ אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה׃

וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת־גָּזֶר וְאֶת־בֵּית חֹרֹן תַּחְתּוֹן׃

וְאֶת־בַּעֲלָת וְאֶת־תמר [תַּדְמֹר] בַּמִּדְבָּר בָּאָרֶץ׃

וְאֵת כָּל־עָרֵי הַמִּסְכְּנוֹת אֲשֶׁר הָיוּ לִשְׁלֹמֹה וְאֵת עָרֵי הָרֶכֶב וְאֵת עָרֵי הַפָּרָשִׁים וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן וּבְכֹל אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ׃

כָּל־הָעָם הַנּוֹתָר מִן־הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא־מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה׃

בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא־יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס־עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

וּמִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־נָתַן שְׁלֹמֹה עָבֶד כִּי־הֵם אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְשָׁלִשָׁיו וְשָׂרֵי רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו׃

אֵלֶּה שָׂרֵי הַנִּצָּבִים אֲשֶׁר עַל־הַמְּלָאכָה לִשְׁלֹמֹה חֲמִשִּׁים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה׃

אַךְ בַּת־פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד אֶל־בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה־לָהּ אָז בָּנָה אֶת־הַמִּלּוֹא׃

וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה עֹלוֹת וּשְׁלָמִים עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בָּנָה לַיהוָה וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה וְשִׁלַּם אֶת־הַבָּיִת׃

וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן־גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת־אֵלוֹת עַל־שְׂפַת יַם־סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם׃

וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת־עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה׃

וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע־מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←