תנ״ך יקר פתח באפליקציה

מלכים א · פרק ח׳

האינסוף השוכן בערפל: חנוכת מקדש שלמה

👑

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃

פסוק כז
התאמת תוכן לפי גיל

הענן הזוהר בבית המקדש

הלילה נספר על יום מיוחד במינו, יום חג שמח שאין כדוגמתו. המלך שלמה החכם סיים לבנות בית יפהפה ומפואר לאלוהים – בית המקדש בירושלים. כל העם התאסף יחד, שרו וניגנו, והכהנים הביאו את ארון הברית הקדוש אל החדר הכי פנימי. ופתאום, קרה נס נפלא: ענן רך וזוהר מילא את כל הבית באור חם ונעים, כמו חיבוק גדול מהשמיים. המלך שלמה נעמד, הרים את ידיו וביקש מאלוהים: 'אנא, הקשב תמיד לכל מי שמתפלל אליך, גם לילדים וגם למבוגרים, ועזור לנו להיות תמיד טובים ושמחים'. כולם חגגו יחד באושר גדול, וכשהגיע הזמן לחזור הביתה, הלב של כולם היה מלא באור ושמחה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מזכיר לנו שהרוחניות והערכים שאנו מנסים לבנות אינם מוגבלים לקירות הבית או למקום פיזי, אלא הם עצומים ורחבים, והבית הוא רק העוגן שמסייע לנו להתחבר אליהם.

טיפ להורים

הסיפור על חנוכת המקדש והתפילה של שלמה מדגיש את החשיבות של יצירת 'מרחב בטוח' וקדוש בתוך הבית ובתוך הלב. שלמה מלמד אותנו שאלוהים נמצא בכל מקום, אך אנו זקוקים למקום שקט כדי להקשיב ולדבר. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לשוחח עם ילדכם על חשיבותה של תפילה אישית או שיחה כנה לפני השינה – רגע שבו אפשר להודות על הטוב שקרה היום, לבקש סליחה אם פגענו במישהו, ולדעת שתמיד יש מי שמקשיב לנו באהבה ללא תנאי.

שאלות לשיחה עם הילד
  • אם היית יכול לבנות חדר מיוחד שכולו מוקדש לשקט ולמחשבות טובות, איך היית מקשט אותו?
  • על איזה דבר טוב שקרה לך היום היית רוצה להגיד תודה?
  • איך לדעתך מרגיש ענן של אור שמחבק אותנו מבפנים?

הבית המפואר והענן המסתורי

דמיינו שאתם עומדים בתוך קהל עצום של אלפי אנשים שמחים. כולם מביטים אל בית המקדש החדש והמפואר שבנה המלך שלמה בירושלים. הכהנים נושאים בזהירות את ארון הברית המוזהב ומניחים אותו בחדר הכי פנימי והכי שקט. פתאום, קורה דבר מדהים! ענן זוהר ומסתורי ממלא את כל הבית, עד שהכהנים לא יכולים לעמוד מרוב התרגשות ואור. זהו סימן שאלוהים מברך את המקום החדש. המלך שלמה נעמד מול כולם, פורש את ידיו אל השמיים ומבקש מאלוהים להקשיב לכל תפילה שתעלה מהבית הזה – של ילדים, מבוגרים, ואפילו של אנשים מארצות רחוקות. בסוף, כולם חוגגים יחד שבועיים שלמים של שמחה ואוכל טעים, וחוזרים הביתה עם חיוך ענק בלב.

מה הפסוק אומר?

אלוהים כל כך גדול ועצום, שאפילו השמיים הכי גבוהים לא יכולים להכיל אותו. המקדש הוא לא בית אמיתי שאלוהים גר בתוכו, אלא מקום מיוחד שבו אנחנו יכולים להרגיש קרובים אליו ולדבר איתו.

הידעת?

הידעתם שבחגיגה הגדולה הזו הקריבו מספר עצום של עשרים ושניים אלף פרים ומאה ועשרים אלף כבשים? זה כל כך הרבה, שאפילו המזבח הרגיל לא הספיק והיו צריכים לקדש שטח נוסף בחצר!

מה יקרה בפרק הבא?

אחרי שהחגיגה הגדולה הסתיימה וכולם חזרו הביתה שמחים, מה יגיד אלוהים לשלמה המלך בלילה? בפרק הבא נגלה...

השמיים לא מספיקים: שלמה חונך את המקדש

המלך שלמה מסיים לבנות את בית המקדש בירושלים ומארגן אירוע השקה ענק. הוא מזמין את כל מנהיגי העם וקהל עצום כדי להעביר את ארון הברית, שמכיל את לוחות האבן של עשרת הדיברות, אל מקומו החדש בקודש הקודשים. ברגע שהארון מונח, ענן כבד של נוכחות אלוהית ממלא את המקום. שלמה מנצל את הרגע הדרמטי כדי לשאת תפילה ארוכה וכנה. הוא מדגיש נקודה מדהימה: אלוהים לא באמת 'גר' בתוך המבנה הזה, כי היקום כולו קטן עליו. המקדש הוא בעצם אנטנה רוחנית – מקום שבו בני אדם יכולים לכוון את הלב שלם, לבקש סליחה כשהם טועים, ולדעת שיש מי שמקשיב להם בשמיים. החגיגות נמשכות שבועיים שלמים של שמחה ואחדות לאומית.

מה הפסוק אומר?

שלמה מבין שאי אפשר באמת 'לסגור' את אלוהים בתוך בניין, כי הוא גדול מהיקום כולו. המקדש הוא פשוט מקום שעוזר לנו להתמקד, להקשיב ולמצוא שקט כדי להתחבר למה שמעבר לנו.

Life Hack

כשאתם מרגישים מוצפים או מבולבלים, אל תחכו לאירוע ענק. צרו לעצמכם 'פינה שקטה' בחדר או בטבע, בלי מסכים, שבה תוכלו פשוט לשבת, לחשוב ולסדר את המחשבות והלב שלכם.

מקבילה מודרנית

זה כמו להקים שרת מרכזי חזק במיוחד (המקדש) שמאפשר לכל משתמש קצה (כל אדם, גם מקצה העולם) להתחבר ולקבל מענה אישי ומהיר לבעיות שלו.

פרויקט החיים של שלמה: בין פאר פיזי לאינסוף רוחני

הפרק מתאר את רגע השיא של מלכות שלמה: חנוכת בית המקדש הראשון בירושלים. שלמה מקבץ את כל ראשי העם והמוני אזרחים לחגיגה לאומית חסרת תקדים. הכהנים מעבירים את ארון הברית, ובו לוחות הברית בלבד, אל קודש הקודשים מתחת לכנפי הכרובים. ברגע שהם יוצאים, ענן סמיך ממלא את ההיכל ומסמל את כניסת השכינה. שלמה פונה אל העם ואז נושא תפילה ארוכה ומרשימה מול המזבח. הוא מצהיר שאלוהים אינו מוגבל למקום פיזי, אך מבקש שהמקדש ישמש שער לתפילותיהם של בני ישראל ושל זרים כאחד, במצבי משבר כמו מלחמה, בצורת, רעב או חטאים אישיים. לאחר תפילתו, שלמה מברך את העם, מקריב אלפי זבחים, ומקיים חגיגה שנמשכת ארבעה-עשר יום. העם חוזר לבתיו שמח וטוב לב.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציג את המתח התיאולוגי המרכזי של חנוכת המקדש: כיצד אלוהים אינסופי ובלתי מוגבל יכול לשכון במבנה אנושי מוגבל. שלמה המלך מבין שבית המקדש אינו 'בית פיזי' לאלוהים במובן המיתולוגי, אלא מרחב סמלי המיועד לאפשר לבני האדם לכוון את לבם ותפילותיהם אל השמיים. זהו לב הפרק, המגדיר מחדש את מושג הקדושה והתפילה.

להעמקה בסיפור

בואו ננסה להבין מה קורה כאן באמת. שלמה המלך השקיע שנים, הון עתק ומשאבים מטורפים כדי לבנות את בית המקדש. זה היה יכול בקלות להפוך למפגן כוח של מלך שרוצה להשוויץ או לנסות 'לכלוא' את אלוהים בתוך קופסת זהב יפה כדי לשלוט בעם. אבל שלמה עושה בדיוק את ההפך. בתפילה שלו, הוא מציג תפיסה מתקדמת: הוא אומר בגלוי שאלוהים לא צריך את הבית הזה, ושהשמיים ושמי השמיים לא יכולים להכיל אותו. אז למה לבנות בכלל? המקדש, לפי שלמה, הוא לא בשביל אלוהים – הוא בשבילנו. הוא מתפקד כמו עוגן פיזי בעולם חומרי. בני אדם צריכים כיוון, הם צריכים מקום להביט אליו כשהם מרגישים אבודים. שימו לב איך שלמה מפרט סדרה של תרחישים קשים: בצורת, מגפה, הפסד במלחמה, ואפילו גלות בארץ רחוקה. בכל המצבים האלה, הפתרון של שלמה הוא לא קסם או טקסים דתיים מסובכים, אלא כנות פנימית – 'איש נגע לבבו'. הוא מבקש שאלוהים יקשיב לתפילה של מי שמפנה את הלב שלו לכיוון המקדש. יתרה מזאת, שלמה מפתיע וכולל בתפילה שלו גם את ה'נוכרי' – האדם הזר שלא שייך לעם ישראל. הוא מבקש שאלוהים יענה גם לתפילותיהם של זרים, כדי שכולם יכירו בטוב. זה מראה על ראייה רחבה, פתוחה ומכילה, שלא רואה באמונה מועדון סגור אלא גשר לכל אנוש. בסופו של דבר, הסיפור מלמד אותנו שקדושה אמיתית אינה נמצאת באבנים או בזהב, אלא בנכונות של האדם לפתוח את הלב, להודות בטעויות ולבקש סליחה.

שאלה למחשבה

אם הייתם בונים מקום מיוחד שנועד לעזור לאנשים למצוא שקט וחיבור פנימי, איך הוא היה נראה ואיזה חוקים היו בו?

האינסוף השוכן בערפל: חנוכת מקדש שלמה

מלכים א' פרק ח' מתאר את אחד מרגעי השיא הדרמטיים והמכוננים בתולדות עם ישראל: חנוכת בית המקדש הראשון בירושלים על ידי שלמה המלך. העלילה נפתחת בכינוס לאומי חגיגי ורחב היקף של כל מנהיגי השבטים, הזקנים והעם בירושלים. הכהנים מעלים את ארון ברית ה' מעיר דוד אל מקומו החדש בקודש הקודשים, הדביר, ומניחים אותו תחת כנפי הכרובים הענקיים. בתוך הארון נמצאים אך ורק שני לוחות האבן שניתנו למשה בחורב. עם צאת הכהנים מן הקודש, מתרחש אירוע על-טבעי: ענן כבד ממלא את הבית, ומונע מהכהנים להמשיך לשרת, כסמל לנוכחות האלוהית השוכנת במקום. שלמה המלך נושא נאום ברכה לעם ותפילה מונומנטלית וארוכה לפני המזבח, בה הוא מגדיר את תפקידו של המקדש כמרכז רוחני ותפילתי עולמי. הוא מפרט שורה של תרחישים לאומיים ואישיים שבהם המקדש ישמש כמקור של תקווה, סליחה וישועה. הפרק נחתם בהקרבת קורבנות בהיקף עצום, בחגיגה שנמשכת ארבעה-עשר יום, ובשליחת העם לבתיהם כשהם שמחים וטובי לב על כל הטוב שנעשה לדוד ולעם ישראל.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציג את המתח התיאולוגי המרכזי של חנוכת המקדש: כיצד אלוהים אינסופי ובלתי מוגבל יכול לשכון במבנה אנושי מוגבל. שלמה המלך מבין שבית המקדש אינו 'בית פיזי' לאלוהים במובן המיתולוגי, אלא מרחב סמלי המיועד לאפשר לבני האדם לכוון את לבם ותפילותיהם אל השמיים. זהו לב הפרק, המגדיר מחדש את מושג הקדושה והתפילה.

הדרש — קריאה לעומק

חנוכת המקדש בפרק ח' אינה רק טקס דתי מפואר, אלא מניפסט תיאולוגי וספרותי מעמיק המגדיר מחדש את מושג האלוהות והפולחן בישראל. המחבר המקראי מעצב את האירוע בשלושה שלבים מרכזיים: המעבר הפיזי של הארון, התפילה התיאולוגית של שלמה, והחגיגה הקהילתית. בשלב הראשון, העברת הארון מסמלת את הרציפות ההיסטורית. הדגש על כך שבארון אין דבר מלבד לוחות האבנים שניתנו בחורב מנקה את הפולחן מכל אלמנט מיתולוגי או אלילי; אין כאן פסל או תמונה, אלא עדות לברית מוסרית וכתובה. ירידת הענן, המונעת מהכהנים לשרת, מהדהדת את חנוכת המשכן במדבר ומסמנת את המעבר מנוודות לקביעות, אך בו-זמנית מבהירה כי האל אינו נשלט בידי פולחן הכהנים – הנוכחות האלוהית כופה שתיקה והתרחקות. בשלב השני, שלמה נושא את תפילתו, המהווה יצירת מופת ספרותית ופילוסופית. שלמה פותח בהצהרה פרדוקסלית: 'הנה השמיים ושמי השמיים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי'. בכך הוא שולל את התפיסה האלילית המקובלת במזרח הקדום, לפיה המקדש הוא ביתו הפיזי של האל שבו הוא אוכל וישן. במקום זאת, שלמה מציע תיאולוגיה של 'שם': המקדש הוא המקום שבו שוכן שמו של אלוהים, בעוד האל עצמו נותר בשמיים. המקדש מתפקד כ'שער השמיים' – מרחב מכוון תפילה. מבנה התפילה מבוסס על שבעה תרחישים הכוללים חטאים חברתיים, תבוסה צבאית, בצורת, רעב, פניית הנוכרי, יציאה למלחמה וגלות. בכל אחד מהמקרים, המקדש אינו פועל כקמע מאגי; הישועה מותנית בשינוי פנימי, בחרטה ובשיבה אל האל. המילה המנחה 'תשמע' ו'סלחת' חוזרת כפזמון, ומדגישה שהמטרה העליונה של המקדש היא לא הקרבת קורבנות אלא השגת סליחה וקרבה רוחנית. בשלב השלישי, שלמה פונה אל ההיבט הקהילתי והאוניברסלי. הכללת הנוכרי בתפילה משקפת חזון קוסמופוליטי נדיר לתקופתו, המציב את ירושלים כמרכז רוחני לכלל האנושות. החגיגה העצומה בסיום, עם כמויות הזבחים הבלתי נתפסות, משמשת כביטוי פיזי לשפע, לשמחה ולאחדות הלאומית שהושגה תחת מלכות שלמה. העם השב לביתו שמח וטוב לב מסמן את השגת המנוחה – תכלית המסע שהחל ביציאת מצרים.

לקחים לחיים
  • החומר ככלי ולא כמטרהבחיים המודרניים אנו משקיעים משאבים רבים בבניית 'מקדשים' אישיים – קריירה, בתים מפוארים, נכסים ומעמד חברתי. לקח מרכזי מהפרק הוא שההישגים הפיזיים הללו חסרי ערך אם אין בתוכם תוכן רוחני ומוסרי. עלינו לזכור שהרכוש וההצלחה החומרית הם רק הכלים, בעוד שהמהות האמיתית היא הכוונה, הערכים והיחסים שאנו יוצקים לתוכם.
  • היכולת להתחיל מחדש דרך חרטהשלמה מתאר מצבים קשים של משבר, כישלון וגלות, ומראה שהדרך החוצה מהם מתחילה תמיד בחשבון נפש פנימי והכרה בטעות. כאשר אנו חווים משבר אישי או מקצועי, במקום להאשים את הנסיבות או לשקוע בייאוש, הצעד הראשון לתיקון הוא התבוננות פנימית כנה, קבלת אחריות על חלקנו במשבר, ופנייה לתיקון אקטיבי.
  • אוניברסליות ופתיחות לזרתפילת שלמה כוללת בקשה מפורשת להקשיב גם לתפילת הנוכרי שאינו מעם ישראל. בעולם מקוטב ומלא במחיצות חברתיות, הלקח הזה קורא לנו לאמץ גישה מכילה ואמפתית כלפי מי שאינו שייך למעגל הקרוב או לתרבות שלנו. במקום העבודה או בקהילה, עלינו לגלות פתיחות לדעות, לצרכים ולתרומה של אנשים מרקעים שונים, מתוך הבנה שכולנו שותפים לאותם צרכים אנושיים בסיסיים.
היבט פילוסופי

כיצד ניתן ליישב את המתח שבין הצורך האנושי במקום פיזי, מוגדר ומוחשי לפולחן ולחיבור רוחני, לבין התפיסה התיאולוגית שהאל הוא אינסופי, מופשט ואינו מוגבל למקום כלשהו? האם הממסד הדתי והמבנה הפיזי מסייעים לחוויה הרוחנית או שמא הם בהכרח מצמצמים ומגבילים אותה?

📖 קראו את הפרק המלא

אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת־כָּל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלִָם לְהַעֲלוֹת אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן׃

וַיִּקָּהֲלוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי׃

וַיָּבֹאוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׂאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־הָאָרוֹן׃

וַיַּעֲלוּ אֶת־אֲרוֹן יְהוָה וְאֶת־אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת־כָּל־כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בָּאֹהֶל וַיַּעֲלוּ אֹתָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם׃

וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וְכָל־עֲדַת יִשְׂרָאֵל הַנּוֹעָדִים עָלָיו אִתּוֹ לִפְנֵי הָאָרוֹן מְזַבְּחִים צֹאן וּבָקָר אֲשֶׁר לֹא־יִסָּפְרוּ וְלֹא יִמָּנוּ מֵרֹב׃

וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת־אֲרוֹן בְּרִית־יְהוָה אֶל־מְקוֹמוֹ אֶל־דְּבִיר הַבַּיִת אֶל־קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל־תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים׃

כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם אֶל־מְקוֹם הָאָרוֹן וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל־הָאָרוֹן וְעַל־בַּדָּיו מִלְמָעְלָה׃

וַיַּאֲרִכוּ הַבַּדִּים וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן־הַקֹּדֶשׁ עַל־פְּנֵי הַדְּבִיר וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה וַיִּהְיוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃

אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וַיְהִי בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן־הַקֹּדֶשׁ וְהֶעָנָן מָלֵא אֶת־בֵּית יְהוָה׃

וְלֹא־יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת מִפְּנֵי הֶעָנָן כִּי־מָלֵא כְבוֹד־יְהוָה אֶת־בֵּית יְהוָה׃

אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל׃

בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים׃

וַיַּסֵּב הַמֶּלֶךְ אֶת־פָּנָיו וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וְכָל־קְהַל יִשְׂרָאֵל עֹמֵד׃

וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּפִיו אֵת דָּוִד אָבִי וּבְיָדוֹ מִלֵּא לֵאמֹר׃

מִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת־עַמִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא־בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃

וַיְהִי עִם־לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל־דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם־לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם־לְבָבֶךָ׃

רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם־בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא־יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי׃

וַיָּקֶם יְהוָה אֶת־דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֵּר וָאָקֻם תַּחַת דָּוִד אָבִי וָאֵשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה וָאֶבְנֶה הַבַּיִת לְשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃

וָאָשִׂם שָׁם מָקוֹם לָאָרוֹן אֲשֶׁר־שָׁם בְּרִית יְהוָה אֲשֶׁר כָּרַת עִם־אֲבֹתֵינוּ בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃

וַיַּעֲמֹד שְׁלֹמֹה לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה נֶגֶד כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו הַשָּׁמָיִם׃

וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֵין־כָּמוֹךָ אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל־הָאָרֶץ מִתָּחַת שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד לַעֲבָדֶיךָ הַהֹלְכִים לְפָנֶיךָ בְּכָל־לִבָּם׃

אֲשֶׁר שָׁמַרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ לוֹ וַתְּדַבֵּר בְּפִיךָ וּבְיָדְךָ מִלֵּאתָ כַּיּוֹם הַזֶּה׃

וְעַתָּה יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹר לְעַבְדְּךָ דָוִד אָבִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לּוֹ לֵאמֹר לֹא־יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מִלְּפָנַי יֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל רַק אִם־יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת־דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי כַּאֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְפָנָי׃

וְעַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֵאָמֶן נָא דבריך [דְּבָרְךָ] אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לְעַבְדְּךָ דָּוִד אָבִי׃

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל־הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃

וּפָנִיתָ אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנָּתוֹ יְהוָה אֱלֹהָי לִשְׁמֹעַ אֶל־הָרִנָּה וְאֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם׃

לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל־הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃

וְשָׁמַעְתָּ אֶל־תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל־מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל־הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ׃

אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא־בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה׃

וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת־עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ׃

בְּהִנָּגֵף עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ־לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ אֶת־שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה׃

וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לַאֲבוֹתָם׃

בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם וְלֹא־יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ אֶת־שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם׃

וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עֲבָדֶיךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל כִּי תוֹרֵם אֶת־הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יֵלְכוּ־בָהּ וְנָתַתָּה מָטָר עַל־אַרְצְךָ אֲשֶׁר־נָתַתָּה לְעַמְּךָ לְנַחֲלָה׃

רָעָב כִּי־יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי־יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר־לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל־נֶגַע כָּל־מַחֲלָה׃

כָּל־תְּפִלָּה כָל־תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל־הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה׃

וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ לָאִישׁ כְּכָל־דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת־לְבָבוֹ כִּי־אַתָּה יָדַעְתָּ לְבַדְּךָ אֶת־לְבַב כָּל־בְּנֵי הָאָדָם׃

לְמַעַן יִרָאוּךָ כָּל־הַיָּמִים אֲשֶׁר־הֵם חַיִּים עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ׃

וְגַם אֶל־הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא־מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ׃

כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת־שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת־יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה׃

אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר־יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת־שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי־שִׁמְךָ נִקְרָא עַל־הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי׃

כִּי־יֵצֵא עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל־אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל־יְהוָה דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר־בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ׃

וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת־תְּפִלָּתָם וְאֶת־תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם׃

כִּי יֶחֶטְאוּ־לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא־יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל־אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה׃

וְהֵשִׁיבוּ אֶל־לִבָּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבּוּ־שָׁם וְשָׁבוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בְּאֶרֶץ שֹׁבֵיהֶם לֵאמֹר חָטָאנוּ וְהֶעֱוִינוּ רָשָׁעְנוּ׃

וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל־לְבָבָם וּבְכָל־נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר־שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר־בנית [בָּנִיתִי] לִשְׁמֶךָ׃

וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת־תְּפִלָּתָם וְאֶת־תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם׃

וְסָלַחְתָּ לְעַמְּךָ אֲשֶׁר חָטְאוּ־לָךְ וּלְכָל־פִּשְׁעֵיהֶם אֲשֶׁר פָּשְׁעוּ־בָךְ וּנְתַתָּם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שֹׁבֵיהֶם וְרִחֲמוּם׃

כִּי־עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם מִתּוֹךְ כּוּר הַבַּרְזֶל׃

לִהְיוֹת עֵינֶיךָ פְתֻחוֹת אֶל־תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּחִנַּת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִשְׁמֹעַ אֲלֵיהֶם בְּכֹל קָרְאָם אֵלֶיךָ׃

כִּי־אַתָּה הִבְדַּלְתָּם לְךָ לְנַחֲלָה מִכֹּל עַמֵּי הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת־אֲבֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם אֲדֹנָי יְהוִה׃

וַיְהִי כְּכַלּוֹת שְׁלֹמֹה לְהִתְפַּלֵּל אֶל־יְהוָה אֵת כָּל־הַתְּפִלָּה וְהַתְּחִנָּה הַזֹּאת קָם מִלִּפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה מִכְּרֹעַ עַל־בִּרְכָּיו וְכַפָּיו פְּרֻשׂוֹת הַשָּׁמָיִם׃

וַיַּעְמֹד וַיְבָרֶךְ אֵת כָּל־קְהַל יִשְׂרָאֵל קוֹל גָּדוֹל לֵאמֹר׃

בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא־נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ׃

יְהִי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם־אֲבֹתֵינוּ אַל־יַעַזְבֵנוּ וְאַל־יִטְּשֵׁנוּ׃

לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל־דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת־אֲבֹתֵינוּ׃

וְיִהְיוּ דְבָרַי אֵלֶּה אֲשֶׁר הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי יְהוָה קְרֹבִים אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יוֹמָם וָלָיְלָה לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ׃

לְמַעַן דַּעַת כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד׃

וְהָיָה לְבַבְכֶם שָׁלֵם עִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת בְּחֻקָּיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו כַּיּוֹם הַזֶּה׃

וְהַמֶּלֶךְ וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ זֹבְחִים זֶבַח לִפְנֵי יְהוָה׃

וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהוָה בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף וַיַּחְנְכוּ אֶת־בֵּית יְהוָה הַמֶּלֶךְ וְכָל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃

בַּיּוֹם הַהוּא קִדַּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת־תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשֶׁר לִפְנֵי בֵית־יְהוָה כִּי־עָשָׂה שָׁם אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים כִּי־מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה קָטֹן מֵהָכִיל אֶת־הָעֹלָה וְאֶת־הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים׃

וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָעֵת־הַהִיא אֶת־הֶחָג וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד־נַחַל מִצְרַיִם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם׃

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת־הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל־הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←