מלכים א · פרק ז׳
אדריכלות של כוח ורוח: מפעלי הבנייה של שלמה
וַתִּשְׁלַם כָּל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת־קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה׃
פסוק נ״אהעמודים הנוצצים של שלמה המלך
הלילה, ילדים חביבים, נצא למסע בזמן אל ירושלים העתיקה. שלמה המלך בנה שם ארמון מדהים ביופיו, עם עמודי עץ ריחניים שגרמו לו להיראות כמו יער קסום. כדי לקשט את בית המקדש, שלמה הזמין אומן מיוחד ומוכשר מאוד בשם חירם. חירם ידע לעבוד עם נחושת מבריקה ולפסל בה דברים נפלאים. הוא הכין שני עמודי נחושת ענקיים וקרא להם בשמות חזקים: 'יכין' ו'בועז'. הוא גם בנה בריכת מים עגולה וגדולה שעמדה על גבם של שנים-עשר פסלי בקר חמודים מנחושת. הכל היה כל כך מבריק, יפה ומסודר! שלמה שמח מאוד לראות את העבודה הקשה מסתיימת, והביא אל הבית החדש והיפה את האוצרות המיוחדים שאבא שלו, דוד, שמר באהבה. עכשיו, כשהכל מוכן ומנצנץ, אפשר לישון בשקט ובשלווה.
הפסוק הזה מלמד אותנו על כוחה של המשכיות. שלמה מסיים פרויקט ענק, אבל דואג לפנות מקום למורשת של אביו דוד בתוך ההישג שלו.
הפרק מתמקד בבנייה קפדנית ובשימוש בכישרונות מיוחדים (כמו של חירם האומן). זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על החוזקות והכישרונות הייחודיים שלו. תוכלו להסביר לו שלכל אחד יש מתנה מיוחדת שהוא יכול להביא לעולם – אחד מצייר יפה, שני יודע להקשיב, ושלישי פותר בעיות. עודדו את הילד לחשוב מהו 'כלי הנחושת המיוחד' שהוא יכול ליצור בעזרת הכישרון שלו כדי לעזור לאחרים.
- אם היית יכול לבנות חדר מיוחד משלך, אילו ציורים או פסלים היית רוצה שיהיו בו?
- חירם השתמש בכישרון המיוחד שלו כדי לעזור לשלמה. איזה כישרון מיוחד יש לך שהיית רוצה לשתף עם אחרים?
- לשני העמודים הגדולים קראו 'יכין' ו'בועז' – שמות שמסמלים כוח ויציבות. מה נותן לך הרגשה של כוח וביטחון כשאתה הולך לישון?
הארמון המפואר ואומן הנחושת המופלא
דמיינו שאתם נכנסים ליער ענקי, אבל במקום עצים אמיתיים, אתם רואים עמודי עץ ארז עצומים שמחזיקים תקרת עץ ריחנית! זהו 'בית יער הלבנון' שבנה שלמה המלך. שלמה בנה לעצמו ארמון מדהים מאבנים יקרות וגדולות, ואז הוא הזמין את חירם, אומן מיוחד במינו שיודע לעבוד עם נחושת. חירם יצר דברים מופלאים: שני עמודי נחושת ענקיים שקיבלו את השמות 'יכין' ו'בועז', בריכת מים עגולה ועצומה שעומדת על גבם של שנים-עשר פסלי בקר מנחושת, ועשר עגלות מיוחדות עם גלגלים, מעוטרות בציורים של אריות וכרובים. הכל נצץ באור השמש והיה כל כך יפה! העבודה הקשה נמשכה שנים רבות, עד שהכל היה מוכן ומבריק.
אחרי עבודה קשה של המון שנים, הבנייה סוף-סוף הסתיימה! שלמה הביא את הדברים היקרים שאבא שלו, דוד, שמר במיוחד בשביל בית המקדש.
בריכת הנחושת הענקית שחירם בנה הייתה כל כך גדולה, שקראו לה 'הים'!
הכלים המפוארים כבר מוכנים ומבריקים, אבל איך יכניסו את ארון הברית המקודש פנימה? בפרק הבא נגלה!
הבנאים הגדולים של ירושלים
הפרק מתאר את מפעלי הבנייה העצומים של שלמה המלך בירושלים. שלמה בונה את ארמונו הפרטי במשך שלוש-עשרה שנים, לצד מבני מלכות מפוארים כמו 'בית יער הלבנון' ואולם המשפט. כדי להשלים את עיצוב בית המקדש, שלמה מזמין מצור את חירם, אומן נחושת מחונן. חירם מעצב יצירות מופת מנחושת מבריקה: שני עמודי ענק בשם יכין ובועז המוצבים בכניסה, בריכת מים אדירה המכונה 'הים' הנישאת על גבי שנים-עשר פסלי בקר, ועשר עגלות נחושת ניידות המעוטרות בפיתוחים אמנותיים. בנוסף, שלמה מייצר כלי זהב טהור לפנים המקדש. בסיום העבודה, שלמה מביא אל המקדש את קודשי דוד אביו, ובכך משלים את המשימה הגדולה של חייו.
הבנייה הגדולה נגמרה, ושלמה לא שכח מאיפה הוא בא. הוא הכניס למקדש את האוצרות שאבא שלו דוד אסף, כדי להראות שההבטחה המשפחתית קוימה.
כשאתם עובדים על פרויקט גדול, אל תנסו לעשות הכל לבד. שלמה היה מלך חכם, אבל הוא ידע להביא את חירם - המומחה הכי גדול בתחומו - כדי להגיע לתוצאה מושלמת.
זה כמו להקים חברת סטארט-אפ ענקית: היזם מביא את החזון והתקציב, אבל הוא חייב לגייס את מעצב המוצר והמהנדס הכי מוכשרים כדי שהרעיון שלו באמת יעבוד ויראה מדהים.
ארמונות, נחושת וזהב: מאחורי הקלעים של בניית הממלכה
הפרק מציג את תנופת הבנייה חסרת התקדים של שלמה המלך בירושלים. במשך שלוש-עשרה שנים בונה שלמה את קומפלקס המגורים והשלטון שלו, הכולל את ארמונו הפרטי, את 'בית יער הלבנון' המרשים, אולם עמודים, אולם משפט מיוחד ואפילו בית מפואר לבת פרעה. לאחר מכן, העלילה מתמקדת בעיצוב האמנותי של כלי המקדש. שלמה מגייס את חירם מצור, אומן נחושת מבריק, שמייצר סדרת יצירות מופת הנדסיות ואמנותיות: עמודי הענק 'יכין' ו'בועז', בריכת 'הים' העצומה הנישאת על פסלי בקר, ועשר עגלות נחושת ניידות לנשיאת מים. לבסוף, מיוצרים כלי זהב טהור לחלק הפנימי של המקדש. הפרק נחתם כאשר שלמה מביא למקדש המושלם את האוצרות שהקדיש אביו, דוד, ובכך סוגר מעגל משפחתי והיסטורי מפואר.
הפסוק חותם את מפעל הבנייה האדיר של שלמה ומחבר אותו ישירות למורשת של אביו, דוד. הבאת קודשי דוד אל המקדש החדש מראה שהפאר הפיזי והעושר העצום אינם עומדים בפני עצמם, אלא נועדו לשרת המשכיות רוחנית והתחייבות בין-דורית. זהו רגע השיא שבו החזון האדריכלי הופך למציאות מקודשת, המשלבת את עמלו של שלמה עם נדרי העבר של אביו.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את הפרק הזה, קל ללכת לאיבוד בתוך כל המידות, האמות והתיאורים הטכניים של העמודים והכיורים. אבל אם עוצרים רגע להסתכל על התמונה הגדולה, מגלים כאן סיפור מרתק על כוח, תרבות וזהות. שלמה המלך נמצא בשיא כוחו, והוא משתמש באדריכלות כדי להעביר מסר ברור לכל העולם: הממלכה שלו כאן כדי להישאר, והיא עשירה וחזקה מאי פעם. שימו לב להבדל בזמנים: את בית המקדש בנה שלמה במשך שבע שנים, ואילו את הארמון שלו הוא בנה במשך שלוש-עשרה שנים. יש כאן נקודה למחשבה – האם שלמה התחיל לדאוג לנוחות ולפאר האישי שלו אפילו יותר מאשר לבית האלוהים? הטקסט המקראי לא שופט אותו בגלוי, אבל הוא מניח את המספרים האלה זה לצד זה ונותן לנו להחליט מה לחשוב. דמות מרתקת נוספת בפרק היא חירם מצור. הוא לא מלך ולא שר, אלא בן של אלמנה משבט נפתלי ואב צורי. חירם הוא אומן מומחה, והוא מייצג את החיבור שבין כישרון אישי לבין הזדמנות גדולה. שלמה מבין שכדי ליצור משהו נצחי, הוא צריך את האנשים הכי טובים, גם אם הם מגיעים מרקע פשוט או ממדינה שכנה. חירם יוצק את עמודי הנחושת הענקיים, 'יכין' ו'בועז'. השמות האלה מסמלים יציבות וכוח ('יכין' מלשון להכין ולבסס, ו'בועז' מלשון בו-עוז, כלומר יש בו כוח). העמודים האלה עמדו בכניסה למקדש והזכירו לכל מי שנכנס שהממלכה הזו מבוססת על יסודות חזקים. בסופו של דבר, הבנייה הזו היא לא רק עניין של אבנים ומתכות. היא מראה איך חזון הופך למציאות מוחשית דרך שיתוף פעולה, תכנון קפדני והמון סבלנות. שלמה מחבר את היצירה החדשה שלו לעבר על ידי הבאת האוצרות של אביו דוד, ומלמד אותנו שיצירת מורשת אמיתית דורשת גם כבוד למי שהיה כאן לפנינו.
אם היית בונה את בית החלומות שלך, האם היית משקיע יותר בעיצוב החיצוני שכולם רואים, או בחלקים הפנימיים והפרטיים? מה זה אומר עליך?
אדריכלות של כוח ורוח: מפעלי הבנייה של שלמה
פרק ז' בספר מלכים א' מפרט את מפעלי הבנייה המונומנטליים של שלמה המלך בירושלים, המגדירים מחדש את המרחב השלטוני והדתי של הממלכה המאוחדת. הפרק נפתח בתיאור בניית מתחם הארמונות של שלמה, פרויקט שנמשך שלוש-עשרה שנים. קומפלקס זה כולל את 'בית יער הלבנון' – מבנה ענק הנתמך בעמודי ארזים מסיביים, את אולם העמודים, את אולם המשפט שבו ניצב כס המלכות, וכן בתי מגורים פרטיים עבור שלמה ועבור בת פרעה. בחלקו השני, הפרק מתמקד בעיצוב האמנותי של כלי הנחושת והזהב עבור בית המקדש. לשם כך, שלמה מגייס את חירם מצור, אומן מתכת מומחה בעל שורשים ישראליים. חירם יוצק בכיכר הירדן כלי נחושת מרהיבים בקנה מידה עצום: שני עמודי חזית מונומנטליים בשם יכין ובועז, 'הים' – בריכת מים אדירה הנישאת על גבי שנים-עשר פסלי בקר, ועשר עגלות נחושת ניידות המעוטרות בתבליטי חיות וכרובים. שלמה משלים את המלאכה בייצור כלי זהב טהור להיכל הפנימי, ומכניס למקדש את קודשי דוד אביו.
הפסוק חותם את מפעל הבנייה האדיר של שלמה ומחבר אותו ישירות למורשת של אביו, דוד. הבאת קודשי דוד אל המקדש החדש מראה שהפאר הפיזי והעושר העצום אינם עומדים בפני עצמם, אלא נועדו לשרת המשכיות רוחנית והתחייבות בין-דורית. זהו רגע השיא שבו החזון האדריכלי הופך למציאות מקודשת, המשלבת את עמלו של שלמה עם נדרי העבר של אביו.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ז' מציג תיאור ארכיטקטוני קפדני ורווי פרטים, המהווה מפתח להבנת המעבר של ממלכת ישראל מממלכה נודדת לאימפריה ממוסדת ויציבה. הפירוט הטכני של מידות, חומרים ושיטות יציקה אינו רק תיעוד הנדסי, אלא כלי ספרותי שנועד לעורר תחושת פליאה, סדר והרמוניה קוסמית. הבנייה המלכותית משקפת את הסדר האלוהי עלי אדמות. אחד האלמנטים הבולטים בפרק הוא ההשוואה הסמויה בין בניית המקדש לבניית הארמון. העובדה ששלמה מקדיש שלוש-עשרה שנים לבניית ביתו הפרטי, לעומת שבע שנים בלבד למקדש, מעוררת קריאה ביקורתית. האם שלמה מתחיל להעמיד את תפארתו האישית מעל תפארת האל? או שמא מדובר בקומפלקס שלטוני רחב שדרש זמן רב יותר בשל תפקודיו המגוונים? מבחינה ספרותית, סמיכות הפרשיות יוצרת אירוניה דרמטית עדינה המלווה את דמותו של שלמה לאורך הספר. דמותו של חירם מצור מייצגת את החיבור הבינלאומי והרב-תרבותי של תקופת שלמה. חירם, בן לאם ישראלית ואב צורי, מביא עמו את פסגת הטכנולוגיה המטלורגית של פניקיה. שילובו במפעל הקודש מדגיש כי המקדש, אף שהוא ישראלי, נבנה מתוך דיאלוג עם התרבות העולמית והטכנולוגיה המתקדמת ביותר של התקופה. יצירותיו של חירם נושאות משמעות סימבולית עמוקה: שני עמודי הנחושת, יכין ובועז, המוצבים בפתח ההיכל, אינם תומכים בתקרה אלא עומדים חופשיים כמצבות כוח ויציבות קוסמית. 'הים' המוצק, בריכת המים האדירה הנישאת על שנים-עשר בקר, מייצג את הכנעת מי התהום הקדמוניים והבאתם תחת שלטון הסדר והקודש, כאשר שנים-עשר הבקר מסמלים את שבטי ישראל הנושאים את עול המקדש. המעבר מנחושת בחצר החיצונית לזהב טהור בדביר הפנימי מייצר היררכיה חזותית ורוחנית של קדושה. ככל שהאדם מתקרב אל פנים המקדש, החומרים הופכים ליקרים וטהורים יותר, עד להגעה לזהב הסגור. הפרק מסתיים בהבאת קודשי דוד, פעולה המעניקה לגיטימציה דתית והיסטורית למפעל של שלמה, ומחברת את הפאר החומרי החדש אל הנדרים והמסורת הרוחנית של העבר.
- הסכנה שבטשטוש סדרי עדיפויותהקדשת זמן כפול לבניית הארמון הפרטי לעומת המקדש הציבורי מהווה תמרור אזהרה מוסרי. בחיי המעשה, אנו נדרשים לעיתים קרובות לאזן בין צרכינו האישיים והנוחות שלנו לבין מחויבויותינו החברתיות, המשפחתיות או הרוחניות. הפרק מזכיר לנו לבחון האם ההשקעה שלנו ב'ארמון' הפרטי אינה באה על חשבון ה'מקדש' המשותף.
- פתיחות למומחיות חיצוניתשלמה אינו מהסס להביא אומן מצור כדי לעצב את כלי הקודש החשובים ביותר. מנהיגות חכמה וניהול נכון מבינים כי השגת מצוינות דורשת פתיחות לידע חיצוני ולכישרונות שאינם צומחים בהכרח בתוך הבית. שילוב מומחים בעלי נקודת מבט שונה יכול להעשיר את היצירה ולשפר את התוצאה הסופית באופן דרמטי.
- כבוד למורשת כבסיס לעתידהבאת קודשי דוד בסיום הפרויקט מלמדת שהישגים חומריים וטכנולוגיים מרשימים ככל שיהיו, זקוקים לחיבור שורשי כדי לקבל משמעות נצחית. בעולם העסקים או בקריירה, כאשר אנו מגיעים לפסגת ההצלחה, חשוב לזכור את היסודות שהונחו לפנינו, לכבד את המנטורים והדורות הקודמים, ולשלב את ערכיהם בתוך המציאות החדשה שבנינו.
האם פאר חומרי קיצוני משרת את הרוח או חונק אותה? הפרק מתאר עושר בלתי נתפס וכלים מזהב ומנחושת שמשקלם לא נחקר 'מרב מאד מאד'. הדילמה המוסרית והתיאולוגית העולה כאן היא האם הניסיון לתרגם את הנוכחות האלוהית לממדים פיזיים, חומריים ויקרים כל כך, אינו מייצר בסופו של דבר ריחוק וניכור, והאם המלכות אינה הופכת את הדת לכלי שרת להאדרת כוחה הפוליטי.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְאֶת־בֵּיתוֹ בָּנָה שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְכַל אֶת־כָּל־בֵּיתוֹ׃
וַיִּבֶן אֶת־בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן מֵאָה אַמָּה אָרְכּוֹ וַחֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ עַל אַרְבָּעָה טוּרֵי עַמּוּדֵי אֲרָזִים וּכְרֻתוֹת אֲרָזִים עַל־הָעַמּוּדִים׃
וְסָפֻן בָּאֶרֶז מִמַּעַל עַל־הַצְּלָעֹת אֲשֶׁר עַל־הָעַמּוּדִים אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה עָשָׂר הַטּוּר׃
וּשְׁקֻפִים שְׁלֹשָׁה טוּרִים וּמֶחֱזָה אֶל־מֶחֱזָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים׃
וְכָל־הַפְּתָחִים וְהַמְּזוּזוֹת רְבֻעִים שָׁקֶף וּמוּל מֶחֱזָה אֶל־מֶחֱזָה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים׃
וְאֵת אוּלָם הָעַמּוּדִים עָשָׂה חֲמִשִּׁים אַמָּה אָרְכּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה רָחְבּוֹ וְאוּלָם עַל־פְּנֵיהֶם וְעַמֻּדִים וְעָב עַל־פְּנֵיהֶם׃
וְאוּלָם הַכִּסֵּא אֲשֶׁר יִשְׁפָּט־שָׁם אֻלָם הַמִּשְׁפָּט עָשָׂה וְסָפוּן בָּאֶרֶז מֵהַקַּרְקַע עַד־הַקַּרְקָע׃
וּבֵיתוֹ אֲשֶׁר־יֵשֶׁב שָׁם חָצֵר הָאַחֶרֶת מִבֵּית לָאוּלָם כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה הָיָה וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת־פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח שְׁלֹמֹה כָּאוּלָם הַזֶּה׃
כָּל־אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדֹּת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה מִבַּיִת וּמִחוּץ וּמִמַּסָּד עַד־הַטְּפָחוֹת וּמִחוּץ עַד־הֶחָצֵר הַגְּדוֹלָה׃
וּמְיֻסָּד אֲבָנִים יְקָרוֹת אֲבָנִים גְּדֹלוֹת אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמֹנֶה אַמּוֹת׃
וּמִלְמַעְלָה אֲבָנִים יְקָרוֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית וָאָרֶז׃
וְחָצֵר הַגְּדוֹלָה סָבִיב שְׁלֹשָׁה טוּרִים גָּזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים וְלַחֲצַר בֵּית־יְהוָה הַפְּנִימִית וּלְאֻלָם הַבָּיִת׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיִּקַּח אֶת־חִירָם מִצֹּר׃
בֶּן־אִשָּׁה אַלְמָנָה הוּא מִמַּטֵּה נַפְתָּלִי וְאָבִיו אִישׁ־צֹרִי חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וַיִּמָּלֵא אֶת־הַחָכְמָה וְאֶת־הַתְּבוּנָה וְאֶת־הַדַּעַת לַעֲשׂוֹת כָּל־מְלָאכָה בַּנְּחֹשֶׁת וַיָּבוֹא אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיַּעַשׂ אֶת־כָּל־מְלַאכְתּוֹ׃
וַיָּצַר אֶת־שְׁנֵי הָעַמּוּדִים נְחֹשֶׁת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קוֹמַת הָעַמּוּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה אַמָּה יָסֹב אֶת־הָעַמּוּד הַשֵּׁנִי׃
וּשְׁתֵּי כֹתָרֹת עָשָׂה לָתֵת עַל־רָאשֵׁי הָעַמּוּדִים מֻצַק נְחֹשֶׁת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית׃
שְׂבָכִים מַעֲשֵׂה שְׂבָכָה גְּדִלִים מַעֲשֵׂה שַׁרְשְׁרוֹת לַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁ הָעַמּוּדִים שִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הָאֶחָת וְשִׁבְעָה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הָעַמּוּדִים וּשְׁנֵי טוּרִים סָבִיב עַל־הַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת־הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁ הָרִמֹּנִים וְכֵן עָשָׂה לַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית׃
וְכֹתָרֹת אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוּשַׁן בָּאוּלָם אַרְבַּע אַמּוֹת׃
וְכֹתָרֹת עַל־שְׁנֵי הָעַמּוּדִים גַּם־מִמַּעַל מִלְּעֻמַּת הַבֶּטֶן אֲשֶׁר לְעֵבֶר שבכה [הַשְּׂבָכָה] וְהָרִמּוֹנִים מָאתַיִם טֻרִים סָבִיב עַל הַכֹּתֶרֶת הַשֵּׁנִית׃
וַיָּקֶם אֶת־הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל וַיָּקֶם אֶת־הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ יָכִין וַיָּקֶם אֶת־הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ בֹּעַז׃
וְעַל רֹאשׁ הָעַמּוּדִים מַעֲשֵׂה שׁוֹשָׁן וַתִּתֹּם מְלֶאכֶת הָעַמּוּדִים׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הַיָּם מוּצָק עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד־שְׂפָתוֹ עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ וקוה [וְקָו] שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב׃
וּפְקָעִים מִתַּחַת לִשְׂפָתוֹ סָבִיב סֹבְבִים אֹתוֹ עֶשֶׂר בָּאַמָּה מַקִּפִים אֶת־הַיָּם סָבִיב שְׁנֵי טוּרִים הַפְּקָעִים יְצֻקִים בִּיצֻקָתוֹ׃
עֹמֵד עַל־שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר שְׁלֹשָׁה פֹנִים צָפוֹנָה וּשְׁלֹשָׁה פֹנִים יָמָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים נֶגְבָּה וּשְׁלֹשָׁה פֹּנִים מִזְרָחָה וְהַיָּם עֲלֵיהֶם מִלְמָעְלָה וְכָל־אֲחֹרֵיהֶם בָּיְתָה׃
וְעָבְיוֹ טֶפַח וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת־כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָׁן אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל׃
וַיַּעַשׂ אֶת־הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת אַרְבַּע בָּאַמָּה אֹרֶךְ הַמְּכוֹנָה הָאֶחָת וְאַרְבַּע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְשָׁלֹשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתָהּ׃
וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּכוֹנָה מִסְגְּרֹת לָהֶם וּמִסְגְּרֹת בֵּין הַשְׁלַבִּים׃
וְעַל־הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים וְעַל־הַשְׁלַבִּים כֵּן מִמָּעַל וּמִתַּחַת לַאֲרָיוֹת וְלַבָּקָר לֹיוֹת מַעֲשֵׂה מוֹרָד׃
וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת וְאַרְבָּעָה פַעֲמֹתָיו כְּתֵפֹת לָהֶם מִתַּחַת לַכִּיֹּר הַכְּתֵפֹת יְצֻקוֹת מֵעֵבֶר אִישׁ לֹיוֹת׃
וּפִיהוּ מִבֵּית לַכֹּתֶרֶת וָמַעְלָה בָּאַמָּה וּפִיהָ עָגֹל מַעֲשֵׂה־כֵן אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה וְגַם־עַל־פִּיהָ מִקְלָעוֹת וּמִסְגְּרֹתֵיהֶם מְרֻבָּעוֹת לֹא עֲגֻלּוֹת׃
וְאַרְבַּעַת הָאוֹפַנִּים לְמִתַּחַת לַמִּסְגְּרוֹת וִידוֹת הָאוֹפַנִּים בַּמְּכוֹנָה וְקוֹמַת הָאוֹפַן הָאֶחָד אַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה׃
וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם הַכֹּל מוּצָק׃
וְאַרְבַּע כְּתֵפוֹת אֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הַמְּכֹנָה הָאֶחָת מִן־הַמְּכֹנָה כְּתֵפֶיהָ׃
וּבְרֹאשׁ הַמְּכוֹנָה חֲצִי הָאַמָּה קוֹמָה עָגֹל סָבִיב וְעַל רֹאשׁ הַמְּכֹנָה יְדֹתֶיהָ וּמִסְגְּרֹתֶיהָ מִמֶּנָּה׃
וַיְפַתַּח עַל־הַלֻּחֹת יְדֹתֶיהָ וְעַל ומסגרתיה [מִסְגְּרֹתֶיהָ] כְּרוּבִים אֲרָיוֹת וְתִמֹרֹת כְּמַעַר־אִישׁ וְלֹיוֹת סָבִיב׃
כָּזֹאת עָשָׂה אֵת עֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת מוּצָק אֶחָד מִדָּה אַחַת קֶצֶב אֶחָד לְכֻלָּהְנָה׃
וַיַּעַשׂ עֲשָׂרָה כִיֹּרוֹת נְחֹשֶׁת אַרְבָּעִים בַּת יָכִיל הַכִּיּוֹר הָאֶחָד אַרְבַּע בָּאַמָּה הַכִּיּוֹר הָאֶחָד כִּיּוֹר אֶחָד עַל־הַמְּכוֹנָה הָאַחַת לְעֶשֶׂר הַמְּכֹנוֹת׃
וַיִּתֵּן אֶת־הַמְּכֹנוֹת חָמֵשׁ עַל־כֶּתֶף הַבַּיִת מִיָּמִין וְחָמֵשׁ עַל־כֶּתֶף הַבַּיִת מִשְּׂמֹאלוֹ וְאֶת־הַיָּם נָתַן מִכֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית קֵדְמָה מִמּוּל נֶגֶב׃
וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת־הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת־כָּל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה׃
עַמֻּדִים שְׁנַיִם וְגֻלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר־עַל־רֹאשׁ הָעַמֻּדִים שְׁתָּיִם וְהַשְּׂבָכוֹת שְׁתַּיִם לְכַסּוֹת אֶת־שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל־רֹאשׁ הָעַמּוּדִים׃
וְאֶת־הָרִמֹּנִים אַרְבַּע מֵאוֹת לִשְׁתֵּי הַשְּׂבָכוֹת שְׁנֵי־טוּרִים רִמֹּנִים לַשְּׂבָכָה הָאֶחָת לְכַסּוֹת אֶת־שְׁתֵּי גֻּלֹּת הַכֹּתָרֹת אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָעַמּוּדִים׃
וְאֶת־הַמְּכֹנוֹת עָשֶׂר וְאֶת־הַכִּיֹּרֹת עֲשָׂרָה עַל־הַמְּכֹנוֹת׃
וְאֶת־הַיָּם הָאֶחָד וְאֶת־הַבָּקָר שְׁנֵים־עָשָׂר תַּחַת הַיָּם׃
וְאֶת־הַסִּירוֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וְאֵת כָּל־הַכֵּלִים האהל [הָאֵלֶּה] אֲשֶׁר עָשָׂה חִירָם לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה נְחֹשֶׁת מְמֹרָט׃
בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן׃
וַיַּנַּח שְׁלֹמֹה אֶת־כָּל־הַכֵּלִים מֵרֹב מְאֹד מְאֹד לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת׃
וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֵת כָּל־הַכֵּלִים אֲשֶׁר בֵּית יְהוָה אֵת מִזְבַּח הַזָּהָב וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב׃
וְאֶת־הַמְּנֹרוֹת חָמֵשׁ מִיָּמִין וְחָמֵשׁ מִשְּׂמֹאול לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב׃
וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב׃
וַתִּשְׁלַם כָּל־הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית יְהוָה וַיָּבֵא שְׁלֹמֹה אֶת־קָדְשֵׁי דָּוִד אָבִיו אֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב וְאֶת־הַכֵּלִים נָתַן בְּאֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה׃