מלכים א · פרק ו׳
האדריכלות של הקדושה: בין פאר חיצוני לברית פנימית
הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר־אַתָּה בֹנֶה אִם־תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת־דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־דָּוִד אָבִיךָ׃
פסוק יבהבית השקט של שלמה המלך
פעם אחת, לפני שנים רבות, חי מלך חכם מאוד בשם שלמה. שלמה רצה לבנות בית מיוחד, יפה ושקט מאוד לאלוהים בירושלים – בית המקדש. הוא רצה שהבית הזה יהיה מקום של שלום ואהבה, ולכן הוא החליט על כלל מיוחד: אסור להשמיע שום רעש של פטישים או כלי ברזל בזמן הבנייה! הפועלים החרוצים הכינו את האבנים הגדולות רחוק-רחוק, והביאו אותן מוכנות, כך שהן התחברו בשקט מופלא, כמו פאזל קסום. בפנים, שלמה ציפה את הקירות בעצי ארז ריחניים ובזהב נוצץ כמו כוכבים. הוא גם בנה שני מלאכים גדולים עם כנפיים רחבות ששומרים על הבית. הבית המפואר הזה הזכיר לכולם שאלוהים נמצא איתנו תמיד, בשקט ובשלווה של הלב.
הפסוק הזה מלמד אותנו שהבית הפיזי שאנו בונים הוא רק קליפה, והדבר החשוב באמת הוא האווירה, הערכים והמעשים הטובים שמתרחשים בתוכו.
הסיפור על בניית המקדש בשקט מופתי מזמין אותנו לדבר עם הילדים על הערך של שלווה פנימית ופתרון בעיות ללא 'רעש' וכעס. כמו שהפועלים בנו בית שלם בלי להשתמש בכלי ברזל מרעישים, כך גם אנחנו יכולים לבנות יחסים טובים, לפתור מריבות ולעשות דברים נפלאים בשקט, בסבלנות ובמילים נעימות. תוכלו לשאול את הילד איך הוא מרגיש כשיש שקט סביבו, ואיך השקט עוזר לנו להקשיב ללב שלנו ושל אחרים.
- איזה מקום בבית שלנו גורם לך להרגיש הכי רגוע ובטוח, ולמה?
- אם היית יכול לבנות חדר קסום משלך, באילו חומרים וצבעים היית משתמש?
- איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני לשמור על שקט נעים בבית לפני השינה?
הבית הכי שקט והכי נוצץ בעולם
דמיין שאתה עומד על גבעה גבוהה בירושלים, ולפתע הכל משתתק. אין רעש של פטישים, אין קולות של מקדחות, אבל מול העיניים שלך נבנה בית ענקי ומדהים! זהו בית המקדש, הבית המיוחד שאלוהים ביקש משלמה המלך לבנות. שלמה, המלך החכם, רצה שהבית יהיה הכי יפה שיש. הוא הביא עצי ארז ריחניים וציפה את כל הקירות בזהב נוצץ שמאיר כמו השמש. בפנים הוא הציב שני מלאכים ענקיים עם כנפיים רחבות שנוגעות בקירות. כדי לשמור על השקט והכבוד, הפועלים הכינו את כל האבנים הגדולות רחוק משם, והרכיבו אותן כמו פאזל ענקי בלי להשמיע שום רעש של ברזל. הבית הזה מזכיר לכולם שאלוהים נמצא איתנו תמיד, בשקט ובאהבה.
אלוהים אומר לשלמה המלך שהבית הכי יפה בעולם לא שווה כלום אם לא נתנהג יפה, נשמור על הכללים ונעזור אחד לשני.
הבנייה של הבית המפואר הזה לקחה בדיוק שבע שנים של עבודה קשה ומדויקת!
אבל מה נמצא בתוך החדר הכי סודי ועמוק בבית הזה? בפרק הבא נגלה מה שלמה בנה לעצמו!
לבנות את הפרויקט של החיים: בית המקדש של שלמה
ארבע מאות ושמונים שנה אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים, שלמה המלך מתחיל בפרויקט הבנייה הגדול ביותר בהיסטוריה של העם: בית המקדש בירושלים. הפרק מתאר לפרטי פרטים את האדריכלות המטורפת של המבנה – קירות מעצי ארז וברוש, רצפות מצופות זהב טהור, ופסלי כרובים (מלאכים) ענקיים מעץ שמן מצופה זהב, שכנפיהם נפרשות מקיר לקיר. אחד הדברים המדהימים ביותר בבנייה היה השקט: כל האבנים סותתו מראש במחצבה מרוחקת, כך שבאתר הבנייה עצמו לא נשמע קול של פטיש או גרזן. בעיצומו של התהליך, אלוהים שולח מסר ברור לשלמה: המבנה המפואר הזה יהיה שווה משהו רק אם העם והמלך ישמרו על חוקי הצדק והמוסר. הבנייה כולה ארכה שבע שנים של עבודה קפדנית.
אלוהים מזכיר לשלמה שעיצוב חיצוני מטורף וזהב לא מרשימים אותו; מה שקובע באמת זה איך אנחנו מתנהגים ביומיום ושומרים על הערכים שלנו.
כשאתה עובד על פרויקט גדול או לומד למבחן חשוב, תכין את חומרי העבודה מראש ובשקט. הכנה מוקדמת חוסכת לחץ ורעש מיותרים ברגע האמת.
זה כמו להשקיע שבועות בבניית שרת מיינקראפט מטורף או בעיצוב פרופיל מושלם ברשתות החברתיות, רק כדי להבין שבסוף מה שבאמת קובע זה האופי שלך ואיך אתה מתייחס לחברים שלך במציאות.
ארכיטקטורה של שקט וזהב
הסיפור מתרחש בירושלים, כמעט חמש מאות שנה אחרי יציאת מצרים. שלמה המלך, שירש ממלכה יציבה ועשירה מאביו דוד, מחליט שהגיע הזמן לבנות בית קבע לאלוהים – בית המקדש הראשון. הפרק לוקח אותנו לסיור אדריכלי מפורט ביותר במבנה המפואר והמרשים. שלמה משתמש בחומרים היקרים ביותר של התקופה: עצי ארז ריחניים שהובאו במיוחד מלבנון, עצי ברוש חזקים, וכמויות אדירות של זהב טהור שמצפה כמעט כל משטח פנימי בתוך המבנה. בלב המקדש מוקם הדביר, שהוא קודש הקודשים, המקום שבו יוצב ארון הברית. מעל הארון מעצב שלמה שני כרובי ענק עשויים עץ שמן ומצופים זהב, שכנפיהם נפרשות מקיר לקיר. פרט מרתק בבנייה הוא האיסור המוחלט להשתמש בכלי ברזל באתר עצמו; האבנים הגדולות סותתו במרחק רב והורכבו באתר בשקט מופתי ובדייקנות של פאזל. במהלך הבנייה, אלוהים פונה אל שלמה ומזכיר לו שהבניין הפיזי הוא רק מעטפת חיצונית, והתנאי האמיתי לשכינתו בקרב העם הוא שמירה על ערכי המוסר והחוקים. הפרויקט האדיר הזה מסתיים בהצלחה לאחר שבע שנות עבודה קפדנית ומאומצת.
פסוק זה מהווה את הלב הרוחני של הפרק. בעיצומו של תיאור הנדסי מפואר ומנקר עיניים של חומרי בנייה יקרים וזהב, אלוהים פונה אל שלמה ומבהיר לו שהמבנה הפיזי הוא חסר ערך ללא תוכן מוסרי ודתי. נוכחות האל בבית אינה מובטחת מעצם קיומו של המבנה, אלא מותנית בהתנהגותו של המלך ושל העם, ובנאמנותם לחוקי התורה והצדק.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את התיאור המפורט של בניית בית המקדש, קל ללכת לאיבוד בתוך המידות, האמות והחומרים. אבל אם נסתכל מעבר למפרט הטכני וההנדסי, נגלה כאן דרמה מוסרית ורעיונית עמוקה מאוד שרלוונטית לחיים של כולנו. שלמה המלך משקיע את מיטב המשאבים של הממלכה שלו: זהב טהור, עצי ארז יקרים ואלפי פועלים חרוצים. זהו מפגן כוח מטורף של אימפריה בשיאה, ניסיון ליצור את המבנה המושלם והמפואר ביותר שנראה באזור. אבל באמצע התיאור האדריכלי המפואר הזה, הסיפור נעצר פתאום בצורה דרמטית. אלוהים פונה אל שלמה ואומר לו משהו שמנער את כל הפרויקט ומעמיד אותו באור אחר לגמרי: 'הבית הזה אשר אתה בונה – אם תלך בחוקותיי ואת משפטיי תעשה... ושכנתי בתוך בני ישראל'. המילים האלה הן כמו תמרור אזהרה ענק בלב אתר הבנייה. אלוהים אומר לשלמה בצורה הכי ברורה: אל תתבלבל ואל תסתנוור מהזהב. הבית הזה הוא לא קמע קסום שיגן עליכם באופן אוטומטי. הקירות המצופים זהב והמלאכים הענקיים לא יגרמו לי להישאר כאן אם תתנהגו בחוסר צדק, באנוכיות או באכזריות. הקדושה האמיתית לא נמצאת באבנים דוממות, אלא ביחסים שבין בני האדם ובנאמנות לערכים המוסריים. נקודה מרתקת נוספת בסיפור היא השקט המוחלט שבו נבנה המקדש. הטקסט מדגיש שלא נשמע קול פטיש, גרזן או כל כלי ברזל אחר באתר הבנייה עצמו. למה הפרט הזה כל כך חשוב? ברזל הוא החומר שממנו מייצרים חרבות וכלי נשק של מלחמה והרס. המקדש, לעומת זאת, אמור להיות מקום של שלום, חיים וחיבור בין בני אדם. לכן, יש כאן החלטה עיצובית ורוחנית מודעת: לא לערבב בין כלי משחית לבין בניית בית של שלום. האבנים סותתו רחוק מאוד משם, והובאו כשהן כבר מוכנות לחלוטין להרכבה, מה שדרש תכנון לוגיסטי מורכב להפליא ודיוק יוצא דופן של הפועלים. בסופו של דבר, הפרק מציג לנו מתח מובנה שמלווה אותנו עד היום: הפער בין החיצוני לפנימי. אנחנו משקיעים המון אנרגיה בלבנות לעצמנו 'מקדשים' חיצוניים – מותגים, בגדים יפים, ציונים, מעמד חברתי או פרופיל מושלם ברשת. אבל הסיפור של שלמה מזכיר לנו שהדברים האלה הם רק הציפוי החיצוני. מה שבאמת מחזיק את הבית יציב, ומה שגורם לאנשים לרצות להיות בקרבתנו, זה מה שקורה בפנים – האופי שלנו, הערכים שלנו והדרך שבה אנחנו מתייחסים לסובבים אותנו ביומיום.
אם היית צריך לעצב חדר שמייצג את השקט הפנימי שלך, אילו חומרים וצבעים היית בוחר לשים בו ולמה?
האדריכלות של הקדושה: בין פאר חיצוני לברית פנימית
ספר מלכים א', פרק ו', מתאר את אחד המפעלים הלוגיסטיים והדתיים הגדולים ביותר בתולדות ישראל: בניית בית המקדש הראשון בירושלים על ידי שלמה המלך. הבנייה מתחילה בשנה הרביעית למלכות שלמה, בדיוק 480 שנה לאחר יציאת מצרים, עובדה המעניקה לאירוע משקל היסטורי ותיאולוגי עצום של סגירת מעגל. הפרק מפרט בדיוק הנדסי מרשים את מידות המבנה (שישים אמה אורך, עשרים רוחב ושלושים קומה), את מבנה האולם והיציעים הסובבים אותו, ואת חלונות השקופים-אטומים הייחודיים. שלמה משתמש בחומרים המובחרים ביותר: אבני גזית שלמות, לוחות עץ ארז מלבנון המכסים את האבן לחלוטין, ורצפת ברושים. פנים המקדש, ובמיוחד הדביר (קודש הקודשים), מצופה בזהב טהור וכולל פיתוחים אמנותיים של כרובים, תמרות ופרחים. בתוך הדביר מעצב שלמה שני כרובי ענק מעץ שמן המצופים זהב, שכנפיהם פרושות מקיר לקיר ומגוננות על המקום שיועד לארון הברית. הבנייה כולה נעשית ללא שימוש בכלי ברזל באתר עצמו, מתוך כבוד לקדושת המקום. הפרויקט כולו נשלם לאחר שבע שנים, בשנה האחת-עשרה למלכות שלמה.
פסוק זה מהווה את הלב הרוחני של הפרק. בעיצומו של תיאור הנדסי מפואר ומנקר עיניים של חומרי בנייה יקרים וזהב, אלוהים פונה אל שלמה ומבהיר לו שהמבנה הפיזי הוא חסר ערך ללא תוכן מוסרי ודתי. נוכחות האל בבית אינה מובטחת מעצם קיומו של המבנה, אלא מותנית בהתנהגותו של המלך ושל העם, ובנאמנותם לחוקי התורה והצדק.
הדרש — קריאה לעומק⌄
בניית בית המקדש הראשון היא נקודת מפנה דרמטית במעבר של עם ישראל מנוודות להתמסדות בארצו. התיאור המדוקדק בפרק ו' אינו רק מפרט טכני של אדריכל מקראי, אלא טקסט תיאולוגי עמוק המשתמש במרחב הפיזי כדי לבטא רעיונות רוחניים וקיומיים מורכבים. ההקשר ההיסטורי של הבנייה מודגש כבר בפסוק הראשון: 480 שנה ליציאת מצרים. מספר זה מסמל שלמות היסטורית (12 כפול 40 שנה, המייצגים דורות של נדודים והתגבשות) ומציג את המקדש כשיא ותכלית של תהליך השחרור הלאומי והדתי. המקדש אינו רק בית תפילה מקומי, אלא עדות פיזית מוצקה לברית ההיסטורית ארוכת הטווח בין אלוהים לעמו. אחד האלמנטים המרתקים ביותר בבנייה הוא השימוש בחומרים ובאופן הרכבתם. הטקסט מדגיש כי 'אבן שלמה מסע נבנה, ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו'. הברזל, המזוהה עם כלי מלחמה, הרס וקיצור ימי האדם, מודר לחלוטין מאתר הבנייה של הבית שאמור לייצג שלום, שלמות וחיים. האבנים סותתו במרחק רב במחצבות והובאו כשהן מוכנות לחלוטין להרכבה, מה שדרש תכנון לוגיסטי מדויק מאין כמוהו ורמת מיומנות פנומנלית של הבנאים. השקט המופתי הזה הופך את פעולת הבנייה עצמה למעשה של יצירה רוחנית הרמונית, נקייה מרעש ומאלימות, ומלמד על החשיבות של יצירת קדושה מתוך שלווה פנימית וחיצונית. מבחינה ספרותית, המבנה הפנימי של הפרק מציג ניגוד חריף ומכוון. בעיצומו של תיאור הפאר, הזהב והארזים, נקטע הרצף האדריכלי על ידי דבר ה' אל שלמה (פסוקים יא-יג). אלוהים מבהיר לשלמה כי המבנה הפיזי אינו עומד בפני עצמו ואינו מעניק חסינות אוטומטית: 'אם תלך בחוקותיי ואת משפטיי תעשה... ושכנתי בתוך בני ישראל'. זוהי תפנית אירונית ודרמטית – דווקא ברגע שבו שלמה בונה את המבנה המרשים ביותר בעידן העתיק, הוא מוזהר שהמבנה הזה חסר ערך ללא המחויבות המוסרית והחוקית של החברה. אלוהים אינו שוכן באבנים דוממות או בזהב נוצץ, אלא בתוך הקהילה האנושית השומרת על הצדק והחמלה. עיצוב הפנים של המקדש משקף ניסיון לשחזר את גן עדן האבוד. עיטורי הקירות כוללים כרובים, תמרות ופטורי ציצים (פרחים פתוחים), והשימוש המסיבי בעץ ארז וברוש יוצר תחושה של יער חי וריחני, המצופה כולו בזהב המייצג את הנצח והאור האלוהי. הדביר, קודש הקודשים, מעוצב כקובייה מושלמת של עשרים אמה, ובו שוכנים הכרובים – יצורים מכונפים המייצגים את השמירה על הגבול בין האנושי לאלוהי, בדומה לכרובים ששמרו על דרך עץ החיים בגן עדן. הפרק מעלה שאלות פילוסופיות עמוקות על טבעו של המרחב הקדוש. האם ניתן לתחום את האלוהי בתוך גבולות גיאומטריים צרים? שלמה עצמו יתמודד עם שאלה זו בפרקים הבאים, אך כבר כאן ברור שהמקדש משמש כמיקרוקוסמוס – מודל מוקטן של היקום, שבו האדם מנסה ליצור סדר, יופי והרמוניה מתוך כאוס, כדי להיות ראוי למפגש עם הנשגב.
- הפרדת כלי משחית מתהליכי בנייהכשאתה בונה עסק, יוזמה או מערכת יחסים, עשה זאת ללא שימוש ב'כלי ברזל' – כלומר ללא כוחניות, מניפולציות או פגיעה באחרים. הדרך שבה אנו בונים את ההצלחה שלנו קובעת את איכותה ואת עמידותה לאורך זמן. בנייה שקטה ומכבדת מחזיקה מעמד.
- הסכנה שבפולחן המעטפתבחיים המודרניים קל להתמקד בבניית המותג האישי, רכישת נכסים או השגת סמלי סטטוס חיצוניים. הלקח מהפרק מזכיר לנו שכל אלה הם רק מעטפת פיזית. ללא תוכן פנימי של יושרה, ערכים וקשרים אנושיים אמיתיים, המבנים המפוארים ביותר שבנינו בחיינו יישארו ריקים מתוכן ומשמעות.
- תכנון שקט ומדויק מאחורי הקלעיםהצלחה אמיתית דורשת הכנה קפדנית הרחק מאור הזרקורים. כמו האבנים שסותתו במחצבה מרוחקת כדי להימנע מרעש באתר, עלינו להשקיע בלימוד, באימון ובפיתוח אישי בשקט ובסבלנות, כך שכאשר נגיע לרגע המימוש, הדברים יתחברו בצורה חלקה והרמונית.
הפרדוקס המובנה של צמצום האינסוף אל תוך הגשמי: כיצד יכול האדם לבנות בית פיזי מוגבל עבור ישות אלוהית אינסופית, מבלי להפוך את המבנה עצמו לאליל?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי בִשְׁמוֹנִים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה לְצֵאת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ־מִצְרַיִם בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית בְּחֹדֶשׁ זִו הוּא הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לִמְלֹךְ שְׁלֹמֹה עַל־יִשְׂרָאֵל וַיִּבֶן הַבַּיִת לַיהוָה׃
וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַיהוָה שִׁשִּׁים־אַמָּה אָרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רָחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ׃
וְהָאוּלָם עַל־פְּנֵי הֵיכַל הַבַּיִת עֶשְׂרִים אַמָּה אָרְכּוֹ עַל־פְּנֵי רֹחַב הַבָּיִת עֶשֶׂר בָּאַמָּה רָחְבּוֹ עַל־פְּנֵי הַבָּיִת׃
וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים׃
וַיִּבֶן עַל־קִיר הַבַּיִת יצוע [יָצִיעַ] סָבִיב אֶת־קִירוֹת הַבַּיִת סָבִיב לַהֵיכָל וְלַדְּבִיר וַיַּעַשׂ צְלָעוֹת סָבִיב׃
היצוע [הַיָּצִיעַ] הַתַּחְתֹּנָה חָמֵשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַתִּיכֹנָה שֵׁשׁ בָּאַמָּה רָחְבָּהּ וְהַשְּׁלִישִׁית שֶׁבַע בָּאַמָּה רָחְבָּהּ כִּי מִגְרָעוֹת נָתַן לַבַּיִת סָבִיב חוּצָה לְבִלְתִּי אֲחֹז בְּקִירוֹת־הַבָּיִת׃
וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן־שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל־כְּלִי בַרְזֶל לֹא־נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ׃
פֶּתַח הַצֵּלָע הַתִּיכֹנָה אֶל־כֶּתֶף הַבַּיִת הַיְמָנִית וּבְלוּלִּים יַעֲלוּ עַל־הַתִּיכֹנָה וּמִן־הַתִּיכֹנָה אֶל־הַשְּׁלִשִׁים׃
וַיִּבֶן אֶת־הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ וַיִּסְפֹּן אֶת־הַבַּיִת גֵּבִים וּשְׂדֵרֹת בָּאֲרָזִים׃
וַיִּבֶן אֶת־היצוע [הַיָּצִיעַ] עַל־כָּל־הַבַּיִת חָמֵשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ וַיֶּאֱחֹז אֶת־הַבַּיִת בַּעֲצֵי אֲרָזִים׃
וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־שְׁלֹמֹה לֵאמֹר׃
הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר־אַתָּה בֹנֶה אִם־תֵּלֵךְ בְּחֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי תַּעֲשֶׂה וְשָׁמַרְתָּ אֶת־כָּל־מִצְוֺתַי לָלֶכֶת בָּהֶם וַהֲקִמֹתִי אֶת־דְּבָרִי אִתָּךְ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל־דָּוִד אָבִיךָ׃
וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת־הַבַּיִת וַיְכַלֵּהוּ׃
וַיִּבֶן אֶת־קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִקַּרְקַע הַבַּיִת עַד־קִירוֹת הַסִּפֻּן צִפָּה עֵץ מִבָּיִת וַיְצַף אֶת־קַרְקַע הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת בְּרוֹשִׁים׃
וַיִּבֶן אֶת־עֶשְׂרִים אַמָּה מירכותי [מִיַּרְכְּתֵי] הַבַּיִת בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים מִן־הַקַּרְקַע עַד־הַקִּירוֹת וַיִּבֶן לוֹ מִבַּיִת לִדְבִיר לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים׃
וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי׃
וְאֶרֶז אֶל־הַבַּיִת פְּנִימָה מִקְלַעַת פְּקָעִים וּפְטוּרֵי צִצִּים הַכֹּל אֶרֶז אֵין אֶבֶן נִרְאָה׃
וּדְבִיר בְּתוֹךְ־הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם אֶת־אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה׃
וְלִפְנֵי הַדְּבִיר עֶשְׂרִים אַמָּה אֹרֶךְ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רֹחַב וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמָתוֹ וַיְצַפֵּהוּ זָהָב סָגוּר וַיְצַף מִזְבֵּחַ אָרֶז׃
וַיְצַף שְׁלֹמֹה אֶת־הַבַּיִת מִפְּנִימָה זָהָב סָגוּר וַיְעַבֵּר ברתיקות [בְּרַתּוּקוֹת] זָהָב לִפְנֵי הַדְּבִיר וַיְצַפֵּהוּ זָהָב׃
וְאֶת־כָּל־הַבַּיִת צִפָּה זָהָב עַד־תֹּם כָּל־הַבָּיִת וְכָל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר־לַדְּבִיר צִפָּה זָהָב׃
וַיַּעַשׂ בַּדְּבִיר שְׁנֵי כְרוּבִים עֲצֵי־שָׁמֶן עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ׃
וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הָאֶחָת וְחָמֵשׁ אַמּוֹת כְּנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִית עֶשֶׂר אַמּוֹת מִקְצוֹת כְּנָפָיו וְעַד־קְצוֹת כְּנָפָיו׃
וְעֶשֶׂר בָּאַמָּה הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי מִדָּה אַחַת וְקֶצֶב אֶחָד לִשְׁנֵי הַכְּרֻבִים׃
קוֹמַת הַכְּרוּב הָאֶחָד עֶשֶׂר בָּאַמָּה וְכֵן הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי׃
וַיִּתֵּן אֶת־הַכְּרוּבִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת הַפְּנִימִי וַיִּפְרְשׂוּ אֶת־כַּנְפֵי הַכְּרֻבִים וַתִּגַּע כְּנַף־הָאֶחָד בַּקִּיר וּכְנַף הַכְּרוּב הַשֵּׁנִי נֹגַעַת בַּקִּיר הַשֵּׁנִי וְכַנְפֵיהֶם אֶל־תּוֹךְ הַבַּיִת נֹגְעֹת כָּנָף אֶל־כָּנָף׃
וַיְצַף אֶת־הַכְּרוּבִים זָהָב׃
וְאֵת כָּל־קִירוֹת הַבַּיִת מֵסַב קָלַע פִּתּוּחֵי מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן׃
וְאֶת־קַרְקַע הַבַּיִת צִפָּה זָהָב לִפְנִימָה וְלַחִיצוֹן׃
וְאֵת פֶּתַח הַדְּבִיר עָשָׂה דַּלְתוֹת עֲצֵי־שָׁמֶן הָאַיִל מְזוּזוֹת חֲמִשִׁית׃
וּשְׁתֵּי דַּלְתוֹת עֲצֵי־שֶׁמֶן וְקָלַע עֲלֵיהֶם מִקְלְעוֹת כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטוּרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב וַיָּרֶד עַל־הַכְּרוּבִים וְעַל־הַתִּמֹרוֹת אֶת־הַזָּהָב׃
וְכֵן עָשָׂה לְפֶתַח הַהֵיכָל מְזוּזוֹת עֲצֵי־שָׁמֶן מֵאֵת רְבִעִית׃
וּשְׁתֵּי דַלְתוֹת עֲצֵי בְרוֹשִׁים שְׁנֵי צְלָעִים הַדֶּלֶת הָאַחַת גְּלִילִים וּשְׁנֵי קְלָעִים הַדֶּלֶת הַשֵּׁנִית גְּלִילִים׃
וְקָלַע כְּרוּבִים וְתִמֹרוֹת וּפְטֻרֵי צִצִּים וְצִפָּה זָהָב מְיֻשָּׁר עַל־הַמְּחֻקֶּה׃
וַיִּבֶן אֶת־הֶחָצֵר הַפְּנִימִית שְׁלֹשָׁה טוּרֵי גָזִית וְטוּר כְּרֻתֹת אֲרָזִים׃
בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִית יֻסַּד בֵּית יְהוָה בְּיֶרַח זִו׃
וּבַשָּׁנָה הָאַחַת עֶשְׂרֵה בְּיֶרַח בּוּל הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי כָּלָה הַבַּיִת לְכָל־דְּבָרָיו וּלְכָל־משפטו [מִשְׁפָּטָיו] וַיִּבְנֵהוּ שֶׁבַע שָׁנִים׃