מלכים א · פרק כ״א
נחלת אבות מול עריצות שלטונית: הטרגדיה של כרם נבות
וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל־אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיהוָה מִתִּתִּי אֶת־נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ׃
פסוק גהכרם של נבות והנביא האמיץ
הלילה נספר על כרם ענבים ירוק ומתוק שהיה שייך לאיש טוב בשם נבות. הכרם היה ממש ליד ארמונו של המלך אחאב. המלך רצה מאוד את הכרם לעצמו, אך נבות אמר בעדינות: 'זהו כרם שקיבלתי מאבותיי, ואני רוצה לשמור עליו'. המלך הצטער מאוד, חזר לארמונו, שכב על המיטה ולא רצה לאכול. אשתו, המלכה איזבל, ראתה אותו כך והחליטה לקחת את הכרם בכוח ובשקרים. היא פגעה בנבות ונתנה את הכרם למלך. המלך אחאב שמח וירד לכרם, אך שם חיכה לו אליהו הנביא האמיץ, שגילה לו שאלוהים רואה הכל ושאי אפשר לקחת דברים של אחרים בשקר. המלך אחאב הבין מיד שעשה מעשה רע מאוד, הצטער מעומק הלב וביקש סליחה. אלוהים, שראה את החרטה הכנה שלו, סלח לו והקל בעונשו.
נבות מלמד אותנו שיש דברים יקרים יותר מכסף ומעמד, כמו נאמנות למשפחה ולעקרונות שלנו.
הסיפור מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על ערך היושרה וההתמודדות עם אכזבות. המלך אחאב מתנהג בצורה ילדותית כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה – הוא נשכב על המיטה ומסרב לאכול. אנו יכולים להראות לילדנו שלפעמים בחיים לא נקבל כל מה שנרצה, וזה בסדר להרשיע עצובים, אך אסור בשום אופן לפגוע באחרים או להשתמש בשקרים כדי להשיג את מבוקשנו. בנוסף, חרטתו של אחאב בסוף מראה שתמיד יש מקום לתיקון ולבקשת סליחה אמיתית.
- למה לדעתך היה לנבות כל כך חשוב לשמור על הכרם שלו ולא למכור אותו למלך?
- מה המלך אחאב היה צריך לעשות כשהוא הרגיש עצוב ומאוכזב שנבות אמר לו לא?
- איך אתה מרגיש כשמישהו מבקש ממך סליחה אמיתית אחרי שהוא עשה טעות?
הכרם הירוק והמלך שרצה הכל
דמיין שאתה עומד ליד כרם ענבים ירוק ויפהפה. הריח של הענבים המתוקים באוויר, והעלים לוחשים ברוח. זהו הכרם של נבות. ממש לידו עומד ארמון ענק של המלך אחאב. המלך מסתכל מהחלון ורוצה את הכרם לעצמו! הוא מציע לנבות כסף, אך נבות מסרב: 'זה כרם של המשפחה שלי כבר שנים רבות!'. המלך אחאב עצוב מאוד, נשכב על המיטה ולא רוצה לאכול. אז אשתו, המלכה איזבל, מחליטה להשיג לו את הכרם בדרך לא ישרה. היא מארגנת משפט שקר ומענישה את נבות על לא עוול בכפו. המלך אחאב שמח ולוקח את הכרם, אבל פתאום מופיע אליהו הנביא האמיץ! אליהו כועס מאוד ואומר למלך שאי אפשר לעשות מעשים רעים כאלה ולחשוב שהכל בסדר. המלך מבין שטעה ומצטער מעומק הלב. מה יקרה עכשיו למלך ולמלכה? בפרק הבא נגלה!
נבות מסביר למלך שהוא לא יכול למכור לו את הכרם, כי האדמה הזו שייכת למשפחה שלו כבר המון שנים והיא מתנה יקרה מהשם.
המלך אחאב היה כל כך עצוב מכך שלא קיבל את הכרם, שהוא פשוט נשכב על המיטה שלו, סובב את הפנים אל הקיר וסירב לאכול ארוחת ערב, ממש כמו ילד קטן!
האם המלך אחאב באמת ישתנה, ואיך יגיב אלוהים על המעשה של המלכה איזבל? נגלה הכל בפרק הבא!
האיש שעמד מול המלך: סיפורו של כרם נבות
הסיפור מתרחש בעיר יזרעאל, שם יש לנבות כרם ענבים יפהפה ממש ליד הארמון של אחאב, מלך ישראל. המלך רוצה להפוך את הכרם לגינת ירק ומציע לנבות כסף או כרם חלופי. נבות מסרב כי האדמה היא נחלת אבותיו, קשר משפחתי שאסור לנתק. אחאב חוזר הביתה עצבני ומדוכא. אשתו, המלכה איזבל, מחליטה לקחת את העניינים לידיים. היא מזייפת מכתבים בשם המלך, מארגנת משפט שקר נגד נבות ומביאה למותו כדי שאחאב יוכל לרשת את הכרם. כשאחאב יורד לשמוח בכרם החדש שלו, מופיע מולו אליהו הנביא ומטיח בו את המשפט המפורסם: 'הרצחת וגם ירשת?'. אליהו מנבא עונש קשה למשפחת המלוכה, מה שגורם לאחאב להביע חרטה עמוקה ולצום.
נבות מסרב להצעה המפתה של המלך כי יש דברים שלא מוכרים בשביל כסף, כמו המורשת והערכים של המשפחה שלו.
כשמישהו מציע לכם 'עסקה' שנראית קלה מדי או דורשת מכם לוותר על משהו שחשוב לזהות שלכם, תעצרו ותחשבו. לפעמים להגיד 'לא' זו הגבורה האמיתית.
זה כמו שילד חזק בשכבה מנסה לקנות מכם בכוח משחק מחשב נדיר שקיבלתם בירושה מאח גדול, וכשאתם מסרבים, הוא מפיץ עליכם שמועות שקריות ברשתות החברתיות כדי להחרים אתכם ולקחת אותו בעצמו.
הרצחת וגם ירשת? כשכוח שלטוני יוצא משליטה
במרכז הסיפור עומד עימות דרמטי בין אזרח פשוט בשם נבות לבין אחאב, מלך ישראל. לנבות יש כרם ענבים משפחתי ירוק ומניב בעיר יזרעאל, הממוקם ממש בצמוד לארמונו של המלך. אחאב חומד את השטח כדי להפוך אותו לגינת ירק פרטית ומציע לנבות כסף או שטח חלופי טוב יותר. אולם נבות מסרב בתוקף, מתוך נאמנות עמוקה למסורת אבותיו שקידשה את האדמה המשפחתית. אחאב מקבל את הסירוב בצורה קשה מאוד, נכנס לדיכאון עמוק, שוכב במיטתו ומסרב לאכול. אשתו, המלכה הצידונית איזבל, מזדעזעת מחולשתו של בעלה ומחליטה לפעול בעצמה. היא רוקמת מזימה משפטית מושחתת ואכזרית: שולחת מכתבים מזויפים בשם המלך, מאשימה את נבות בבגידה שקרית בעזרת עדי שקר, ומביאה להוצאתו להורג. כשאחאב יורד בשמחה לקחת בעלות על הכרם, אלוהים שולח את אליהו הנביא להתעמת איתו. אליהו מטיח במלך את האשמה הנוקבת ומנבא את חורבן בית המלוכה. להפתעת כולם, אחאב נשבר, קורע את בגדיו ומפגין חרטה כנה, מה שמוביל לדחיית העונש לדור הבא.
התשובה של נבות חושפת את הפער התהומי בין תפיסת המלוכה המקראית לזו האלילית. עבור נבות, האדמה אינה סחורה נדל"נית הניתנת למכירה לכל המרבה במחיר, אלא פיקדון דתי ומשפחתי קדוש ('נחלת אבות') שאין להעבירו. סירובו לעסקה הוגנת לכאורה מציב גבול מוסרי וחוקי מובהק לכוחו של השלטון, ומדגיש כי המלך כפוף לחוקי התורה ואינו עומד מעליהם.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה הוא אחד השיעורים החזקים ביותר בתנ"ך על צדק, מוסר וגבולות הכוח. במבט ראשון, אחאב נראה כמו מלך הגון – הוא מציע מחיר מלא או כרם חלופי. אבל הסירוב של נבות מציב בפניו מראה קשה. בתרבות של אותם ימים, המלך היה רגיל לקבל כל מה שהוא רוצה. נבות, לעומת זאת, מייצג את התפיסה הישראלית העתיקה שבה גם המלך כפוף לחוקי התורה, והאדמה שייכת למשפחה ולא ניתנת למכירה קלה. כאן נכנסת לתמונה איזבל, שמגיעה מתרבות שבה למלך מותר לעשות הכל. היא לא מבינה למה אחאב מתנהג כמו ילד קטן ומדוכא. המזימה שלה מתוחכמת ומרושעת במיוחד: היא לא סתם רוצחת את נבות, אלא משתמשת במערכת החוק והמשפט כדי לעשות זאת. היא מארגנת משפט פומבי, מביאה עדי שקר, ומציגה את הרצח כהליך חוקי לחלוטין. זהו שימוש ציני ומפחיד בכוח השלטון. השיא של הפרק הוא המפגש בין אחאב לאליהו הנביא בכרם. המילים של אליהו, 'הרצחת וגם ירשת?', הפכו לביטוי שמלווה את האנושות עד היום כנגד צביעות ועוול במסווה של חוקיות. המפגש הזה מראה שלפעמים צריך אדם אחד אמיץ שיעמוד מול השלטון ויגיד את האמת בפרצוף. אבל החלק המפתיע באמת מגיע בסוף. אחאב, למרות כל הרשעות שלו, לא מגיב בכעס או באלימות כלפי אליהו. הוא נשבר לחלוטין. הוא לובש שק, צם ומפגין חרטה אמיתית. התגובה הזו מראה שאף אחד אינו אבוד לחלוטין, ושאפילו המלך המושחת ביותר יכול לעשות צעד של חרטה שישנה את גזר הדין. זה גורם לנו לחשוב על היכולת שלנו להודות בטעויות, גם כשהן גדולות ונוראיות.
אם היית אחד מזקני העיר שקיבלו את המכתב מאיזבל וידעת שנבות חף מפשע, האם היית מסתכן ומסרב לשתף פעולה עם המלכה?
נחלת אבות מול עריצות שלטונית: הטרגדיה של כרם נבות
הפרק מתאר את אחד העימותים המוסריים והמשפטיים הדרמטיים ביותר במקרא. נבות היזרעאלי מחזיק בכרם משפחתי הסמוך לארמונו של אחאב, מלך שומרון, בעיר יזרעאל. אחאב חומד את השטח כדי להפכו לגן ירק ומציע לנבות פיצוי כספי הוגן או כרם חלופי. נבות מסרב בתוקף, בטענה הדתית-מסורתית כי מדובר בנחלת אבותיו שאסור להעבירה. המלך מקבל את הסירוב בתסכול עמוק, שוקע בדיכאון ומסרב לאכול. אשתו, המלכה הצידונית איזבל, מזהה את חולשתו ומחליטה לפעול בכוח הזרוע. היא מזייפת מכתבים בשם המלך, חותמת בחותמו ומורה לזקני העיר לארגן משפט שקר פומבי נגד נבות באשמת בגידה באלוהים ובמלך. המזימה מצליחה: נבות נסקל למוות, ואחאב יורד לרשת את הכרם. אולם, שם ממתין לו אליהו הנביא בשליחות אלוהית קשה, המטיח בו את האשמה הנוקבת ומנבא את השמדת בית המלוכה ואת מותה האכזרי של איזבל. הפרק מסתיים במפנה מפתיע, כאשר אחאב מביע חרטה עמוקה ולובש שק, מה שמוביל לדחיית רוע הגזירה לימי בנו.
התשובה של נבות חושפת את הפער התהומי בין תפיסת המלוכה המקראית לזו האלילית. עבור נבות, האדמה אינה סחורה נדל"נית הניתנת למכירה לכל המרבה במחיר, אלא פיקדון דתי ומשפחתי קדוש ('נחלת אבות') שאין להעבירו. סירובו לעסקה הוגנת לכאורה מציב גבול מוסרי וחוקי מובהק לכוחו של השלטון, ומדגיש כי המלך כפוף לחוקי התורה ואינו עומד מעליהם.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרשת כרם נבות היא מקרה מבחן קלאסי המציג את ההתנגשות הבלתי נמנעת בין שתי תפיסות עולם פוליטיות, משפטיות ודתיות מנוגדות: התפיסה הישראלית-מקראית מול התפיסה הכנענית-אלילית של מוסד המלוכה. נבות מייצג את המסורת המקראית, שבה הקרקע אינה סחורה נדל"נית פשוטה אלא נחלה אלוהית המופקדת בידי המשפחה מדור לדור. סירובו של נבות לאחאב אינו נובע מקטנוניות או מעקשנות גרידא, אלא מציווי דתי עמוק המבוסס על חוקי התורה ('חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך'). המלך אחאב, למרות חמדנותו הרבה, מכיר במגבלות כוחו ובחוקי התורה, ולכן הוא נסוג לביתו 'סר וזעף' מבלי לכפות את רצונו בכוח הזרוע. הוא מבין שיש גבול לכוחו של המלך. התפנית הדרמטית חלה עם התערבותה של איזבל, המייצגת את תפיסת המלוכה הצידונית-אבסולוטית, שבה המלך עומד מעל החוק ורצונו הוא החוק עצמו ('אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל?'). איזבל אינה משתמשת באלימות גלויה או בשוד פשוט של בריונים; היא מבינה שכדי להעניק לגיטימציה לשוד, יש להשתמש במנגנוני המדינה הקיימים. היא מנצלת את מערכת המשפט והדת המקומית, מגייסת את זקני העיר ומשתמשת בעדי שקר המכונים 'בני בליעל' כדי להרשיע את נבות בבגידה דתית ופוליטית כפולה ('ברך אלוהים ומלך'). השימוש הציני בצום דתי ובמשפט פומבי נועד להציג את הרצח כהליך חוקי ומוסרי למהדרין, ובכך להכשיר את החרמת הרכוש לטובת המלך על פי החוק היבש. התערבותו של אליהו הנביא בכרם מהווה את קול המצפון האלוהי והאנושי המפרק לחלוטין את מצג השווא המשפטי של המלוכה. השאלה הרטורית המהדהדת 'הרצחת וגם ירשת?' חושפת את השותפות בפשע של אחאב, אשר גם אם לא ביצע את הרצח במו ידיו או תכנן אותו, מיהר ליהנות מפירותיו ברגע ששמע שנבות מת. אליהו מציב גבול ברור לעריצות השלטונית ומבהיר כי אין מלך העומד מעל לצדק המוסרי והאלוהי. נבואת החורבן הקשה על בית אחאב ועל איזבל מדגישה את חומרת העוול החברתי ואת העובדה שאלוהים אינו מתעלם מדמעותיהם של העשוקים. סיומו של הפרק מפתיע ומורכב מבחינה תיאולוגית ופסיכולוגית. אחאב, שמתואר כמי ש'התמכר לעשות הרע', מתגלה כבעל נפש סדוקה המסוגלת להיענות לתוכחה מוסרית. תגובתו המיידית לשמע נבואת החורבן – קריעת הבגדים, לבישת השק והצום – היא ביטוי אותנטי של הכנעה וחרטה עמוקה. אלוהים מזהה את השינוי הפנימי הזה ומורה לאליהו לדחות את עונש החורבן לימי בנו של אחאב. סיום זה מדגיש את כוחה הבלתי מוגבל של התשובה, המצליחה לבקוע אפילו את חומות הרשע העבות ביותר, ומציג אל שאינו חפץ רק בענישה קרה אלא מייחל לתיקון מוסרי של האדם.
- האחריות המוסרית של הנהנה מן העוולבעולם העסקים והקריירה המודרני, לעיתים אנו נהנים מהחלטות לא הוגנות שקיבלו אחרים עבורנו – למשל, קידום שניתן לנו בעקבות הכפשה של קולגה על ידי מנהל אחר, או שימוש במשאבים שהושגו בדרכים מפוקפקות. הלקח המרכזי הוא שאיננו יכולים לרחוץ בניקיון כפינו ולומר 'לא אני עשיתי זאת'. עצם ההסכמה ליהנות מפירות העוול הופכת אותנו לשותפים מלאים לו.
- סכנת השחתת מערכות הצדק והחוקכאשר אנו פועלים בתוך ארגונים, קהילות או מוסדות, עלינו להיזהר משימוש ציני בכללים ובתקנונים כדי לפגוע באחרים תחת כסות 'פרוצדורלית'. קל מאוד להשתמש בביורוקרטיה כדי להתנכל למישהו שאינו מוצא חן בעינינו. הפרק מזכיר לנו שהצדק המהותי קודם תמיד לפרוצדורה היבשה, ושחוקיות אינה ערובה למוסריות.
- כוחה של פגיעות והכנעה עצמיתברגעים של עימות קשה או חשיפת כישלון אישי שלנו, התגובה האוטומטית היא לרוב מגננה, תקיפה חזרה או התעלמות. אחאב מלמד אותנו שיעור מפתיע: היכולת להשיל את שריון האגו, להודות בטעות באופן פומבי ולהתאבל על מעשינו, היא הדרך היחידה לפתוח פתח לריפוי ולשינוי גזר הדין של מערכות היחסים שלנו.
הפרק מעלה דילמה קשה בנוגע לצדק קולקטיבי ובין-דורי: בעקבות חרטתו של אחאב, אלוהים דוחה את העונש ומצהיר 'בימי בנו אביא הרעה'. האם זה מוסרי להעניש את הבן על חטאי אביו? כיצד מתיישב מושג הצדק האלוהי עם העברת העונש לדור הבא, במיוחד לאור העובדה שהחרטה של האב היא שהביאה לדחייה זו?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן׃
וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל־נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ וִיהִי־לִי לְגַן־יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה־לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה׃
וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל־אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיהוָה מִתִּתִּי אֶת־נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ׃
וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל־בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל־מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת־פָּנָיו וְלֹא־אָכַל לָחֶם׃
וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה־זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם׃
וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי־אֲדַבֵּר אֶל־נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה־לִּי אֶת־כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם־חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה־לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא־אֶתֵּן לְךָ אֶת־כַּרְמִי׃
וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל־יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל־לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי׃
וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח הספרים [סְפָרִים] אֶל־הַזְקֵנִים וְאֶל־הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת־נָבוֹת׃
וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ־צוֹם וְהוֹשִׁיבוּ אֶת־נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם׃
וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת׃
וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם׃
קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת־נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם׃
וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי־בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת־נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת׃
וַיִּשְׁלְחוּ אֶל־אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת׃
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אִיזֶבֶל כִּי־סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת וַתֹּאמֶר אִיזֶבֶל אֶל־אַחְאָב קוּם רֵשׁ אֶת־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר מֵאֵן לָתֶת־לְךָ בְכֶסֶף כִּי אֵין נָבוֹת חַי כִּי־מֵת׃
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אַחְאָב כִּי מֵת נָבוֹת וַיָּקָם אַחְאָב לָרֶדֶת אֶל־כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי לְרִשְׁתּוֹ׃
וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר׃
קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר־יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ׃
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה הֲרָצַחְתָּ וְגַם־יָרָשְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת־דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת־דָּמְךָ גַּם־אָתָּה׃
וַיֹּאמֶר אַחְאָב אֶל־אֵלִיָּהוּ הַמְצָאתַנִי אֹיְבִי וַיֹּאמֶר מָצָאתִי יַעַן הִתְמַכֶּרְךָ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה׃
הִנְנִי מבי [מֵבִיא] אֵלֶיךָ רָעָה וּבִעַרְתִּי אַחֲרֶיךָ וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל׃
וְנָתַתִּי אֶת־בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט וּכְבֵית בַּעְשָׁא בֶן־אֲחִיָּה אֶל־הַכַּעַס אֲשֶׁר הִכְעַסְתָּ וַתַּחֲטִא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וְגַם־לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת־אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל׃
הַמֵּת לְאַחְאָב בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם׃
רַק לֹא־הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר־הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ׃
וַיַּתְעֵב מְאֹד לָלֶכֶת אַחֲרֵי הַגִּלֻּלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אַחְאָב אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיָּשֶׂם־שַׂק עַל־בְּשָׂרוֹ וַיָּצוֹם וַיִּשְׁכַּב בַּשָּׂק וַיְהַלֵּךְ אַט׃
וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר׃
הֲרָאִיתָ כִּי־נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי יַעַן כִּי־נִכְנַע מִפָּנַי לֹא־אבי [אָבִיא] הָרָעָה בְּיָמָיו בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל־בֵּיתוֹ׃