תנ״ך יקר פתח באפליקציה

מלכים א · פרק כ׳

מלכים א' פרק כ': בין יוהרה צבאית לאחריות מנהיגותית

👑

דַּבְּרוּ אַל־יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ׃

פסוק יא
התאמת תוכן לפי גיל

המלך אחאב והנערים האמיצים

הלילה נספר על המלך אחאב, שחי בעיר יפה בשם שומרון. יום אחד הגיע מלך שכן וחזק מאוד בשם בן-הדד, ואיים על העיר. אחאב פחד, אך הוא החליט להתייעץ עם האנשים המבוגרים והחכמים בעיר. הם אמרו לו: 'אל תדאג, היה חזק ואל תוותר!'. ואז הגיע נביא טוב והבטיח שאלוהים יעזור לאחאב. במקום לשלוח צבא ענק, אחאב שלח קבוצה קטנה של נערים צעירים ואמיצים. האויבים, שהיו בטוחים שהם חזקים מדי, הופתעו לחלוטין ואחאב ניצח בקרב! הסיפור מלמד אותנו שלפעמים, גם כשאנחנו מרגישים קטנים מול בעיה גדולה, בעזרת אומץ, עצה טובה ואמונה, אנחנו יכולים להתגבר על הכל ולמצוא את הדרך הנכונה.

מה הפסוק אומר?

הפתגם הזה מזכיר לנו ללמד את הילדים ענווה, ולא לחגוג ניצחון לפני שהשקענו את המאמץ הנדרש.

טיפ להורים

הסיפור מדגיש את החשיבות של התייעצות עם מבוגרים חכמים ואת כוחם של הצעירים ('נערי שרי המדינות') להוביל לשינוי. כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לעודד את הילדים לשתף אותנו בקשיים שלהם ולא לחשוש לבקש עצה. נסו להראות להם שגם מנהיגים גדולים צריכים לפעמים עזרה והכוונה, וששיתוף פעולה והקשבה הם סימנים לחוזק, לא לחולשה. זהו כלי נהדר לפתח אצל הילד את ההבנה שפנייה לעזרה היא צעד חכם ואמיץ.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך המלך אחאב החליט לבקש עצה מהאנשים המבוגרים בעיר?
  • איך היית מרגיש אם היית אחד מהנערים האמיצים שיצאו לעזור למלך?
  • מתי בפעם האחרונה ביקשת עצה ממישהו שאתה סומך עליו, ואיך זה עזר לך?

הפתעה בשומרון: המלך אחאב והעצה החכמה

דמיינו שאתם עומדים על חומת עיר גבוהה, ומסביבכם צבא ענק של מלך חזק בשם בן-הדד. הוא דורש מאחאב, מלך ישראל, לקבל את כל הדברים הכי יפים שלו! בהתחלה אחאב פחד, אבל אז הוא שאל את האנשים החכמים בעיר, והם אמרו לו: 'אל תסכים!'. פתאום הגיע נביא והבטיח שאלוהים יעזור לאחאב לנצח. ואכן, בעזרת קבוצה קטנה של נערים אמיצים, אחאב הפתיע את האויב הגדול וניצח! אבל הסיפור לא נגמר כאן. האויבים חזרו שוב בשנה הבאה, ושוב אחאב ניצח בזכות האמונה. אך בסוף, אחאב עשה טעות וסלח למלך האויב בלי לחשוב על העתיד. מה יקרה עכשיו כשהנביא כועס עליו? בפרק הבא נגלה!

מה הפסוק אומר?

אל תשוויץ שתנצח במשחק עוד לפני שהוא בכלל התחיל!

הידעת?

הידעתם שצבא ארם היה כל כך ענק, שהוא מילא את כל העמק, בעוד שצבא ישראל נראה קטן כמו שני עדרים קטנים של עיזים?

מה יקרה בפרק הבא?

אחאב חזר הביתה עצוב וכועס אחרי שהנביא נתן לו אזהרה חמורה. מה יקרה לו ולממלכה שלו עכשיו? נגלה בפרק הבא!

אל יתהלל חוגר כמפתח: המהפך של אחאב

בן-הדד, מלך ארם החזק, מטיל מצור כבד על העיר שומרון, בירת ממלכת ישראל. הוא דורש מאחאב מלך ישראל את כל כספו, נשיו וילדיו. כשאחאב נכנע, בן-הדד מחמיר את הדרישות ורוצה לבזוז את כל העיר. בעצת זקני העם, אחאב מחליט לסרב באומץ ועונה לו במשפט המפורסם: 'אל יתהלל חוגר כמפתח' – אל תתגאה לפני שניצחת. נביא אלוהים מגיע ומבטיח לאחאב ניצחון מפתיע, שמתרחש בזכות תוכנית טקטית עם קבוצת נערים צעירים. הארמים המובסים בטוחים שאלוהי ישראל חזק רק בהרים, ולכן הם חוזרים בשנה הבאה להילחם במישור. ישראל מנצחת שוב באופן מוחץ, אך אז אחאב עושה טעות פוליטית קשה: הוא חס על חיי בן-הדד וכורת איתו ברית, מה שמעורר עליו את זעם הנביאים שמזהירים אותו מפני העתיד לבוא.

מה הפסוק אומר?

אל תתגאה בהישגים שעוד לא השגת. עדיף לעבוד קשה ולדבר רק אחרי שהצלחת במשימה.

Life Hack

כשמישהו מנסה להקטין אתכם או לדרוש מכם דברים לא הוגנים, אל תמהרו להיכנע מתוך פחד. תעצרו, תתייעצו עם אנשים שאתם סומכים עליהם, ותעמדו על שלכם באומץ.

מקבילה מודרנית

זה כמו שקבוצה של תלמידים חזקים מנסה להשתלט על המגרש בהפסקה ומאיימת על כולם. במקום לוותר מיד, אתם מתאחדים יחד, מתייעצים עם המורה או עם חברים, ועומדים על הזכות שלכם לשחק.

הקרב על שומרון: בין ביטחון עצמי מופרז לטעויות פוליטיות

הסיפור מתחיל במצור דרמטי על שומרון, בירת ישראל. בן-הדד, מלך ארם, מגיע עם קואליציה של 32 מלכים ודורש מאחאב, מלך ישראל, כניעה מוחלטת ומסירת כל רכושו ומשפחתו. אחאב המבוהל מסכים, אך כשבן-הדד דורש לבזוז פיזית את בתי השרים, אחאב מתייעץ עם זקני העם ומחליט להציב גבול. הוא שולח לבן-הדד מסר חד: אל תתגאה בניצחון לפני שהתחלת להילחם. בעיצומו של המתח, מופיע נביא שמבטיח לאחאב שאלוהים יעניק לו ניצחון כדי להוכיח את כוחו. ישראל מביסה את ארם פעמיים – פעם אחת בהרים ופעם שנייה במישור באפק, שם הארמים חשבו שאלוהי ישראל לא ישלוט. למרות הניצחונות המדהימים, אחאב מקבל החלטה עצמאית ומשחרר את בן-הדד השבוי תמורת הסכמי מסחר ושטחים. נביא מחופש מתעמת עם אחאב ומבהיר לו שההחלטה לחוס על חיי האויב המושבע תעלה לו ולממלכתו ביוקר. אחאב חוזר לביתו כועס ומתוסכל, מבין שהחמיץ את המטרה האמיתית.

מה הפסוק אומר?

זהו אחד מפתגמי החוכמה המפורסמים ביותר במקרא. מלך ישראל, אחאב, עונה לביטחון העצמי המופרז של בן-הדד מלך ארם, ומזהיר אותו שלא יתגאה בניצחון לפני שהקרב בכלל התחיל. החוגר הוא החייל הלובש את חגורת הנשק לפני היציאה לקרב, והמפתח הוא החייל הפושט אותה לאחר הניצחון. הפסוק מדגיש את הסכנה שבשחץ וביוהרה מול חוסר הוודאות של המציאות.

להעמקה בסיפור

בואו נצלול לתוך הדרמה הפוליטית והצבאית הזו. במבט ראשון, אחאב מצטייר כאן כמנהיג די חלש. כשהמצור מתחיל, הוא מוכן לוותר על הכל כדי לשמור על השקט. אבל המציאות מלמדת אותנו שוויתור לרודנים רק מגביר את התיאבון שלהם. ברגע שבן-הדד דורש לשלוח את אנשיו לבזוז את בתי האזרחים, אחאב מבין שיש קו אדום שהוא לא יכול לחצות. הוא פונה לזקני העם, שמייצגים את קול ההיגיון והכבוד הלאומי, והם מעניקים לו את הגב לסרב. התשובה שלו לבן-הדד, 'אל יתהלל חוגר כמפתח', היא שיעור מדהים בענווה ובחוסר הוודאות של החיים. בן-הדד, שהיה שיכור מרוב כוח (תרתי משמע, הוא שתה בסוכות עם המלכים שלו), זלזל באחאב ושילם על כך מחיר כבד. מה שמעניין כאן הוא התפקיד של הנביאים. אלוהים מתערב לא בגלל שאחאב הוא צדיק גדול, אלא כדי להוכיח לכולם – גם לישראלים וגם לארמים – שיש כוח עליון שמנהל את העולם, מעבר לצבאות ומספרים. הארמים עשו טעות תיאולוגית קלאסית כשחשבו שאלוהי ישראל הוא 'אלוהי הרים' בלבד, כאילו כוחו מוגבל לטריטוריה מסוימת. הקרב השני במישור אפק מוכיח להם שהכוח האלוהי הוא אוניברסלי ואינו מוגבל לגיאוגרפיה. אבל שיא הסיפור מגיע דווקא אחרי הניצחון המוחץ. בן-הדד מגיע מושפל, עם שק על מותניו וחבלים על ראשו, ומבקש רחמים. אחאב, שרואה את עצמו כמנהיג נאור ורחמן (או אולי כפוליטיקאי פרגמטי שרוצה הסכמי סחר נוחים בדמשק), קורא לו 'אחי' ומשחרר אותו. כאן נוצר מתח עצום בין השיקול הפוליטי הקר לבין הצו המוסרי-אלוהי. הנביא שמחפש את עצמו עם אפר על העיניים ממחיש לאחאב, באמצעות משל חכם, שהוא בגד בתפקידו. אחאב שפט את עצמו מבלי לדעת, והבין שהרחמנות הלא-במקומה שלו על רודן אכזר תביא בסופו של דבר לאסון על עמו שלו. הסיפור הזה מראה לנו שגם כשמנצחים בקרב, המבחן האמיתי הוא מה עושים עם הניצחון ביום שאחרי.

שאלה למחשבה

אם היית במקום אחאב, האם היית בוחר לכרות ברית שלום עם בן-הדד כדי להשיג יציבות כלכלית ושטחים, או שהיית מקשיב לנביא ומעניש אותו על מעשיו הרעים?

מלכים א' פרק כ': בין יוהרה צבאית לאחריות מנהיגותית

הפרק פותח בעימות צבאי ופוליטי חריף בין ממלכת ארם לממלכת ישראל. בן-הדד מלך ארם, בראש קואליציה עצומה של שלושים ושניים מלכים, מטיל מצור על שומרון, בירת ישראל. הוא דורש מאחאב מלך ישראל כניעה מוחלטת ומסירת כל רכושו, נשיו וילדיו. אחאב מסכים בתחילה, אך כשהדרישות מחמירות לביזה פיזית של בתי שריו, הוא מתייעץ עם זקני העם ומסרב. בתגובה לאיומי בן-הדד, אחאב משיב בפתגם המפורסם: 'אל יתהלל חוגר כמפתח'. בעזרת הכוונה נבואית וטקטיקה צבאית מפתיעה המבוססת על נערי שרי המדינות, ישראל מביסה את ארם פעמיים: תחילה בשומרון ולאחר מכן באפק, שם ניסו הארמים להילחם במישור מתוך אמונה מוטעית שאלוהי ישראל הוא 'אלוהי הרים' בלבד. למרות הניצחון המוחץ ומפלת צבא ארם, אחאב בוחר לגלות רחמנות פוליטית כלפי בן-הדד השבוי, מכנה אותו 'אחי' וכורת עמו ברית מסחרית וטריטוריאלית. הפרק מסתיים בעימות נוקב בין אחאב לנביא מחופש, הממחיש למלך באמצעות משל כי החלטתו לשחרר את האויב המושבע נחשבת לבגידה בצו האלוהי, וכי גזר דינו יהיה מוות וחורבן לעמו.

מה הפסוק אומר?

זהו אחד מפתגמי החוכמה המפורסמים ביותר במקרא. מלך ישראל, אחאב, עונה לביטחון העצמי המופרז של בן-הדד מלך ארם, ומזהיר אותו שלא יתגאה בניצחון לפני שהקרב בכלל התחיל. החוגר הוא החייל הלובש את חגורת הנשק לפני היציאה לקרב, והמפתח הוא החייל הפושט אותה לאחר הניצחון. הפסוק מדגיש את הסכנה שבשחץ וביוהרה מול חוסר הוודאות של המציאות.

הדרש — קריאה לעומק

פרק כ' במלכים א' מציג תפנית דרמטית ביחסי הכוחות האזוריים ובמעמדו הרוחני של אחאב מלך ישראל. הסיפור נפתח במצור המאיים של בן-הדד מלך ארם על שומרון. המהלך הראשוני של אחאב הוא כניעה פרגמטית, כמעט משפילה: 'לך אני וכל אשר לי'. אולם, כאשר בן-הדד מנסה למתוח את הגבול ולשלוח את עבדיו לבזוז את בתי השרים והעם, אחאב מבין שהמשך הכניעה ימוטט את הלגיטימציה הפנימית שלו. התייעצותו עם זקני העם והחלטתו לסרב מסמנות את ראשית העמידה על כבוד הממלכה. תשובתו הנועזת לבן-הדד, 'אל יתהלל חוגר כמפתח', משמשת כניגוד חריף ליוהרה השיכורה של מלך ארם, השותה לשוכרה בסוכותיו עם בעלי בריתו. ההיבט התיאולוגי של הפרק מתעצם עם כניסתם של הנביאים. אלוהים בוחר להתערב ולהעניק לישראל ניצחון לא בשל צדקתו של אחאב, אלא כדי להוכיח את ריבונותו ההיסטורית: 'וידעת כי אני ה''. הניצחון הראשון מושג באמצעות 'נערי שרי המדינות' – כוח חלוץ צעיר ובלתי מנוסה, המדגיש שההצלחה אינה תלויה בכוח צבאי גולמי אלא בהכוונה אלוהית ובתעוזה. הקרב השני, המתרחש שנה לאחר מכן באפק, מעלה לדיון תפיסה אלילית נפוצה באותה עת: הגבלת כוחו של האל לטריטוריה או לתוואי שטח ספציפי. הארמים מניחים שאלוהי ישראל הוא 'אלוהי הרים', ולכן במישור יהיה קל להביס את ישראל. הניצחון המוחץ של ישראל במישור, כאשר הם מתוארים כ'שני חשיפי עיזים' מול המון ארמי הממלא את הארץ, מנפץ תפיסה זו ומבהיר כי האלוהות המקראית היא אוניברסלית ואינה כפופה לחוקי הטבע או הגיאוגרפיה. מערכת היחסים המורכבת בין המלך לנביא מגיעה לשיאה בסיום הפרק. החלטתו של אחאב לחוס על בן-הדד, לכרות עמו ברית ולכנותו 'אחי' משקפת גישה פוליטית ריאליסטית המעדיפה רווחים כלכליים וטריטוריאליים מיידיים על פני ציות עקרוני. אולם, מנקודת המבט הנבואית, מדובר בכשל מוסרי ומנהיגותי חמור. הנביא המשתמש בטקטיקה של התחפשות ואפר על העיניים מוביל את אחאב לחרוץ את דינו שלו במילים: 'כן משפטך, אתה חרצת'. המשל על השומר שאיבד את השבוי מבהיר כי מנהיג אינו יכול לפעול מתוך גחמות אישיות או אינטרסים קצרי טווח כאשר מדובר בביטחון הלאומי ובצו המוסרי. אחאב שב לביתו 'סר וזעף', תיאור הממחיש את השבר הפנימי של מנהיג המבין כי ניצחונותיו הצבאיים התרוקנו מתוכן בשל כישלונו הרוחני. בכך, הפרק חושף את הפער הבלתי ניתן לגישור לעיתים בין ההצלחה החומרית והצבאית לבין הדרישה המוסרית והדתית המוחלטת, פער שמלווה את דמותו של אחאב לאורך כל ימי מלכותו.

לקחים לחיים
  • סכנת היוהרה והביטחון המופרזכאשר אנו ניגשים לאתגר מקצועי או אישי מתוך תחושת עליונות מוחלטת וזלזול במתחרים או בנסיבות, אנו מייצרים נקודות עיוורון קשות. לדוגמה, מנהל פרויקט המניח שהמתחרים בשוק חלשים מדי ולא ישפרו את מוצריהם, עלול להזניח את בקרת האיכות ולגלות מאוחר מדי שהפרויקט שלו נכשל. ענווה ומוכנות לתרחישים שונים הן המפתח להתמודדות נכונה, בעוד שחץ מוקדם מוביל לרוב למפלה כואבת.
  • ההבדל בין פשרה טקטית לכניעה מוחלטתבניהול משא ומתן או במערכות יחסים, ישנו גבול דק בין גמישות בריאה לבין אובדן זהות וערכים. לדוגמה, במקום עבודה שבו דורשים ממך שוב ושוב לעבוד שעות נוספות ללא תגמול הולם, ויתור ראשוני עשוי להיראות כהפגנת נאמנות, אך הוא עלול להוביל לניצול מתמשך. זיהוי 'הקו האדום' – כפי שעשה אחאב כאשר דרישות בן-הדד איימו על שלום אזרחיו – הוא קריטי לשמירה על יושרה אישית ומקצועית.
  • אחריות לתוצאות ארוכות הטווח של החלטותינוהחלטות שנראות נכונות ורווחיות בטווח הקצר (כמו ברית מסחרית מהירה) עלולות להתגלות כאסון בטווח הארוך אם הן מתעלמות מבעיות יסוד מוסריות או ביטחוניות. לדוגמה, שותפות עסקית עם אדם הידוע בחוסר אמינותו רק בגלל שהוא מציע רווח מהיר וקל. מנהיג או מנהל נדרש להסתכל מעבר לרווח המיידי ולבחון את ההשלכות העתידיות של מעשיו, שכן פשרות מוסריות קלות בהווה גובות מחיר כבד בעתיד.
היבט פילוסופי

הפרק מציג מתח בלתי פתור בין הריאליזם הפוליטי לבין הצו הדתי-מוסרי המוחלט. מצד אחד, החלטתו של אחאב לחוס על בן-הדד ולכרות עמו ברית שלום ומסחר נראית כמעשה מדיני תבוני, המונע שפיכות דמים נוספת ומבטיח יציבות כלכלית לממלכתו. מצד שני, התביעה הנבואית רואה בכך חולשה מוסרית ובגידה בייעוד ההיסטורי, שכן בן-הדד מייצג כוח תוקפני שאינו ראוי לאמון. דילמה זו מעלה את השאלה הנצחית: האם מנהיג צריך לפעול לפי כללי המוסר והאמונה המוחלטים, או שעליו לנווט את דרכו לפי אילוצי המציאות והתועלת המעשית של בני עמו?

📖 קראו את הפרק המלא

וּבֶן־הֲדַד מֶלֶךְ־אֲרָם קָבַץ אֶת־כָּל־חֵילוֹ וּשְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל־שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ׃

וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל־אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל הָעִירָה׃

וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר בֶּן־הֲדַד כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ לִי־הוּא וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים לִי־הֵם׃

וַיַּעַן מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ לְךָ אֲנִי וְכָל־אֲשֶׁר־לִי׃

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיֹּאמְרוּ כֹּה־אָמַר בֶּן־הֲדַד לֵאמֹר כִּי־שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כַּסְפְּךָ וּזְהָבְךָ וְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן׃

כִּי אִם־כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֶת־עֲבָדַי אֵלֶיךָ וְחִפְּשׂוּ אֶת־בֵּיתְךָ וְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ וְהָיָה כָּל־מַחְמַד עֵינֶיךָ יָשִׂימוּ בְיָדָם וְלָקָחוּ׃

וַיִּקְרָא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל לְכָל־זִקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר דְּעוּ־נָא וּרְאוּ כִּי רָעָה זֶה מְבַקֵּשׁ כִּי־שָׁלַח אֵלַי לְנָשַׁי וּלְבָנַי וּלְכַסְפִּי וְלִזְהָבִי וְלֹא מָנַעְתִּי מִמֶּנּוּ׃

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כָּל־הַזְּקֵנִים וְכָל־הָעָם אַל־תִּשְׁמַע וְלוֹא תֹאבֶה׃

וַיֹּאמֶר לְמַלְאֲכֵי בֶן־הֲדַד אִמְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר־שָׁלַחְתָּ אֶל־עַבְדְּךָ בָרִאשֹׁנָה אֶעֱשֶׂה וְהַדָּבָר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת וַיֵּלְכוּ הַמַּלְאָכִים וַיְשִׁבֻהוּ דָּבָר׃

וַיִּשְׁלַח אֵלָיו בֶּן־הֲדַד וַיֹּאמֶר כֹּה־יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּ אִם־יִשְׂפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים לְכָל־הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי׃

וַיַּעַן מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר דַּבְּרוּ אַל־יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ׃

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא שֹׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו שִׂימוּ וַיָּשִׂימוּ עַל־הָעִיר׃

וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל־אַחְאָב מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהוָה הְרָאִיתָ אֵת כָּל־הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי־אֲנִי יְהוָה׃

וַיֹּאמֶר אַחְאָב בְּמִי וַיֹּאמֶר כֹּה־אָמַר יְהוָה בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיֹּאמֶר מִי־יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אָתָּה׃

וַיִּפְקֹד אֶת־נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת־כָּל־הָעָם כָּל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים׃

וַיֵּצְאוּ בַּצָּהֳרָיִם וּבֶן־הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים־וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ׃

וַיֵּצְאוּ נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת בָּרִאשֹׁנָה וַיִּשְׁלַח בֶּן־הֲדַד וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר אֲנָשִׁים יָצְאוּ מִשֹּׁמְרוֹן׃

וַיֹּאמֶר אִם־לְשָׁלוֹם יָצָאוּ תִּפְשׂוּם חַיִּים וְאִם לְמִלְחָמָה יָצָאוּ חַיִּים תִּפְשׂוּם׃

וְאֵלֶּה יָצְאוּ מִן־הָעִיר נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וְהַחַיִל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם׃

וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ וַיָּנֻסוּ אֲרָם וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל וַיִּמָּלֵט בֶּן־הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל־סוּס וּפָרָשִׁים׃

וַיֵּצֵא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת־הַסּוּס וְאֶת־הָרָכֶב וְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְדוֹלָה׃

וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ לֵךְ הִתְחַזַּק וְדַע וּרְאֵה אֵת אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה כִּי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה מֶלֶךְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ׃

וְעַבְדֵי מֶלֶךְ־אֲרָם אָמְרוּ אֵלָיו אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם עַל־כֵּן חָזְקוּ מִמֶּנּוּ וְאוּלָם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר אִם־לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם׃

וְאֶת־הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה הָסֵר הַמְּלָכִים אִישׁ מִמְּקֹמוֹ וְשִׂים פַּחוֹת תַּחְתֵּיהֶם׃

וְאַתָּה תִמְנֶה־לְךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְ וְסוּס כַּסּוּס וְרֶכֶב כָּרֶכֶב וְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר אִם־לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן׃

וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה וַיִּפְקֹד בֶּן־הֲדַד אֶת־אֲרָם וַיַּעַל אֲפֵקָה לַמִּלְחָמָה עִם־יִשְׂרָאֵל׃

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָתְפָּקְדוּ וְכָלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת־הָאָרֶץ׃

וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה־אָמַר יְהוָה יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים יְהוָה וְלֹא־אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא וְנָתַתִּי אֶת־כָּל־הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי־אֲנִי יְהוָה׃

וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח אֵלֶּה שִׁבְעַת יָמִים וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַתִּקְרַב הַמִּלְחָמָה וַיַּכּוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל אֶת־אֲרָם מֵאָה־אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד׃

וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים אֲפֵקָה אֶל־הָעִיר וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל־עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן־הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל־הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר׃

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו הִנֵּה־נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי־מַלְכֵי חֶסֶד הֵם נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת־נַפְשֶׁךָ׃

וַיַּחְגְּרוּ שַׂקִּים בְּמָתְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְּרָאשֵׁיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן־הֲדַד אָמַר תְּחִי־נָא נַפְשִׁי וַיֹּאמֶר הַעוֹדֶנּוּ חַי אָחִי הוּא׃

וְהָאֲנָשִׁים יְנַחֲשׁוּ וַיְמַהֲרוּ וַיַּחְלְטוּ הֲמִמֶּנּוּ וַיֹּאמְרוּ אָחִיךָ בֶן־הֲדַד וַיֹּאמֶר בֹּאוּ קָחֻהוּ וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן־הֲדַד וַיַּעֲלֵהוּ עַל־הַמֶּרְכָּבָה׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר־לָקַח־אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר־שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת־לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ׃

וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל־רֵעֵהוּ בִּדְבַר יְהוָה הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ׃

וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא־שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ׃

וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ׃

וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל־הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל־עֵינָיו׃

וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב־הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה־אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה אִם־הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר־כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל׃

וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ׃

וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת־הָאֲפֵר מעל [מֵעֲלֵי] עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִאִים הוּא׃

וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת־אִישׁ־חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ׃

וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל עַל־בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←