מלכים א · פרק ט״ו
ריאל-פוליטיק בממלכה המפוצלת: בין טוהר הלב לאילוצי השלטון
כִּ֚י לְמַ֣עַן דָּוִ֔ד נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֱלֹהָ֛יו ל֖וֹ נִ֣יר בִּירוּשָׁלִָ֑ם לְהָקִ֤ים אֶת־בְּנוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וּלְהַעֲמִ֖יד אֶת־יְרוּשָׁלִָֽם׃
פסוק דהמלך אסא והלב השלם
הלילה נספר על מלך מיוחד במינו בשם אסא. כשאסא היה צעיר ועלה לשלטון, הוא ראה שבארצו יש המון פסלים ישנים ודברים לא יפים שמפריעים לאנשים לחיות בשלום ובאמת. אסא החליט לעשות מעשה אמיץ: הוא ניקה את כל הממלכה, פינה את הפסלים, ואפילו אמר לסבתא שלו בעדינות אך בנחישות שהיא חייבת להפסיק להחזיק פסלים בארמון. אסא רצה שהלב של כולם יהיה שלם, שמח וטוב. לפעמים היו לו זמנים קשים ומלחמות, והוא היה צריך לקבל החלטות לא פשוטות, אבל הוא תמיד ניסה לעשות את הטוב ביותר. הסיפור של אסא מזכיר לנו שלפעמים צריך אומץ כדי לנקות את מה שלא טוב מסביבנו, כדי לפנות מקום לאהבה ולשלום.
הפסוק הזה מזכיר לנו שהבטחות ואהבה של דורות קודמים יכולות להגן עלינו ולתת לנו אור ותקווה גם כשאנחנו עוברים זמנים קשים.
הסיפור נוגע בערך של יושרה ואומץ לעשות את הדבר הנכון, גם מול אנשים קרובים (כמו סבתו של אסא). כהורים, אנו יכולים להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של עמידה על עקרונות טובים כמו חברות אמת או אמירת אמת, גם כשזה דורש מאיתנו להגיד 'לא' לחבר קרוב או להעיר למישהו שאנחנו אוהבים.
- למה לדעתך היה לאסא כל כך חשוב לנקות את הממלכה מהפסלים הישנים?
- האם פעם היית צריך להגיד למישהו שאתה אוהב שהוא עושה משהו לא נכון? איך הרגשת?
- מה זה אומר לדעתך שיש למישהו 'לב שלם'?
המלך אסא והפסל שנשרף בנחל
דמיין שאתה נכנס לארמון גדול ומפואר, אבל בכל פינה עומדים פסלים מוזרים של אלילים קדומים. זה מה שקרה בממלכת יהודה! אחרי שהמלך אביה הלך לעולמו, עלה לשלטון בנו הצעיר, אסא. אסא הביט סביבו והחליט: 'לא עוד!'. באומץ רב הוא ניקה את כל הממלכה מהפסלים, ואפילו סילק את סבתו המלכה מעמדתה כי היא בנתה פסל עץ מוזר. הוא שרף את הפסל בנחל קדרון והחזיר את האור והשמחה לבית המקדש. אבל אז, מלך ישראל השכן החליט להציק לו ובנה חומה גדולה כדי לחסום את הדרך לירושלים. אסא נלחץ, ושלח מתנות זהב למלך ארם השכן כדי שיעזור לו. האם אסא עשה את הדבר הנכון כשרץ לבקש עזרה מאחרים במקום לבטוח בלב שלם? ומה יקרה בממלכת ישראל השכנה כשהמלך החדש יעלה לשלטון?
אלוהים שומר על ירושלים ועל המשפחה של דוד המלך, כמו מנורה קטנה שממשיכה להאיר בחושך, כי הוא הבטיח לדוד שתמיד יהיה לו המשך.
המלך אסא מלך בירושלים במשך 41 שנים שלמות! זה כמעט חצי מאה של הנהגה.
בפרק הבא נראה מה קרה כשמלך ישראל השכן גילה שאסא עשה איתו תרגיל מתוחכם, ואיך הממלכות השתנו לנצח!
מהפך בארמון: כשמלך צעיר מחליט לנקות את הבית
בממלכת יהודה עולה לשלטון מלך צעיר וחדש בשם אסא, אחרי שאביו אביה מלך רק שלוש שנים קצרות והמשיך את הבלגן הרוחני של הממלכה. אסא מחליט לעשות מהפך דרמטי ומנקה את הארץ מכל פסלי האלילים. הוא אפילו לא עושה הנחות למשפחה שלו – הוא מדיח את סבתו מעמדתה הרשמית בגלל פסל מוזר שהקימה. הלב שלו שלם עם אלוהים, אבל המציאות הפוליטית מסביב מורכבת ומסוכנת מאוד. מלך ישראל השכן, בעשא, מתחיל לבנות מבצר ענק בגבול כדי לחנוק את ירושלים מבחינה כלכלית וצבאית. במקום להתפלל או לצאת למלחמה קשה, אסא מחליט לקחת את אוצרות הזהב של בית המקדש ומשחד את מלך ארם החזק כדי שיתקוף את ישראל מצפון ויציל אותו מהמצור. התרגיל המתוחכם מצליח, אבל הוא משאיר סימן שאלה גדול לגבי מידת הביטחון שלו באלוהים.
גם כשהמנהיגים עושים טעויות, אלוהים לא שובר את ההבטחה שלו לדוד המלך ושומר על ירושלים דולקת כמו נר קטן שלא נכבה.
לפעמים כדי לעשות את הדבר הנכון, צריך להציב גבולות ברורים גם לאנשים שקרובים אלינו ביותר, כמו בני משפחה או חברים טובים. יושר פנימי קודם לנעימות זמנית.
זה כמו שאתה מחליט להפסיק להעתיק במבחנים ולנקות את השולחן שלך, אבל אז כשמגיע מבחן ממש קשה, במקום ללמוד אתה מנסה למצוא קיצור דרך מתוחכם כדי לעבור.
המחיר של מהפכה: המלך אסא והדילמה הפוליטית
הפרק מציג לנו את המציאות המורכבת של ארץ ישראל המפוצלת לשתי ממלכות יריבות: ממלכת יהודה בדרום וממלכת ישראל בצפון. אחרי תקופת שלטונו הקצרה והבעייתית של המלך אביה ביהודה, עולה לשלטון בנו הצעיר אסא. אסא מוביל מהפכה דתית ומוסרית חסרת תקדים: הוא מסיר את פולחן האלילים מהארץ, שורף את פסל האשירה של סבתו המלכה האם מעכה, ומנסה להחזיר את העם לדרך הישר והאמונה באלוהים. אולם, המבחן האמיתי שלו מגיע דווקא מהחזית הביטחונית והמדינית. בעשא מלך ישראל מקים מבצר צבאי ברמה, ממש על גבול יהודה, וחונק לחלוטין את התנועה והמסחר לירושלים. אסא, בצעד של לחץ ופחד, מרוקן את כל אוצרות הזהב של המקדש ושל הארמון כדי לשלוח שוחד לבן-הדד מלך ארם, במטרה שיפר את בריתו עם ישראל ויתקוף אותה מצפון. התוכנית מצליחה והמצור מוסר, אך במחיר רוחני כבד. במקביל, בממלכת ישראל השכנה מתרחשת הפיכה צבאית אלימה שבה בעשא רוצח את נדב בן ירבעם, מחסל את כל משפחתו באכזריות, ותופס את השלטון תוך שהוא ממשיך להחטיא את העם.
הפסוק חושף את עקרון החסד האלוהי המלווה את שושלת בית דוד. למרות חטאיו של המלך אביהם, ירושלים והמלוכה נשמרות לא בזכות מעשיו שלו, אלא כהמשך ישיר להבטחה שניתנה לדוד אבי השושלת. ה"ניר" – שלהבת המנורה או הניר החרוש – מסמל את ההמשכיות והתקווה הבלתי דועכת שמעניק האל לירושלים, גם ברגעים של שפל מוסרי ומנהיגותי.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את הסיפור של המלך אסא, קל להתרשם מהאומץ שלו. הוא לא סתם נלחם באלילים ברחובות, הוא נכנס לתוך הבית שלו ומדיח את סבתא שלו, מעכה, מתפקידה הרשמי כגבירה בגלל שהיא סגדה לפסל אשירה. זה דורש אומץ מטורף לעמוד מול המשפחה שלך בשם העקרונות שלך. הטקסט משבח אותו ואומר שלבו היה שלם עם אלוהים כל ימיו. אבל אז מגיע המבחן הפוליטי הגדול, וכאן הסיפור מקבל תפנית ריאליסטית ומורכבת מאוד. בעשא מלך ישראל מקים את מבצר הרמה, צעד שמשמעותו היא מצור כלכלי וצבאי על ירושלים. אסא לא מחכה לנס. הוא פונה לריאל-פוליטיק: הוא לוקח את כל הזהב והכסף מאוצרות בית המקדש ומארמון המלוכה ושולח אותם כשוחד לבן-הדד מלך ארם (שיושב בדמשק). הוא אומר לו: 'בוא נפר את הברית שלך עם ישראל, תתקוף אותם מצפון והם יעזבו אותי'. התוכנית עובדת מצוין ברמה הטקטית – בעשא מפסיק את הבנייה ונסוג, ואסא משתמש בחומרי הבנייה שנותרו כדי לבנות ערים משלו. אבל ברמה הרוחנית והמוסרית, יש כאן סימן שאלה ענק. אסא העדיף לסמוך על שוחד ועל מלך זר מאשר על אלוהים, ואפילו השתמש בזהב המקודש לשם כך. הפרק מראה לנו שמנהיגות, אפילו הטובה והישרה ביותר, נאלצת להתמודד עם פשרות קשות שמלכלכות את הידיים. במקביל, בצפון, בממלכת ישראל, המצב גרוע בהרבה: נדב בן ירבעם נרצח על ידי בעשא במהלך מצור צבאי, ובעשא משמיד את כל בית ירבעם באכזריות, ובכך מגשים נבואה ישנה אך ממשיך בעצמו באותה דרך מקולקלת של חטאים.
אם היית במקום אסא, והיית רואה את הממלכה שלך נחנקת תחת מצור, האם היית משתמש בזהב המקודש של המקדש כדי להציל את העם שלך, או שהיית מסרב לגעת בו ומחכה לנס?
ריאל-פוליטיק בממלכה המפוצלת: בין טוהר הלב לאילוצי השלטון
הפרק סוקר את קורותיהן המקבילות של ממלכות יהודה וישראל בתקופה של חוסר יציבות פוליטית ורוחנית עמוקה. בממלכת יהודה הדרומית, המלך אביה (המכונה גם אביאם) מולך שלוש שנים בלבד וממשיך את קו החטאים והעבודה הזרה של אביו רחבעם, תוך כדי המשך מעגל המלחמות הבלתי פוסק עם ירבעם מלך ישראל. לאחר מותו של אביה, עולה לשלטון בנו אסא, שמולך במשך 41 שנים ומחולל רפורמה דתית ומוסרית עמוקה ביותר: הוא מסיר את פולחן האלילים מהארץ, משמיד את פסל האשירה של סבתו המלכה האם מעכה, ומטהר את הממלכה. עם זאת, הוא אינו מצליח להסיר את הבמות העממיות. המבחן המדיני והצבאי הגדול שלו מגיע כאשר בעשא מלך ישראל מבצר את העיר רמה כדי להטיל מצור כלכלי וחנק על יהודה. אסא מגיב בצעד פרגמטי נואש: הוא שולח את כל אוצרות הכסף והזהב של בית המקדש ושל ארמון המלך כשוחד לבן-הדד מלך ארם שבדמשק, כדי שיפר את בריתו עם בעשא ויתקוף את ישראל מצפון. התוכנית המדינית מצליחה, בעשא נסוג, ואסא מפרק את המבצר ובונה מחומריו את גבע ומצפה. בזקנותו חולה אסא ברגליו ומת, ויהושפט בנו מולך תחתיו. במקביל, בממלכת ישראל הצפונית, נדב בן ירבעם מולך שנתיים בלבד עד שהוא נרצח בידי בעשא בן אחיה, שמחסל באכזריות את כל בית ירבעם ומולך תחתיו בדרך של חטא ומרד.
הפסוק חושף את עקרון החסד האלוהי המלווה את שושלת בית דוד. למרות חטאיו של המלך אביהם, ירושלים והמלוכה נשמרות לא בזכות מעשיו שלו, אלא כהמשך ישיר להבטחה שניתנה לדוד אבי השושלת. ה"ניר" – שלהבת המנורה או הניר החרוש – מסמל את ההמשכיות והתקווה הבלתי דועכת שמעניק האל לירושלים, גם ברגעים של שפל מוסרי ומנהיגותי.
הדרש — קריאה לעומק⌄
מלכים א' פרק טו מציג תמונה ריאליסטית ונטולת אשליות של הפוליטיקה המקראית בתקופת המלוכה המפוצלת. הפרק בנוי במתכונת של השוואה סינכרונית בין מלכי יהודה למלכי ישראל, מבנה המדגיש את הניגוד המוסרי והדתי ביניהם, אך גם את הגורל השזור של שתי הממלכות השכנות.\n\nהחלק הראשון מוקדש לאביה (אביאם) מלך יהודה. שלטונו הקצר (שלוש שנים) מאופיין בהליכה בדרכי אביו החוטא, רחבעם. עם זאת, המחבר המקראי מדגיש כי למרות חטאיו, שושלת דוד נשמרת בירושלים בזכות הברית האלוהית עם דוד – ה' מעניק לו 'ניר' (שלהבת או ניר חרוש) בירושלים. זהו מוטיב תיאולוגי מרכזי: חסד האל המאפיל על כישלונות האדם.\n\nהדרמה האמיתית מתחילה עם עליית אסא. אסא מוצג כדגם של תיקון. הוא מבצע אקטיביזם דתי חסר פשרות: מגרש את הקדשים, מסיר את הגילולים, ואף אינו נרתע מעימות משפחתי פנימי כשהוא מנשל את סבתו מעכה ממעמדה כגבירה עקב פולחן האשירה שלה. שריפת הפסל בנחל קדרון היא אקט סמלי של טיהור מוחלט. המחבר מעניק לו את הציון הגבוה 'לבב אסא היה שלם עם ה''.\n\nאולם, השלמות הרוחנית עומדת למבחן מול הריאל-פוליטיק. בעשא מלך ישראל יוזם מהלך צבאי אגרסיבי ומבצר את הרמה, מרחק קילומטרים ספורים מירושלים, ובכך חונק את עורק החיים של יהודה. כאן מתגלה הפער בין אידיאל לפרקטיקה: במקום לפנות לנביא או לבטוח בישועה אלוהית, אסא פועל כמדינאי חילוני לכל דבר. הוא שולח שוחד כבד מאוצרות המקדש לבן-הדד מלך ארם, ומפתה אותו להפר את בריתו עם ישראל. המהלך הטקטי מצליח באופן מזהיר – ארם תוקפת את ישראל מצפון, בעשא נאלץ לסגת, ואסא מגייס את כל יהודה ('אין נקי') כדי לפרק את אבני הרמה ולבנות בהן את ביצוריו שלו בגבע ובמצפה.\n\nמבחינה ספרותית, יש כאן אירוניה דרמטית: המלך שטיהר את המקדש והביא אליו את קודשי אביו, הוא זה שמרוקן אותו כעת עבור מלך נוכרי. הניגוד בין 'לבבו השלם' לבין חוסר הביטחון שלו באל (הבא לידי ביטוי גם בזקנותו כאשר חלה ברגליו, כפי שמפורט במקומות אחרים שפנה לרופאים ולא לה') מציג דמות אנושית ומורכבת.\n\nבמקביל, בצפון, ממלכת ישראל שוקעת במעגל של דמים וחטאים. נדב בן ירבעם נרצח על ידי בעשא, שמבצע ג'נוסייד פוליטי מוחלט במשפחת ירבעם, כפי שניבא אחיה השילוני. אך בעשא עצמו אינו מביא בשורה חדשה; הוא ממשיך בחטאי ירבעם, ובכך מנציח את המעגל ההרסני של חטא, עונש וחוסר יציבות שלטונית.
- הסכנה שבפתרונות קצרי טווח על חשבון ערכי ליבהבעולם העסקי או המקצועי, מנהל עשוי להיתקל במשבר תזרימי קשה ולבחור להשתמש בכספים ייעודיים או לפנות לשותפויות מפוקפקות כדי להציל את החברה בטווח המיידי. פתרון זה, בדומה לשוחד ששלח אסא לארם, עשוי לפתור את המשבר הנוכחי אך ליצור תלות מסוכנת או פגיעה אנושה במוניטין ובערכי היסוד של הארגון לטווח הארוך.
- מנהיגות דורשת אומץ להתעמת עם המעגל הקרובכאשר אדם נדרש להוביל שינוי אתי בארגון או בקהילה, המבחן הקשה ביותר אינו מול האויבים מבחוץ, אלא מול חברים או בני משפחה המעורבים בהתנהלות לא תקינה. החלטתו של אסא להדיח את סבתו מעכה מלמדת שיושרה אמיתית דורשת החלת אותם סטנדרטים מוסריים על הקרובים אלינו ביותר, ללא משוא פנים.
- מורכבות אנושית ואי-שלמות מוסריתהפרק מציג את אסא כדמות חיובית בעלת לב שלם, למרות כשלים ברורים בהסרת הבמות ובפנייה לארם. בחיים האישיים, עלינו להכיר בכך שגם אנשים טובים וערכיים עושים טעויות תחת לחץ. ההכרה במורכבות זו מונעת מאיתנו שיפוטיות יתר ומאפשרת לנו להעריך את המגמה הכללית של האדם ולא רק את מעידותיו.
הפרק מעמיד במרכזו את המתח שבין הריאל-פוליטיק לבין האמונה הדתית והמוסרית: האם מנהיג מחויב לפעול לפי אמות מידה מוסריות ואמוניות מוחלטות גם כאשר קיומה הפיזי של ממלכתו נמצא בסכנה מיידית, או שמא הישרדות המדינה מצדיקה שימוש באמצעים 'מלוכלכים' כמו שוחד, הפרת בריתות וריקון אוצרות הקודש? הפרק אינו מכריע בשאלה זו באופן חד-משמעי, ומותיר את הקורא לתהות על גבולות הפשרה המדינית.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וּבִשְׁנַת שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט מָלַךְ אֲבִיָּם עַל־יְהוּדָה׃
שָׁלֹשׁ שָׁנִים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת־אֲבִישָׁלוֹם׃
וַיֵּלֶךְ בְּכָל־חַטֹּאות אָבִיו אֲשֶׁר־עָשָׂה לְפָנָיו וְלֹא־הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם־יְהוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו׃
כִּי לְמַעַן דָּוִד נָתַן יְהוָה אֱלֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלִָם לְהָקִים אֶת־בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת־יְרוּשָׁלִָם׃
אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת־הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה וְלֹא־סָר מִכֹּל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי׃
וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין־רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם כָּל־יְמֵי חַיָּיו׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֲבִיָּם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אֲבִיָּם וּבֵין יָרָבְעָם׃
וַיִּשְׁכַּב אֲבִיָּם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּעִיר דָּוִד וַיִּמְלֹךְ אָסָא בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
וּבִשְׁנַת עֶשְׂרִים לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
וְאַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ מַעֲכָה בַּת־אֲבִישָׁלוֹם׃
וַיַּעַשׂ אָסָא הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה כְּדָוִד אָבִיו׃
וַיַּעֲבֵר הַקְּדֵשִׁים מִן־הָאָרֶץ וַיָּסַר אֶת־כָּל־הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָיו׃
וְגַם אֶת־מַעֲכָה אִמּוֹ וַיְסִרֶהָ מִגְּבִירָה אֲשֶׁר־עָשְׂתָה מִפְלֶצֶת לָאֲשֵׁרָה וַיִּכְרֹת אָסָא אֶת־מִפְלַצְתָּהּ וַיִּשְׂרֹף בְּנַחַל קִדְרוֹן׃
וְהַבָּמוֹת לֹא־סָרוּ רַק לְבַב־אָסָא הָיָה שָׁלֵם עִם־יְהוָה כָּל־יָמָיו׃
וַיָּבֵא אֶת־קָדְשֵׁי אָבִיו וקדשו [וְקָדְשֵׁי] בֵּית יְהוָה כֶּסֶף וְזָהָב וְכֵלִים׃
וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל כָּל־יְמֵיהֶם׃
וַיַּעַל בַּעְשָׁא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל עַל־יְהוּדָה וַיִּבֶן אֶת־הָרָמָה לְבִלְתִּי תֵּת יֹצֵא וָבָא לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
וַיִּקַּח אָסָא אֶת־כָּל־הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב הַנּוֹתָרִים בְּאוֹצְרוֹת בֵּית־יְהוָה וְאֶת־אוֹצְרוֹת בֵּית מלך [הַמֶּלֶךְ] וַיִּתְּנֵם בְּיַד־עֲבָדָיו וַיִּשְׁלָחֵם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶל־בֶּן־הֲדַד בֶּן־טַבְרִמֹּן בֶּן־חֶזְיוֹן מֶלֶךְ אֲרָם הַיֹּשֵׁב בְּדַמֶּשֶׂק לֵאמֹר׃
בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֶךָ בֵּין אָבִי וּבֵין אָבִיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי לְךָ שֹׁחַד כֶּסֶף וְזָהָב לֵךְ הָפֵרָה אֶת־בְּרִיתְךָ אֶת־בַּעְשָׁא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וְיַעֲלֶה מֵעָלָי׃
וַיִּשְׁמַע בֶּן־הֲדַד אֶל־הַמֶּלֶךְ אָסָא וַיִּשְׁלַח אֶת־שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר־לוֹ עַל־עָרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּךְ אֶת־עִיּוֹן וְאֶת־דָּן וְאֵת אָבֵל בֵּית־מַעֲכָה וְאֵת כָּל־כִּנְרוֹת עַל כָּל־אֶרֶץ נַפְתָּלִי׃
וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ בַּעְשָׁא וַיֶּחְדַּל מִבְּנוֹת אֶת־הָרָמָה וַיֵּשֶׁב בְּתִרְצָה׃
וְהַמֶּלֶךְ אָסָא הִשְׁמִיעַ אֶת־כָּל־יְהוּדָה אֵין נָקִי וַיִּשְׂאוּ אֶת־אַבְנֵי הָרָמָה וְאֶת־עֵצֶיהָ אֲשֶׁר בָּנָה בַּעְשָׁא וַיִּבֶן בָּם הַמֶּלֶךְ אָסָא אֶת־גֶּבַע בִּנְיָמִן וְאֶת־הַמִּצְפָּה׃
וְיֶתֶר כָּל־דִּבְרֵי־אָסָא וְכָל־גְּבוּרָתוֹ וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה הֲלֹא־הֵמָּה כְתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה רַק לְעֵת זִקְנָתוֹ חָלָה אֶת־רַגְלָיו׃
וַיִּשְׁכַּב אָסָא עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
וְנָדָב בֶּן־יָרָבְעָם מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל שְׁנָתָיִם׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אָבִיו וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן־אֲחִיָּה לְבֵית יִשָּׂשכָר וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים וְנָדָב וְכָל־יִשְׂרָאֵל צָרִים עַל־גִּבְּתוֹן׃
וַיְמִתֵהוּ בַעְשָׁא בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃
וַיְהִי כְמָלְכוֹ הִכָּה אֶת־כָּל־בֵּית יָרָבְעָם לֹא־הִשְׁאִיר כָּל־נְשָׁמָה לְיָרָבְעָם עַד־הִשְׁמִדוֹ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי׃
עַל־חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל בְּכַעְסוֹ אֲשֶׁר הִכְעִיס אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי נָדָב וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵּין אָסָא וּבֵין בַּעְשָׁא מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל כָּל־יְמֵיהֶם׃
בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ בַּעְשָׁא בֶן־אֲחִיָּה עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃