מלכים א · פרק ט״ז
אנרכיה בשומרון: עליית שושלת עמרי ומחיר הכוח
וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־אִיזֶבֶל בַּת־אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת־הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ׃
פסוק לאהעיר החדשה על הגבעה הירוקה
הלילה נספר על תקופה סוערת בממלכת ישראל העתיקה. באותם ימים, המלכים התחלפו מהר מאוד, וכל אחד רצה להראות שהוא חזק יותר. מלך אחד בשם זמרי שלט רק שבעה ימים, וכשהבין שהצבא מקיף את הארמון שלו, הוא הדליק אש גדולה ונעלם בתוכה. אחריו עלה לשלטון מלך חזק בשם עמרי. עמרי הביט סביבו וראה שהממלכה צריכה התחלה חדשה. הוא קנה גבעה יפה וירוקה, ובנה עליה עיר בירה חדשה ומפוארת בשם שומרון. עמרי רצה שהעיר תהיה חזקה, אך הוא ובנו אחאב שכחו לפעמים את הדבר החשוב ביותר - להקשיב לקול הטוב ולשמור על הלב נקי. הסיפור מזכיר לנו שלבנות בתים יפים זה נהדר, אבל הכי חשוב זה לבנות חברות טובה ויושר בתוך הלב.
הפסוק מראה איך התפשרות מוסרית קטנה מובילה להידרדרות גדולה. אחאב זלזל בטעויות העבר, ופתח את הדלת להשפעות הרסניות ששינו את פני הממלכה כולה.
הסיפור על עמרי שבונה את שומרון אך נכשל במישור המוסרי מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על ההבדל בין הישגים חיצוניים (כמו ציונים, צעצועים חדשים או ניצחון במשחק) לבין יופי פנימי (כמו עזרה לחבר, ויתור או אמירת אמת). אפשר להסביר לילד שבית יפה או עיר מפוארת הם ריקים אם האנשים שחיים בהם לא מתנהגים זה אל זה בחמלה ובכבוד. זו הזדמנות לשאול את הילד מה הופך את הבית שלנו לנעים כל כך - האם אלו הרהיטים, או האהבה והחיבוקים שבינינו?
- אם היית יכול לבנות עיר משלך, איזה חוק מיוחד וטוב היית קובע לכל התושבים?
- מה לדעתך חשוב יותר - שיהיה לנו בית ענק ומפואר, או שיהיה לנו בית חם ומלא בצחוק ובאהבה?
- איך אנחנו יכולים לשמור על 'הלב הטוב' שלנו גם כשאנחנו מנסים להצליח במשחק או בלימודים?
הארמון הבוער והעיר החדשה
דמיינו שאתם עומדים מחוץ לחומות של עיר עתיקה ויפה בשם תרצה. פתאום, אתם שומעים רעש גדול! המלכים בממלכת ישראל מתחלפים במהירות הבזק, וכולם רוצים לתפוס את הכתר. מלך אחד בשם זמרי שולט רק שבעה ימים, וכשהוא מבין שהצבא מקיף את הארמון שלו, הוא עושה מעשה נועז ומבעיר את הארמון באש! אחריו עולה לשלטון מלך חזק בשם עמרי. עמרי מחליט לבנות עיר בירה חדשה לגמרי על גבעה ירוקה, וקורא לה שומרון. אבל הסיפור לא נגמר כאן. בנו של עמרי, אחאב, עולה לשלטון ומתחתן עם המלכה המפורסמת איזבל. יחד הם מביאים איתם מנהגים מוזרים ורחוקים מאוד מהטוב. מה יקרה לממלכה כעת, כשהמלכים החדשים עושים דברים כל כך משונים? בפרק הבא נגלה מי יעמוד מולם!
המלך אחאב עשה דברים לא טובים, והחליט להתחתן עם נסיכה זרה בשם איזבל. יחד הם התחילו להשתחוות לפסל שנקרא בעל, במקום להקשיב לאלוהים.
האם ידעת שהמלך זמרי החזיק בכתר המלוכה רק שבעה ימים? זהו שלטון המלכות הקצר ביותר בתולדות התנ"ך!
מה יקרה כשהמלך אחאב והמלכה איזבל ינסו לשנות את כל חוקי הממלכה? בפרק הבא נראה מי יעז לעצור אותם!
משחקי הכס גרסת התנ"ך: המרוץ לכתר של ישראל
ברוכים הבאים לממלכת ישראל העתיקה, תקופה שבה לשבת על כיסא המלכות היה הג'וב הכי מסוכן בעולם. הכל מתחיל כשנביא בשם יהוא מזהיר את המלך בעשא שמשפחתו תאבד את השלטון בגלל מעשיה הרעים. ואכן, הבלאגן מתחיל: הבן שלו, אלה, נרצח בזמן שהוא שותה ומשתכר בבית שר הארמון שלו. הרוצח, זמרי, תופס את השלטון אבל שורד רק שבוע אחד לפני שהצבא מורד בו. זמרי מעדיף לשרוף את הארמון על עצמו מאשר להיכנע. המנצח הגדול, עמרי, מקים שושלת חזקה ובונה את העיר שומרון כבירה חדשה. אבל המצב הרוחני רק מדרדר, ומגיע לשיא שלילי כשבנו, אחאב, מתחתן עם איזבל הצידונית ומביא את פולחן הבעל הזר למרכז הבמה.
אחאב המלך לא סתם המשיך את הטעויות של המלכים הקודמים, אלא לקח אותן צעד ענק קדימה. הוא התחתן עם איזבל, נסיכה ממדינה שכנה, והכניס את פולחן הבעל הזר ישירות לתוך המדינה.
כשאתם רואים אנשים סביבכם רבים על כוח או מעמד (בכיתה, בקבוצת ספורט או ברשת), אל תמהרו לקחת צד במלחמות האלה. לפעמים עדיף להתרחק מהדרמה ולשמור על הערכים שלכם נקיים.
המרדף המטורף אחרי המלוכה בפרק, שבו מנהיגים מחליפים זה את זה ברציחות ובגידות, דומה לקבוצת וואטסאפ כיתתית סוערת שבה בכל יומיים מישהו אחר עושה 'חרם' או 'הפיכה' כדי להיות המנהל החדש של הקבוצה, ובסוף כולם מפסידים מהבלגן.
כשהשלטון מאבד את הצפון: קריסת המוסר בממלכת ישראל
פרק ט"ז מציג לנו תמונה קשוחה וריאליסטית של חוסר יציבות פוליטית בממלכת ישראל העתיקה. הכל מתחיל בנבואת זעם של יהוא בן חנני נגד המלך בעשא, שמבשרת על סוף שושלתו. ואכן, ההידרדרות מהירה: בנו של בעשא, אלה, נרצח בעיצומה של מסיבת שתייה על ידי קצין הרכב שלו, זמרי. זמרי מנסה לבסס את שלטונו ומחסל את כל משפחת המלוכה הקודמת, אך שורד שבעה ימים בלבד. העם והצבא בוחרים בעמרי, שר הצבא, למלך. זמרי, שרואה שאין לו סיכוי, מתאבד בשריפת הארמון. עמרי מנצח במלחמת אזרחים קצרה נגד מתחרה בשם תבני, מייצב את הממלכה מבחינה פוליטית, קונה את הר שומרון ומקים שם בירה חדשה. למרות ההצלחה המדינית, מבחינה מוסרית ורוחנית המצב רק מחמיר. השיא מגיע עם עליית בנו, אחאב, שמתחתן עם איזבל הצידונית וממסד את עבודת האלילים הפיניקית (הבעל והאשרה) בתוך ישראל, מה שיוצר קרע עמוק שעומד להצית את הפרקים הבאים.
הפסוק מתאר את נקודת המפנה הדרמטית בממלכת ישראל עם עליית אחאב לשלטון. חטאיו של ירבעם, מייסד הממלכה, שהיוו עד כה את רף החטא המרבי, הופכים בעיני אחאב לדבר קל ופעוט. נישואיו הפוליטיים לאיזבל הצידונית מסמנים את חדירתה הרשמית והממוסדת של עבודת הבעל הפיניקית אל לב הממלכה, ומחליפים את עבודת ה' המקורית בפולחן זר לחלוטין.
להעמקה בסיפור⌄
מה שבאמת מעניין בפרק הזה הוא הניגוד הקיצוני בין הצלחה פוליטית וכלכלית לבין קריסה מוסרית. אם נסתכל על ההיסטוריה היבשה, המלך עמרי היה מנהיג ענק. הוא בנה את שומרון, שהפכה לאחת הערים החשובות והמבוצרות במזרח התיכון הקדום, וביסס שושלת חזקה שהחזיקה מעמד שנים רבות. אפילו במקורות היסטוריים חיצוניים (כמו מצבת מישע) ממלכת ישראל נקראת 'בית עמרי'. אבל התנ"ך לא מתעניין רק בבניינים ובכסף; הוא מסתכל על הנשמה של העם ועל היושרה של המנהיגים שלו. מבחינת כותב ספר מלכים, עמרי ובנו אחאב היו כישלון מוחלט כי הם הובילו את העם להידרדרות רוחנית חסרת תקדים. אחאב לא סתם חוטא; הוא עושה צעד פוליטי-אסטרטגי ומתחתן עם איזבל, נסיכת צור וצידון. הנישואים האלה מביאים איתם ברית כלכלית חזקה, אבל גם מחיר תרבותי כבד: איזבל מייבאת לישראל את פולחן הבעל והאשרה בצורה אגרסיבית וממוסדת. היא בונה מקדשים ומזבחות בתוך עיר הבירה החדשה, שומרון. הפרק מראה לנו איך המנהיגים עסוקים רק בהישרדות ובכוח שלהם. אלה בן בעשא משתכר בזמן שהצבא שלו נלחם בחזית; זמרי מוכן לשרוף את הארמון על עצמו; ועמרי ואחאב מוכרים את הזהות המוסרית של העם בשביל בריתות פוליטיות. בסוף הפרק מופיע פרט קטן אך מצמרר: בניית יריחו מחדש על ידי חיאל בית האלי, שעולה לו בחיי בניו. הפרט הזה מראה שהקללות העתיקות של יהושע בן נון מתגשמות, וכי הזלזול בחוקים ובמסורת הופך לנורמה החדשה. הממלכה נראית חזקה מבחוץ, אבל היא רקובה לחלוטין מבפנים, והמתח הזה עומד להתפוצץ ברגע שיופיע הנביא הגדול מכולם - אליהו.
אם היית יועץ של המלך עמרי, האם היית ממליץ לו להתמקד בבניית ערים ובריתות חזקות, או להשקיע קודם כל בחינוך ובערכים של העם, גם אם זה אומר שהממלכה תהיה חלשה יותר מבחינה צבאית?
אנרכיה בשומרון: עליית שושלת עמרי ומחיר הכוח
פרק ט"ז בספר מלכים א' מציג תמונה פוליטית סוערת של חילופי שלטון מהירים ואלימים בממלכת ישראל הצפונית. הסיפור נפתח בנבואת חורבן של יהוא בן חנני נגד בעשא מלך ישראל. זמן קצר לאחר מכן, בנו של בעשא, אלה, נרצח בעודו שיכור על ידי זמרי, מפקד מחצית הרכב. זמרי תופס את השלטון ומחסל את כל בית בעשא, אך מלכותו נמשכת שבעה ימים בלבד; הצבא הצר על גִּבְּתוֹן ממליך את שר הצבא עמרי, וכשזמרי מבין שהעיר תרצה נלכדה, הוא שורף את הארמון על עצמו ומת. לאחר מלחמת אזרחים קצרה מול מתחרה בשם תבני בן גינת, עמרי מבסס את שלטונו. הוא קונה את הר שומרון משמר, בונה עליו את עיר הבירה החדשה שומרון, ומייסד שושלת יציבה. עם זאת, עמרי ובנו אחאב שעולה אחריו מובילים את הממלכה להידרדרות דתית ומוסרית חסרת תקדים. אחאב נושא לאישה את איזבל בת אתבעל מלך צידון, וממסד את פולחן הבעל והאשרה בממלכה. הפרק נחתם באזכור בנייתה מחדש של יריחו על ידי חיאל בית האלי, תוך התגשמות קללתו העתיקה של יהושע בן נון.
הפסוק מתאר את נקודת המפנה הדרמטית בממלכת ישראל עם עליית אחאב לשלטון. חטאיו של ירבעם, מייסד הממלכה, שהיוו עד כה את רף החטא המרבי, הופכים בעיני אחאב לדבר קל ופעוט. נישואיו הפוליטיים לאיזבל הצידונית מסמנים את חדירתה הרשמית והממוסדת של עבודת הבעל הפיניקית אל לב הממלכה, ומחליפים את עבודת ה' המקורית בפולחן זר לחלוטין.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ט"ז מהווה צומת דרכים דרמטי בהיסטוריוגרפיה המקראית של ממלכת ישראל. מבחינה ספרותית והיסטורית, הפרק מתאר את המעבר מתקופת האנרכיה וחוסר היציבות של יורשי ירבעם ובעשא, אל תקופת היציבות הפוליטית והעוצמה המדינית של שושלת עמרי. אולם, העוצמה המדינית הזו מוצגת כרועץ רוחני ומוסרי. הפרק בנוי במבנה של תגובת שרשרת קטסטרופלית: חטא גורר עונש, המבוצע על ידי חוטא חדש, שבתורו נענש אף הוא. דגם זה מומחש היטב באמצעות המונח המנחה "דרך ירבעם בן נבט". ירבעם, שפיצל את הממלכה והקים את עגלי הזהב בדן ובבית אל, הפך לאבטיפוס של החטא השלטוני. כל מלך שעולה אחריו נמדד ביחס אליו. בעשא, שעלה לשלטון ברצח בית ירבעם, לא למד את הלקח והמשיך בדרכו. נבואת יהוא בן חנני בפתיחת הפרק משתמשת בלשון סימטרית ומצמררת: כפי שבית ירבעם הושמד לחלוטין, כך יושמד בית בעשא. האירוניה הדרמטית מגיעה לשיאה בדמותו של אלה בן בעשא. בעשא המלך נמצא בבירה תרצה, "שתה שיכור" בבית שר הארמון שלו, בעוד הצבא נלחם בחזית. הניתוק של המנהיג מהמציאות ומהעם מאפשר את הקשר של זמרי. זמרי, המבצע את גזר הדין האלוהי על בית בעשא, פועל ממניעים אנוכיים לחלוטין של תאוות כוח. שלטונו הקצר בן שבעת הימים מסתיים בהתאבדות טרגית בארמון הבוער - דימוי חזק של כוח השורף את אוחזיו. עם עליית עמרי, חל שינוי גיאופוליטי משמעותי. רכישת הר שומרון ובניית העיר שומרון כבירה חדשה אינן רק צעד נדל"ני או אסטרטגי; זוהי הצהרה על הקמת מרכז כוח חדש, מנותק מהמסורת הדתית הישנה. שומרון הופכת לסמל של קוסמופוליטיות ופתיחות לתרבויות השכנות, בראשן הפיניקים. המגמה הזו מגיעה לשיאה הממאיר בימי אחאב בן עמרי. המחבר המקראי מדגיש כי אחאב "הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו". החידוש של אחאב אינו רק המשך "חטאות ירבעם" (שהיו עבודה לה' בצורה מעוותת), אלא החלפה מוחלטת של אלוהי ישראל בבעל ובאשרה הפיניקיים, בהשפעת אשתו איזבל. הנישואים הפוליטיים הללו מייבאים אידיאולוגיה דתית ומוסרית זרה, המעמידה את המלך מעל לחוק ומבטלת את הברית המקראית. סיומו של הפרק בבניית יריחו על ידי חיאל בית האלי אינו אנקדוטה מקרית. בנייתה מחדש של עיר שהוחרמה על ידי יהושע, במחיר חיי בניו של הבונה, משמשת כמיקרוקוסמוס לדור כולו: דור שמזלזל באזהרות העבר, בטוח בכוחו הטכנולוגי והמדיני, ומוכן להקריב את העתיד (הבנים) עבור הישגים בהווה. הפרק מציב דילמה נוקבת על מחירה של הקידמה וההצלחה המדינית כאשר הן מנותקות מתשתית מוסרית ורוחנית.
- הסכנה שבניתוק המנהיגות מהשטחהמלך אלה משתכר בביתו בזמן שחייליו נלחמים בחזית, מה שמוביל לנפילתו המהירה. בארגונים מודרניים או בניהול צוותים, מנהיג שמסתגר במגדל השן שלו ומנותק מהקשיים היומיומיים של עובדיו מאבד את הלגיטימציה שלו ומזמין משברים פנימיים.
- המדרון החלקלק של פשרות ערכיותאחאב מתייחס לחטאי העבר כאל דבר קל ומתקדם לחטאים חמורים בהרבה. בחיי המעשה, כאשר אדם מתרגל לעגל פינות או להתעלם מנורמות אתיות קטנות בעבודה או בעסקים, המצפן המוסרי שלו נשחק בהדרגה עד שהוא מסוגל לבצע עבירות חמורות מבלי לחוש אשמה.
- מחיר ההצלחה החומרית ללא עוגן מוסריעמרי בנה אימפריה ובירה מפוארת, אך הותיר מורשת של ריקבון רוחני. בעולם המודרני, חברות מסחריות או אנשים פרטיים עשויים להגיע להישגים פיננסיים וטכנולוגיים מרשימים, אך אם אלו מושגים תוך רמיסת ערכים אנושיים וסביבתיים, ההצלחה הזו תתברר כזמנית וכמחוללת הרס לטווח הארוך.
הפרק מעלה את שאלת היחס בין דטרמיניזם היסטורי (הנבואה המתגשמת על חורבן בתי המלוכה) לבין הבחירה החופשית של המלכים. האם לבעשא או לזמרי הייתה הזדמנות אמיתית לשנות את גורלם, או שמא המבנה הפוליטי והחברתי המושחת שיצר ירבעם כבר גזר עליהם מראש ללכת בדרכו ולהיכשל?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֶל־יֵהוּא בֶן־חֲנָנִי עַל־בַּעְשָׁא לֵאמֹר׃
יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִן־הֶעָפָר וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וַתֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וַתַּחֲטִא אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיסֵנִי בְּחַטֹּאתָם׃
הִנְנִי מַבְעִיר אַחֲרֵי בַעְשָׁא וְאַחֲרֵי בֵיתוֹ וְנָתַתִּי אֶת־בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט׃
הַמֵּת לְבַעְשָׁא בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת לוֹ בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי בַעְשָׁא וַאֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁכַּב בַּעְשָׁא עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּתִרְצָה וַיִּמְלֹךְ אֵלָה בְנוֹ תַּחְתָּיו׃
וְגַם בְּיַד־יֵהוּא בֶן־חֲנָנִי הַנָּבִיא דְּבַר־יְהוָה הָיָה אֶל־בַּעְשָׁא וְאֶל־בֵּיתוֹ וְעַל כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־עָשָׂה בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו לִהְיוֹת כְּבֵית יָרָבְעָם וְעַל אֲשֶׁר־הִכָּה אֹתוֹ׃
בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ אֵלָה בֶן־בַּעְשָׁא עַל־יִשְׂרָאֵל בְּתִרְצָה שְׁנָתָיִם׃
וַיִּקְשֹׁר עָלָיו עַבְדּוֹ זִמְרִי שַׂר מַחֲצִית הָרָכֶב וְהוּא בְתִרְצָה שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בֵּית אַרְצָא אֲשֶׁר עַל־הַבַּיִת בְּתִרְצָה׃
וַיָּבֹא זִמְרִי וַיַּכֵּהוּ וַיְמִיתֵהוּ בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו׃
וַיְהִי בְמָלְכוֹ כְּשִׁבְתּוֹ עַל־כִּסְאוֹ הִכָּה אֶת־כָּל־בֵּית בַּעְשָׁא לֹא־הִשְׁאִיר לוֹ מַשְׁתִּין בְּקִיר וְגֹאֲלָיו וְרֵעֵהוּ׃
וַיַּשְׁמֵד זִמְרִי אֵת כָּל־בֵּית בַּעְשָׁא כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־בַּעְשָׁא בְּיַד יֵהוּא הַנָּבִיא׃
אֶל כָּל־חַטֹּאות בַּעְשָׁא וְחַטֹּאות אֵלָה בְנוֹ אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי אֵלָה וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים בְּתִרְצָה וְהָעָם חֹנִים עַל־גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים׃
וַיִּשְׁמַע הָעָם הַחֹנִים לֵאמֹר קָשַׁר זִמְרִי וְגַם הִכָּה אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיַּמְלִכוּ כָל־יִשְׂרָאֵל אֶת־עָמְרִי שַׂר־צָבָא עַל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא בַּמַּחֲנֶה׃
וַיַּעֲלֶה עָמְרִי וְכָל־יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ מִגִּבְּתוֹן וַיָּצֻרוּ עַל־תִּרְצָה׃
וַיְהִי כִּרְאוֹת זִמְרִי כִּי־נִלְכְּדָה הָעִיר וַיָּבֹא אֶל־אַרְמוֹן בֵּית־הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׂרֹף עָלָיו אֶת־בֵּית־מֶלֶךְ בָּאֵשׁ וַיָּמֹת׃
עַל־חטאתו [חַטֹּאתָיו] אֲשֶׁר חָטָא לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה לְהַחֲטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי זִמְרִי וְקִשְׁרוֹ אֲשֶׁר קָשָׁר הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
אָז יֵחָלֵק הָעָם יִשְׂרָאֵל לַחֵצִי חֲצִי הָעָם הָיָה אַחֲרֵי תִבְנִי בֶן־גִּינַת לְהַמְלִיכוֹ וְהַחֲצִי אַחֲרֵי עָמְרִי׃
וַיֶּחֱזַק הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי עָמְרִי אֶת־הָעָם אֲשֶׁר אַחֲרֵי תִּבְנִי בֶן־גִּינַת וַיָּמָת תִּבְנִי וַיִּמְלֹךְ עָמְרִי׃
בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ עָמְרִי עַל־יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּתִרְצָה מָלַךְ שֵׁשׁ־שָׁנִים׃
וַיִּקֶן אֶת־הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף וַיִּבֶן אֶת־הָהָר וַיִּקְרָא אֶת־שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם־שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן׃
וַיַּעֲשֶׂה עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיָּרַע מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו׃
וַיֵּלֶךְ בְּכָל־דֶּרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט ובחטאתיו [וּבְחַטָּאתוֹ] אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס אֶת־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי עָמְרִי אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיִּשְׁכַּב עָמְרִי עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
וְאַחְאָב בֶּן־עָמְרִי מָלַךְ עַל־יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן־עָמְרִי עַל־יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה׃
וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן־עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו׃
וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן־נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת־אִיזֶבֶל בַּת־אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת־הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ׃
וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן׃
וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת־הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת־יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו׃
בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת־יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב [וּבִשְׂגוּב] צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן׃