מלכים א · פרק י״ד
המסכה שנקרעה: טרגדיה פוליטית ואישית בממלכה המפוצלת
וְסָפְדוּ־לוֹ כָל־יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי־זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל־קָבֶר יַעַן נִמְצָא־בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם׃
פסוק יגהמלכה במסע הסודי והנביא ששומע בלב
הלילה נספר על מלכה מודאגת שהיה לה ילד קטן וחולה בשם אביה. המלך ירבעם דאג מאוד וביקש מאשתו המלכה: 'התחפשי לאישה פשוטה, קחי איתך לחם ודבש מתוק, ולכי אל הנביא הזקן אחיה בשילה. הוא יספר לך מה יקרה לילדנו'. המלכה לבשה בגדים פשוטים ויצאה לדרך הארוכה. הנביא אחיה כבר היה זקן מאוד ולא יכול היה לראות בעיניו. אבל אלוהים לחש לו בסוד מי מגיעה אליו. ברגע שהמלכה עברה בפתח, עוד לפני שדיברה, שמע הנביא את צעדיה וקרא: 'בואי, אשת ירבעם! למה את מתחפשת?'. הוא סיפר לה שהילד ינוח בשלום ולא יסבול עוד, כי אלוהים ראה שיש בליבו של הילד דבר טוב וטהור. המלכה חזרה הביתה, וברגע שחצתה את סף הדלת, הילד נרדם בשלווה, מוגן ועטוף באהבה.
הפסוק הזה מזכיר לנו שכל ילד הוא עולם ומלואו, ושאלוהים רואה את הטוב הייחודי שבו, ללא קשר לטעויות של המבוגרים סביבו.
הסיפור הזה עוסק במסכות ובכנות. המלך והמלכה ניסו להתחפש כדי להסתיר את מי שהם, אך גילו שאי אפשר להסתיר את האמת. עבור ילדים, הרצון להסתיר טעויות או 'להתחפש' כדי לרצות אחרים הוא טבעי. תוכלו לנצל את הסיפור כדי לשוחח איתם על כך שאין צורך במסכות בבית. הראו להם שאתם אוהבים ומקבלים אותם בדיוק כפי שהם, גם כשהם עושים טעויות, ושכנות ויושר תמיד עדיפים על ניסיונות הסתרה.
- למה לדעתך המלכה ניסתה להתחפש במקום לבוא אל הנביא כפי שהיא?
- איך הנביא ידע מי עומדת בפתח למרות שהוא לא יכול היה לראות אותה?
- מהו 'הדבר הטוב' שיש בתוך הלב שלך שהיית רוצה שאחרים יראו?
הסוד של המלכה המחופשת
דמיין שאתה עומד בחדר חשוך ושקט. בחוץ חם, אבל בפנים מלך מודאג לוחש לאשתו המלכה: 'הילד שלנו חולה מאוד. בבקשה, התחפשי לאישה פשוטה, קחי סל עם לחם ודבש, ולכי אל הנביא הזקן בשילה. הוא יגלה לך מה יקרה לו'. המלכה התחפשה ויצאה לדרך ארוכה. כשהגיעה לבית הנביא, הוא לא יכול היה לראות אותה כי עיניו כבר היו חלשות מאוד. אבל עוד לפני שהיא פתחה את הדלת, הנביא שמע את צעדיה וקרא בקול: 'בואי, אשת ירבעם! למה את מתחפשת?'. אלוהים גילה לו את הסוד! הנביא סיפר לה שהילד יבריא מכאביו וינוח בשלום, אך בגלל שהמלך עשה מעשים לא טובים, הממלכה תשתנה. המלכה חזרה עצובה, וברגע שרגלה נגעה בבית, הילד נרדם לתמיד ברוגע. מה יקרה עכשיו לממלכה כולה?
אלוהים ראה שיש בלב של הילד הקטן משהו טוב ומתוק, ולכן שמר עליו ודאג שיזכרו אותו באהבה.
הנביא אחיה היה מבוגר מאוד ולא יכול היה לראות בעיניו, אבל הוא שמע את הצעדים של המלכה וידע בדיוק מי היא בזכות חוכמה מיוחדת שקיבל מאלוהים!
מה יקרה כשהמלך ירבעם יבין שאי אפשר להסתיר דבר מאלוהים? בפרק הבא נגלה!
אי אפשר להתחבא מהאמת
כאשר אביה, בנו של ירבעם מלך ישראל, חולה מאוד, ירבעם נתקף פחד. הוא יודע שהוא עשה טעויות קשות והכעיס את אלוהים, ולכן הוא לא מעז לפנות לנביא אחיהו בגלוי. במקום זאת, הוא שולח את אשתו בתחפושת של אישה פשוטה, עם מתנות צנועות של לחם ודבש. ירבעם חושב שאפשר לעבוד על הנביא הזקן והעיוור. אבל לאלוהים יש תוכניות אחרות. הוא מגלה לאחיהו בדיוק מי מגיעה. ברגע שאשת ירבעם פוסעת בפתח, אחיהו קורא לה בשמה ומטיח בה נבואה קשה: בגלל חטאי ירבעם, שושלתו תיחרב, והילד החולה ימות ברגע שהיא תחזור לעיר. המלכה חוזרת הביתה בלב כבד, וברגע שהיא עוברת את סף הדלת, בנה מת. במקביל, ביהודה, המלך רחבעם עושה טעויות דומות, וצבא מצרים פולש ושודד את אוצרות המקדש.
גם כשהמשפחה או הסביבה עושות טעויות קשות, אלוהים רואה ומעריך את הבחירות הטובות שאתה עושה בעצמך.
כשאתם עושים טעות, אל תנסו להמציא תחפושות ושקרים כדי להסתיר אותה. בסוף האמת תמיד מתגלה, וההתמודדות איתה מראש חוסכת הרבה כאב לב וסיבוכים מיותרים.
זה כמו לנסות לפתוח משתמש פיקטיבי ברשת חברתית כדי לכתוב דברים או לרגל אחרי חברים, ולגלות שכולם כבר זיהו את סגנון הכתיבה שלכם ויודעים בדיוק מי אתם.
מסכות, שקרים והמחיר של בריחה מאחריות
הפרק נפתח בדרמה משפחתית ופוליטית קשה בממלכת ישראל: אביה, נסיך הממלכה ובנו של המלך ירבעם, חולה אנוש. ירבעם, שמבין שמעשיו הרעים והקמת עגלי הזהב הרחיקו אותו מאלוהים, בוחר בדרך של פחדנות והסתרה. במקום לפנות לנביא בגלוי, הוא שולח את אשתו כשהיא מחופשת לאישה פשוטה אל הנביא אחיה בשילה, בתקווה לסחוט נבואה חיובית בלי לשאת באחריות על מעשיו. אלא שאחיה, למרות עיוורונו הפיזי בשל גילו המתקדם, רואה הכל דרך עיני רוחו בעזרת אלוהים. הוא מזהה את המלכה מיד עם כניסתה ומטיח בה נבואת זעם אכזרית: שושלת ירבעם תימחק לחלוטין מההיסטוריה, והנער החולה ימות ברגע שאמו תגיע חזרה הביתה – חסד קטן שנועד להציל אותו מהחורבן המשפחתי הכללי. המלכה שבה לביתה בתרצה בלב שבור, ועם צעדה הראשון על סף הבית, בנה מת. במקביל, בדרום, ממלכת יהודה תחת המלך רחבעם מידרדרת גם היא מבחינה מוסרית, מה שמזמין פלישה קשה של שישק מלך מצרים, השודד את כל אוצרות המקדש והארמון בירושלים.
הפסוק חושף נקודת אור אנושית ומרגשת בתוך נבואת חורבן קשה מנשוא. בעוד שושלת ירבעם כולה נידונה לכליה ולביזוי ללא קבורה בשל חטאי המלך, בנו הצעיר אביה זוכה לחסד אחרון של קבורה ואבל לאומי. אלוהים מזהה בילד 'דבר טוב' – ניצוץ של יושר וטוהר שבלט על רקע השחיתות של משפחתו. הפסוק מדגיש כי גם בתוך שפיטה קולקטיבית נוקשה, ישנו מקום ליחס אישי ולצדק פרטני המבוסס על מעשיו וליבו של היחיד.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור בפרק הזה מציג ניגוד מרתק בין ראייה פיזית לראייה פנימית. ירבעם המלך חושב שאם אשתו תתחפש, והנביא אחיהו הזקן עיוור, הסוד שלהם יישמר. זו תפיסה כמעט ילדותית של המציאות – הניסיון 'לרמות' את הנביא ואת אלוהים בעזרת בגדים פשוטים וסלסלת לחם ודבש. אבל המציאות מכה בהם מיד: אלוהים מעדכן את הנביא מראש, והעיוורון של אחיהו הופך לחסר משמעות מול הראייה הרוחנית החדה שלו. המשפט שלו, 'למה זה את מתנכרה?', הוא קריאת השכמה כואבת שמבהירה שאין טעם במסכות. מה שבאמת מטלטל כאן הוא העונש הקשה. ירבעם קיבל הזדמנות אדירה להוביל את עשרת שבטי ישראל למקום טוב, אך הוא בחר להקים עגלי זהב ולעודד עבודת אלילים כדי לשמור על כיסאו. הנביא מבהיר לו שהפוליטיקה הקטנה שלו החריבה את העתיד של משפחתו. המוות של הילד, אביה, מוצג באופן פרדוקסלי כחסר רחמים אך גם כנחמה היחידה: הוא היחיד שיזכה לקבורה מכובדת ולאבל לאומי, כי היה בו 'דבר טוב'. שאר בני המשפחה יסיימו את חייהם בצורה איומה. בחלקו השני של הפרק, המבט עובר לממלכת יהודה הדרומית, שם שולט רחבעם, בנו של שלמה. מתברר שגם שם המצב לא מזהיר. רחבעם מאפשר פולחן אלילי נרחב, והתוצאה מגיעה מהר מאוד בדמות פלישה של שישק מלך מצרים. שישק לוקח את כל מגיני הזהב המפוארים של שלמה, ורחבעם נאלץ להחליף אותם במגיני נחושת זולים. החלפת הזהב בנחושת היא דימוי ויזואלי מדהים לירידה באיכות המנהיגות והחיים של העם. משושלת מפוארת ועשירה, הם הופכים לחיקוי זול, הכל בגלל חוסר היכולת של המנהיגים לעמוד בסטנדרטים מוסריים בסיסיים.
אם היית אשתו של ירבעם, האם היית מסכימה להתחפש וללכת לנביא, או שהיית דורשת מבעלך ללכת בעצמו ולבקש סליחה?
המסכה שנקרעה: טרגדיה פוליטית ואישית בממלכה המפוצלת
הפרק מתאר שתי דרמות מקבילות בממלכות המפוצלות של ישראל ויהודה, המציגות את קריסת המנהיגות בשני חלקי העם. בחלק הראשון, אביה, בנו הצעיר של ירבעם מלך ישראל, חולה אנוש. ירבעם, שחושש לפנות לנביא אחיה השילוני בגלוי בשל חטאיו הרבים, שולח את אשתו בתחפושת שפחה אל הנביא העיוור בשילה כדי לברר את גורל הילד. אלוהים חושף בפני אחיה את התרמית מבעוד מועד. עם כניסתה, הנביא פונה אליה בשמה ומטיח בה נבואת חורבן איומה על בית ירבעם כולו, כולל מותו המיידי של בנה ברגע שתשוב לעיר. המלכה חוזרת לביתה בתרצה, והילד מת עם כניסתה. בחלקו השני של הפרק, המוקד עובר לממלכת יהודה הדרומית תחת שלטונו של רחבעם בן שלמה. גם שם מתפשטת עבודת אלילים קשה, המביאה לפלישה הרסנית של שישק מלך מצרים. שישק בוזז את אוצרות בית המקדש וארמון המלך, כולל מגיני הזהב המפוארים של שלמה, אותם נאלץ רחבעם להחליף במגיני נחושת פשוטים. הפרק מסתיים במותם של שני המלכים היריבים, ירבעם ורחבעם, לאחר שנים של מלחמה בלתי פוסקת ביניהם.
הפסוק חושף נקודת אור אנושית ומרגשת בתוך נבואת חורבן קשה מנשוא. בעוד שושלת ירבעם כולה נידונה לכליה ולביזוי ללא קבורה בשל חטאי המלך, בנו הצעיר אביה זוכה לחסד אחרון של קבורה ואבל לאומי. אלוהים מזהה בילד 'דבר טוב' – ניצוץ של יושר וטוהר שבלט על רקע השחיתות של משפחתו. הפסוק מדגיש כי גם בתוך שפיטה קולקטיבית נוקשה, ישנו מקום ליחס אישי ולצדק פרטני המבוסס על מעשיו וליבו של היחיד.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק יד בספר מלכים א מציג ניתוח תיאולוגי וספרותי מבריק של התפוררות מוסרית ופוליטית בשתי הממלכות העבריות. המבנה הספרותי של הפרק מחולק לשני חלקים ברורים המקבילים זה לזה: חורבן בית ירבעם בצפון (ישראל) ושקיעת בית דוד תחת רחבעם בדרום (יהודה). בשני המקרים, הכישלון המנהיגותי מתורגם באופן מיידי לאסון אישי ולאומי.
החלק הראשון נפתח באירוניה דרמטית עמוקה. ירבעם, המלך שהוביל את המרד בשושלת דוד והקים את עגלי הזהב בדן ובבית אל, מוצא את עצמו חסר אונים מול מחלת בנו. הוא פונה לאחיה השילוני – הנביא שבעבר ניבא לו את המלוכה – אך עושה זאת מתוך פחדנות מובהקת. הוא שולח את אשתו במסווה, מתוך הנחה מוטעית שניתן לרמות את הנביא הזקן שאיבד את מאור עיניו. הניגוד בין עיוורונו הפיזי של אחיה לבין ראייתו הרוחנית העל-טבעית מודגש מיד: אלוהים חושף בפניו את התרמית, וקול צעדיה של המלכה בפתח הבית מספיק לו כדי לקרוע את המסכה מעל פניה: 'בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם, לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה?'.
נבואת הזעם שמטיח אחיה באשת ירבעם היא מהקשות במקרא. ירבעם מואשם בכך שהשליך את אלוהים 'אחרי גוו' והרע לעשות מכל קודמיו. העונש המוטל על ביתו הוא כליה מוחלטת וביזוי קיצוני – גופותיהם לא ייקברו אלא ייאכלו על ידי כלבים ועופות השמים. בתוך החושך הזה מופיע חסד מפתיע ופרדוקסלי: מותו המיידי של הילד החולה, אביה. מותו מוצג כפרס וכחסד יחידאי, שכן הוא היחיד מבית ירבעם שיזכה לקבורה ולאבל לאומי, משום ש'נמצא בו דבר טוב'. מות הילד מתרחש בדיוק כפי שניבא אחיה – ברגע שרגלי המלכה חוצות את סף הבית בתרצה. מות הילד מסמל את קץ התקווה לשושלת ירבעם.
בחלקו השני של הפרק, העלילה עוברת לירושלים, שם שולט רחבעם. המחבר המקראי יוצר הקבלה ברורה בין הצפון לדרום: גם ביהודה מתפשטת עבודת אלילים הכוללת במות, מצבות, אשרות ואף קדשים (זנות פולחנית). העונש בדרום אינו איחור לבוא, והוא מגיע בדמות פלישתו של שישק מלך מצרים בשנה החמישית למלכות רחבעם. שישק שודד את אוצרות המקדש והארמון, ובמיוחד את מגיני הזהב המפוארים של שלמה. תגובתו של רחבעם – החלפת מגיני הזהב במגיני נחושת – היא מטפורה ויזואלית רבת עוצמה לשקיעתה של הממלכה. הנחושת מחליפה את הזהב; המהות האמיתית והמפוארת מוחלפת בחיקוי זול ועלוב. המגינים הללו נשמרים ב'תא הרצים' ונשלפים רק כשהמלך נכנס למקדש, כמעין ניסיון פתטי לשמור על מראית עין של כבוד מלכותי אבוד.
הפרק מסתיים בסיכום ימיהם של שני המלכים, המדגיש את המלחמה המתמדת ביניהם. שניהם מתים ומשאירים אחריהם ממלכות מוחלשות, מפולגות ומרוקנות מבחינה רוחנית וחומרית. דרך ההקבלות הללו, המקרא מציג תזה היסטוריוסופית ברורה: גורלם של מלכים וממלכות אינו נקבע רק בכוח החרב או בבריתות פוליטיות, אלא בראש ובראשונה בנאמנותם המוסרית והרוחנית.
- אשליית השליטה וההסתרהבחיים המודרניים, אנשים רבים מנסים לנהל משברים באמצעות מניפולציות, יחסי ציבור או הסתרת מידע (בקריירה, בזוגיות או בניהול פיננסי). הניסיון של ירבעם להסתיר את זהות אשתו מול הנביא מדגים את האשליה שיש לנו שליטה מלאה על האופן שבו האמת תתגלה. בסופו של דבר, השקעת אנרגיה בהסתרת האמת רק מעמיקה את המשבר, בעוד שקיפות ונטילת אחריות הן הדרך היחידה לתיקון אמיתי.
- סכנת ה'נחושת' – מראית עין מול מהותהחלפת מגיני הזהב במגיני נחושת על ידי רחבעם היא תופעה פסיכולוגית נפוצה: כאשר אנחנו מאבדים את הערכים האמיתיים שלנו (הזהב), אנחנו נוטים להשקיע מאמצים אדירים בייצור מצג שווא חיצוני (הנחושת) כדי להיראות מוצלחים, עשירים או מאושרים בעיני הסביבה. הצעד המעשי שהפרק מציע הוא לבחון היכן בחיינו אנחנו משקיעים ב'מגיני נחושת' (תדמית, סטטוס מזויף) במקום לשקם את 'הזהב' האמיתי – מערכות יחסים כנות, יושרה אישית ושקט נפשי.
- השפעה אישית בתוך מערכת מושחתתקל מאוד להרים ידיים ולהאשים את 'השיטה', את מקום העבודה או את המשפחה שבה גדלנו בכישלונות שלנו. דמותו של אביה בן ירבעם, ש'נמצא בו דבר טוב' למרות שגדל בבית המלוכה המושחת ביותר בישראל, מזכירה לנו שהאחריות המוסרית נותרת תמיד אצל היחיד. גם בסביבה ארגונית או חברתית צינית ורעילה, הבחירה לעשות את הדבר הנכון, לשמור על הגינות ולנהוג בחמלה, היא בעלת ערך עצום שעומד בפני עצמו.
הפרק מעלה דילמה תיאולוגית ומוסרית קשה סביב שאלת הגמול והענישה הקולקטיבית: מדוע נגזר מותם של כל צאצאי ירבעם, כולל הילד אביה שמתואר כמי שיש בו 'דבר טוב'? האם מותו של אביה הוא אכן חסד (הצלה מחורבן משפחתי וזכייה בקבורה) או שמא מדובר בעונש אכזרי שבו הילד משלם את מחיר חטאי אביו? מתח זה בין אחריות אישית לענישה משפחתית/דורית נותר פתוח ומטריד לאורך כל ספר מלכים.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בָּעֵת הַהִיא חָלָה אֲבִיָּה בֶן־יָרָבְעָם׃
וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם לְאִשְׁתּוֹ קוּמִי נָא וְהִשְׁתַּנִּית וְלֹא יֵדְעוּ כִּי־אתי [אַתְּ] אֵשֶׁת יָרָבְעָם וְהָלַכְתְּ שִׁלֹה הִנֵּה־שָׁם אֲחִיָּה הַנָּבִיא הוּא־דִבֶּר עָלַי לְמֶלֶךְ עַל־הָעָם הַזֶּה׃
וְלָקַחַתְּ בְּיָדֵךְ עֲשָׂרָה לֶחֶם וְנִקֻּדִים וּבַקְבֻּק דְּבַשׁ וּבָאת אֵלָיו הוּא יַגִּיד לָךְ מַה־יִּהְיֶה לַנָּעַר׃
וַתַּעַשׂ כֵּן אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ שִׁלֹה וַתָּבֹא בֵּית אֲחִיָּה וַאֲחִיָּהוּ לֹא־יָכֹל לִרְאוֹת כִּי קָמוּ עֵינָיו מִשֵּׂיבוֹ׃
וַיהוָה אָמַר אֶל־אֲחִיָּהוּ הִנֵּה אֵשֶׁת יָרָבְעָם בָּאָה לִדְרֹשׁ דָּבָר מֵעִמְּךָ אֶל־בְּנָהּ כִּי־חֹלֶה הוּא כָּזֹה וְכָזֶה תְּדַבֵּר אֵלֶיהָ וִיהִי כְבֹאָהּ וְהִיא מִתְנַכֵּרָה׃
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲחִיָּהוּ אֶת־קוֹל רַגְלֶיהָ בָּאָה בַפֶּתַח וַיֹּאמֶר בֹּאִי אֵשֶׁת יָרָבְעָם לָמָּה זֶּה אַתְּ מִתְנַכֵּרָה וְאָנֹכִי שָׁלוּחַ אֵלַיִךְ קָשָׁה׃
לְכִי אִמְרִי לְיָרָבְעָם כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יַעַן אֲשֶׁר הֲרִימֹתִיךָ מִתּוֹךְ הָעָם וָאֶתֶּנְךָ נָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל׃
וָאֶקְרַע אֶת־הַמַּמְלָכָה מִבֵּית דָּוִד וָאֶתְּנֶהָ לָךְ וְלֹא־הָיִיתָ כְּעַבְדִּי דָוִד אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֺתַי וַאֲשֶׁר־הָלַךְ אַחֲרַי בְּכָל־לְבָבוֹ לַעֲשׂוֹת רַק הַיָּשָׁר בְּעֵינָי׃
וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר־הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה־לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ׃
לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל־בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית־יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד־תֻּמּוֹ׃
הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי יְהוָה דִּבֵּר׃
וְאַתְּ קוּמִי לְכִי לְבֵיתֵךְ בְּבֹאָה רַגְלַיִךְ הָעִירָה וּמֵת הַיָּלֶד׃
וְסָפְדוּ־לוֹ כָל־יִשְׂרָאֵל וְקָבְרוּ אֹתוֹ כִּי־זֶה לְבַדּוֹ יָבֹא לְיָרָבְעָם אֶל־קָבֶר יַעַן נִמְצָא־בוֹ דָּבָר טוֹב אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּבֵית יָרָבְעָם׃
וְהֵקִים יְהוָה לוֹ מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַכְרִית אֶת־בֵּית יָרָבְעָם זֶה הַיּוֹם וּמֶה גַּם־עָתָּה׃
וְהִכָּה יְהוָה אֶת־יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְנָתַשׁ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת־אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת־יְהוָה׃
וְיִתֵּן אֶת־יִשְׂרָאֵל בִּגְלַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וַתָּקָם אֵשֶׁת יָרָבְעָם וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא תִרְצָתָה הִיא בָּאָה בְסַף־הַבַּיִת וְהַנַּעַר מֵת׃
וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ כָּל־יִשְׂרָאֵל כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד־עַבְדּוֹ אֲחִיָּהוּ הַנָּבִיא׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם אֲשֶׁר נִלְחַם וַאֲשֶׁר מָלָךְ הִנָּם כְּתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל׃
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יָרָבְעָם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה וַיִּשְׁכַּב עִם־אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ נָדָב בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃
וּרְחַבְעָם בֶּן־שְׁלֹמֹה מָלַךְ בִּיהוּדָה בֶּן־אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה רְחַבְעָם בְּמָלְכוֹ וּשֲׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר־בָּחַר יְהוָה לָשׂוּם אֶת־שְׁמוֹ שָׁם מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית׃
וַיַּעַשׂ יְהוּדָה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבֹתָם בְּחַטֹּאתָם אֲשֶׁר חָטָאוּ׃
וַיִּבְנוּ גַם־הֵמָּה לָהֶם בָּמוֹת וּמַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כָּל־גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כָּל־עֵץ רַעֲנָן׃
וְגַם־קָדֵשׁ הָיָה בָאָרֶץ עָשׂוּ כְּכֹל הַתּוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ יְהוָה מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַחֲמִישִׁית לַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם עָלָה שושק [שִׁישַׁק] מֶלֶךְ־מִצְרַיִם עַל־יְרוּשָׁלִָם׃
וַיִּקַּח אֶת־אֹצְרוֹת בֵּית־יְהוָה וְאֶת־אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֶת־הַכֹּל לָקָח וַיִּקַּח אֶת־כָּל־מָגִנֵּי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה׃
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם תַּחְתָּם מָגִנֵּי נְחֹשֶׁת וְהִפְקִיד עַל־יַד שָׂרֵי הָרָצִים הַשֹּׁמְרִים פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ׃
וַיְהִי מִדֵּי־בֹא הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהוָה יִשָּׂאוּם הָרָצִים וֶהֱשִׁיבוּם אֶל־תָּא הָרָצִים׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי רְחַבְעָם וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא־הֵמָּה כְתוּבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה׃
וּמִלְחָמָה הָיְתָה בֵין־רְחַבְעָם וּבֵין יָרָבְעָם כָּל־הַיָּמִים׃
וַיִּשְׁכַּב רְחַבְעָם עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר עִם־אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד וְשֵׁם אִמּוֹ נַעֲמָה הָעַמֹּנִית וַיִּמְלֹךְ אֲבִיָּם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃