מלכים א · פרק י״ג
טרגדיה של ציות: המאבק על גבולות הנבואה
וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר יְהוָה לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל־בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם כִּחֵשׁ לוֹ׃
פסוק יחההבטחה החשובה והאריה השומר
הלילה, ילדים חמודים, נספר על שליח מיוחד של אלוהים שיצא למסע ארוך. אלוהים ביקש ממנו: 'לך לעיר בית אל, תמסור שם הודעה חשובה, אבל אל תאכל ואל תשתה שם שום דבר, ותחזור הביתה בדרך אחרת'. השליח עשה הכל בדיוק כמו שצריך! הוא היה אמיץ מאוד. אבל בדרך חזרה, הוא היה קצת עייף. פתאום פגש אותו נביא זקן ואמר לו: 'אל תדאג, מלאך אמר לי שמותר לך לבוא לאכול אצלי'. השליח התבלבל, שכח את ההבטחה שלו לאלוהים, והלך לאכול. בגלל שהוא לא שמר על ההבטחה, קרה דבר עצוב והוא לא חזר הביתה. אבל אלוהים שלח אריה מיוחד כדי לשמור עליו – האריה עמד לידו בשקט ולא פגע בו או בחמור שלו, כדי שכולם ידעו שהשליח הזה היה איש חשוב וטוב, ושרק היה צריך להקשיב להבטחה המקורית שלו.
הפסוק מראה כמה קל להטעות מישהו כשאנחנו משתמשים במילים שנשמעות אמינות וסמכותיות, ומדגיש את החשיבות של בדיקת העובדות.
הסיפור הטרגי הזה, בעיבוד עדין לילדים, עוסק בערך של שמירה על הבטחות והקשבה לקול הפנימי שלנו. הורה יקר, תוכל להשתמש בסיפור כדי לשוחח עם הילד על החשיבות של עמידה במילה שלנו, גם כשמישהו אחר מנסה לשכנע אותנו לעשות אחרת. אפשר להסביר לילד שלפעמים אנשים אחרים (אפילו מבוגרים או חברים חזקים) עלולים לומר לנו דברים שמבלבלים אותנו, אבל תמיד כדאי לזכור מה הכללים החשובים שקיבלנו בבית ומה הלב שלנו יודע שהוא נכון.
- למה לדעתך השליח האמין לנביא הזקן במקום לזכור את מה שאלוהים אמר לו בהתחלה?
- אם הייתם פוגשים את השליח כשהוא היה עייף מתחת לעץ, מה הייתם מציעים לו לעשות כדי לעזור לו לזכור את ההבטחה שלו?
- איך לדעתכם האריה המיוחד הרגיש כשהוא עמד ושמר על השליח ועל החמור שלו בשקט?
השליח המיוחד והאריה השומר
דמיינו שאתם מקבלים משימה סודית וחשובה מאוד! איש אלוהים אמיץ נשלח לעיר בית אל כדי למסור הודעה למלך ירבעם. אלוהים נתן לו חוק ברור: אל תאכל ואל תשתה שם דבר, ותחזור הביתה בדרך אחרת. השליח עשה הכל מצוין, ואפילו עזר למלך כשידו כאבה. אבל בדרך חזרה, פגש השליח נביא זקן ששיקר לו ואמר: מלאך אמר לי שמותר לך לבוא לאכול אצלי! השליח העייף האמין לו, חזר איתו ואכל. בגלל שהוא לא הקשיב להוראה המקורית של אלוהים, קרה דבר עצוב: אריה פגש אותו בדרך. אבל האריה הזה היה מיוחד – הוא לא פגע בחמור ואפילו לא אכל את השליח, אלא רק עמד שם ושמר עליו, כדי שכולם יבינו שזה היה סימן מאלוהים.
הנביא הזקן שיקר לאיש האלוהים ואמר לו שאלוהים מרשה לו לבוא לאכול אצלו, למרות שזה לא היה נכון.
האם ידעתם שהאריה שהפתיע את איש האלוהים לא אכל אותו ולא פגע בחמור שלו? הם פשוט עמדו זה לצד זה כמו שומרים!
מה יעשה המלך ירבעם אחרי שישמע על הנס המדהים והעצוב של איש האלוהים? האם הוא ישתנה? בפרק הבא נגלה!
מלכודת הדבש של הנביא הזקן
איש אלוהים צעיר מיהודה מגיע לבית אל ומזהיר את המלך ירבעם מפני המזבח הלא חוקי שהקים. כדי להוכיח את דבריו, המזבח נסדק וידו של המלך ירבעם מתייבשת לפתע ומתרפאת רק לאחר תפילת הנביא. המלך מציע לו פרס וארוחה, אך הנביא מסרב בתוקף כי אלוהים אסר עליו לאכול או לשתות במקום. הכל נראה מושלם, עד שנביא זקן מקומי מאתר אותו בדרכו חזרה. הנביא הזקן משקר לו ואומר שמלאך אישר לו לארח אותו. איש האלוהים מתפתה, מפר את הצו, ומשלם על כך בחייו כאשר אריה טורף אותו בדרך חזרה. האריה והחמור עומדים לצד הגופה בלי לגעת בה, כהוכחה לכך שמדובר בעונש אלוהי מכוון.
הנביא הזקן משתמש בשקר מתוחכם וטוען שגם הוא קיבל נבואה, רק כדי לשכנע את איש האלוהים להפר את ההבטחה שלו.
כשמישהו מנסה לשכנע אתכם לעשות משהו בניגוד למה שאתם יודעים שנכון, במיוחד אם הוא אומר 'כולם עושים את זה' או 'סמוך עליי, קיבלתי אישור', עצרו לרגע. תבדקו את המקורות בעצמכם ואל תתנו ללחץ חברתי או לסמכות מדומה לבלבל אתכם.
זה בדיוק כמו שחבר מבוגר או מישהו שנראה משפיע ברשת שולח לכם הודעה ואומר 'אל תדאגו, ההורים שלכם יסכימו לזה, הם פשוט לא מבינים', ואתם עושים משהו מסוכן ומגלים אחר כך שזה היה שקר מוחלט שהרס לכם את האמון.
השקר שעלה בחיים: הטרגדיה בבית אל
איש אלוהים אנונימי נשלח מיהודה לעיר בית אל כדי למחות נגד פולחן המזבחות הלא חוקי שהקים המלך ירבעם. הוא מציג אותות מדהימים לעיני המלך והעם: המזבח נסדק מעצמו וידו של המלך, שרצה לפגוע בנביא, מתייבשת לפתע באוויר. המלך המבוהל מבקש מהנביא להתפלל עבורו, וידו נרפאת. המלך מזמין את הנביא לסעודה ומציע לו מתנות, אך הנביא מסרב בתוקף בגלל הוראה אלוהית מפורשת: לא לאכול, לא לשתות, ולא לחזור באותה דרך שבה הלך. הטרגדיה מתחילה כשנביא זקן מקומי שומע על כך, רוכב אחריו ומוצא אותו עייף מתחת לעץ אלה. הנביא הזקן משקר לו במצח נחושה שמלאך הורה לו להחזיר אותו לארוחה בביתו. איש האלוהים נשבר ומסכים לחזור. במהלך הארוחה, אלוהים מדבר דרך הנביא הזקן ומנבא לאיש האלוהים עונש מוות על אי-ציותו. ואכן, בדרכו חזרה אריה ממית אותו, אך באורח פלא אינו טורף את גופתו ואינו פוגע בחמורו. הנביא הזקן, מלא חרטה, קובר אותו בקברו שלו ומבקש מבניו להיקבר לצדו.
פסוק זה הוא נקודת המפנה הדרמטית והטרגית בפרק. הוא חושף את הפגיעות האנושית של שליח האל מול מניפולציה דתית. הנביא הזקן משתמש בסמכות רוחנית מדומה ובשקר מכוון כדי להסיט את איש האלוהים מציוויו המקורי. הפסוק מדגיש את הקושי המוסרי והדתי בזיהוי אמת ושקר, ומראה כיצד פיתוי במסווה של דבר השם יכול להכשיל גם את האנשים הנאמנים ביותר.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה הוא אחד הסיפורים הכי מפתיעים ומותחים בתנ"ך, והוא מרגיש לפעמים כמו סרט מתח פסיכולוגי. הכל מתחיל בעימות פוליטי ענק: המלך ירבעם מקים מזבח חלופי בבית אל כדי שהעם לא יעלה לירושלים. פתאום מופיע נביא צעיר ואנונימי מיהודה, וצועק ישירות על המזבח שהוא עומד להיהרס. המלך מתעצבן ומצביע עליו כדי שיעצרו אותו, אבל אז קורה משהו מטורף – היד של המלך פשוט קופאת ומתייבשת באוויר, והמזבח נסדק מעצמו! ירבעם נבהל לגמרי, מתחנן שהנביא יתפלל עליו, והיד חוזרת לעצמה. המלך מנסה להתחנף ומציע לו אוכל ומתנות, אבל הנביא מסרב ואומר שאלוהים אסר עליו לאכול או לשתות שם אפילו טיפת מים, ושהוא חייב לחזור הביתה בדרך אחרת. עד כאן, הנביא הוא גיבור על. הוא עמד מול המלך הכי חזק ולא נכנע לפיתוי של כסף ואוכל. אבל אז קורה הטוויסט האמיתי. נביא זקן שגר באזור שומע על מה שקרה ורוכב אחריו. הוא מוצא את הנביא הצעיר יושב עייף ורעב מתחת לעץ אלה. הזקן מזמין אותו לאכול, וכשהצעיר מסרב ומסביר שיש לו פקודה מאלוהים, הזקן פשוט משקר לו במצח נחושה: 'גם אני נביא, ומלאך אמר לי להחזיר אותך אליי הביתה כדי שתאכל ותשתה'. הנביא הצעיר, שהיה מותש ורעב, מאמין לו וחוזר איתו. כאן קורה דבר נורא: בזמן שהם אוכלים, אלוהים מדבר דווקא דרך הנביא השקרן ומבשר לנביא הצעיר שהוא עומד למות בדרך בגלל שלא הקשיב להוראה המקורית. ואכן, בדרך חזרה אריה תוקף אותו והורג אותו. אבל האריה לא אוכל אותו ולא נוגע בחמור שלו, אלא פשוט עומד שם ושומר על הגופה, כדי שכולם יבינו שזה לא היה מקרה, אלא עונש אלוהי. הנביא הזקן, שמבין את האסון שגרם בשקר שלו, הולך ומביא את הגופה, קובר אותה בקבר שלו ומבקש מבניו שביום מותו יקברו אותו לצד הנביא הצעיר, כי הוא יודע שכל מה שהוא ניבא אכן יקרה. מה שמעניין כאן זה השאלה של האחריות האישית. הנביא הצעיר לא רצה למרוד, הוא פשוט האמין למישהו שנראה כמו סמכות רוחנית. הסיפור הזה בא להגיד לנו שגם כשאנחנו עייפים ולחוצים, ואפילו כשמישהו שנראה מבין יותר מאיתנו אומר לנו 'הכל בסדר, קיבלתי אישור לעגל פינות', אנחנו עדיין האחראים הבלעדיים למעשים שלנו. אי אפשר להאשים אחרים בטעויות שאנחנו בחרנו לעשות.
אם הייתם במקומו של איש האלוהים, והייתם פוגשים נביא מבוגר ומכובד שטוען שאלוהים שינה את דעתו, איך הייתם מגיבים? האם הייתם מתווכחים איתו או מאמינים לו?
טרגדיה של ציות: המאבק על גבולות הנבואה
מלכים א' פרק י"ג מציג דרמה פוליטית ודתית מורכבת המתרחשת מיד לאחר פילוג הממלכה. ירבעם בן נבט, מלך ישראל החדש, מקים מזבח פולחן חלופי בעיר בית אל כדי למנוע מנתיניו לעלות לבית המקדש שבירושלים. אל מול המזבח הזה מתייצב לפתע 'איש אלוהים' אלמוני שנשלח מיהודה, ומנבא את חורבנו העתידי של המזבח בידי מלך מבית דוד בשם יאשיהו. כאשר ירבעם הזועם מורה לעצור אותו ומצביע עליו, ידו של המלך מתייבשת לפתע באוויר, והמזבח נסדק מעצמו כפי שניבא השליח. לאחר שאיש האלוהים מתפלל עבור המלך המבוהל וידו נרפאת, הוא מסרב להצעת האירוח והמתנות של ירבעם, בהתאם לציווי אלוהי מפורש שאסר עליו לאכול, לשתות או לחזור באותה דרך שבה בא. אולם בדרכו חזרה, נביא זקן מבית אל מאתר אותו ומשקר לו שמלאך הורה להשיבו לביתו לאכול ולשתות. איש האלוהים מתפתה להאמין לשקר, שב עמו, ונענש מיד במוות על ידי אריה בדרכו חזרה. האריה אינו טורף את הגופה אלא עומד לצדה כעדות אילמת לעונש האלוהי. הנביא הזקן קובר את איש האלוהים בקברו שלו, ומאשר בפני בניו כי נבואתו של המנוח נגד מזבח בית אל אכן תתקיים במלואה.
פסוק זה הוא נקודת המפנה הדרמטית והטרגית בפרק. הוא חושף את הפגיעות האנושית של שליח האל מול מניפולציה דתית. הנביא הזקן משתמש בסמכות רוחנית מדומה ובשקר מכוון כדי להסיט את איש האלוהים מציוויו המקורי. הפסוק מדגיש את הקושי המוסרי והדתי בזיהוי אמת ושקר, ומראה כיצד פיתוי במסווה של דבר השם יכול להכשיל גם את האנשים הנאמנים ביותר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק חושף את המורכבות התאולוגית והפסיכולוגית של מוסד הנבואה בראשית ימי המלוכה המפולגת. הסיפור בנוי משני חלקים המשתקפים זה בזה ומציגים ניגוד חריף: העימות הציבורי של איש האלוהים מול המלך ירבעם, והעימות הפרטי והאינטימי שלו מול הנביא הזקן מבית אל. בחלק הראשון, איש האלוהים מציג עמידה מופתית וחסרת פשרות. הוא אינו נרתע מאיומי המלך, מחולל מופתים פיזיים מרשימים (קריעת המזבח וייבוש יד המלך), ומסרב בתוקף לשוחד המלכותי של ירבעם. סירובו לאכול ולשתות בבית אל אינו רק עניין טכני של ציות, אלא ביטוי סמלי לחרם מוחלט על פולחן העגלים של ירבעם – ניתוק רוחני ופיזי מוחלט מהמקום הטמא ומניעת כל לגיטימציה למעשי המלך. בחלק השני, הדרמה הופכת מפוליטית לפסיכולוגית ופנימית. הנביא הזקן מבית אל מייצג את הממסד הדתי המקומי שהשלים עם פולחן ירבעם או לפחות נותר פסיבי מולו. מניעיו של הזקן נותרים עמומים ומעוררים שאלות רבות: האם פעל מקנאה מקצועית בנביא הצעיר והמצליח מיהודה, מרצון כנות לארח נביא אמת ולשמוע את דבריו, או שמא מתוך ניסיון מכוון לבחון את אמינותו ועמידתו של השליח? השקר שלו ('גם אני נביא כמוך ומלאך דיבר אליי') הוא המניפולציה המסוכנת ביותר – שימוש בשם שמיים ובסמכות רוחנית מדומה כדי להכשיל את האחר. איש האלוהים נכשל דווקא כאן, תחת עץ האלה, ברגע של חולשה פיזית, עייפות ובדידות. הכישלון שלו אינו נובע מרצון למרוד, אלא מהעדפת עדות שמיעה של אדם אחר על פני חוויית ההתגלות הבלתי-אמצעית והברורה שהוא עצמו קיבל ישירות מאלוהים. העונש הטרגי – מותו המיידי בידי אריה – נראה לקורא המודרני אכזרי ובלתי פרופורציונלי, במיוחד לאור העובדה שאיש האלוהים הוטעה במזיד. אולם המקרא מדגיש כאן עיקרון תאולוגי בלתי מתפשר: דבר האל המקורי והאישי אינו כפוף לשינויים, לעדכונים או לפרשנויות מקלות של צד שלישי, גם אם הוא מציג את עצמו כסמכות רוחנית עליונה. התנהגותו הפלאית של האריה, שאינו אוכל את הנבלה ואינו פוגע בחמור העומד לצדו, משמשת כ'חתימה' אלוהית ברורה המבהירה לכל כי אין מדובר במקרה טבעי או בתאונה מצערת, אלא בגזר דין קוסמי מכוון. הנביא הזקן, שמבין מיד את גודל האסון שגרם לו ואת אמינות הנבואה המקורית, מתאבל על 'אחיו' ומבקש להיקבר לצדו, ובכך מעניק תוקף היסטורי נצחי לנבואה נגד בית אל. הפרק מסתיים בנימה קודרת במיוחד: למרות כל האותות, המופתים והטרגדיה הנוראה שהתרחשה לנגד עיניו, ירבעם אינו חוזר בו מדרכו הרעה וממשיך למנות כהנים לא ראויים, ובכך נחרץ גורל שושלתו לכליה מוחלטת מעל פני האדמה. מבחינה ספרותית, השימוש במילים מנחות כמו 'דבר ה'' ו'אכילת לחם ושתיית מים' מדגיש את המתח התמידי שבין הצרכים האנושיים הבסיסיים ביותר לבין המחויבות הטוטאלית לשליחות הרוחנית. המעבר החד מהתמודדות מול כוחו הפוליטי והצבאי של המלך להתמודדות מול הפיתוי הדתי השקט של הנביא הזקן מציב מראה מול הקורא ומזמין אותו לבחון היכן באמת נמצאים גבולות הנאמנות והאמת שלו, וכיצד עליו לנהוג כאשר קולות חיצוניים מנסים להשתיק את הצו הפנימי הברור לו.
- אל תאצילו את האחריות המוסרית שלכם לאחריםבחיים המקצועיים או האישיים, לעיתים קרובות אנו מקבלים החלטות עקרוניות המבוססות על ערכי היסוד שלנו. כאשר מגיע גורם סמכותי, קולגה ותיק או מנהל, ומציע לנו 'קיצור דרך' או פשרה מוסרית בטענה ש'כך נהוג' או ש'הנסיבות השתנו', אנו עלולים להתפתות להסיר מעצמנו אחריות. הסיפור מזכיר לנו שהאחריות על הבחירות שלנו נותרת תמיד על כתפינו, ללא קשר למי שהטעה אותנו.
- זהו את נקודות התורפה שלכם ברגעי עייפות ובדידותאיש האלוהים עמד בגבורה מול המלך, אך נשבר כשישב בודד ועייף תחת האלה. בחיים המודרניים, החלטות עסקיות גרועות, פשרות אתיות או קריסות של מערכות יחסים מתרחשות לעיתים קרובות לא מתוך רשעות, אלא מתוך שחיקה ועייפות מצטברת. מודעות עצמית למצבנו הפיזי והנפשי ברגע קבלת ההחלטות היא קריטית לשמירה על יושרנו.
- ההשלכות של שקרים קטנים או 'כוונות טובות' עלולות להיות הרסניותהנביא הזקן אולי לא התכוון להביא למותו של איש האלוהים; ייתכן שרק רצה בחברתו או ביקש לבחון את עמידתו. אולם השקר שלו הוביל לתוצאה קטלנית. במערכות יחסים ובסביבת עבודה, מניפולציות קטנות או שקרים שנראים לנו חסרי משמעות ('שקרים לבנים') עלולים להפעיל שרשרת אירועים שאין לנו שליטה עליה, ולפגוע אנושות באנשים שסמכו עלינו.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ותאולוגית קשה ביותר: מדוע נענש איש האלוהים בחומרה כה רבה (מוות) על הפרת הצו, בשעה שהוא הוטעה במזיד על ידי נביא אחר שדיבר בשם האל? מדוע המטעה (הנביא הזקן) אינו נענש באופן מיידי, ואף זוכה לחיים ארוכים ולקבורה מכובדת, בעוד שהמוטעה משלם בחייו? שאלה זו נוגעת בקושי להבחין בין נבואת אמת לשקר, ובאחריות המוחלטת המוטלת על השומע גם בתנאים של עמימות והטעיה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְהִנֵּה אִישׁ אֱלֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר יְהוָה אֶל־בֵּית־אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר׃
וַיִּקְרָא עַל־הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר יְהוָה וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה־בֵן נוֹלָד לְבֵית־דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׂרְפוּ עָלֶיךָ׃
וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר־עָלָיו׃
וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת־דְּבַר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא עַל־הַמִּזְבֵּחַ בְּבֵית־אֵל וַיִּשְׁלַח יָרָבְעָם אֶת־יָדוֹ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ לֵאמֹר תִּפְשֻׂהוּ וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו׃
וְהַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וַיִּשָּׁפֵךְ הַדֶּשֶׁן מִן־הַמִּזְבֵּחַ כַּמּוֹפֵת אֲשֶׁר נָתַן אִישׁ הָאֱלֹהִים בִּדְבַר יְהוָה׃
וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים חַל־נָא אֶת־פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִתְפַּלֵּל בַּעֲדִי וְתָשֹׁב יָדִי אֵלָי וַיְחַל אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֶת־פְּנֵי יְהוָה וַתָּשָׁב יַד־הַמֶּלֶךְ אֵלָיו וַתְּהִי כְּבָרִאשֹׁנָה׃
וַיְדַבֵּר הַמֶּלֶךְ אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים בֹּאָה־אִתִּי הַבַּיְתָה וּסְעָדָה וְאֶתְּנָה לְךָ מַתָּת׃
וַיֹּאמֶר אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֶל־הַמֶּלֶךְ אִם־תִּתֶּן־לִי אֶת־חֲצִי בֵיתֶךָ לֹא אָבֹא עִמָּךְ וְלֹא־אֹכַל לֶחֶם וְלֹא אֶשְׁתֶּה־מַּיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃
כִּי־כֵן צִוָּה אֹתִי בִּדְבַר יְהוָה לֵאמֹר לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא תִשְׁתֶּה־מָּיִם וְלֹא תָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתָּ׃
וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ אַחֵר וְלֹא־שָׁב בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּא בָהּ אֶל־בֵּית־אֵל׃
וְנָבִיא אֶחָד זָקֵן יֹשֵׁב בְּבֵית־אֵל וַיָּבוֹא בְנוֹ וַיְסַפֶּר־לוֹ אֶת־כָּל־הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה אִישׁ־הָאֱלֹהִים הַיּוֹם בְּבֵית־אֵל אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיְסַפְּרוּם לַאֲבִיהֶם׃
וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֲבִיהֶם אֵי־זֶה הַדֶּרֶךְ הָלָךְ וַיִּרְאוּ בָנָיו אֶת־הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלַךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּא מִיהוּדָה׃
וַיֹּאמֶר אֶל־בָּנָיו חִבְשׁוּ־לִי הַחֲמוֹר וַיַּחְבְּשׁוּ־לוֹ הַחֲמוֹר וַיִּרְכַּב עָלָיו׃
וַיֵּלֶךְ אַחֲרֵי אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיִּמְצָאֵהוּ יֹשֵׁב תַּחַת הָאֵלָה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַאַתָּה אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּאתָ מִיהוּדָה וַיֹּאמֶר אָנִי׃
וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֵךְ אִתִּי הַבָּיְתָה וֶאֱכֹל לָחֶם׃
וַיֹּאמֶר לֹא אוּכַל לָשׁוּב אִתָּךְ וְלָבוֹא אִתָּךְ וְלֹא־אֹכַל לֶחֶם וְלֹא־אֶשְׁתֶּה אִתְּךָ מַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה׃
כִּי־דָבָר אֵלַי בִּדְבַר יְהוָה לֹא־תֹאכַל לֶחֶם וְלֹא־תִשְׁתֶּה שָׁם מָיִם לֹא־תָשׁוּב לָלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר־הָלַכְתָּ בָּהּ׃
וַיֹּאמֶר לוֹ גַּם־אֲנִי נָבִיא כָּמוֹךָ וּמַלְאָךְ דִּבֶּר אֵלַי בִּדְבַר יְהוָה לֵאמֹר הֲשִׁבֵהוּ אִתְּךָ אֶל־בֵּיתֶךָ וְיֹאכַל לֶחֶם וְיֵשְׁתְּ מָיִם כִּחֵשׁ לוֹ׃
וַיָּשָׁב אִתּוֹ וַיֹּאכַל לֶחֶם בְּבֵיתוֹ וַיֵּשְׁתְּ מָיִם׃
וַיְהִי הֵם יֹשְׁבִים אֶל־הַשֻּׁלְחָן וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ׃
וַיִּקְרָא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־בָּא מִיהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה יַעַן כִּי מָרִיתָ פִּי יְהוָה וְלֹא שָׁמַרְתָּ אֶת־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ׃
וַתָּשָׁב וַתֹּאכַל לֶחֶם וַתֵּשְׁתְּ מַיִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל־תֹּאכַל לֶחֶם וְאַל־תֵּשְׁתְּ מָיִם לֹא־תָבוֹא נִבְלָתְךָ אֶל־קֶבֶר אֲבֹתֶיךָ׃
וַיְהִי אַחֲרֵי אָכְלוֹ לֶחֶם וְאַחֲרֵי שְׁתוֹתוֹ וַיַּחֲבָשׁ־לוֹ הַחֲמוֹר לַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ׃
וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָאֵהוּ אַרְיֵה בַּדֶּרֶךְ וַיְמִיתֵהוּ וַתְּהִי נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְהַחֲמוֹר עֹמֵד אֶצְלָהּ וְהָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה׃
וְהִנֵּה אֲנָשִׁים עֹבְרִים וַיִּרְאוּ אֶת־הַנְּבֵלָה מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וְאֶת־הָאַרְיֵה עֹמֵד אֵצֶל הַנְּבֵלָה וַיָּבֹאוּ וַיְדַבְּרוּ בָעִיר אֲשֶׁר הַנָּבִיא הַזָּקֵן יֹשֵׁב בָּהּ׃
וַיִּשְׁמַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר הֱשִׁיבוֹ מִן־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא אֲשֶׁר מָרָה אֶת־פִּי יְהוָה וַיִּתְּנֵהוּ יְהוָה לָאַרְיֵה וַיִּשְׁבְּרֵהוּ וַיְמִתֵהוּ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר־לוֹ׃
וַיְדַבֵּר אֶל־בָּנָיו לֵאמֹר חִבְשׁוּ־לִי אֶת־הַחֲמוֹר וַיַּחֲבֹשׁוּ׃
וַיֵּלֶךְ וַיִּמְצָא אֶת־נִבְלָתוֹ מֻשְׁלֶכֶת בַּדֶּרֶךְ וַחֲמוֹר וְהָאַרְיֵה עֹמְדִים אֵצֶל הַנְּבֵלָה לֹא־אָכַל הָאַרְיֵה אֶת־הַנְּבֵלָה וְלֹא שָׁבַר אֶת־הַחֲמוֹר׃
וַיִּשָּׂא הַנָּבִיא אֶת־נִבְלַת אִישׁ־הָאֱלֹהִים וַיַּנִּחֵהוּ אֶל־הַחֲמוֹר וַיְשִׁיבֵהוּ וַיָּבֹא אֶל־עִיר הַנָּבִיא הַזָּקֵן לִסְפֹּד וּלְקָבְרוֹ׃
וַיַּנַּח אֶת־נִבְלָתוֹ בְּקִבְרוֹ וַיִּסְפְּדוּ עָלָיו הוֹי אָחִי׃
וַיְהִי אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֶל־בָּנָיו לֵאמֹר בְּמוֹתִי וּקְבַרְתֶּם אֹתִי בַּקֶּבֶר אֲשֶׁר אִישׁ הָאֱלֹהִים קָבוּר בּוֹ אֵצֶל עַצְמֹתָיו הַנִּיחוּ אֶת־עַצְמֹתָי׃
כִּי הָיֹה יִהְיֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר קָרָא בִּדְבַר יְהוָה עַל־הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית־אֵל וְעַל כָּל־בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן׃
אַחַר הַדָּבָר הַזֶּה לֹא־שָׁב יָרָבְעָם מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וַיָּשָׁב וַיַּעַשׂ מִקְצוֹת הָעָם כֹּהֲנֵי בָמוֹת הֶחָפֵץ יְמַלֵּא אֶת־יָדוֹ וִיהִי כֹּהֲנֵי בָמוֹת׃
וַיְהִי בַּדָּבָר הַזֶּה לְחַטַּאת בֵּית יָרָבְעָם וּלְהַכְחִיד וּלְהַשְׁמִיד מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה׃