מלכים א · פרק י״א
סופה של תקופת הזהב: קריעת הממלכה
וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בִּשְׁלֹמֹה כִּי־נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם׃
פסוק ט'הנביא והמעיל הקרוע
הלילה נספר על המלך שלמה, שהיה המלך הכי חכם בעולם כולו. שלמה בנה ארמונות יפים ואפילו את בית המקדש המפואר בירושלים. אבל כששלמה הזדקן, הוא עשה טעות: הוא רצה לשמח את נשותיו הרבות שהגיעו מארצות רחוקות, והסכים לבנות עבורן מקומות פולחן לפסלים שלהן. אלוהים היה עצוב מאוד כי שלמה הבטיח לשמור רק על הדרך הטובה של אביו דוד. אלוהים החליט שהממלכה הגדולה תתחלק לשניים בעתיד. באותו זמן, חי נער חרוץ וטוב בשם ירבעם. יום אחד, כשהלך בשדה, פגש אותו הנביא אחיה שלבש מעיל חדש לגמרי. פתאום, הנביא קרע את המעיל שלו ל-12 חתיכות! הוא נתן לירבעם עשר חתיכות ואמר לו: 'אלוהים בחר בך להיות מלך על עשרה שבטים'. ירבעם נאלץ לברוח למצרים כדי לשמור על עצמו, אך הוא ידע שאלוהים שומר עליו ושיש לו תפקיד חשוב בעתיד.
הפסוק מזכיר לנו שחוכמה וכישרון אינם תחליף לנאמנות וליציבות פנימית, ושהציפייה מאיתנו גדלה ככל שקיבלנו יותר.
הסיפור מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על החשיבות של שמירה על הערכים שלנו, גם כשאנחנו רוצים מאוד למצוא חן בעיני אחרים או לרצות אותם. שלמה המלך, למרות חוכמתו, התקשה להציב גבולות לנשותיו ואיבד את דרכו. זו הזדמנות מצוינת לדבר עם הילד על לחץ חברתי: מה עושים כשחברים מבקשים מאיתנו לעשות משהו שאנחנו מרגישים שאינו נכון? איך אפשר להגיד 'לא' בצורה מכבדת אך נחושה, ולשמור על הלב שלנו שלם.
- למה לדעתך שלמה המלך הסכים לבנות מקומות לפסלים למרות שהוא ידע שזה לא נכון?
- אם היית רואה מישהו קורע מעיל חדש בשדה, מה היית חושב שקורה שם?
- איך אתה מרגיש כשאתה מצליח להגיד 'לא' למשהו שאתה יודע שהוא לא טוב?
הסוד של המעיל הקרוע
דמיינו שאתם עומדים בארמון זהב ענקי ומפואר. זהו ארמונו של המלך שלמה בירושלים! שלמה היה המלך הכי חכם בעולם, אבל בסוף ימיו הוא עשה טעויות קשות. הוא התחתן עם נשים רבות מארצות רחוקות, והן הביאו איתן פסלים של אלילים זרים. שלמה רצה לשמח אותן ובנה להן מקומות פולחן מיוחדים, ובכך שכח את הבטחתו לאלוהים. אלוהים כעס מאוד והחליט שהממלכה הגדולה תתפצל. באותו זמן, נער חרוץ ואמיץ בשם ירבעם הלך לבדו בשדה. פתאום פגש אותו הנביא אחיה, כשהוא לבוש במעיל חדש ויפה. הנביא עשה מעשה מפתיע: הוא תפס את המעיל שלו וקרע אותו ל-12 חתיכות! הוא נתן לירבעם עשר חתיכות ואמר לו: 'ככה אלוהים יקרע את הממלכה, ואתה תהיה מלך על עשרה שבטים'. שלמה המלך שמע על כך וכעס מאוד, וירבעם נאלץ לברוח מהר למצרים הרחוקה כדי להתחבא.
אלוהים כעס על שלמה המלך מפני ששלמה שכח את ההבטחה שלו והפסיק להקשיב לאלוהים, למרות שאלוהים דיבר איתו בעצמו פעמיים.
הידעתם שהנביא אחיה השילוני השתמש במעיל חדש לגמרי כדי להדגים איך הממלכה הגדולה עומדת להתחלק?
ירבעם בורח למצרים, והמלך שלמה הולך לעולמו. מי ימלוך עכשיו, ומה יקרה לממלכה המפוצלת? בפרק הבא נגלה!
סדקים בארמון הזהב
שלמה המלך, שנחשב לאדם החכם בתבל, מגיע לסוף ימיו ומאבד את דרכו. הוא מתחתן עם מאות נשים ממדינות שכנות כדי ליצור בריתות פוליטיות. הנשים הללו מביאות איתן את אמונותיהן באלילים זרים, ושלמה בונה עבורן מקומות פולחן בירושלים ואף נסחף אחריהן. בעקבות זאת, אלוהים מודיע לו שהממלכה המאוחדת והחזקה תתפרק בימי בנו. במקביל, אויבים ישנים וחדשים מתחילים לאיים על שלמה: הדד האדומי ורזון מדמשק מציקים לגבולות הממלכה. בנוסף, ירבעם בן נבט, מנהל עבודה מוכשר וחרוץ של שלמה, מקבל נבואה דרמטית מהנביא אחיה השילוני, שקורע מעיל ל-12 קרעים ומבטיח לו עשרה שבטים. שלמה מגלה את הנבואה ומנסה להרוג את ירבעם, שבורח למצרים וממתין שם לרגע הנכון.
הפסוק הזה מראה שאפילו האדם הכי חכם בעולם יכול לעשות טעויות ענקיות אם הוא שוכח את העקרונות שלו, במיוחד אחרי שקיבל הזדמנויות מדהימות.
לפעמים אנחנו מנסים לרצות את כולם סביבנו ומוותרים על העקרונות שלנו כדי 'להתאים'. תזכרו שמי שמנסה לרצות את כולם, בסוף מאבד את עצמו ואת הדברים שהכי חשובים לו.
זה כמו מנהיג של קבוצה חזקה בבית הספר שמתחיל להשתנות רק כדי למצוא חן בעיני חברים חדשים ומגניבים, ובסוף מאבד את האמון של החברים הכי טובים שלו והקבוצה כולה מתפרקת.
המחיר של ניסיון לרצות את כולם
בפרק זה אנו פוגשים את שלמה המלך בשלהי חייו, כשהאימפריה המפוארת שבנה מתחילה להיסדק מבפנים ומבחוץ. שלמה, שנודע בחוכמתו ובשאיפתו לשלום, כורת בריתות פוליטיות עם עמים שכנים באמצעות נישואים למאות נשים נוכריות. אלא שהבריתות הללו גובות מחיר כבד: נשותיו מטיות את לבבו לעבודת אלילים, והוא מקים במות פולחן לאלוהי מואב, עמון וצידון ממש מול ירושלים. אלוהים מחליט להעניש את שלמה וגוזר כי הממלכה תתפצל לאחר מותו, כאשר שושלת דוד תישאר רק עם שבט אחד. במקביל, מתעוררים נגד שלמה אויבים מבחוץ – הדד האדומי ורזון מדמשק – המערערים את היציבות הביטחונית. מבבנים, צומח מנהיג אופוזיציה חזק: ירבעם בן נבט, צעיר מוכשר ששלמה עצמו מינה לתפקיד ניהולי. הנביא אחיה השילוני פוגש את ירבעם בשדה, קורע את מעילו החדש ל-12 חלקים ומעניק לו עשרה מהם כסמל למלוכה העתידית שלו על עשרת שבטי ישראל. שלמה מנסה לחסל את ירבעם, וזה בורח למצרים וממתין למות המלך.
הפסוק חושף את שורש הטרגדיה של שלמה המלך. למרות שזכה להתגלות אלוהית ישירה ואישית פעמיים במהלך חייו, ולמרות חוכמתו המפורסמת, הוא כשל במבחן הנאמנות הבסיסי ביותר. הפסוק מדגיש כי ככל שהאדם מקבל הזדמנויות וגילויים גדולים יותר, כך האחריות המוטלת עליו כבדה יותר, ונפילתו מהדהדת וכואבת יותר.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור של שלמה המלך בפרק זה הוא שיעור מרתק בפסיכולוגיה של כוח ומנהיגות. לאורך כל ספר מלכים ראינו את שלמה בשיא תפארתו – בונה את בית המקדש, פותר משפטים קשים ומביא עושר אדיר לממלכה. אבל כאן, העלילה מקבלת תפנית חדה. מה שמעניין כאן הוא הניגוד בין החוכמה השכלתנית של שלמה לבין חולשת הלב שלו. הטקסט משתמש שוב ושוב במילה 'לבבו' כדי להראות היכן נמצא הכשל. שלמה לא נכשל בגלל טיפשות, אלא בגלל שאיבד את המצפן הפנימי שלו בניסיון לרצות את נשותיו ולשמור על שלום בית ושלום פוליטי. בניית הבמות לאלילים הזרים על ההר שמול ירושלים היא אקט סמלי של פשרה מוסרית קיצונית. כתוצאה מכך, הממלכה מתחילה להתפורר עוד בימיו. הסופר המקראי מציג לנו את ה'שטנים' – מילה שמשמעותה במקרא היא פשוט יריבים או מתנגדים פוליטיים וצבאיים. הדד האדומי ורזון בן אלידע הם מנהיגים של עמים שדוד אביו של שלמה הכניע בעבר. כעת, כשהשלטון המרכזי בירושלים נחלש מבחינה רוחנית ופוליטית, הם מנצלים את ההזדמנות להרים ראש ולהציק לגבולות ישראל. אבל האיום האמיתי והמסוכן ביותר על יציבות השלטון מגיע דווקא מבפנים: ירבעם בן נבט. ירבעם הוא לא מורד קלאסי או פושע, אלא איש עבודה חרוץ ומוכשר ('גיבור חיל') ששלמה עצמו זיהה את הפוטנציאל שלו וקידם אותו לתפקיד ניהולי בכיר על כוח העבודה של שבטי יוסף. המפגש הדרמטי בין ירבעם לנביא אחיה השילוני בשדה הפתוח מספק את אחת הסצנות הוויזואליות החזקות ביותר במקרא: קריעת השלמה (המעיל) החדשה ל-12 קטעים. המעיל החדש מייצג את הממלכה הצעירה והמאוחדת שעומדת להיקרע לגזרים בגלל חטאי המלך. הנבואה הזו מבהירה שהפיצול הפוליטי הוא בלתי נמנע, אך מתוך כבוד לדוד אביו, אלוהים דוחה את ביצוע גזר הדין לימי בנו של שלמה, רחבעם. כשהשמועה על הנבואה מגיעה לאוזניו של שלמה, הוא מגיב בחרדה ומנסה לחסל את ירבעם – תגובה שמזכירה את ניסיונותיו של שאול המלך בשעתו לחסל את דוד הצעיר. ירבעם מצליח לברוח למצרים, שם הוא מוצא מקלט חם אצל פרעה שישק, וממתין לשעת הכושר שלו. הפרק מסתיים במותו של שלמה לאחר 40 שנות שלטון, כשהוא משאיר לבנו ירושה מתוחה וממלכה שעומדת על סף פיצוץ היסטורי.
אם היית במקום ירבעם, ומקבל נבואה שאתה עומד להחליף את המנהיג הנוכחי, האם היית מנסה לפעול מיד או מחכה שהדברים יקרו מעצמם?
סופה של תקופת הזהב: קריעת הממלכה
פרק יא בספר מלכים א' מתאר את נקודת המפנה הטרגית במלכות שלמה ואת תחילת קריסתה של הממלכה המאוחדת. שלמה המלך, שנודע בחוכמתו האגדית ובבניית בית המקדש, מגיע לזקנתו כשהוא מוקף במאות נשים נוכריות – נסיכות ופילגשים מעמי הסביבה (מואב, עמון, אדום, צידון וחת). נישואים פוליטיים אלו, שנועדו לבסס בריתות ושלום, מטים את לבבו של שלמה מעם אלוהיו. הוא נכנע להשפעת נשותיו ובונה במות פולחן לאליליהן, כמו כמוש ומולך, ממש מול ירושלים. בעקבות הפרת הברית, אלוהים גוזר על שלמה עונש היסטורי: קריעת הממלכה מידי שושלתו ומסירת עשרה שבטים לירבעם בן נבט, אחד משריו החרוצים. עם זאת, מתוך נאמנות להבטחה שניתנה לדוד אביו, הפיצול נדחה לימי בנו של שלמה, ולשושלת דוד מובטח שלטון על שבט אחד בלבד בירושלים. במקביל, מתעוררים נגד שלמה יריבים פוליטיים וצבאיים מחוץ (הדד האדומי ורזון מדמשק) ומבית (ירבעם בן נבט). לאחר שהנביא אחיה השילוני מנבא לירבעם על עלייתו למלוכה באמצעות קריעת מעיל ל-12 חלקים, שלמה מנסה להרוג אותו, וירבעם בורח למצרים. הפרק נחתם במותו של שלמה לאחר ארבעים שנות מלוכה ובעליית בנו רחבעם לשלטון.
הפסוק חושף את שורש הטרגדיה של שלמה המלך. למרות שזכה להתגלות אלוהית ישירה ואישית פעמיים במהלך חייו, ולמרות חוכמתו המפורסמת, הוא כשל במבחן הנאמנות הבסיסי ביותר. הפסוק מדגיש כי ככל שהאדם מקבל הזדמנויות וגילויים גדולים יותר, כך האחריות המוטלת עליו כבדה יותר, ונפילתו מהדהדת וכואבת יותר.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק יא מציג ניתוח תיאולוגי וספרותי עמוק של תהליך דעיכתה של מלכות שלמה. הפרק בנוי במבנה של סיבה ותוצאה, כאשר החטא הדתי של שלמה משמש כעילה לקריסה המדינית והביטחונית של הממלכה. המילה המנחה המרכזית בפרק היא 'לבבו' (המופיעה שוב ושוב: 'ויטו נשיו את לבבו', 'ולא היה לבבו שלם', 'נטה לבבו'), המדגישה כי שורש החטא אינו חוסר הבנה אינטלקטואלי, אלא סטייה רגשית ומוסרית של המנהיג. הסופר המקראי יוצר ניגוד חריף ומכאיב בין דמותו של שלמה הצעיר, שהתפלל ל'לב שומע' כדי לשפוט את העם וזכה להתגלות אלוהית פעמיים, לבין שלמה הזקן, שלבבו נטה אחרי אלוהים אחרים. בניית הבמות לכמוש ולמולך על ההר שמול ירושלים (המזוהה כהר המשחית) מהווה קריאת תיגר ישירה על מרכזיותו של בית המקדש ששלמה עצמו בנה בעמל רב. הפולחן הזר חודר אל לב הממלכה, והאימפריה הרוחנית קורסת עוד לפני שהאימפריה הפיזית מתפרקת. מבחינה ספרותית והיסטורית, הפרק מציג את תופעת ה'שטנים' (המתנגדים) ככלי ענישה אלוהי, אך גם כתוצר טבעי של היחלשות השלטון המרכזי. הדד האדומי ורזון בן אלידע מייצגים את תנועות השחרור הלאומיות של העמים השכנים, שדוכאו בידי דוד ויואב שר הצבא. עם היחלשות המנהיגות המוסרית והפוליטית בירושלים, מנהיגים אלו מנצלים את ההזדמנות לשקם את כוחם ולערער את ביטחון הממלכה. הדד האדומי, שברח למצרים כנער קטן, חוזר כעת כשהוא נשוי למשפחת המלוכה המצרית – רמז ברור לכך שמצרים, בעלת הברית לשעבר של שלמה (שנשא את בת פרעה), משנה את פניה והופכת למקלט לאויביו. הדרמה הפנימית מגיעה לשיאה עם הופעתו של ירבעם בן נבט. ירבעם מתואר כ'גיבור חיל' וכעושה מלאכה חרוץ – תכונות שגרמו לשלמה עצמו לקדם אותו ולמנות אותו על סבל בית יוסף. המפגש של ירבעם עם אחיה השילוני בשדה הוא אקט נבואי סמלי רב-עוצמה: קריעת השלמה החדשה ל-12 קרעים. המעיל החדש מסמל את הממלכה המאוחדת והצעירה, שטרם הספיקה להתבסס וכבר נקרעת לגזרים. חלוקת הקרעים (10 לירבעם ו-1 לשלמה, כאשר שבט בנימין נבלע למעשה ביהודה) משקפת את חוסר הפרופורציה המשווע שיוותר בידי שושלת דוד. הפרק מעלה מתח פילוסופי עמוק בין עקרון הגמול האישי לבין עקרון חסד האבות: הממלכה נקרעת משלמה בגלל חטאיו, אך הפיצול נדחה לימי בנו 'למען דוד אביך'. פשרה זו מונעת קריסה מיידית אך גוזרת על הדור הבא לשלם את מחיר טעויות העבר. ניסיונו של שלמה להרוג את ירבעם חושף אירוניה דרמטית: המלך החכם מנסה להילחם בגזירה האלוהית באמצעים כוחניים, בדיוק כפי שעשה שאול בשעתו מול דוד, ובכך חותם את דעיכתו המוסרית והופך ממלך חסד למלך רודף.
- הסכנה שבפשרה ערכית הדרגתיתבחיים המקצועיים והאישיים, נפילה מוסרית כמעט לעולם אינה מתרחשת בבת אחת. היא מתחילה בפשרות קטנות ויומיומיות שנראות זניחות או הכרחיות לצורך 'שלום בית' או התקדמות מקצועית. שלמה המלך לא החליט יום אחד לנטוש את דרכו, אלא החליק לשם בהדרגה דרך ניסיונות לרצות את סביבתו. הצעד המניעתי הוא הגדרת קווים אדומים ברורים מראש וסירוב לחצות אותם, גם כשזה נראה קל ונוח.
- האחריות המוסרית של בעלי הכוחככל שאדם מחזיק בהשפעה רבה יותר – כמנהל, כהורה או כמנהיג – כך להחלטותיו האישיות יש השלכות רחבות יותר על סביבתו. שלמה חטא כאינדיבידואל, אך המחיר ששולם היה פירוק הממלכה כולה וסבל לדורות קדימה. כאשר אנו מקבלים החלטות בעמדות מפתח, עלינו לזכור שהאינטגריטי שלנו אינו עניין פרטי בלבד, אלא תשתית שעליה נשענים אנשים רבים.
- השלכות ארוכות טווח של פתרונות קצרי טווחשלמה בחר בנישואים פוליטיים כפתרון קל ומהיר להשגת שלום ובריתות אזוריות, אך התעלם מהמחיר התרבותי והדתי ארוך הטווח של פתרון זה. בעולם העסקים או בניהול קריירה, פתרונות קלים ומהירים (כמו קיצורי דרך או התעלמות מבעיות יסוד) עלולים לייצר שקט תעשייתי זמני, אך הם זורעים את זרעי המשבר הבא. יש להעדיף תמיד פתרונות בני-קיימא המבוססים על ערכי ליבה.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית של 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. מצד אחד, אלוהים דוחה את עונש פירוק הממלכה לימי בנו של שלמה, רחבעם, מתוך חסד וכבוד לדוד המלך. מצד שני, פתרון זה מעניש למעשה את הבן על חטאי אביו, ויוצר מצב שבו רחבעם יירש ממלכה שבורה ונידונה לפיצול עוד לפני שהספיק להוכיח את עצמו כמנהיג. דילמה זו מעמידה את ערך המשפחתיות והמורשת מול ערך הצדק האישי והאחריות האינדיבידואלית.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת־בַּת־פַּרְעֹה מוֹאֲבִיּוֹת עַמֳּנִיּוֹת אֲדֹמִיֹּת צֵדְנִיֹּת חִתִּיֹּת׃
מִן־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר־יְהוָה אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא־תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא־יָבֹאוּ בָכֶם אָכֵן יַטּוּ אֶת־לְבַבְכֶם אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם בָּהֶם דָּבַק שְׁלֹמֹה לְאַהֲבָה׃
וַיְהִי־לוֹ נָשִׁים שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וּפִלַגְשִׁים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיַּטּוּ נָשָׁיו אֶת־לִבּוֹ׃
וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת־לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא־הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם־יְהוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִיד אָבִיו׃
וַיֵּלֶךְ שְׁלֹמֹה אַחֲרֵי עַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִים וְאַחֲרֵי מִלְכֹּם שִׁקֻּץ עַמֹּנִים׃
וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וְלֹא מִלֵּא אַחֲרֵי יְהוָה כְּדָוִד אָבִיו׃
אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן׃
וְכֵן עָשָׂה לְכָל־נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן׃
וַיִּתְאַנַּף יְהוָה בִּשְׁלֹמֹה כִּי־נָטָה לְבָבוֹ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּרְאָה אֵלָיו פַּעֲמָיִם׃
וְצִוָּה אֵלָיו עַל־הַדָּבָר הַזֶּה לְבִלְתִּי־לֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְלֹא שָׁמַר אֵת אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה׃
וַיֹּאמֶר יְהוָה לִשְׁלֹמֹה יַעַן אֲשֶׁר הָיְתָה־זֹּאת עִמָּךְ וְלֹא שָׁמַרְתָּ בְּרִיתִי וְחֻקֹּתַי אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ קָרֹעַ אֶקְרַע אֶת־הַמַּמְלָכָה מֵעָלֶיךָ וּנְתַתִּיהָ לְעַבְדֶּךָ׃
אַךְ־בְּיָמֶיךָ לֹא אֶעֱשֶׂנָּה לְמַעַן דָּוִד אָבִיךָ מִיַּד בִּנְךָ אֶקְרָעֶנָּה׃
רַק אֶת־כָּל־הַמַּמְלָכָה לֹא אֶקְרָע שֵׁבֶט אֶחָד אֶתֵּן לִבְנֶךָ לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחָרְתִּי׃
וַיָּקֶם יְהוָה שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי מִזֶּרַע הַמֶּלֶךְ הוּא בֶּאֱדוֹם׃
וַיְהִי בִּהְיוֹת דָּוִד אֶת־אֱדוֹם בַּעֲלוֹת יוֹאָב שַׂר הַצָּבָא לְקַבֵּר אֶת־הַחֲלָלִים וַיַּךְ כָּל־זָכָר בֶּאֱדוֹם׃
כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב־שָׁם יוֹאָב וְכָל־יִשְׂרָאֵל עַד־הִכְרִית כָּל־זָכָר בֶּאֱדוֹם׃
וַיִּבְרַח אֲדַד הוּא וַאֲנָשִׁים אֲדֹמִיִּים מֵעַבְדֵי אָבִיו אִתּוֹ לָבוֹא מִצְרָיִם וַהֲדַד נַעַר קָטָן׃
וַיָּקֻמוּ מִמִּדְיָן וַיָּבֹאוּ פָּארָן וַיִּקְחוּ אֲנָשִׁים עִמָּם מִפָּארָן וַיָּבֹאוּ מִצְרַיִם אֶל־פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וַיִּתֶּן־לוֹ בַיִת וְלֶחֶם אָמַר לוֹ וְאֶרֶץ נָתַן לוֹ׃
וַיִּמְצָא הֲדַד חֵן בְּעֵינֵי פַרְעֹה מְאֹד וַיִּתֶּן־לוֹ אִשָּׁה אֶת־אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס הַגְּבִירָה׃
וַתֵּלֶד לוֹ אֲחוֹת תַּחְפְּנֵיס אֵת גְּנֻבַת בְּנוֹ וַתִּגְמְלֵהוּ תַחְפְּנֵס בְּתוֹךְ בֵּית פַּרְעֹה וַיְהִי גְנֻבַת בֵּית פַּרְעֹה בְּתוֹךְ בְּנֵי פַרְעֹה׃
וַהֲדַד שָׁמַע בְּמִצְרַיִם כִּי־שָׁכַב דָּוִד עִם־אֲבֹתָיו וְכִי־מֵת יוֹאָב שַׂר־הַצָּבָא וַיֹּאמֶר הֲדַד אֶל־פַּרְעֹה שַׁלְּחֵנִי וְאֵלֵךְ אֶל־אַרְצִי׃
וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה כִּי מָה־אַתָּה חָסֵר עִמִּי וְהִנְּךָ מְבַקֵּשׁ לָלֶכֶת אֶל־אַרְצֶךָ וַיֹּאמֶר לֹא כִּי שַׁלֵּחַ תְּשַׁלְּחֵנִי׃
וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת־רְזוֹן בֶּן־אֶלְיָדָע אֲשֶׁר בָּרַח מֵאֵת הֲדַדְעֶזֶר מֶלֶךְ־צוֹבָה אֲדֹנָיו׃
וַיִּקְבֹּץ עָלָיו אֲנָשִׁים וַיְהִי שַׂר־גְּדוּד בַּהֲרֹג דָּוִד אֹתָם וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק׃
וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל־יְמֵי שְׁלֹמֹה וְאֶת־הָרָעָה אֲשֶׁר הֲדָד וַיָּקָץ בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְלֹךְ עַל־אֲרָם׃
וְיָרָבְעָם בֶּן־נְבָט אֶפְרָתִי מִן־הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ׃
וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר־הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת־הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת־פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו׃
וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת־הַנַּעַר כִּי־עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל־סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף׃
וַיְהִי בָּעֵת הַהִיא וְיָרָבְעָם יָצָא מִירוּשָׁלִָם וַיִּמְצָא אֹתוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי הַנָּבִיא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא מִתְכַּסֶּה בְּשַׂלְמָה חֲדָשָׁה וּשְׁנֵיהֶם לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה׃
וַיִּתְפֹּשׂ אֲחִיָּה בַּשַּׂלְמָה הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּקְרָעֶהָ שְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים׃
וַיֹּאמֶר לְיָרָבְעָם קַח־לְךָ עֲשָׂרָה קְרָעִים כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי קֹרֵעַ אֶת־הַמַּמְלָכָה מִיַּד שְׁלֹמֹה וְנָתַתִּי לְךָ אֵת עֲשָׂרָה הַשְּׁבָטִים׃
וְהַשֵּׁבֶט הָאֶחָד יִהְיֶה־לּוֹ לְמַעַן עַבְדִּי דָוִד וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל׃
יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְעַשְׁתֹּרֶת אֱלֹהֵי צִדֹנִין לִכְמוֹשׁ אֱלֹהֵי מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם אֱלֹהֵי בְנֵי־עַמּוֹן וְלֹא־הָלְכוּ בִדְרָכַי לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי וְחֻקֹּתַי וּמִשְׁפָּטַי כְּדָוִד אָבִיו׃
וְלֹא־אֶקַּח אֶת־כָּל־הַמַּמְלָכָה מִיָּדוֹ כִּי נָשִׂיא אֲשִׁתֶנּוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֹתוֹ אֲשֶׁר שָׁמַר מִצְוֺתַי וְחֻקֹּתָי׃
וְלָקַחְתִּי הַמְּלוּכָה מִיַּד בְּנוֹ וּנְתַתִּיהָ לְּךָ אֵת עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים׃
וְלִבְנוֹ אֶתֵּן שֵׁבֶט־אֶחָד לְמַעַן הֱיוֹת־נִיר לְדָוִיד־עַבְדִּי כָּל־הַיָּמִים לְפָנַי בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם׃
וְאֹתְךָ אֶקַּח וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְהָיִיתָ מֶּלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
וְהָיָה אִם־תִּשְׁמַע אֶת־כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֺתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי וְהָיִיתִי עִמָּךְ וּבָנִיתִי לְךָ בַיִת־נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בָּנִיתִי לְדָוִד וְנָתַתִּי לְךָ אֶת־יִשְׂרָאֵל׃
וַאעַנֶּה אֶת־זֶרַע דָּוִד לְמַעַן זֹאת אַךְ לֹא כָל־הַיָּמִים׃
וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת־יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל־שִׁישַׁק מֶלֶךְ־מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד־מוֹת שְׁלֹמֹה׃
וְיֶתֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה וְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה וְחָכְמָתוֹ הֲלוֹא־הֵם כְּתֻבִים עַל־סֵפֶר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה׃
וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ שְׁלֹמֹה בִירוּשָׁלִַם עַל־כָּל־יִשְׂרָאֵל אַרְבָּעִים שָׁנָה׃
וַיִּשְׁכַּב שְׁלֹמֹה עִם־אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד אָבִיו וַיִּמְלֹךְ רְחַבְעָם בְּנוֹ תַּחְתָּיו׃