תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ישעיה · פרק מ״ד

האנטומיה של האשליה: ישעיהו מול פסלי האדם

👑

כֹּֽה־אָמַ֧ר יְהוָ֣ה גֹּאֲלֶ֗ךָ וְיֹצֶרְךָ֥ מִבָּ֑טֶן אָנֹכִ֤י יְהוָה֙ עֹ֣שֶׂה כֹּ֔ל נֹטֶ֤ה שָׁמַ֙יִם֙ לְבַדִּ֔י רֹקַ֥ע הָאָ֖רֶץ מֵאִתִּֽי׃

פסוק כד
התאמת תוכן לפי גיל

הרוח הטובה והעץ המצחיק

הלילה נספר על אנשים שחיו מזמן וקצת התבלבלו. הם לקחו ענף של עץ, חצי ממנו שמו באש כדי לבשל מרק חם ולהתחמם בלילה, ומהחצי השני גילפו בובת עץ קטנה. ואז, הם ביקשו מהבובה הזו לשמור עליהם! הנביא ישעיהו הסביר להם בעדינות שבובת עץ לא יכולה לשמוע או לראות, והיא בטח לא יכולה לעזור. הוא הזכיר להם שיש בורא גדול בשמיים, שהוא כמו אבא טוב ואמיתי. הוא יצר את השמיים, הכוכבים והארץ, והוא מבטיח לזכור אותנו תמיד ולשלוח לנו ברכה כמו מים קרירים על גינה צמאה. אלוהים אומר לנו: 'אל תפחדו, אני איתכם', ושומר עלינו גם כשאנחנו עוצמים עיניים והולכים לישון.

מה הפסוק אומר?

אפשר להסביר לילד שהעולם לא נברא במקרה, ושיש כוח גדול ואוהב שמלווה אותנו בכל צעד מהרגע הראשון.

טיפ להורים

הסיפור נוגע בהבדל בין חפצים דוממים (כמו צעצועים או מסכים) לבין קשרים אמיתיים וחיים. אפשר לנצל את ההזדמנות כדי לשוחח עם הילד על כך שחפצים הם נחמדים למשחק, אבל הביטחון והאהבה האמיתיים שלנו מגיעים מהמשפחה ומאלוהים, שתמיד מקשיבים לנו ונמצאים שם בשבילנו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך בובת עץ לא יכולה באמת לעזור למי שביקש ממנה עזרה?
  • מה גורם לך להרגיש הכי בטוח ורגוע כשאתה הולך לישון במיטה שלך?
  • אם היית יכול לבקש מאלוהים ברכה קטנה ליום מחר, מה היית מבקש?

העץ שהפך לתנור וגם לפסל

דמיינו שאתם מטיילים ביער עבות ורואים חוטב עצים. הוא כורת עץ ארז חזק. חצי מהעץ הוא זורק לתוך האש כדי להתחמם בערב הקר ולאפות לחם טעים. אבל מה הוא עושה עם החצי השני? הוא מגלף ממנו פסל קטן, מעמיד אותו בחדר, ופתאום מתחיל להתפלל אליו ולבקש ממנו עזרה! הנביא ישעיהו מסביר לנו כמה זה מצחיק ומוזר: איך חתיכת עץ, שרק לפני רגע שימשה להסקה, יכולה לשמוע או להציל מישהו? אלוהים האמיתי, שברא את היערות, את הגשם ואת כולנו, מבטיח שהוא תמיד זוכר אותנו. הוא לא פסל דומם, אלא אבא אוהב ששומע כל תפילה בלב.

מה הפסוק אומר?

אלוהים אומר לנו שהוא זה שברא את כל העולם הגדול והיפה, והוא זה ששומר עלינו באהבה עוד לפני שנולדנו.

הידעת?

הידעתם שחוטב העצים בסיפור השתמש באותו העץ בדיוק גם כדי לאפות לעצמו ארוחת ערב וגם כדי ליצור פסל שהוא חשב שהוא אל?

מה יקרה בפרק הבא?

אלוהים מבטיח למחוק את הטעויות שלנו כמו ענן שנעלם בשמים. איך ייראה המפגש המחודש איתו? בפרק הבא נגלה!

לסגוד לחתיכת עץ? ישעיהו חושף את האבסורד

בפרק זה, הנביא ישעיהו פונה אל עם ישראל שנמצאים במצב קשה, ומנסה לפקוח את עיניהם. הוא מציג תיאור ציני ומשעשע של תעשיית הפסלים באותה תקופה. הוא מתאר אומן שעובד קשה, מזיע ומתעייף כדי ליצור פסל. אדם אחר כורת עץ, משתמש בחצי ממנו כדי לבשל בשר ולהתחמם, ומהשארית מכין פסל ומתפלל אליו: 'הצל אותי, כי אתה האל שלי!'. ישעיהו מראה כמה זה מגוחך לבטוח במשהו שיצרת במו ידיך. לעומת זאת, הוא מזכיר שה' הוא הבורא האמיתי שיצר את האדם, והוא מבטיח לסלוח על טעויות העבר, להביא ברכה כמו מים על אדמה יבשה, ואפילו להשתמש במלך פרס, כורש, כדי לבנות מחדש את ירושלים החרבה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק הזה מזכיר שאלוהים הוא הכוח האמיתי מאחורי הכל, ולא דברים זמניים שאנחנו ממציאים לעצמנו כדי להרגיש בטוחים.

Life Hack

אל תשתעבדו לטרנדים או לחפצים (כמו טלפון חדש או מותג יקר) כאילו הם יפתרו לכם את כל הבעיות בחיים. חפצים הם רק כלים, לא מקור האושר שלכם.

מקבילה מודרנית

זה כמו להשקיע את כל האנרגיה והזמן שלכם בטיפוח דמות וירטואלית במשחק מחשב, עד שאתם שוכחים לחיות, ללמוד ולהשקיע בחברים האמיתיים שלכם במציאות.

האשליה של היצירה העצמית: בין חפצים לרוח

הפרק נפתח בנבואת נחמה חמה לעם ישראל, המכונה כאן 'ישורון'. אלוהים מבטיח להזרים מים על אדמה צמאה, דימוי להענקת רוח וברכה לדורות הבאים. מיד לאחר מכן, ישעיהו עובר למתקפה סאטירית מבריקה נגד עבודת אלילים. הוא מתאר לפרטי פרטים את תהליך הייצור של פסל: החרש מזיע, מתעייף ורעב, וחוטב העצים משתמש באותו גזע עץ גם להסקה, גם לאפיית לחם וגם ליצירת פסל שלו הוא סוגד. ישעיהו מנסה לנער את השומעים מהעיוורון הרוחני שלהם ומזכיר להם שהם העדים של האל האמיתי, הבורא הבלתי נראה. בסוף הפרק, אלוהים מבטיח למחוק את חטאיהם כמו ענן שמתפזר, ומכריז על שיבת ציון ובניית ירושלים מחדש, תוך שהוא מסמן את כורש מלך פרס כמי שיגשים את החזון הזה.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציג את ריבונותו המוחלטת של אלוהים כבורא וכגואל. בניגוד לפסלי העץ חסרי האונים שנוצרו בידי אדם, אלוהים הוא זה שיצר את האדם ואת העולם כולו לבדו. הצהרה זו מעניקה בסיס מוצק להבטחת הגאולה של עם ישראל: מי שברא את השמים והארץ מסוגל לשנות את ההיסטוריה, להקים את חורבות ירושלים ולכוון אפילו מלכים זרים כמו כורש למימוש רצונו.

להעמקה בסיפור

מה שבאמת מעניין בפרק הזה הוא הדרך שבה ישעיהו משתמש באירוניה כדי להעביר מסר עמוק על פסיכולוגיה אנושית. הוא לא רק אומר 'אל תעבדו פסלים כי זה אסור', אלא הוא מפרק את התהליך הפיזי של יצירת הפסל כדי להראות כמה זה לא הגיוני. התיאור של האדם ששורף חצי עץ כדי לצלות בשר ומהחצי השני עושה אל, חושף את הנטייה שלנו להשליך כוחות מאגיים על חומרים פשוטים. ישעיהו קורא לזה 'רועה אפר' – אדם שמנסה להזין את עצמו מאפר יבש, סמל למרדף אחרי אשליות שלא יכולות להועיל.\n\nמצד שני, הפרק מציע אלטרנטיבה מנחמת. בניגוד לאדם שיוצר את האלוהים שלו, כאן אלוהים הוא זה שיוצר את האדם ('יוצרך מבטן'). היחסים הפוכים לחלוטין. במקום שהאדם יגן על הפסל שלו בארון, אלוהים הוא זה שמגן על האדם ומבטיח למחוק את חטאיו 'כעב וכענן'.\n\nבסוף הפרק מופיעה תפנית היסטורית דרמטית: הנביא נוקב בשמו של כורש, מלך פרס, עוד לפני שהוא בכלל עלה לגדולה, ומציג אותו כ'רועה' של אלוהים שיאפשר את בניית בית המקדש השני. זהו חיבור מרתק בין אמונה מופשטת לבין פוליטיקה בינלאומית והיסטוריה ממשית. הפרק מזמין אותנו לבדוק איפה אנחנו שמים את המבטח שלנו היום – האם בדברים זמניים ודוממים שאנחנו מייצרים, או בערכים נצחיים ובכוח שגדול מאיתנו.

שאלה למחשבה

האם יש חפץ או הרגל בחיים שלך שאתה מרגיש שאתה משתעבד אליו, למרות שאתה יודע שהוא בסך הכל כלי זמני?

האנטומיה של האשליה: ישעיהו מול פסלי האדם

פרק מ"ד בספר ישעיהו נפתח בנבואת נחמה ועידוד לעם ישראל, המכונה 'יעקב עבדי' ו'ישורון'. אלוהים מבטיח להשפיע רוח וברכה על צאצאי העם, כמו מים הזורמים על אדמה צמאה, מה שיוביל להתעוררות רוחנית שבה אנשים יתגאו בהשתייכותם לה'. בהמשך, הפרק עובר להכרזה מונותאיסטית דרמטית על בלעדיותו של אלוהים כראשון ואחרון, ומציב את עם ישראל כעדים לכך. חלקו המרכזי של הפרק מוקדש לביקורת סאטירית מפורטת ונוקבת על עובדי האלילים ויוצריהם. הנביא מתאר את החרש והנגר העמלים ביצירת הפסל, כשהם חוטבים עצים ביער, משתמשים בחלק מהעץ לחימום ולבישול, ומחלקו השני מעצבים דמות אדם כדי לסגוד לה ולבקש ממנה הצלה. ישעיהו חושף את העיוורון הפסיכולוגי של האדם שאינו מסוגל להבין את האבסורד שבסגידה לבול עץ. בסיום, הפרק חוזר לקריאה לישראל לזכור את בוראם, מבטיח את מחיקת חטאיהם ומכריז על גאולתם. הנביא מתאר את אלוהים כריבון ההיסטוריה, המפר את עצת הקוסמים ומקים את חורבות ירושלים, תוך שהוא מציין במפורש את כורש מלך פרס כמי שישמש כרועה מטעמו ויורה על בניית ההיכל מחדש.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מציג את ריבונותו המוחלטת של אלוהים כבורא וכגואל. בניגוד לפסלי העץ חסרי האונים שנוצרו בידי אדם, אלוהים הוא זה שיצר את האדם ואת העולם כולו לבדו. הצהרה זו מעניקה בסיס מוצק להבטחת הגאולה של עם ישראל: מי שברא את השמים והארץ מסוגל לשנות את ההיסטוריה, להקים את חורבות ירושלים ולכוון אפילו מלכים זרים כמו כורש למימוש רצונו.

הדרש — קריאה לעומק

פרק מ"ד בישעיהו מהווה את אחד משיאי הפולמוס המקראי נגד עבודת האלילים, תוך שהוא מציג ניתוח פסיכולוגי ותיאולוגי מעמיק של תופעת הסגידה לחומר. הנביא פותח בנחמה המבוססת על יחסי יוצר ויציר: אלוהים הוא 'עושך ויוצרך מבטן', דימוי המדגיש אינטימיות ומחויבות הורית של האל כלפי עמו. הבטחת השפעת המים על הצמא והרוח על הזרע מסמלת התחדשות חיונית לעם השרוי ביובש רוחני ולאומי בגלות. המעבר החד לפולמוס נגד הפסלים (פסוקים ט-כ) חושף את האירוניה הדרמטית שבפולחן האלילים. ישעיהו אינו מסתפק בשלילה תיאולוגית מופשטת, אלא מפרק את תהליך הייצור הפיזי. הוא מתאר את החרש העייף והרעב, המוגבל בכוחו האנושי, ואת הנגר המודד ומשרטט במחוגה כדי ליצור 'כתבנית איש כתפארת אדם לשבת בית'. האבסורד מגיע לשיאו בחלוקת העץ: אותו ארז או אלון משמש בחציו להסקה, לאפיית לחם ולצליית בשר, ובחציו השני הופך לאל שסוגדים לו. הנביא מאבחן כאן כשל קוגניטיבי עמוק: 'ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר... יתרו לתועבה אעשה?'. האדם משליך את צרכיו הרוחניים על חומר דומם שהוא עצמו עיצב, ובכך משתעבד לאשליה שהוא עצמו יצר. הביטוי 'רועה אפר לב הותל הטָהוּ' מתאר אדם הניזון מאפר חסר ערך, שלבו המוטעה מונע ממנו להכיר בשקר שבימינו. בחלקו האחרון של הפרק, ישעיהו מציב את הניגוד המוחלט: בעוד האדם יוצר את אליליו ושומר עליהם, אלוהי ישראל הוא שיצר את עמו ושומר עליו ('לא תנשני'). הגאולה מתוארת כמחיקת החטאים 'כעב וכענן' – תהליך טבעי של התפזרות המאפשר שמיים בהירים והתחלה חדשה. הריבונות האלוהית מוצגת לא רק בטבע אלא גם בהיסטוריה: אלוהים מפר את אותות הבדים (נביאי השקר והקוסמים של בבל) ומגשים את נבואות עבדיו. שיא הנבואה הוא האזכור המפורש של כורש כ'רועי' שישלים את רצון ה' לבניית ירושלים וההיכל. זוהי פנייה דרמטית אל העתיד, המראה כיצד ההיסטוריה העולמית כולה מגויסת לטובת גאולת ישראל ושיבתם לארצם.

לקחים לחיים
  • שחרור מהשתעבדות ליצירות ידינובעולם המודרני, אנו נוטים ליצור 'אלילים' חדשים – מערכות טכנולוגיות, מותגים, קריירה או צבירת נכסים. אנו משקיעים בהם אנרגיה עצומה ואז מצפים שהם יעניקו לנו ביטחון קיומי ומשמעות. הלקח מהפרק הוא לזהות את הגבול של החומר: להשתמש בכלים אלו לצרכינו הפיזיים (כמו חצי העץ המשמש לחימום), אך לא להפוך אותם למקור הערך העצמי והרוחני שלנו.
  • טיפוח המבט הפנימי והמודעות העצמיתהכשל של עובד האלילים נובע מכך ש'לא ישיב אל לבו' – חוסר היכולת לעצור, להתבונן מהצד ולשאול שאלות קשות על אורח חייו. בחיים האישיים והמקצועיים, חשוב לייצר מרחבים של שקט ומודעות עצמית כדי לבחון האם ההרגלים והשאיפות שלנו מבוססים על אמת פנימית או על אשליות חברתיות שהסכמנו לקבל ללא ערעור.
  • פתיחות לפתרונות בלתי צפוייםההכרזה על כורש, מלך אימפריה זרה, כגואל ירושלים, מלמדת שההשגחה והעזרה בחיינו יכולות להגיע ממקורות חיצוניים, זרים או לא צפויים. כאשר אנו מתמודדים עם משבר אישי או מקצועי, עלינו להימנע מקיבעון מחשבתי ולהיות מוכנים לקבל סיוע והזדמנויות חדשות גם מאנשים או מתחומים שאינם חלק מהסביבה הטבעית שלנו.
היבט פילוסופי

הפרק מעלה מתח פילוסופי עמוק סביב מושג הייצוג וההשלכה: מדוע המיינד האנושי זקוק כל כך לייצוגים מוחשיים של כוח ומשמעות, עד שהוא מוכן להכחיש את המציאות הפיזית הברורה (שהפסל עשוי מאותו עץ של תנור הבישול) כדי לשמר את האשליה? מתח זה בין הצורך האנושי במוחשיות לבין התביעה המונותאיסטית לרוחניות מופשטת נותר ללא פתרון פשוט.

📖 קראו את הפרק המלא

וְעַתָּה שְׁמַע יַעֲקֹב עַבְדִּי וְיִשְׂרָאֵל בָּחַרְתִּי בוֹ׃

כֹּה־אָמַר יְהוָה עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן יַעְזְרֶךָּ אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ׃

כִּי אֶצָּק־מַיִם עַל־צָמֵא וְנֹזְלִים עַל־יַבָּשָׁה אֶצֹּק רוּחִי עַל־זַרְעֶךָ וּבִרְכָתִי עַל־צֶאֱצָאֶיךָ׃

וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל־יִבְלֵי־מָיִם׃

זֶה יֹאמַר לַיהוָה אָנִי וְזֶה יִקְרָא בְשֵׁם־יַעֲקֹב וְזֶה יִכְתֹּב יָדוֹ לַיהוָה וּבְשֵׁם יִשְׂרָאֵל יְכַנֶּה׃

כֹּה־אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים׃

וּמִי־כָמוֹנִי יִקְרָא וְיַגִּידֶהָ וְיַעְרְכֶהָ לִי מִשּׂוּמִי עַם־עוֹלָם וְאֹתִיּוֹת וַאֲשֶׁר תָּבֹאנָה יַגִּידוּ לָמוֹ׃

אַל־תִּפְחֲדוּ וְאַל־תִּרְהוּ הֲלֹא מֵאָז הִשְׁמַעְתִּיךָ וְהִגַּדְתִּי וְאַתֶּם עֵדָי הֲיֵשׁ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדַי וְאֵין צוּר בַּל־יָדָעְתִּי׃

יֹצְרֵי־פֶסֶל כֻּלָּם תֹּהוּ וַחֲמוּדֵיהֶם בַּל־יוֹעִילוּ וְעֵדֵיהֶם הֵמָּה בַּל־יִרְאוּ וּבַל־יֵדְעוּ לְמַעַן יֵבֹשׁוּ׃

מִי־יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל׃

הֵן כָּל־חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם יִתְקַבְּצוּ כֻלָּם יַעֲמֹדוּ יִפְחֲדוּ יֵבֹשׁוּ יָחַד׃

חָרַשׁ בַּרְזֶל מַעֲצָד וּפָעַל בַּפֶּחָם וּבַמַּקָּבוֹת יִצְּרֵהוּ וַיִּפְעָלֵהוּ בִּזְרוֹעַ כֹּחוֹ גַּם־רָעֵב וְאֵין כֹּחַ לֹא־שָׁתָה מַיִם וַיִּיעָף׃

חָרַשׁ עֵצִים נָטָה קָו יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת׃

לִכְרָת־לוֹ אֲרָזִים וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ־לוֹ בַּעֲצֵי־יָעַר נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל׃

וְהָיָה לְאָדָם לְבָעֵר וַיִּקַּח מֵהֶם וַיָּחָם אַף־יַשִּׂיק וְאָפָה לָחֶם אַף־יִפְעַל־אֵל וַיִּשְׁתָּחוּ עָשָׂהוּ פֶסֶל וַיִּסְגָּד־לָמוֹ׃

חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ־אֵשׁ עַל־חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל יִצְלֶה צָלִי וְיִשְׂבָּע אַף־יָחֹם וְיֹאמַר הֶאָח חַמּוֹתִי רָאִיתִי אוּר׃

וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יסגוד־[יִסְגָּד־] לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה׃

לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם׃

וְלֹא־יָשִׁיב אֶל־לִבּוֹ וְלֹא דַעַת וְלֹא־תְבוּנָה לֵאמֹר חֶצְיוֹ שָׂרַפְתִּי בְמוֹ־אֵשׁ וְאַף אָפִיתִי עַל־גֶּחָלָיו לֶחֶם אֶצְלֶה בָשָׂר וְאֹכֵל וְיִתְרוֹ לְתוֹעֵבָה אֶעֱשֶׂה לְבוּל עֵץ אֶסְגּוֹד׃

רֹעֶה אֵפֶר לֵב הוּתַל הִטָּהוּ וְלֹא־יַצִּיל אֶת־נַפְשׁוֹ וְלֹא יֹאמַר הֲלוֹא שֶׁקֶר בִּימִינִי׃

זְכָר־אֵלֶּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל כִּי עַבְדִּי־אָתָּה יְצַרְתִּיךָ עֶבֶד־לִי אַתָּה יִשְׂרָאֵל לֹא תִנָּשֵׁנִי׃

מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ׃

רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי־עָשָׂה יְהוָה הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל־עֵץ בּוֹ כִּי־גָאַל יְהוָה יַעֲקֹב וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר׃

כֹּה־אָמַר יְהוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי יְהוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מי אתי [מֵאִתִּי׃]

מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל׃

מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם׃

הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ׃

הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל־חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←