תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ירמיה · פרק נ״א

שקיעתה של כוס הזהב: משפט ההיסטוריה על נהר הפרת

👑

נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ אַל־תִּדַּמּוּ בַּעֲוֺנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַיהוָה גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ׃

פסוק ו
התאמת תוכן לפי גיל

הסוד ששקע בנהר

הלילה נספר על עיר עתיקה וגדולה מאוד בשם בבל. העיר הזו הייתה עשירה ומלאה בארמונות מוזהבים, אבל האנשים ששלטו בה שכחו לפעמים להיות טובים ועזרו רק לעצמם. הנביא ירמיהו, שרצה להביא שלום וצדק לעולם, כתב מכתב מיוחד על מגילה ארוכה. הוא כתב בה שהכוח האמיתי שייך למי שעושה טוב, ושהעיר בבל תצטרך ללמוד להיות צנועה. ירמיהו נתן את המגילה לחברו הטוב שְׂרָיָה ואמר לו לנסוע אל הנהר הגדול בבבל, לקרוא את המילים, לקשור אבן כבדה למגילה ולהשליך אותה למים. שריה עשה זאת, והמגילה שקעה עמוק-עמוק בנהר הפרת. המעשה הזה הזכיר לכולם שגם דברים שנראים חזקים כמו הרים, יכולים להשתנות, ומה שבאמת נשאר לתמיד הוא הלב הטוב והצדק.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מלמד אותנו שחשוב להתרחק מסביבה שלילית ורעילה לפני שהיא משפיעה עלינו או פוגעת בנו, ולשמור על הערכים שלנו גם כשכולם מסביב מתנהגים אחרת.

טיפ להורים

הסיפור על המגילה ששוקעת בנהר הוא הזדמנות נהדרת לשוחח עם הילדים על המושג "כוח". לעיתים ילדים חווים כוח דרך קול רם, גוף חזק או שליטה במשחק בגן ובבית הספר. דרך הפרק נוכל להסביר להם שכוח אמיתי ומתמשך אינו מגיע מתוך גאווה או פגיעה באחרים, אלא דווקא מתוך ענווה, עזרה לחלש וטוב לב. אפשר לשאול את הילד: "איך אנחנו יכולים להשתמש בכוח של המילים שלנו כדי לשמח מישהו מחר?" שיחה כזו מחזקת את תחושת האחריות המוסרית של הילד ומעניקה לו כלים לפתרון קונפליקטים בדרכי נועם.

שאלות לשיחה עם הילד
  • למה לדעתך ירמיהו ביקש לקשור אבן למגילה ולזרוק אותה לנהר?
  • איך היית מרגיש אם היית עומד ליד הנהר ורואה את המגילה שוקעת?
  • מה הופך אדם לחזק באמת בעיניך - שרירים גדולים או לב טוב שרוצה לעזור?

הספר המיוחד ששקע בנהר העמוק

דמיינו עיר ענקית, חזקה ועשירה מאוד בשם בבל. חומותיה היו גבוהות עד השמיים, ואנשיה חשבו שהם חזקים מכולם ומותר להם להציק לאחרים. אבל הנביא ירמיהו ידע שהכוח האמיתי שייך לטוב ולצדק. הוא כתב על מגילת עור ארוכה את כל מה שעתיד לקרות לבבל הגאוותנית – איך היא תאבד את כוחה ותלמד שיעור בצניעות. ירמיהו נתן את המגילה לחברו שְׂרָיָה ואמר לו: "סע לבבל, קרא את המילים בקול, ואז קשור אבן כבדה למגילה והשלך אותה אל מעמקי נהר הפרת הזורם!" שריה עשה בדיוק כך. המגילה שקעה במים הכחולים ברעש גדול, כמו סוד עתיק שנעלם. מה יקרה לבבל כשהנהר יבלע את המגילה? בפרק הבא נגלה את סופה של הממלכה הגדולה.

מה הפסוק אומר?

לברוח מהר מבבל הרעה, כי ה' עומד להעניש אותה על כל הדברים הלא יפים שהיא עשתה, ומי שיישאר שם עלול להיפגע.

הידעת?

הידעת שבבל הייתה כל כך עשירה שהנביא השווה אותה לכוס עשויה זהב טהור שמסובבת לכולם את הראש?

מה יקרה בפרק הבא?

מה יקרה לבבל כשהנהר יבלע את המגילה? בפרק הבא נגלה...

האימפריה שחשבה שהיא בלתי מנוצחת

בפרק זה, הנביא ירמיהו נושא נבואה דרמטית ועוצמתית על נפילתה הקרובה של בבל – המעצמה החזקה ביותר בעולם באותה תקופה. בבל כבשה עמים רבים, החריבה את ירושלים והתנהגה באכזריות ובגאווה עצומה. ירמיהו מתאר כיצד ה' יגייס את ממלכת מדי וצבאות נוספים כדי להחריב את בבל לחלוטין, כעונש על פשעיה ועל הריסת בית המקדש. בסוף הפרק, ירמיהו שולח את שְׂרָיָה, אחד משרי יהודה, למשימה חשאית בבבל: לקרוא את נבואת החורבן בעיר, לקשור אליה אבן, ולהשליך אותה לנהר הפרת. המעשה הסמלי הזה מבהיר שבבל תשקע במצולות ההיסטוריה ולא תקום עוד. זהו שיעור מדהים על כך ששום כוח פיזי או צבאי אינו מחזיק מעמד לנצח אם הוא מבוסס על רוע ואי-צדק.

מה הפסוק אומר?

הנביא מזהיר את האנשים לא להיסחף אחרי ההתנהגות של בבל החזקה, אלא להתרחק ממנה בזמן, כי מי שמתנהג ברשעות בסוף ישלם על כך מחיר כבד.

Life Hack

אל תתנו לכוח זמני או למעמד חברתי לעלות לכם לראש. מי שמשתמש בכוח שלו כדי להקטין או לפגוע באחרים, יגלה בסוף שהגלגל מסתובב והוא נשאר לבד.

מקבילה מודרנית

בבל הגאוותנית דומה לקבוצה של בריונים חזקים בבית הספר שכולם מפחדים מהם וחושבים שהם ישלטו לנצח, עד שיום אחד המנהלת וההורים מתערבים, והשליטה שלהם מתפרקת ברגע.

לשקוע כמו אבן בפרת: סופה של מעצמת העל

הפרק מביא את אחת מנבואות החורבן המרשימות והסוערות ביותר בתנ"ך, המכוונת כולה נגד האימפריה הבבלית העצומה. בבל, שהחריבה את ירושלים, שרפה את המקדש והגלתה את תושבי יהודה, מוצגת כאן כמי שהגיעה סוף-סוף לסוף דרכה ההיסטורית. ירמיהו מתאר בשפה ציורית, עשירה ומלאת רגש כיצד אלוהים מעורר את מלכי מדי וצבאות צפון נוספים כדי לתקוף את בבל, להרוס את חומותיה האדירות ולשרוף את שעריה הגבוהים באש. הנביא קורא ליהודים השבויים בבבל לברוח ממנה מהר ככל האפשר כדי לא להיפגע בחורבן הגדול שעומד להתרחש. בסיום הפרק, ירמיהו מבצע צעד סמלי מרתק: הוא כותב את כל נבואות החורבן על ספר מיוחד, ונותן אותו לשְׂרָיָה בן נריה שנוסע לבבל יחד עם המלך צדקיהו. הוא מצווה עליו לקרוא את הספר בקול בבבל, לקשור אליו אבן כבדה ולהשליך אותו ללב נהר הפרת. כשהספר שוקע במים, שריה מכריז שכך בדיוק תשקע בבל כולה ולא תקום עוד מנפילתה. זהו סיום דרמטי שמסמן את קץ שלטונה של המעצמה האכזרית ומבטיח צדק היסטורי.

מה הפסוק אומר?

הפסוק קורא לעם ישראל הנמצא בגלות בבל לברוח מהרגע שבו תכה העיר הגדולה בסערת החורבן. ירמיהו מבהיר כי נפילת האימפריה הבבלית אינה מקרית, אלא מהווה גמול אלוהי ישיר על מעשי העוול וההרס שהיא המיטה על עמים רבים ועל בית המקדש בירושלים. הבריחה הפיזית מסמלת גם התנתקות מוסרית ורוחנית מתרבות החטא שלה.

להעמקה בסיפור

אם תחשבו על זה, בבל של אותם ימים הייתה כמו המעצמות הגדולות ביותר של ימינו – מרכז העולם, עשירה בטירוף, עם צבא בלתי מנוצח וחומות הגנה שנראו לכולם בלתי חדירות לחלוטין. ירמיהו משתמש בדימוי מדהים ומכנה אותה 'כוס זהב' שמשכרת את כל העולם. כולם רצו להיות קרובים לבבל, כולם פחדו מהעוצמה שלה, וכולם הושפעו מהתרבות ומהסגנון שלה. אבל מאחורי מעטפת הזהב והעושר הסתתרה אכזריות נוראה, דיכוי קשה של עמים חלשים והרס מוחלט של בית המקדש בירושלים. מה שמעניין בפרק הזה הוא הדרך שבה ירמיהו מפרק את אשליית הכוח של בבל ומראה שהיא זמנית בלבד. הוא מציג ניגוד עצום בין אלוהים, שהוא בורא העולם האמיתי השולט ברוחות, בברקים ובגשמים, לבין אלילי בבל שהם בסך הכל פסלי מתכת ועץ ריקים מתוכן ללא שום כוח אמיתי. הניגוד הזה בא להדגיש שחוקי המוסר והצדק חזקים ויציבים בהרבה מכל צבא חמוש או חומה בצורה. בסוף הפרק אנחנו פוגשים את שְׂרָיָה בן נריה, דמות מרתקת בפני עצמה. שריה נוסע לבבל בשליחות דיפלומטית רשמית יחד עם המלך צדקיהו. ירמיהו מטיל עליו משימה חשאית ומסוכנת שנראית כמעט כמו סצנה מסרט מתח: לקחת את המגילה שבה כתוב גזר הדין של בבל, להקריא אותה שם בלב האימפריה הגדולה, ואז לקשור אליה אבן כבדה ולזרוק אותה אל מעמקי נהר הפרת. המעשה הזה הוא לא סתם הצגה דרמטית; הוא נועד להמחיש לאנשים שהגזירה היא סופית ובלתי הפיכה. כמו שהאבן מושכת את המגילה למצולות הנהר העמוק ואי אפשר להחזיר אותה למעלה, כך בבל תשקע ותיעלם מדפי ההיסטוריה. המסר הזה רלוונטי מאוד לחיים שלנו גם היום. לפעמים אנחנו נתקלים באנשים, בקבוצות או בגופים חזקים מאוד שמתנהגים בצורה דורסנית ופוגענית, ונראה לנו שאין שום סיכוי שמישהו יעצור אותם או שהמצב ישתנה. הפרק הזה בא להזכיר לנו שלרוע, לגאווה ולכוחנות יש תאריך תפוגה ברור. בסופו של דבר, מערכות ויחסים שנבנים על שקר, ניצול ופגיעה באחרים פשוט קורסים מעצמם או נתקלים בכוחות חזקים ומוסריים מהם שמביאים לקצם, בעוד שהאמת והטוב תמיד מוצאים את הדרך לנצח ולשרוד.

שאלה למחשבה

אם היית שריה בן נריה, האם היית מעז להקריא נבואת חורבן נגד בבל בלב עיר הבירה שלה, בידיעה שזה עלול לעלות לך בחייך?

שקיעתה של כוס הזהב: משפט ההיסטוריה על נהר הפרת

פרק נא בספר ירמיהו חותם את קובץ נבואות החורבן על הגויים בתיאור אפוקליפטי, דרמטי ומפורט במיוחד של נפילת בבל. הפרק מציג את קץ האימפריה הבבלית כגזירה אלוהית בלתי נמנעת וצודקת. אלוהים מעורר נגדה את רוחם של מלכי מדי וצבאות צפוניים נוספים, במטרה מוצהרת לנקום את חורבן ירושלים ובית המקדש ("נקמת היכלו"). בבל, שמתוארת כאימפריה עשירה ואדירה השוכנת על "מים רבים" ומשולה ל"כוס זהב" ששיכרה את האנושות כולה בכוחה, עומדת להישבר ולהפוך לשממה מוחלטת ללא יושב. הנביא קורא לגולים מיהודה להימלט מתוכה במהירות כדי שלא ייספו בעוונותיה הרבים, ולשאת את זכר ירושלים בליבם. בחלקו האחרון של הפרק, העלילה עוברת למעשה סמלי וקונקרטי בעל עוצמה רבה: ירמיהו כותב את כל דברי הפורענות הללו על ספר אחד ומוסר אותו לשְׂרָיָה בן נריה, שר המנוחה המתלווה למלך צדקיהו בנסיעתו הרשמית לבבל. ירמיהו מצווה על שריה לקרוא את הנבואה בקול עם הגעתו לבבל, לקשור אליה אבן כבדה ולהשליכה אל תוך נהר הפרת, תוך הכרזה סמלית וחד-משמעית: "כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא־תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה". בכך נחתם חזון החורבן הדרמטי של המעצמה הגדולה ביותר בעולם העתיק.

מה הפסוק אומר?

הפסוק קורא לעם ישראל הנמצא בגלות בבל לברוח מהרגע שבו תכה העיר הגדולה בסערת החורבן. ירמיהו מבהיר כי נפילת האימפריה הבבלית אינה מקרית, אלא מהווה גמול אלוהי ישיר על מעשי העוול וההרס שהיא המיטה על עמים רבים ועל בית המקדש בירושלים. הבריחה הפיזית מסמלת גם התנתקות מוסרית ורוחנית מתרבות החטא שלה.

הדרש — קריאה לעומק

ירמיהו פרק נא אינו רק קינה או נבואת זעם מקומית; זהו מניפסט תיאולוגי והיסטוריוסופי רחב יריעה העוסק בדינמיקה של כוח, צדק קוסמי וריבונות אלוהית. הפרק משלים את הנבואה הארוכה שהחלה בפרק הקודם, ומעצב את דמותה של בבל כסמל האולטימטיבי של ההיבריס האנושי. מבחינה ספרותית, הפרק בנוי מרשת צפופה של דימויים וניגודים חריפים. הדימוי הבולט ביותר הוא 'כּוֹס־זָהָב בָּבֶל בְּיַד־יְהוָה מְשַׁכֶּרֶת כָּל־הָאָרֶץ'. הזהב מסמל את העושר, הפאר והמשיכה המגנטית של התרבות הבבלית, אך היין שבתוכה הוא רעל מוסרי ופוליטי שמשכר את העמים ומביא לחורבנם. כעת, הגלגל מסתובב: בבל עצמה תיאלץ לשתות את כוס התרעלה. דימוי נוסף הוא 'הַר הַמַּשְׁחִית', המציג את בבל כהר געש וולקני שהחריב את הארץ כולה, אך עתיד להפוך בעצמו ל'הר שריפה' ממוטט ושומם, שממנו לא ייקחו אפילו אבן פינה אחת לבנייה עתידית. הפרק מנהל פולמוס תיאולוגי חריף נגד האלילות הבבלית. מול פסלי הזהב והכסף הריקים מרוח חיים ('הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים'), מציב הנביא את ה' כ'יוֹצֵר הַכֹּל', בורא שמיים וארץ השולט באיתני הטבע. ההשוואה הזו נועדה לטעת תקווה בלב הגולים המיואשים: האימפריה שנראית להם כאל אנושי עליון אינה אלא כלי זמני ביד ההשגחה. 'כִּי לֹא־אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו' – זוהי הצהרת נאמנות דרמטית המבהירה כי הברית בין ה' לעמו שרירה וקיימת, חרף החורבן הפיזי של ירושלים ובית המקדש. בלב הפרק עומדת הקריאה האקטיבית 'נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ'. קריאה זו אינה רק המלצה הישרדותית מפני המלחמה הקרבה, אלא תביעה מוסרית להתבדלות רוחנית. על הגולים להימנע מלהיטמע בתרבות הבבלית המשכרת, כדי שלא ילקו בעוונותיה ברגע הפקודה ויאבדו את זהותם הייחודית. השיא הדרמטי של הפרק, המהווה גם את חתימת דברי ירמיהו (לפני פרק נב שהוא נספח היסטורי), הוא המעשה הסימבולי של שְׂרָיָה בן נריה בנהר הפרת. שריה, הנושא בתואר 'שר מנוחה' (ככל הנראה תפקיד דיפלומטי או לוגיסטי בחצר המלך), נשלח לבבל בשנת הרביעית למלכות צדקיהו. המשימה שלו חתרנית ומסוכנת ביותר: להקריא את מגילת החורבן בלב בבל, לקשור אליה אבן ולהשליכה לנהר. מעשה זה משמש כעין 'טקס השבעה' הפוך. השקיעה של הספר במצולות הפרת מסמלת את השקיעה הפיזית וההיסטורית המוחלטת של בבל. המים, ששימשו מקור כוחה הכלכלי והאסטרטגי של בבל ('שֹׁכַנְתְּ עַל־מַיִם רַבִּים'), הופכים לקברה הספרותי והממשי. המילים הכתובות הופכות למציאות פיזית בלתי הפיכה, ומעניקות לגולים את היכולת לדמיין את הגאולה עוד לפני שהתרחשה בפועל, ובכך משנות את פני העתיד.

לקחים לחיים
  • ההכרח בהתנתקות מסביבה משחיתהבחיים המודרניים, 'בבל' יכולה להיות סביבת עבודה תחרותית ודורסנית, או מערכת יחסים רעילה שבה הערכים האישיים שלנו נשחקים לטובת הישרדות או מעמד. הקריאה 'נוסו מתוך בבל' מזכירה לנו שלפעמים הדרך היחידה לשמור על שלמותנו המוסרית והנפשית היא לבצע חיתוך חד, לעזוב את המקום המשכר וההרסני הזה, גם אם המחיר המיידי הוא ויתור על נוחות או יוקרה.
  • כוחה של פעולה סמלית ליצירת תודעההשלכת המגילה לנהר הפרת מלמדת אותנו על החשיבות של טקסים ופעולות סמליות בחיינו. כאשר אנו רוצים לחולל שינוי משמעותי - כמו גמילה מהרגל רע, פרידה מתקופה קשה או קבלת החלטה חדשה - מומלץ ללוות זאת בפעולה פיזית ומוחשית (כמו כתיבת מכתב ושריפתו, או סידור מחדש של המרחב האישי). הסמליות מעגנת את המחויבות הפנימית שלנו ומעניקה לה תוקף במציאות.
  • ההבנה ששום כוח אנושי אינו מוחלטקל ליפול לייאוש מול מערכות גדולות, ארגונים דורסניים או נסיבות חיים שנראות חזקות מאיתנו. הפרק מציע פרספקטיבה היסטורית המזכירה שגם המבנים העוצמתיים ביותר, שנראו בלתי ניתנים לערעור, קורסים בסופו של דבר כאשר הם מתנתקים מיסודות של צדק ומוסר. הבנה זו מאפשרת לנו לשמור על אורך רוח ואמונה פנימית גם ברגעים של חושך מוחלט.
היבט פילוסופי

המתח בין צדק היסטורי לבין אכזריות החורבן: הפרק חוגג את נפילת בבל כמעשה של צדק אלוהי ונקמה על חורבן המקדש, אך התיאורים כוללים הרס מוחלט ואכזרי של אוכלוסייה שלמה ('ואל תחמלו אל בחוריה, החרימו כל צבאה'). כיצד ניתן ליישב את השאיפה האנושית והאלוהית לצדק עם המחיר האנושי הנורא של קריסת אימפריות?

📖 קראו את הפרק המלא

כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵעִיר עַל־בָּבֶל וְאֶל־יֹשְׁבֵי לֵב קָמָי רוּחַ מַשְׁחִית׃

וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ וִיבֹקְקוּ אֶת־אַרְצָהּ כִּי־הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב בְּיוֹם רָעָה׃

אֶל־יִדְרֹךְ ידרך הַדֹּרֵךְ קַשְׁתּוֹ וְאֶל־יִתְעַל בְּסִרְיֹנוֹ וְאַל־תַּחְמְלוּ אֶל־בַּחֻרֶיהָ הַחֲרִימוּ כָּל־צְבָאָהּ׃

וְנָפְלוּ חֲלָלִים בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים וּמְדֻקָּרִים בְּחוּצוֹתֶיהָ׃

כִּי לֹא־אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱלֹהָיו מֵיְהוָה צְבָאוֹת כִּי אַרְצָם מָלְאָה אָשָׁם מִקְּדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃

נֻסוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמַלְּטוּ אִישׁ נַפְשׁוֹ אַל־תִּדַּמּוּ בַּעֲוֺנָהּ כִּי עֵת נְקָמָה הִיא לַיהוָה גְּמוּל הוּא מְשַׁלֵּם לָהּ׃

כּוֹס־זָהָב בָּבֶל בְּיַד־יְהוָה מְשַׁכֶּרֶת כָּל־הָאָרֶץ מִיֵּינָהּ שָׁתוּ גוֹיִם עַל־כֵּן יִתְהֹלְלוּ גוֹיִם׃

פִּתְאֹם נָפְלָה בָבֶל וַתִּשָּׁבֵר הֵילִילוּ עָלֶיהָ קְחוּ צֳרִי לְמַכְאוֹבָהּ אוּלַי תֵּרָפֵא׃

רפאנו [רִפִּינוּ] אֶת־בָּבֶל וְלֹא נִרְפָּתָה עִזְבוּהָ וְנֵלֵךְ אִישׁ לְאַרְצוֹ כִּי־נָגַע אֶל־הַשָּׁמַיִם מִשְׁפָּטָהּ וְנִשָּׂא עַד־שְׁחָקִים׃

הוֹצִיא יְהוָה אֶת־צִדְקֹתֵינוּ בֹּאוּ וּנְסַפְּרָה בְצִיּוֹן אֶת־מַעֲשֵׂה יְהוָה אֱלֹהֵינוּ׃

הָבֵרוּ הַחִצִּים מִלְאוּ הַשְּׁלָטִים הֵעִיר יְהוָה אֶת־רוּחַ מַלְכֵי מָדַי כִּי־עַל־בָּבֶל מְזִמָּתוֹ לְהַשְׁחִיתָהּ כִּי־נִקְמַת יְהוָה הִיא נִקְמַת הֵיכָלוֹ׃

אֶל־חוֹמֹת בָּבֶל שְׂאוּ־נֵס הַחֲזִיקוּ הַמִּשְׁמָר הָקִימוּ שֹׁמְרִים הָכִינוּ הָאֹרְבִים כִּי גַּם־זָמַם יְהוָה גַּם־עָשָׂה אֵת אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֶל־יֹשְׁבֵי בָבֶל׃

שכנתי [שֹׁכַנְתְּ] עַל־מַיִם רַבִּים רַבַּת אוֹצָרֹת בָּא קִצֵּךְ אַמַּת בִּצְעֵךְ׃

נִשְׁבַּע יְהוָה צְבָאוֹת בְּנַפְשׁוֹ כִּי אִם־מִלֵּאתִיךְ אָדָם כַּיֶּלֶק וְעָנוּ עָלַיִךְ הֵידָד׃

עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ מֵכִין תֵּבֵל בְּחָכְמָתוֹ וּבִתְבוּנָתוֹ נָטָה שָׁמָיִם׃

לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם וַיַּעַל נְשִׂאִים מִקְצֵה־אָרֶץ בְּרָקִים לַמָּטָר עָשָׂה וַיֹּצֵא רוּחַ מֵאֹצְרֹתָיו׃

נִבְעַר כָּל־אָדָם מִדַּעַת הֹבִישׁ כָּל־צֹרֵף מִפָּסֶל כִּי שֶׁקֶר נִסְכּוֹ וְלֹא־רוּחַ בָּם׃

הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים בְּעֵת פְּקֻדָּתָם יֹאבֵדוּ׃

לֹא־כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקוֹב כִּי־יוֹצֵר הַכֹּל הוּא וְשֵׁבֶט נַחֲלָתוֹ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃

מַפֵּץ־אַתָּה לִי כְּלֵי מִלְחָמָה וְנִפַּצְתִּי בְךָ גּוֹיִם וְהִשְׁחַתִּי בְךָ מַמְלָכוֹת׃

וְנִפַּצְתִּי בְךָ סוּס וְרֹכְבוֹ וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֶכֶב וְרֹכְבוֹ׃

וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִישׁ וְאִשָּׁה וְנִפַּצְתִּי בְךָ זָקֵן וָנָעַר וְנִפַּצְתִּי בְךָ בָּחוּר וּבְתוּלָה׃

וְנִפַּצְתִּי בְךָ רֹעֶה וְעֶדְרוֹ וְנִפַּצְתִּי בְךָ אִכָּר וְצִמְדּוֹ וְנִפַּצְתִּי בְךָ פַּחוֹת וּסְגָנִים׃

וְשִׁלַּמְתִּי לְבָבֶל וּלְכֹל יוֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים אֵת כָּל־רָעָתָם אֲשֶׁר־עָשׂוּ בְצִיּוֹן לְעֵינֵיכֶם נְאֻם יְהוָה׃

הִנְנִי אֵלֶיךָ הַר הַמַּשְׁחִית נְאֻם־יְהוָה הַמַּשְׁחִית אֶת־כָּל־הָאָרֶץ וְנָטִיתִי אֶת־יָדִי עָלֶיךָ וְגִלְגַּלְתִּיךָ מִן־הַסְּלָעִים וּנְתַתִּיךָ לְהַר שְׂרֵפָה׃

וְלֹא־יִקְחוּ מִמְּךָ אֶבֶן לְפִנָּה וְאֶבֶן לְמוֹסָדוֹת כִּי־שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה נְאֻם־יְהוָה׃

שְׂאוּ־נֵס בָּאָרֶץ תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגּוֹיִם קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ עָלֶיהָ מַמְלְכוֹת אֲרָרַט מִנִּי וְאַשְׁכְּנָז פִּקְדוּ עָלֶיהָ טִפְסָר הַעֲלוּ־סוּס כְּיֶלֶק סָמָר׃

קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ גוֹיִם אֶת־מַלְכֵי מָדַי אֶת־פַּחוֹתֶיהָ וְאֶת־כָּל־סְגָנֶיהָ וְאֵת כָּל־אֶרֶץ מֶמְשַׁלְתּוֹ׃

וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וַתָּחֹל כִּי קָמָה עַל־בָּבֶל מַחְשְׁבוֹת יְהוָה לָשׂוּם אֶת־אֶרֶץ בָּבֶל לְשַׁמָּה מֵאֵין יוֹשֵׁב׃

חָדְלוּ גִבּוֹרֵי בָבֶל לְהִלָּחֵם יָשְׁבוּ בַּמְּצָדוֹת נָשְׁתָה גְבוּרָתָם הָיוּ לְנָשִׁים הִצִּיתוּ מִשְׁכְּנֹתֶיהָ נִשְׁבְּרוּ בְרִיחֶיהָ׃

רָץ לִקְרַאת־רָץ יָרוּץ וּמַגִּיד לִקְרַאת מַגִּיד לְהַגִּיד לְמֶלֶךְ בָּבֶל כִּי־נִלְכְּדָה עִירוֹ מִקָּצֶה׃

וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ וְאֶת־הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ וְאַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה נִבְהָלוּ׃

כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בַּת־בָּבֶל כְּגֹרֶן עֵת הִדְרִיכָהּ עוֹד מְעַט וּבָאָה עֵת־הַקָּצִיר לָהּ׃

אכלנו [אֲכָלַנִי] הממנו [הֲמָמַנִי] נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הציגנו [הִצִּיגַנִי] כְּלִי רִיק בלענו [בְּלָעַנִי] כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי הדיחנו [הֱדִיחָנִי׃]

חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל־בָּבֶל תֹּאמַר יֹשֶׁבֶת צִיּוֹן וְדָמִי אֶל־יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים תֹּאמַר יְרוּשָׁלִָם׃

לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי־רָב אֶת־רִיבֵךְ וְנִקַּמְתִּי אֶת־נִקְמָתֵךְ וְהַחֲרַבְתִּי אֶת־יַמָּהּ וְהֹבַשְׁתִּי אֶת־מְקוֹרָהּ׃

וְהָיְתָה בָבֶל לְגַלִּים מְעוֹן־תַּנִּים שַׁמָּה וּשְׁרֵקָה מֵאֵין יוֹשֵׁב׃

יַחְדָּו כַּכְּפִרִים יִשְׁאָגוּ נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת׃

בְּחֻמָּם אָשִׁית אֶת־מִשְׁתֵּיהֶם וְהִשְׁכַּרְתִּים לְמַעַן יַעֲלֹזוּ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת־עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם יְהוָה׃

אוֹרִידֵם כְּכָרִים לִטְבוֹחַ כְּאֵילִים עִם־עַתּוּדִים׃

אֵיךְ נִלְכְּדָה שֵׁשַׁךְ וַתִּתָּפֵשׂ תְּהִלַּת כָּל־הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם׃

עָלָה עַל־בָּבֶל הַיָּם בַּהֲמוֹן גַּלָּיו נִכְסָתָה׃

הָיוּ עָרֶיהָ לְשַׁמָּה אֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה אֶרֶץ לֹא־יֵשֵׁב בָּהֵן כָּל־אִישׁ וְלֹא־יַעֲבֹר בָּהֵן בֶּן־אָדָם׃

וּפָקַדְתִּי עַל־בֵּל בְּבָבֶל וְהֹצֵאתִי אֶת־בִּלְעוֹ מִפִּיו וְלֹא־יִנְהֲרוּ אֵלָיו עוֹד גּוֹיִם גַּם־חוֹמַת בָּבֶל נָפָלָה׃

צְאוּ מִתּוֹכָהּ עַמִּי וּמַלְּטוּ אִישׁ אֶת־נַפְשׁוֹ מֵחֲרוֹן אַף־יְהוָה׃

וּפֶן־יֵרַךְ לְבַבְכֶם וְתִירְאוּ בַּשְּׁמוּעָה הַנִּשְׁמַעַת בָּאָרֶץ וּבָא בַשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה וְאַחֲרָיו בַּשָּׁנָה הַשְּׁמוּעָה וְחָמָס בָּאָרֶץ וּמֹשֵׁל עַל־מֹשֵׁל׃

לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים וּפָקַדְתִּי עַל־פְּסִילֵי בָבֶל וְכָל־אַרְצָהּ תֵּבוֹשׁ וְכָל־חֲלָלֶיהָ יִפְּלוּ בְתוֹכָהּ׃

וְרִנְּנוּ עַל־בָּבֶל שָׁמַיִם וָאָרֶץ וְכֹל אֲשֶׁר בָּהֶם כִּי מִצָּפוֹן יָבוֹא־לָהּ הַשּׁוֹדְדִים נְאֻם־יְהוָה׃

גַּם־בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל גַּם־לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל־הָאָרֶץ׃

פְּלֵטִים מֵחֶרֶב הִלְכוּ אַל־תַּעֲמֹדוּ זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת־יְהוָה וִירוּשָׁלִַם תַּעֲלֶה עַל־לְבַבְכֶם׃

בֹּשְׁנוּ כִּי־שָׁמַעְנוּ חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָּנֵינוּ כִּי בָּאוּ זָרִים עַל־מִקְדְּשֵׁי בֵּית יְהוָה׃

לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וּפָקַדְתִּי עַל־פְּסִילֶיהָ וּבְכָל־אַרְצָהּ יֶאֱנֹק חָלָל׃

כִּי־תַעֲלֶה בָבֶל הַשָּׁמַיִם וְכִי תְבַצֵּר מְרוֹם עֻזָּהּ מֵאִתִּי יָבֹאוּ שֹׁדְדִים לָהּ נְאֻם־יְהוָה׃

קוֹל זְעָקָה מִבָּבֶל וְשֶׁבֶר גָּדוֹל מֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים׃

כִּי־שֹׁדֵד יְהוָה אֶת־בָּבֶל וְאִבַּד מִמֶּנָּה קוֹל גָּדוֹל וְהָמוּ גַלֵּיהֶם כְּמַיִם רַבִּים נִתַּן שְׁאוֹן קוֹלָם׃

כִּי בָא עָלֶיהָ עַל־בָּבֶל שׁוֹדֵד וְנִלְכְּדוּ גִּבּוֹרֶיהָ חִתְּתָה קַשְּׁתוֹתָם כִּי אֵל גְּמֻלוֹת יְהוָה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם׃

וְהִשְׁכַּרְתִּי שָׂרֶיהָ וַחֲכָמֶיהָ פַּחוֹתֶיהָ וּסְגָנֶיהָ וְגִבּוֹרֶיהָ וְיָשְׁנוּ שְׁנַת־עוֹלָם וְלֹא יָקִיצוּ נְאֻם־הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃

כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת חֹמוֹת בָּבֶל הָרְחָבָה עַרְעֵר תִּתְעַרְעָר וּשְׁעָרֶיהָ הַגְּבֹהִים בָּאֵשׁ יִצַּתּוּ וְיִגְעוּ עַמִּים בְּדֵי־רִיק וּלְאֻמִּים בְּדֵי־אֵשׁ וְיָעֵפוּ׃

הַדָּבָר אֲשֶׁר־צִוָּה יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶת־שְׂרָיָה בֶן־נֵרִיָּה בֶּן־מַחְסֵיָה בְּלֶכְתּוֹ אֶת־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בָּבֶל בִּשְׁנַת הָרְבִעִית לְמָלְכוֹ וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה׃

וַיִּכְתֹּב יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־תָּבוֹא אֶל־בָּבֶל אֶל־סֵפֶר אֶחָד אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַכְּתֻבִים אֶל־בָּבֶל׃

וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־שְׂרָיָה כְּבֹאֲךָ בָבֶל וְרָאִיתָ וְקָרָאתָ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃

וְאָמַרְתָּ יְהוָה אַתָּה דִבַּרְתָּ אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה לְהַכְרִיתוֹ לְבִלְתִּי הֱיוֹת־בּוֹ יוֹשֵׁב לְמֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה כִּי־שִׁמְמוֹת עוֹלָם תִּהְיֶה׃

וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת־הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל־תּוֹךְ פְּרָת׃

וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא־תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ עַד־הֵנָּה דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←