ירמיה · פרק נ״ב
האפילוג של החורבן: חתימת ספר ירמיהו
וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה־לּוֹ מֵאֵת מֶלֶךְ־בָּבֶל דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ עַד־יוֹם מוֹתוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּיו׃
פסוק לדהתקווה שחיכתה בבבל
הלילה נספר על עיר מיוחדת במינה בשם ירושלים. פעם, לפני שנים רבות, הגיע אליה צבא גדול מארץ רחוקה בשם בבל. המלך של ירושלים, צדקיהו, לא הקשיב לעצות טובות, והבבלים הרסו את חומות העיר ואת בית המקדש היפה. המון אנשים נאלצו לעזוב את בתיהם ולנדוד רחוק-רחוק. זה היה עצוב מאוד, וכמעט כולם הרגישו שהכל אבוד. אבל בתוך החושך הגדול, קרה משהו נפלא שמזכיר לנו שתמיד יש תקווה. מלך יהודה הקודם, יהויכין, שהיה נעול בבית הכלא בבבל במשך שנים רבות מאוד, שוחרר פתאום! מלך בבל החדש הוציא אותו לחופשי, נתן לו בגדים נקיים ויפים, והזמין אותו לאכול איתו בכל יום בשולחן המלכותי. כך גילו כולם שגם אחרי הלילה הכי חשוך, השמש תמיד זורחת מחדש.
הפסוק הזה מראה לילדים שגם בתוך החושך הגדול ביותר של החורבן, תמיד יש ניצוץ קטן של דאגה, חמלה והתחלה חדשה שמחכה לנו.
הסיפור הקשה של חורבן ירושלים מסתיים בנקודת אור קטנה אך משמעותית - שחרורו של המלך יהויכין. זהו כלי נהדר ללמד ילדים על ערך האופטימיות והחוסן הנפשי. כשאנו נתקלים בקשיים, אכזבות או ימים פחות טובים, חשוב להראות לילד ששום מצב קשה אינו נצחי. תוכלו לשוחח איתם על כך שגם ברגעים שבהם נראה שאין מוצא, תמיד יש סיכוי לשינוי לטובה, ולפעמים הוא מגיע ממקומות בלתי צפויים לחלוטין.
- איך לדעתך הרגיש המלך יהויכין כשהודיעו לו שהוא משתחרר מהכלא אחרי כל כך הרבה שנים?
- האם קרה לך פעם שהיית עצוב בגלל משהו, ופתאום קרה דבר טוב שהפתיע אותך ושימח אותך?
- אם היית יכול לשלוח מתנה משמחת למישהו שעובר יום קשה, מה היית שולח לו?
האור הקטן שנדלק בבבל הרחוקה
דמיינו שאתם עומדים מול חומות עיר גדולה ויפהפייה בשם ירושלים. המלך שלה, צדקיהו, לא הקשיב לעצות טובות, וצבא חזק מאוד מארץ בבל הגיע והקיף את העיר. במשך זמן רב לא היה לאנשים מה לאכול, ובסוף האויבים נכנסו, הרסו את חומות העיר ופגעו בבית המקדש המפואר. המון אנשים נאלצו לעזוב את ביתם וללכת ברגל לארץ רחוקה. זה היה עצוב מאוד! אבל חכו, הסיפור לא נגמר בחושך. שנים רבות לאחר מכן, מלך בבל החדש החליט לעשות מעשה טוב. הוא שחרר מהכלא מלך אחר של יהודה, שנקרא יהויכין. הוא הלביש אותו בבגדים יפים, נתן לו לאכול איתו בשולחן, והחזיר לו את הכבוד. פתאום, בתוך העצב, נדלק אור קטן של תקווה.
המלך החדש שחרר את יהויכין מהכלא ונתן לו אוכל טעים ומכובד בכל יום, כדי להראות שגם אחרי ימים קשים מאוד מגיעים ימים טובים.
הידעתם שהמלך יהויכין ישב בתוך בית הכלא החשוך בבבל במשך שלושים ושבע שנים שלמות לפני ששוחרר?
האם האור הקטן הזה יגדל ויחזיר את העם כולו הביתה? את זה נגלה כשנתחיל לקרוא את הספר הבא!
הסוף שהוא בעצם התחלה
פרק נ'ב הוא הפרק האחרון בספר ירמיהו, והוא מתאר את אחד הרגעים הקשים ביותר בהיסטוריה: חורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. הכל מתחיל כשצדקיהו, מלך יהודה, מחליט למרוד באימפריה הבבלית החזקה. הבבלים מטילים מצור כבד על ירושלים, הרעב בעיר נהיה בלתי נסבל, ובסופו של דבר החומות נפרצות. ירושלים נשרפת, כלי המקדש היקרים נבזזים, ורוב העם נלקח בשבי לבבל. המלך צדקיהו מנסה לברוח אך נתפס ונענש באכזריות. נראה שזהו סוף הסיפור של העם. אבל ממש ברגע האחרון, הפרק מספר על המלך הקודם, יהויכין, שמשתחרר מהכלא הבבלי אחרי 37 שנים ומקבל יחס של כבוד. השינוי הפתאומי הזה משאיר לנו מסר חזק: גם בנקודת השפל הכי עמוקה, הסיפור עדיין לא נגמר.
אחרי שנים ארוכות בכלא, המלך יהויכין מקבל יחס מכבד וארוחה קבועה מדי יום. זה מראה שגם כשהכל נראה אבוד, המצב יכול להשתנות לטובה.
כשאתם עוברים תקופה קשה בלימודים או עם חברים ומרגישים שהכל קורס, תזכרו ששום מצב הוא לא קבוע. לפעמים השינוי לטובה מגיע ממקום לא צפוי, בדיוק כמו השחרור של יהויכין.
זה כמו לעשות טעות ענקית שמחרבת פרויקט קבוצתי בבית הספר, להרגיש שכולם כועסים עליכם ושהכל אבוד, ואז לגלות שהמורה נותנת לכם הזדמנות שנייה לתקן ולהתחיל מחדש.
חורבן, כבלים וניצוץ של חסד
הפרק האחרון של ספר ירמיהו לא מביא איתו נבואות חדשות, אלא סיכום היסטורי כואב של מה שירמיהו הזהיר מפניו במשך עשרות שנים. צדקיהו, המלך האחרון של יהודה, מורד במלך בבל נבוכדנצר. התגובה הבבלית היא חסרת רחמים: מצור ממושך שמביא לרעב כבד בירושלים, פריצת החומות, ושריפה מוחלטת של בית המקדש, ארמון המלך ובתי העיר. צדקיהו מנסה להימלט בלילה אך נתפס בערבות יריחו. הבבלים מענישים אותו באכזריות קשה - מעוורים אותו ולוקחים אותו בשלשלאות לבבל. כלי הנחושת והזהב של המקדש מפורקים ונלקחים כשלל, והעם מוגלה. עם זאת, הפרק נחתם בנימה מפתיעה: יהויכין, המלך שהוגלה עוד לפני צדקיהו, משוחרר מבית הכלא הבבלי על ידי המלך החדש, זוכה לבגדים נקיים, לארוחה קבועה על שולחן המלך ולכבוד רב. זהו רגע קטן של חסד בתוך אסון לאומי ענק.
הפסוק החותם את ספר ירמיהו מתאר את שגרת יומו החדשה של יהויכין מלך יהודה הגולה, לאחר ששחרר אותו מלך בבל מבית הכלא. למרות החורבן המוחלט של ירושלים ובית המקדש המתואר בפרק, סיום זה אינו מקרי. הוא נושא משמעות תיאולוגית והיסטורית עמוקה: הבטחת המשכיותה של שושלת בית דוד, המהווה סמל ופתח לתקווה לאומית עתידית. הטיפול היומיומי והמכובד במלך הגולה מסמל כי אלוהים לא נטש את עמו לחלוטין בבבל.
להעמקה בסיפור⌄
כשקוראים את הפרק הזה, קל להרגיש שמדובר רק ברשימת מכולת היסטורית ועצובה: תאריכים, שמות, כמויות של כלי נחושת שנבזזו מהמקדש, ומספרי גולים. אבל אם נסתכל קרוב יותר, נבין שיש כאן דרמה אנושית ורוחנית עצומה. ירמיהו ניסה להציל את העם מהקטסטרופה הזו במשך שנים, והפרק הזה מוכיח שכל מילה שלו התגשמה במדויק. התיאור המפורט של פירוק כלי המקדש - כמו עמודי הנחושת העצומים ששלמה המלך בנה - נועד להראות את קריסתו של עולם שלם. המקדש, שהיה מרכז החיים והביטחון של העם, הפך לערמת אפר וחתיכות מתכת שנשלחו לבבל. הגורל של המלך צדקיהו מראה מה קורה כשמנהיג פועל מתוך אגו ופחד ולא מקשיב למציאות. הוא ניסה לברוח ולהציל את עצמו, אך איבד את משפחתו ואת ראייתו. אבל הדבר המדהים באמת בפרק הוא הבחירה לסיים דווקא עם יהויכין. למה זה חשוב לנו? כי יהויכין מייצג את המשך השושלת של דוד המלך. השחרור שלו מהכלא הבבלי, החלפת בגדי האסיר שלו בבגדי מלכות והעובדה שהוא אוכל על שולחן מלך בבל, הם לא סתם סיפור חביב על שיקום אסירים. זוהי דרך מתוחכמת של התנ'ך לומר לנו: 'החורבן נורא, העיר הרוסה, אבל העתיד לא מת'. השושלת שרדה, התקווה חיה, והסיפור של העם היהודי עומד להמשיך, גם אם כרגע הוא מתרחש בארץ זרה.
אם הייתם אחד מהגולים בבבל ושומעים על כך שהמלך שלכם שוחרר מהכלא ומקבל יחס טוב, האם זה היה מעודד אתכם או שזה היה נראה לכם חסר משמעות מול חורבן הבית שלכם?
האפילוג של החורבן: חתימת ספר ירמיהו
פרק נ'ב מהווה נספח היסטורי מפורט החותם את ספר ירמיהו, ומקביל ברובו לסיום ספר מלכים ב'. הפרק מתאר את ימיה האחרונים של ממלכת יהודה תחת שלטונו של המלך צדקיהו, אשר עשה הרע בעיני ה' ומרד במלך בבל, נבוכדנצר. בעקבות המרד, מטילים הבבלים מצור ממושך על ירושלים, המביא לרעב קטסטרופלי בתוך העיר. עם פריצת החומות, מנסה צדקיהו להימלט עם לוחמיו, אך נתפס בערבות יריחו ונלקח לריבלה. שם נגזר דינו באכזריות: בניו נשחטים לנגד עיניו, עיניו מנוקרות, והוא נשלח בכבלים לבבל עד יום מותו. בהמשך, מתאר הפרק את שריפת בית המקדש, ארמון המלך ובתי ירושלים על ידי נבוזראדן, שר הטבחים הבבלי, לצד נתוץ חומות העיר וביזת כלי הנחושת, הכסף והזהב של המקדש. מרבית האוכלוסייה מוגלית לבבל, למעט דלת העם שנשארת לעבודת האדמה. הפרק נחתם בדיווח על שחרורו המפתיע של יהויכין, המלך הגולה הקודם, מבית הכלא הבבלי לאחר 37 שנים, וקבלת יחס מועדף וארוחת תמיד בחצר המלוכה הבבלית.
הפסוק החותם את ספר ירמיהו מתאר את שגרת יומו החדשה של יהויכין מלך יהודה הגולה, לאחר ששחרר אותו מלך בבל מבית הכלא. למרות החורבן המוחלט של ירושלים ובית המקדש המתואר בפרק, סיום זה אינו מקרי. הוא נושא משמעות תיאולוגית והיסטורית עמוקה: הבטחת המשכיותה של שושלת בית דוד, המהווה סמל ופתח לתקווה לאומית עתידית. הטיפול היומיומי והמכובד במלך הגולה מסמל כי אלוהים לא נטש את עמו לחלוטין בבבל.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק נ'ב משמש כעדות היסטורית חותכת להתגשמותן המדויקת של נבואות החורבן של ירמיהו. מבחינה ספרותית ותיאולוגית, הפרק אינו רק סיכום יבש, אלא קינה מובנית המעבירה את כובד האסון הלאומי. המספר המקראי משתמש בפירוט קפדני ויוצא דופן של כלי המקדש שנבזזו (העמודים, הים, המכונות, המזרקות והיעים) כדי להמחיש את פירוקו הפיזי והרוחני של המרכז הפולחני של העם. התיאור הארוך של עמודי הנחושת, יכין ובועז, שנבנו בימי שלמה, מדגיש את קריסת היציבות והביטחון הקוסמי שהמקדש סימל עבור תושבי יהודה. המעבר החד מתיאור תפארת הכלים לתיאור שבירתם ונשיאתם לבבל מייצר אירוניה דרמטית כואבת. גורלו של צדקיהו מציג את קריסת המנהיגות הפוליטית: המלך שסירב להקשיב לנבואת ירמיהו נותר עיוור פיזית לאחר שראה את חורבן שושלתו, עונש המהווה מידה כנגד מידה לעיוורונו הרוחני לאורך שנות מלוכתו. עם זאת, המבנה של הפרק מוליך את הקורא דרך החושך המוחלט אל עבר סדק צר של אור. אזכור מספר הגולים המדויק בשלוש הגלויות השונות מציג את שרידי העם שנותרו בחיים, ובכך נמנעת תחושה של השמדה טוטאלית. שיאו של התהליך מגיע בחמשת הפסוקים האחרונים, המתארים את שחרורו של יהויכין על ידי אויל מרודך. שחרור זה, החלפת בגדי הכלא בבגדי מלכות, והענקת קצבה יומיומית קבועה ('דבר יום ביומו') אינם רק אקט של חסד פוליטי, אלא הצהרה תיאולוגית דרמטית. שושלת בית דוד, עליה נשענת ההבטחה המשיחית והלאומית, לא נגדעה בבבל. היא שרדה בתוך כור ההיתוך של הגלות, וממתינה לשעת הכושר שלה. בכך, ספר ירמיהו נחתם לא באנחת ייאוש של חורבן, אלא בציפייה שקטה לתקומה.
- עיוורון קונספטואלי והשלכותיוצדקיהו פעל מתוך אשליה פוליטית וסירב לקרוא את המציאות הגיאופוליטית ואת האזהרות הרוחניות. בעולם המודרני, מנהיגים, מנהלים ואנשים פרטיים נופלים לעיתים קרובות קורבן ל'קונספציה' - היצמדות להנחות יסוד שגויות למרות סימני אזהרה ברורים. הלקח הוא החובה לפתח גמישות מחשבתית, להקשיב לקולות ביקורתיים ולא להתעלם מנתונים קשים בשטח.
- שימור הזהות והערכים בתוך משבר מוחלטחורבן המקדש וביזת הכלים סימלו את קריסת המערכת המוכרת. אף על פי כן, העם הצליח לשמר את זהותו בבבל ללא מקדש פיזי. במצבי משבר אישיים או ארגוניים שבהם 'החומות קורסות' והתנאים החיצוניים משתנים לחלוטין, היכולת לשרוד ולהשתקם תלויה במיקוד בערכי הליבה הפנימיים ולא בסממנים החיצוניים של הצלחה.
- החובה לייצר אופק גם בתוך החושךהבחירה לסיים את הספר בסיפור שחרורו של יהויכין מלמדת על החשיבות הפסיכולוגית של תקווה. גם כאשר אנו מתעדים כישלון או חורבן (בעבודה, בזוגיות או במיזם אישי), אסור להשאיר את הסיפור ללא פתח לעתיד. חיוני למצוא את ה'יהויכין' הפרטי שלנו - אותו אלמנט קטן ששרד את המשבר וממנו ניתן להתחיל לבנות מחדש.
הפרק מעלה את המתח המוסרי והתיאולוגי שבין צדק קולקטיבי לחמלה אלוהית. מחד, החורבן מוצג כתוצאה הכרחית ומוצדקת של חטאי העם והנהגתו לאורך דורות, בהתאם לחוקי הברית. מאידך, העונש הקשה - הכולל רעב, טבח של חפים מפשע, עיוורון המלך וביזת הקודש - מעורר תהייה קשה לגבי גבולות הענישה האלוהית והיחס בין חטא הפרט (המנהיג) לסבל הכלל. סיום הפרק בשחרור יהויכין אינו פותר מתח זה, אלא מציג אותו במלוא מורכבותו: האם החסד שנעשה עם יהויכין הוא ביטוי לסליחה אלוהית, או שמא מדובר בהישרדות פרגמטית בלבד בתוך מציאות של גלות מתמשכת?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בֶּן־עֶשְׂרִים וְאַחַת שָׁנָה צִדְקִיָּהוּ בְמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חמיטל [חֲמוּטַל] בַּת־יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה׃
וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה יְהוֹיָקִים׃
כִּי עַל־אַף יְהוָה הָיְתָה בִּירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה עַד־הִשְׁלִיכוֹ אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו וַיִּמְרֹד צִדְקִיָּהוּ בְּמֶלֶךְ בָּבֶל׃
וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל הוּא וְכָל־חֵילוֹ עַל־יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב׃
וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ׃
בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא־הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ׃
וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ מֵהָעִיר לַיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין־הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל־גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל־הָעִיר סָבִיב וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה׃
וַיִּרְדְּפוּ חֵיל־כַּשְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂיגוּ אֶת־צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבֹת יְרֵחוֹ וְכָל־חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו׃
וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים׃
וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ לְעֵינָיו וְגַם אֶת־כָּל־שָׂרֵי יְהוּדָה שָׁחַט בְּרִבְלָתָה׃
וְאֶת־עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּבֶלָה וַיִּתְּנֵהוּ בבית־[בֵית־] הַפְּקֻדֹּת עַד־יוֹם מוֹתוֹ׃
וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם׃
וַיִּשְׂרֹף אֶת־בֵּית־יְהוָה וְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְאֵת כָּל־בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת־כָּל־בֵּית הַגָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ׃
וְאֶת־כָּל־חֹמוֹת יְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְצוּ כָּל־חֵיל כַּשְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת־רַב־טַבָּחִים׃
וּמִדַּלּוֹת הָעָם וְאֶת־יֶתֶר הָעָם הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר וְאֶת־הַנֹּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים׃
וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְׁאִיר נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים לְכֹרְמִים וּלְיֹגְבִים׃
וְאֶת־עַמּוּדֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְבֵית־יְהוָה וְאֶת־הַמְּכֹנוֹת וְאֶת־יָם הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר בְּבֵית־יְהוָה שִׁבְּרוּ כַשְׂדִּים וַיִּשְׂאוּ אֶת־כָּל־נְחֻשְׁתָּם בָּבֶלָה׃
וְאֶת־הַסִּרוֹת וְאֶת־הַיָּעִים וְאֶת־הַמְזַמְּרוֹת וְאֶת־הַמִּזְרָקֹת וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֵת כָּל־כְּלֵי הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־יְשָׁרְתוּ בָהֶם לָקָחוּ׃
וְאֶת־הַסִּפִּים וְאֶת־הַמַּחְתּוֹת וְאֶת־הַמִּזְרָקוֹת וְאֶת־הַסִּירוֹת וְאֶת־הַמְּנֹרוֹת וְאֶת־הַכַּפּוֹת וְאֶת־הַמְּנַקִיוֹת אֲשֶׁר זָהָב זָהָב וַאֲשֶׁר־כֶּסֶף כָּסֶף לָקַח רַב־טַבָּחִים׃
הָעַמּוּדִים שְׁנַיִם הַיָּם אֶחָד וְהַבָּקָר שְׁנֵים־עָשָׂר נְחֹשֶׁת אֲשֶׁר־תַּחַת הַמְּכֹנוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְבֵית יְהוָה לֹא־הָיָה מִשְׁקָל לִנְחֻשְׁתָּם כָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה׃
וְהָעַמּוּדִים שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה אַמָּה קומה [קוֹמַת] הָעַמֻּד הָאֶחָד וְחוּט שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה אַמָּה יְסֻבֶּנּוּ וְעָבְיוֹ אַרְבַּע אַצְבָּעוֹת נָבוּב׃
וְכֹתֶרֶת עָלָיו נְחֹשֶׁת וְקוֹמַת הַכֹּתֶרֶת הָאַחַת חָמֵשׁ אַמּוֹת וּשְׂבָכָה וְרִמּוֹנִים עַל־הַכּוֹתֶרֶת סָבִיב הַכֹּל נְחֹשֶׁת וְכָאֵלֶּה לַעַמּוּד הַשֵּׁנִי וְרִמּוֹנִים׃
וַיִּהְיוּ הָרִמֹּנִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה רוּחָה כָּל־הָרִמּוֹנִים מֵאָה עַל־הַשְּׂבָכָה סָבִיב׃
וַיִּקַּח רַב־טַבָּחִים אֶת־שְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ וְאֶת־צְפַנְיָה כֹּהֵן הַמִּשְׁנֶה וְאֶת־שְׁלֹשֶׁת שֹׁמְרֵי הַסַּף׃
וּמִן־הָעִיר לָקַח סָרִיס אֶחָד אֲשֶׁר־הָיָה פָקִיד עַל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וְשִׁבְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְנֵי־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר נִמְצְאוּ בָעִיר וְאֵת סֹפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְבִּא אֶת־עַם הָאָרֶץ וְשִׁשִּׁים אִישׁ מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְצְאִים בְּתוֹךְ הָעִיר׃
וַיִּקַּח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אוֹתָם אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה׃
וַיַּכֶּה אוֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ׃
זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת־שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה׃
בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם׃
בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב־טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה כָּל־נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת׃
וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִן מֶלֶךְ־יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ אֶת־רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ־יְהוּדָה וַיֹּצֵא אוֹתוֹ מִבֵּית הכליא [הַכְּלוּא׃]
וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת־כִּסְאוֹ מִמַּעַל לְכִסֵּא מלכים [הַמְּלָכִים] אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל׃
וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם לְפָנָיו תָּמִיד כָּל־יְמֵי חַיָּו׃
וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה־לּוֹ מֵאֵת מֶלֶךְ־בָּבֶל דְּבַר־יוֹם בְּיוֹמוֹ עַד־יוֹם מוֹתוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּיו׃