תנ״ך יקר פתח באפליקציה

ירמיה · פרק נ׳

נפילת הפטיש הגדול: משפטה של בבל ונחמת ישראל

👑

בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם־יְהוָה יָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ וְאֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ׃

פסוק ד'
התאמת תוכן לפי גיל

הרועה הטוב והדרך הביתה

הלילה, חמוד שלי, נספר על מסע מיוחד במינו. פעם הייתה עיר ענקית וחזקה מאוד שקראו לה בבל. האנשים ששלטו בה היו גאוותנים, והם לקחו את בני ישראל רחוק-רחוק מהבית שלהם. אבל אלוהים, שהוא כמו רועה טוב ואוהב, ראה שהכבשים שלו עצובות ומפוזרות בין ההרים. הוא החליט שהגיע הזמן לעצור את הגאווה של בבל, ולעזור לעם שלו לחזור. ואז קרה דבר נפלא: בני ישראל התחילו לצעוד יחד, יד ביד. הם בכו קצת מרוב התרגשות, אבל הלב שלהם היה מלא בשמחה. הם מצאו את הדרך חזרה הביתה, אל השדות הירוקים והשקטים, שם אלוהים שמר עליהם ועטף אותם באהבה גדולה. הם הבינו שאין כמו בבית, ושאלוהים תמיד דואג להם.

מה הפסוק אומר?

זהו רגע של פיוס ואיחוד מחדש, שבו הילדים שנדדו רחוק מוצאים את דרכם חזרה אל המקורות ואל המשפחה בבכי של הקלה והתרגשות.

טיפ להורים

הסיפור נוגע בערכים של אחדות, ענווה והכוח שבשיבה הביתה. הוא מאפשר להסביר לילד שגאווה וכוחנות כלפי אחרים אינן מחזיקות מעמד, בעוד שאהבה, שיתוף פעולה וחיבור למשפחה ולמקורות מעניקים לנו ביטחון אמיתי. תוכלו לשאול את הילד על רגע שבו הוא הרגיש בטוח ומוגן בבית, ולחבר זאת לתחושת הביטחון שאלוהים מעניק לעמו.

שאלות לשיחה עם הילד
  • איך לדעתך הרגישו בני ישראל כשהם התחילו לצעוד יחד חזרה הביתה?
  • מה עוזר לך להרגיש בטוח ורגוע כשאתה חוזר הביתה אחרי יום ארוך?
  • למה לדעתך חשוב להיות ענווה וטוב לב ולא להתגאות על אחרים?

הדרך המרגשת חזרה הביתה

דמיינו שאתם נמצאים בארץ רחוקה וזרה, ופתאום אתם שומעים בשורה נפלאה: הגיע הזמן לחזור הביתה! בפרק הזה, הנביא ירמיהו מספר על בבל, עיר ענקית וחזקה מאוד, שהתנהגה בגאווה ולא יפה לאחרים. אלוהים מחליט שהגיע הזמן לעצור את הגאווה של בבל, וכוחה הגדול ייעלם. אבל הסיפור האמיתי והמרגש הוא על בני ישראל. הם היו כמו כבשים קטנות שהלכו לאיבוד ביער, ופתאום הם מוצאים זה את זה. הם צועדים יחד בדרך, דמעות של שמחה והתרגשות בעיניהם, ומחפשים את הדרך חזרה לציון, אל הבית האהוב שלהם. אלוהים מבטיח לשמור עליהם כמו רועה טוב שמחזיר את הכבשים שלו לדשא הירוק והטעים.

מה הפסוק אומר?

בימים ההם, האנשים שהיו רחוקים מהבית יחזרו יחד, יבכו מרוב התרגשות ויחפשו שוב את אלוהים שאוהב אותם.

הידעת?

הידעתם שבבל הייתה מפורסמת בחומות הענק שלה, אבל הנביא מספר שאפילו החומות הכי חזקות לא יכולות לעמוד בפני הצדק?

מה יקרה בפרק הבא?

אבל איך בדיוק תיראה הנפילה של העיר העצומה הזו, ומה יקרה כשצבאות אחרים יגיעו אליה? בפרק הבא נגלה את המשך הנבואה המותחת!

כשהאימפריה הכי חזקה מגלה שהיא לא לבד בעולם

תארו לעצמכם את המעצמה הכי חזקה בעולם – זו שכולם מפחדים ממנה, ושולטת ביד רמה. זו הייתה בבל. אבל בפרק נ', הנביא ירמיהו מטיל פצצה: בבל עומדת ליפול, ובגדול. צבא חזק ואכזרי מהצפון עומד להגיע ולהחריב אותה לחלוטין, כעונש על הגאווה והאכזריות שלה כלפי עמים אחרים, ובעיקר כלפי עם ישראל. בזמן שבבל קורסת, קורה דבר מדהים: בני ישראל ויהודה, שהיו מפוזרים ואבודים כמו צאן בלי רועה, מתאחדים מחדש. הם יוצאים למסע מרגש חזרה הביתה, כשהם בוכים מרוב הקלה ומחפשים קשר חדש ואמיתי עם אלוהים. הפרק מראה ששום כוח פיזי או צבאי אינו נצחי, ושהצדק תמיד מנצח בסוף.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מתאר רגע מרגש שבו אנשים שהיו מופרדים ואבודים מוצאים את הדרך חזרה הביתה ביחד, ומבינים מה באמת חשוב להם בחיים.

Life Hack

כשאתם מרגישים בשיא הכוח שלכם (בלימודים, בספורט או בקבוצה החברתית), אל תשתמשו בכוח הזה כדי להקטין אחרים. הגלגל תמיד מסתובב, ומי שמזלזל באחרים כשהוא למעלה, ימצא את עצמו לבד כשהוא ירד למטה.

מקבילה מודרנית

זה כמו לראות קבוצה חזקה ובריונית בבית הספר, שכולם פחדו ממנה, מתפרקת פתאום בגלל שהחברים בה התחילו לריב בינם לבין עצמם, בזמן שהילדים שהם הציקו להם מוצאים כוח להתאחד, לתמוך זה בזה ולהצליח בגדול.

קריסת האשליה של הכוח המוחלט

הפרק הזה מציג דרמה פוליטית ורוחנית בקנה מידה עולמי. ירמיהו מנבא את קיצה של בבל, המעצמה הגדולה ביותר של העת העתיקה, שכבשה והחריבה את ירושלים. הנביא מתאר כיצד אויב אכזרי מהצפון יתקוף את בבל וישאיר אותה שממה, כעונש על הגאווה חסרת הגבולות שלה ועל היחס האכזרי שלה לשבוייה. במקביל לחורבן האימפריה, מתרחש תהליך הפוך לחלוטין אצל עם ישראל: במקום ייאוש, נפתח פתח לתקווה עצומה. העם, שהיה מפוזר ופגוע כמו עדר כבשים שנרדף על ידי אריות, מתחיל להתאסף מחדש. הם יוצאים למסע חזרה למולדתם, כשהם מבינים שהכוח האמיתי שלהם אינו טמון בצבא או בחומות, אלא בחיבור הפנימי שלהם זה לזה ולאלוהים.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מתאר את רגע המפנה ההיסטורי והרוחני של העם. לאחר שנים של פירוד, גלות וסבל תחת עולן של אימפריות זרות, בני ישראל ויהודה מתאחדים מחדש. הבכי שלהם אינו בכי של ייאוש, אלא בכי של התרגשות, חרטה וכמיהה עמוקה לחיבור מחודש עם אלוהיהם ועם מולדתם. זהו לב הנבואה, המציבה את הגאולה הרוחנית והלאומית כתוצאה ישירה של קריסת המעצמה המשעבדת.

להעמקה בסיפור

אם תחשבו על זה, הפרק הזה הוא שיר של צדק היסטורי. במשך עשרות שנים, בבל הייתה 'הפטיש של כל הארץ' – כוח צבאי דורסני שאיש לא יכול היה לעמוד בפניו. היא החריבה את בית המקדש, הגלתה את העם והרגישה בלתי מנוצחת. אבל ירמיהו חושף כאן את האשליה שבכוח המוחלט. הוא משתמש בדימויים מדהימים כמו 'אוצרות זעם' שנפתחים, ומתאר את בבל כחיה שנלכדת במלכודת בלי שבכלל שמה לב. מה שמעניין כאן הוא הניגוד הקיצוני בין שתי תהליכים מקבילים: מצד אחד, קריסה פיזית ורוחנית של מעצמת-על גאה, ומצד שני, צמיחה רוחנית ואיחוד מחדש של עם חלש ומוכה. ירמיהו מתאר את עם ישראל כ'צאן אובדות'. הרועים שלהם – המנהיגים – הטעו אותם, והאויבים שלהם חשבו שמותר לפגוע בהם חופשי כי 'הם חטאו לה''. אבל אלוהים מבהיר שהגואל שלהם חזק. השיבה של העם אינה סתם חזרה גיאוגרפית; היא מלווה בבכי של התעוררות פנימית ובחיפוש דרך. הם שואלים 'אנה פניהם' – הם מחפשים כיוון ומשמעות. הסיפור הזה מזכיר לנו שגם בחיים האישיים שלנו, מערכות יחסים או מסגרות שנראות לנו חזקות ובלתי ניתנות לערעור יכולות להתפרק ברגע אם הן מבוססות על כוחניות וניצול, בעוד שדווקא מתוך נקודות השבר והחולשה שלנו יכולה לצמוח עוצמה פנימית חדשה וקשרים אמיתיים ועמוקים.

שאלה למחשבה

אם היית רואה מישהו חזק מאוד שמתנהג באכזריות ובסוף נופל, האם היית מרגיש שמחה על המפלה שלו, או רחמים על המצב אליו הגיע?

נפילת הפטיש הגדול: משפטה של בבל ונחמת ישראל

ירמיהו פרק נ' פותח נבואה ארוכה ודרמטית המופנית נגד בבל וארץ כשדים, המעצמה שהחריבה את יהודה והגלתה את תושביה. הנביא מכריז על נפילתה הקרובה של האימפריה ועל התנפצות אליליה, בל ומרדך. חורבן זה יבוצע על ידי קואליציית עמים עצומה ואכזרית שתגיע מצפון. במקביל לקריסתה הפיזית של בבל, מתוארת תמונת ראי של גאולה ושיבה עבור עם ישראל ויהודה. העם, המדומה לצאן אובדות שהתפזר בהרים ונאכל על ידי 'אריות' (אשור ובבל), מתאחד מחדש במסע רוחני ופיזי אל ציון, תוך בכי של תשובה וכריתת ברית עולם עם אלוהיו. הנביא מתאר בפירוט את כלי המשחית שיעלו על בבל, את ייבוש מקורות המים שלה, ואת הפיכתה לשממה נצחית בדומה לסדום ועמורה. אלוהים מוצג כגואל חזק שיריב את ריב עמו, יעניש את בבל על גאוותה וזדוניה, וישיב את ישראל אל נאות המרעה הפוריים שלו בכרמל, בבשן ובגלעד, תוך מחילה מוחלטת על עוונותיהם.

מה הפסוק אומר?

הפסוק מתאר את רגע המפנה ההיסטורי והרוחני של העם. לאחר שנים של פירוד, גלות וסבל תחת עולן של אימפריות זרות, בני ישראל ויהודה מתאחדים מחדש. הבכי שלהם אינו בכי של ייאוש, אלא בכי של התרגשות, חרטה וכמיהה עמוקה לחיבור מחודש עם אלוהיהם ועם מולדתם. זהו לב הנבואה, המציבה את הגאולה הרוחנית והלאומית כתוצאה ישירה של קריסת המעצמה המשעבדת.

הדרש — קריאה לעומק

פרק נ' בירמיהו מהווה יצירה ספרותית ותיאולוגית מורכבת, המציגה את מושג הצדק האלוהי דרך פריזמה של תפנית היסטורית חדה. המבנה הספרותי של הפרק מבוסס על מתח דיאלקטי קבוע בין שני קטבים: חורבנה המוחלט של בבל מחד, וגאולתם ושיקומם של ישראל מאידך. ירמיהו משתמש במטפורה המרכזית של 'הפטיש' כדי לתאר את בבל (פסוק כג: 'איך נגדע וישבר פטיש כל הארץ'). בבל הייתה כלי השרת של האל להענשת העמים, אך היא טעתה לחשוב שכוחה הוא מוחלט ואימצה עמדה של 'זדון' וגאווה קיצונית כלפי שבוייה וכלפי אלוהי ישראל. השימוש החוזר במילה 'זדון' (פסוקים לא-לב) מדגיש שהחטא המכריע של בבל אינו עצם הלחימה, אלא ההיבריס והאכזריות חסרת הרחמים. מבחינה היסטורית, הנבואה משקפת את ערביית ימיה של האימפריה הנאו-בבלית ואת עליית האימפריה המדיית-פרסית ('גוי מצפון'). ירמיהו מתאר את האויב הצפוני ככוח כאוטי ואכזרי ('קולם כים יהמה'), המהווה כלי ענישה אלוהי מדויק. במקביל, דימוי העם ל'צאן אובדות' (פסוק ו') מציג ביקורת נוקבת על המנהיגות הרוחנית והפוליטית של יהודה בעבר ('רועיהם התעום'), שהובילה את העם לאובדן דרך וזהות. הגאולה אינה מוצגת רק כשיבה פיזית לטריטוריה, אלא כמהפך תודעתי עמוק: 'הלוך ובכו ילכו ואת יהוה אלוהיהם יבקשו'. הבכי מסמל את שבירת הלב וההתפכחות מהאשליות הלאומיות והאליליות. התיאור הגיאוגרפי של השיבה לנאות המרעה בכרמל, בבשן ובגלעד מסמל שגשוג, ביטחון ושיבה אל מצב של תמימות וקרבה אלוהית, שבו העוון נמחק לחלוטין ('יבוקש את עוון ישראל ואיננו'). הפרק מעלה שאלות נוקבות על טבעו של הכוח הפוליטי, על גבולות האחראיות המוסרית של אימפריות, ועל האופן שבו סבל היסטורי יכול להפוך למנוף של התחדשות מוסרית ורוחנית.

לקחים לחיים
  • סכנת ההיבריס והשכנוע העצמי בכוחנובעולם העסקי או המקצועי, קל מאוד לאדם שהגיע לעמדת השפעה בכירה או לחברה שהשיגה מונופול בשוק לפתח יוהרה, לזלזל במתחרים ולנהוג באטימות כלפי עובדים. הפרק מזכיר לנו ששום מעמד אינו חסין, וכי התנהלות דורסנית מייצרת את הכלים שיביאו בסופו של דבר לקריסתה של המערכת. הצעד המעשי הוא אימוץ תרבות של הקשבה, ענווה ובקרה עצמית מתמדת.
  • איחוד מתוך משבר משותףכאשר ארגון, קהילה או משפחה חווים טראומה או כישלון קולקטיבי, התגובה הטבעית היא לעיתים האשמה הדדית ופירוד. השיבה המשותפת של בני ישראל ויהודה 'יחדיו' מלמדת שהדרך היחידה לשיקום היא הנחת משקעי העבר בצד וגיוס כוחות משותף. במקום לחפש אשמים, יש להתמקד ביצירת חזון משותף ובבניית אמון מחודש.
  • סליחה עצמית כבסיס לצמיחהאנשים רבים נושאים אשמה כבדה על טעויות עבר ומאמינים שהם אינם ראויים להצלחה או לאושר. הבטחת האל 'יבוקש את עוון ישראל ואיננו' מראה כי סליחה ומחיקת העבר הן תנאי הכרחי ליצירת עתיד חדש. הצעד המעשי הוא ללמוד מהטעות, לקחת אחריות, אך גם לדעת לשחרר את רגשות האשם המשתקים כדי לאפשר לעצמנו לפעול ולצמוח מחדש.
היבט פילוסופי

הפרק מציג דילמה מוסרית מורכבת סביב מושג הגמול והענישה: בבל שימשה ככלי בידי האל להענשת ישראל על חטאיהם, אך כעת היא עצמה נענשת בחומרה על כך שביצעה את התפקיד הזה באכזריות ובגאווה. הדבר מעלה שאלה פילוסופית קלאסית: כיצד ניתן להאשים ולהעניש גורם הפועל כחלק מתוכנית או כורח היסטורי קבוע מראש? היכן עובר הגבול בין הגשמת ייעוד היסטורי לבין אחריות מוסרית אישית על אופן ביצועו?

📖 קראו את הפרק המלא

הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־בָּבֶל אֶל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא׃

הַגִּידוּ בַגּוֹיִם וְהַשְׁמִיעוּ וּשְׂאוּ־נֵס הַשְׁמִיעוּ אַל־תְּכַחֵדוּ אִמְרוּ נִלְכְּדָה בָבֶל הֹבִישׁ בֵּל חַת מְרֹדָךְ הֹבִישׁוּ עֲצַבֶּיהָ חַתּוּ גִּלּוּלֶיהָ׃

כִּי עָלָה עָלֶיהָ גּוֹי מִצָּפוֹן הוּא־יָשִׁית אֶת־אַרְצָהּ לְשַׁמָּה וְלֹא־יִהְיֶה יוֹשֵׁב בָּהּ מֵאָדָם וְעַד־בְּהֵמָה נָדוּ הָלָכוּ׃

בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם־יְהוָה יָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ וְאֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ׃

צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ דֶּרֶךְ הֵנָּה פְנֵיהֶם בֹּאוּ וְנִלְווּ אֶל־יְהוָה בְּרִית עוֹלָם לֹא תִשָּׁכֵחַ׃

צֹאן אֹבְדוֹת היה [הָיוּ] עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שובבים [שׁוֹבְבוּם] מֵהַר אֶל־גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם׃

כָּל־מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם וְצָרֵיהֶם אָמְרוּ לֹא נֶאְשָׁם תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לַיהוָה נְוֵה־צֶדֶק וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם יְהוָה׃

נֻדוּ מִתּוֹךְ בָּבֶל וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים יצאו [צֵאוּ] וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים לִפְנֵי־צֹאן׃

כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵעִיר וּמַעֲלֶה עַל־בָּבֶל קְהַל־גּוֹיִם גְּדֹלִים מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְעָרְכוּ לָהּ מִשָּׁם תִּלָּכֵד חִצָּיו כְּגִבּוֹר מַשְׁכִּיל לֹא יָשׁוּב רֵיקָם׃

וְהָיְתָה כַשְׂדִּים לְשָׁלָל כָּל־שֹׁלְלֶיהָ יִשְׂבָּעוּ נְאֻם־יְהוָה׃

כִּי תשמחי [תִשְׂמְחוּ] כִּי תעלזי [תַעֲלְזוּ] שֹׁסֵי נַחֲלָתִי כִּי תפושי [תָפוּשׁוּ] כְּעֶגְלָה דָשָׁה ותצהלי [וְתִצְהֲלוּ] כָּאֲבִּרִים׃

בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה׃

מִקֶּצֶף יְהוָה לֹא תֵשֵׁב וְהָיְתָה שְׁמָמָה כֻּלָּהּ כֹּל עֹבֵר עַל־בָּבֶל יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל־כָּל־מַכּוֹתֶיהָ׃

עִרְכוּ עַל־בָּבֶל סָבִיב כָּל־דֹּרְכֵי קֶשֶׁת יְדוּ אֵלֶיהָ אַל־תַּחְמְלוּ אֶל־חֵץ כִּי לַיהוָה חָטָאָה׃

הָרִיעוּ עָלֶיהָ סָבִיב נָתְנָה יָדָהּ נָפְלוּ אשויתיה [אָשְׁיוֹתֶיהָ] נֶהֶרְסוּ חוֹמוֹתֶיהָ כִּי נִקְמַת יְהוָה הִיא הִנָּקְמוּ בָהּ כַּאֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ־לָהּ׃

כִּרְתוּ זוֹרֵעַ מִבָּבֶל וְתֹפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה אִישׁ אֶל־עַמּוֹ יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצוֹ יָנֻסוּ׃

שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל׃

לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי פֹקֵד אֶל־מֶלֶךְ בָּבֶל וְאֶל־אַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי אֶל־מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃

וְשֹׁבַבְתִּי אֶת־יִשְׂרָאֵל אֶל־נָוֵהוּ וְרָעָה הַכַּרְמֶל וְהַבָּשָׁן וּבְהַר אֶפְרַיִם וְהַגִּלְעָד תִּשְׂבַּע נַפְשׁוֹ׃

בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם־יְהוָה יְבֻקַּשׁ אֶת־עֲוֺן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת־חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה כִּי אֶסְלַח לַאֲשֶׁר אַשְׁאִיר׃

עַל־הָאָרֶץ מְרָתַיִם עֲלֵה עָלֶיהָ וְאֶל־יוֹשְׁבֵי פְּקוֹד חֲרֹב וְהַחֲרֵם אַחֲרֵיהֶם נְאֻם־יְהוָה וַעֲשֵׂה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ׃

קוֹל מִלְחָמָה בָּאָרֶץ וְשֶׁבֶר גָּדוֹל׃

אֵיךְ נִגְדַּע וַיִּשָּׁבֵר פַּטִּישׁ כָּל־הָאָרֶץ אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה בָּבֶל בַּגּוֹיִם׃

יָקֹשְׁתִּי לָךְ וְגַם־נִלְכַּדְתְּ בָּבֶל וְאַתְּ לֹא יָדָעַתְּ נִמְצֵאת וְגַם־נִתְפַּשְׂתְּ כִּי בַיהוָה הִתְגָּרִית׃

פָּתַח יְהוָה אֶת־אוֹצָרוֹ וַיּוֹצֵא אֶת־כְּלֵי זַעְמוֹ כִּי־מְלָאכָה הִיא לַאדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים׃

בֹּאוּ־לָהּ מִקֵּץ פִּתְחוּ מַאֲבֻסֶיהָ סָלּוּהָ כְמוֹ־עֲרֵמִים וְהַחֲרִימוּהָ אַל־תְּהִי־לָהּ שְׁאֵרִית׃

חִרְבוּ כָּל־פָּרֶיהָ יֵרְדוּ לַטָּבַח הוֹי עֲלֵיהֶם כִּי־בָא יוֹמָם עֵת פְּקֻדָּתָם׃

קוֹל נָסִים וּפְלֵטִים מֵאֶרֶץ בָּבֶל לְהַגִּיד בְּצִיּוֹן אֶת־נִקְמַת יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נִקְמַת הֵיכָלוֹ׃

הַשְׁמִיעוּ אֶל־בָּבֶל רַבִּים כָּל־דֹּרְכֵי קֶשֶׁת חֲנוּ עָלֶיהָ סָבִיב אַל־יְהִי־[לָהּ] פְּלֵטָה שַׁלְּמוּ־לָהּ כְּפָעֳלָהּ כְּכֹל אֲשֶׁר עָשְׂתָה עֲשׂוּ־לָהּ כִּי אֶל־יְהוָה זָדָה אֶל־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל׃

לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל־אַנְשֵׁי מִלְחַמְתָּהּ יִדַּמּוּ בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם־יְהוָה׃

הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדוֹן נְאֻם־אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ׃

וְכָשַׁל זָדוֹן וְנָפַל וְאֵין לוֹ מֵקִים וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּעָרָיו וְאָכְלָה כָּל־סְבִיבֹתָיו׃

כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת עֲשׁוּקִים בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו וְכָל־שֹׁבֵיהֶם הֶחֱזִיקוּ בָם מֵאֲנוּ שַׁלְּחָם׃

גֹּאֲלָם חָזָק יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת־רִיבָם לְמַעַן הִרְגִּיעַ אֶת־הָאָרֶץ וְהִרְגִּיז לְיֹשְׁבֵי בָבֶל׃

חֶרֶב עַל־כַּשְׂדִּים נְאֻם־יְהוָה וְאֶל־יֹשְׁבֵי בָבֶל וְאֶל־שָׂרֶיהָ וְאֶל־חֲכָמֶיהָ׃

חֶרֶב אֶל־הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ חֶרֶב אֶל־גִּבּוֹרֶיהָ וָחָתּוּ׃

חֶרֶב אֶל־סוּסָיו וְאֶל־רִכְבּוֹ וְאֶל־כָּל־הָעֶרֶב אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ וְהָיוּ לְנָשִׁים חֶרֶב אֶל־אוֹצְרֹתֶיהָ וּבֻזָּזוּ׃

חֹרֶב אֶל־מֵימֶיהָ וְיָבֵשׁוּ כִּי אֶרֶץ פְּסִלִים הִיא וּבָאֵימִים יִתְהֹלָלוּ׃

לָכֵן יֵשְׁבוּ צִיִּים אֶת־אִיִּים וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה וְלֹא־תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד־דּוֹר וָדוֹר׃

כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת־סְדֹם וְאֶת־עֲמֹרָה וְאֶת־שְׁכֵנֶיהָ נְאֻם־יְהוָה לֹא־יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא־יָגוּר בָּהּ בֶּן־אָדָם׃

הִנֵּה עַם בָּא מִצָּפוֹן וְגוֹי גָּדוֹל וּמְלָכִים רַבִּים יֵעֹרוּ מִיַּרְכְּתֵי־אָרֶץ׃

קֶשֶׁת וְכִידֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הֵמָּה וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל־סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת־בָּבֶל׃

שָׁמַע מֶלֶךְ־בָּבֶל אֶת־שִׁמְעָם וְרָפוּ יָדָיו צָרָה הֶחֱזִיקַתְהוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה׃

הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל־נְוֵה אֵיתָן כִּי־אַרְגִּעָה ארוצם [אֲרִיצֵם] מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יוֹעִדֶנִּי וּמִי־זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי׃

לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת־יְהוָה אֲשֶׁר יָעַץ אֶל־בָּבֶל וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל־אֶרֶץ כַּשְׂדִּים אִם־לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם־לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נָוֶה׃

מִקּוֹל נִתְפְּשָׂה בָבֶל נִרְעֲשָׁה הָאָרֶץ וּזְעָקָה בַּגּוֹיִם נִשְׁמָע׃

המשיכו לקרוא באפליקציה ←