ירמיה · פרק מ״ט
נבואות הגויים: קריסת המבצרים המדומים של המזרח הקדום
תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה כִּי־תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם־יְהוָה׃
פסוק טזהנשר בקן הגבוה והשיעור של ירמיהו
שבו ליד הילד, ולחשו לו על ארצות רחוקות ועל נביא אחד חכם בשם ירמיהו. ירמיהו הביט סביב וראה עמים שונים: אנשי אדום שגרו בתוך בתים חצובים בסלעים גבוהים והרגישו חזקים כמו נשרים בשמיים, ואנשי חצור שגרו באוהלים שקטים במדבר הפתוח. ירמיהו רצה להזכיר לכולם שיעור חשוב: לא משנה כמה אנחנו חזקים, עשירים או גרים גבוה, הכי חשוב זה להיות טובים, צנועים ולעזור אחד לשני. הוא סיפר להם שסופות גדולות של שינוי עומדות להגיע, ושהגאווה עלולה להכשיל אותם. אבל ירמיהו גם שלח להם חיבוק של תקווה והבטיח שאחרי שהסערה תעבור, האור יחזור וכולם יוכלו לשוב הביתה בשלום ובאהבה.
אפשר להסביר לילדים שחוסן אמיתי לא מגיע מכוח או מבידוד מהסביבה, אלא מענווה וממערכות יחסים טובות עם אחרים.
הסיפור מזמין אותנו לדבר עם הילד על ערך הענווה והצניעות. ילדים לפעמים מרגישים צורך להשוויץ בהישגים שלהם כדי להרגיש בטוחים. דרך משל הנשר והסלע, נוכל להסביר להם בעדינות שחברות אמיתית וביטחון לא מגיעים מלהיות 'מעל כולם', אלא מלהיות קשובים, חמים ומשתפים פעולה עם החברים סביבנו.
- למה לדעתך אנשי אדום הרגישו כל כך בטוחים בתוך בתים שעשויים מסלעים גבוהים?
- איך אנחנו יכולים להראות לחברים שלנו שאנחנו אוהבים אותם בלי להשוויץ או להגיד שאנחנו טובים יותר?
- אם היית יכול לבנות בית בכל מקום בעולם — בסלע, באוהל במדבר או על עץ גבוה — איפה היית בוחר ולמה?
הנשר שרצה לעוף גבוה מדי
דמיינו שאתם עומדים על ראש הר גבוה-גבוה, מביטים על עננים רכים. בפרק הזה, הנביא ירמיהו פונה אל עמים ושכנים רחוקים, כמו אנשי אדום שגרו בתוך סלעים חזקים והרגישו בטוחים כמו נשרים בקן גבוה. ירמיהו מסביר להם בעדינות אך בנחישות: 'אל תשוויצו ואל תתגאו! גם אם אתם מרגישים הכי חזקים בעולם, הגאווה יכולה להטעות אתכם'. הוא מספר ששינויים גדולים וסערות עומדים להגיע לכל האזור, ושבטים נודדים באוהלים יצטרכו לחפש מקום חדש. אבל אל תדאגו, בתוך כל הסערה הזו יש גם הבטחה מתוקה: בסוף, כשהרוחות יירגעו, כולם יוכלו לחזור הביתה בשלום ובשלווה. מה יקרה לעמים האלה כשהסערה הגדולה תתחיל? בפרק הבא נגלה מי יגיע לבקר אותם!
גם מי שמרגיש הכי חזק וגבוה כמו נשר בשמיים, צריך לזכור להיות צנוע ולא להשוויץ, כי הגאווה יכולה להפיל אותנו.
אנשי אדום בנו את הבתים שלהם ממש בתוך סלעים ענקיים והרים תלולים, כדי שאף אחד לא יוכל להגיע אליהם!
מה יקרה לעמים האלה כשהסערה הגדולה תתחיל? בפרק הבא נגלה!
אזהרה ממרומי הסלע
בפרק זה, הנביא ירמיהו נושא סדרה של נבואות נוקבות המופנות לעמים השכנים של ממלכת יהודה: עמון, אדום, דמשק, קדר, חצור ועילם. ירמיהו מתאר כיצד אימפריות חזקות ועמים גאים עומדים לעמוד בפני זעזועים קשים, מלחמות ושינויים פוליטיים דרמטיים. הוא פונה במיוחד לאנשי אדום, שהיו ידועים בחוכמתם ובמבצרים ההרריים שלהם, ומזהיר אותם שהביטחון העצמי המופרז שלהם יכשיל אותם. למרות תיאורי החורבן והפחד המרחפים על האזור כולו עקב עליית בבל, ירמיהו משאיר פתח של תקווה ומבטיח שבסופו של דבר, חלק מהעמים הללו יזכו לשיקום ולשיבה לארצם.
הפסוק מזהיר מפני ביטחון עצמי מופרז. כשאתה בטוח שאתה חסין ומוגן מעל כולם, דווקא אז אתה עלול לפספס את המציאות ולנפול.
אל תסמכו רק על 'המבצרים' שלכם — בין אם זה ציונים טובים, מעמד חברתי או כישרון. ביטחון עצמי מופרז שמוביל לזלזול באחרים הוא הדרך המהירה ביותר לאבד את מה שיש לכם.
זה כמו קבוצת ספורט מובילה ובטוחה בעצמה שמזלזלת ביריבה חלשה, לא מתאמנת מספיק, ובסוף מפסידה במשחק העונה בגלל שאננות וגאווה.
אשליית החסינות: ירמיהו מנפץ את הבועה
בפרק מ"ט, הנביא ירמיהו מציג סדרה של נבואות זעם המופנות לחמש חטיבות גיאוגרפיות שונות מסביב ליהודה: בני עמון, אדום, דמשק, שבטי קדר וחצור, וממלכת עילם הרחוקה. ירמיהו מתאר עולם בכאוס שבו מעצמות קורסות וגבולות משתנים. הוא מאשים את עמון בניצול חולשתה של ישראל כדי להשתלט על שטחים, ומזהיר את אדום שהמבצרים הטבעיים שלהם בהרים הגבוהים לא יגנו עליהם מפני החורבן המתקרב. דמשק המפוארת נתקפת פחד, ושבטי המדבר של קדר נשדדים על ידי צבא בבל. ירמיהו מבהיר שההיסטוריה אינה מקרית: יש כוח מכוון מאחורי האירועים, וגאווה או תחושת חסינות מדומה הן מתכון בטוח לנפילה. עם זאת, הוא חותם את הנבואות על עמון ועילם בהבטחה לעתיד של שיקום והשבת השבות.
הפסוק מתאר את נפילתו של אדום, עם שחשב שהוא מוגן לחלוטין בגלל מיקומו הגיאוגרפי ההררי והמבוצר. הנביא מסביר שהביטחון המופרז והגאווה הם שהטעו אותם. הדימוי הציורי של נשר המקנן במרומים מדגיש את הפער בין תחושת העליונות האנושית לבין המציאות, שבה שום מבצר פיזי אינו יכול להגן מפני צדק מוסרי והתערבות אלוהית.
להעמקה בסיפור⌄
כשמסתכלים על המפה הגיאוגרפית של המזרח התיכון העתיק בתקופת ירמיהו, קל להבין את הדרמה של פרק מ"ט. יהודה נמצאת תחת איום קיומי מצד בבל, אבל ירמיהו מזכיר לשומעיו שהם לא לבד במערכה הזו. הסערה ההיסטורית עומדת לשטוף את כל האזור, ואף עם לא חסין. מה שמעניין כאן הוא האופן שבו ירמיהו מפרק את תחושת הביטחון של כל עם ועם לפי האופי המיוחד שלו. אדום, למשל, התגאו במיקום הגיאוגרפי שלהם — עיר חצובה בסלע, מוקפת מצוקים תלולים שהפכו אותה לכמעט בלתי חדירה. הם הרגישו כמו נשרים בקן גבוה שאי אפשר להגיע אליו. ירמיהו פונה אליהם ואומר: 'תפלאצך השיא אותך, זדון ליבך'. הגאווה והתחושה שאתם מעל כולם הן אלו שהכשילו אתכם. במקרה של עמון, הביקורת מוסרית וטריטוריאלית. עמון ניצלו את העובדה ששבטי ישראל הוגלו, ופשוט פלשו לשטח שלהם כאילו אין יורשים. ירמיהו שואל בציניות: 'הבנים אין לישראל? אם יורש אין לו?'. הוא מראה שחמדנות וניצול חולשה של אחרים לא יישארו ללא מענה. דמשק, שהייתה מרכז מסחרי ותרבותי מששגשג, מתוארת כמי שנתקפת ברטט וחרדה, ואיבדה את כוחה ברגע אחד. קדר וחצור, שבטים שחיו בשלווה ובשקט במדבר ללא חומות ודלתות, נרמסים תחת גלגלי המלחמה של נבוכדנאצר מלך בבל. מבעד לכל התיאורים הקשים האלה, ירמיהו מעלה שאלה עמוקה על טבעו של הכוח האנושי. האם חוכמה, עושר, ביצורים טבעיים או אפילו חיים שקטים במדבר יכולים להבטיח יציבות לנצח? התשובה של הפרק היא שלילית. כשהמערכת המוסרית קורסת, וכשהגאווה משתלטת, המבצרים החיצוניים הופכים לחסרי ערך. אבל שימו לב לסיום האופטימי של חלק מהנבואות. ירמיהו לא רק מנבא חורבן לשם חורבן. ההבטחה 'ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון' מראה שהמטרה אינה השמדה טוטאלית, אלא זעזוע שיוביל לתיקון, להבנה חדשה של מקומנו בעולם ולבנייה מחדש מתוך ענווה.
אם היית מגלה שחבר קרוב שלך משתמש בכוח או במעמד שלו כדי להקטין אחרים מתוך מחשבה שהוא 'חסין' מפגיעה, איך היית מנסה להסביר לו את הטעות שלו בלי לגרום לו להתגונן?
נבואות הגויים: קריסת המבצרים המדומים של המזרח הקדום
פרק מ"ט בספר ירמיהו מציג פסיפס דרמטי של נבואות חורבן המופנות לחמישה עמים וישויות פוליטיות במזרח הקדום: בני עמון, אדום, דמשק, שבטי קדר וחצור, וממלכת עילם. העלילה נפתחת בהאשמה נוקבת נגד עמון, שניצלו את גלות שבטי ישראל כדי לפלוש לחבל גד ולרשת את עריו. משם עובר הנביא לאדום, ומנבא את קריסתה המוחלטת של הממלכה ההררית והמבוצרת, שתושביה בטחו בחוכמתם המפורסמת ובמבצרי הסלע הבלתי חדירים שלהם. בהמשך, דמשק הגאה נתקפת אימה ונאלצת לנוס, ממלכות קדר וחצור הנוודיות נשדדות ונחרבות בידי נבוכדנאצר מלך בבל, ועילם הרחוקה חווה התרסקות צבאית ופיזור של תושביה לכל עבר. ירמיהו מתאר תהליך היסטורי קוסמי שבו אף עם אינו חסין מפני משפט ההיסטוריה, אך הוא חותם את הנבואות על עמון ועילם בנימה מפתיעה של הבטחה לשיקום עתידי והשבת שבותם.
הפסוק מתאר את נפילתו של אדום, עם שחשב שהוא מוגן לחלוטין בגלל מיקומו הגיאוגרפי ההררי והמבוצר. הנביא מסביר שהביטחון המופרז והגאווה הם שהטעו אותם. הדימוי הציורי של נשר המקנן במרומים מדגיש את הפער בין תחושת העליונות האנושית לבין המציאות, שבה שום מבצר פיזי אינו יכול להגן מפני צדק מוסרי והתערבות אלוהית.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק מ"ט מהווה חלק מחטיבת נבואות הגויים בירמיהו (פרקים מו-נא), המציגה תיאולוגיה פוליטית מורכבת שבה אלוהי ישראל הוא ריבון ההיסטוריה כולה, ולא רק של עמו שלו. הפרק נע בין אזורים גיאוגרפיים שונים ומפרק באופן שיטתי את מקורות הביטחון השונים של עמי האזור, תוך שימוש במבנים ספרותיים מתוחכמים ובמילים מנחות של ירושה, גאווה ונפילה. הנבואה על בני עמון פותחת בשאלה רטורית כואבת: 'הבנים אין לישראל? אם יורש אין לו?'. ירמיהו מאשים את עמון בחטא מוסרי וטריטוריאלי של פלישה לנחלת שבט גד לאחר גלות עשרת השבטים. המילה המנחה כאן היא 'ירושה', המדגישה את הניגוד בין הירושה הלא-חוקית של עמון לבין הירושה העתידית שבה ישראל יירש את יורשיו. העונש של עמון הוא חורבן בירתם, רבת בני עמון, אך הנבואה מסתיימת בהבטחת שיקום ייחודית. החלק השני והמרכזי של הפרק מופנה לאדום, והוא מציג את אחד משיאי השירה הנבואית בירמיהו. אדום מתוארת כישות פוליטית הבטוחה לחלוטין בעצמה בזכות שני גורמים: חוכמתה המפורסמת וביצוריה הטבעיים בהרי השעיר. ירמיהו משתמש בדימוי מרהיב של נשר המגביה קנו כדי לתאר את גאוותם, ומנבא כי אלוהים יוריד אותם משם. חורבנה של אדום מושווה למהפכת סדום ועמורה — חורבן מוחלט ללא תקומה, בניגוד לעמון. הדימוי של אריה העולה מגאון הירדן ממחיש את כוחו הבלתי נמנע של האויב הבבלי הנשלח כשליח אלוהי. בהמשך, הנביא פונה לדמשק, בירת ארם, ומציג תמונה נפשית של קריסה פנימית: 'נמוגו בים דאגה השקט לא יוכל'. דמשק, שהייתה סמל לעוצמה צבאית ומסחרית, מתוארת כאישה יולדת האחוזת חבלי תבוסה. ירמיהו מקונן בציניות על 'עיר תהילה, קרית משושי' העומדת להישרף באש. הנבואה הרביעית עוסקת בקדר ובחצור — שבטי נוודים וישובי קבע מדבריים. בניגוד לאדום המבוצרת, חצור מתוארת כ'גוי שליו יושב לבטח, לא דלתיים ולא בריח לו'. ביטחונם נבע מבידודם הגיאוגרפי במדבר, אך ירמיהו מבהיר שגם המרחבים הפתוחים לא יגנו עליהם מפני שאיפות ההתפשטות של נבוכדנאצר. גמליהם ומקניהם יהיו לביזה, והם יפוצו לכל רוח. הפרק נחתם בנבואה על עילם, ממלכה רחוקה ממזרח לבבל. עילם הייתה ידועה בקשתיה המיומנים, וירמיהו מנבא את שבירת 'קשת עילם ראשית גבורתם'. פיזורם של העילמים לארבע רוחות השמיים מסמל את אובדן הריבונות הלאומית, אך גם כאן, בדומה לעמון, הנבואה מסתיימת בהבטחת נחמה קוסמית. דרך סקירה גיאוגרפית רחבה זו, ירמיהו מציג תפיסה פילוסופית והיסטורית עמוקה: אין מבצר פיזי, חוכמה אנושית, בידוד גיאוגרפי או עוצמה צבאית שיכולים לעמוד בפני חוקי המוסר והצדק האלוהי. ההיסטוריה אינה זירה של מקריות, אלא מרחב שבו הגאווה האנושית נשפטת ומנופצת, אך גם מרחב שבו נשמר פתח לתקווה ולתיקון באחרית הימים.
- הסכנה שבביטחון מדומה (אשליית המבצר)בחיים המודרניים, אנו נוטים לבנות 'מבצרים' של ביטחון: יציבות פיננסית, מעמד מקצועי, או רשתות חברתיות תומכות. הפרק מזכיר לנו שחוסן אמיתי אינו נמדד בחוזק החומות החיצוניות אלא ביציבות המוסרית והערכית שלנו. ברגע של משבר קולוסאלי, המבצרים המדומים קורסים ראשונים, ועלינו לטפח גמישות פנימית וענווה כדי לשרוד.
- הימנעות מניצול הזדנויות על חשבון החלשהאשמת בני עמון בפלישה לנחלת גד חושפת את הנטייה האנושית לנצל ואקום כוחני או משבר של הזולת לטובת רווח אישי. בעולם העסקים או במערכות יחסים, קל להתפתות לנצל חולשה זמנית של קולגה או שותף. הלקח המקראי מזהיר כי הישגים המבוססים על חוסר צדק מוסרי סופם להתפוגג ולהביא לתוצאות הפוכות.
- שמירה על פרספקטיבה של תיקון ותקווהההבטחה להשבת שבותם של עמון ועילם בתוך נבואות החורבן מלמדת על החשיבות של ראיית העתיד מעבר למשבר הנוכחי. כאשר אנו חווים כישלון מקצועי או אישי קשה, קל לשקוע בתחושת סופניות. האיזון הנבואי מציע לנו לאמץ מבט ארוך טווח, להבין שהמשבר הוא שלב של פירוק לצורך בנייה מחדש, ולשמור תמיד על פתח לתקווה ותיקון.
המתח בין גורל היסטורי דטרמיניסטי לבין אחריות מוסרית אישית: כיצד ניתן להאשים את העמים השכנים בגאוותם ובמעשיהם, כאשר חורבנם מתואר כחלק מתוכנית אלוהית גלובלית ובלתי נמנעת המובלת על ידי בבל?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
לִבְנֵי עַמּוֹן כֹּה אָמַר יְהוָה הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל אִם־יוֹרֵשׁ אֵין לוֹ מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת־גָּד וְעַמּוֹ בְּעָרָיו יָשָׁב׃
לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְהִשְׁמַעְתִּי אֶל־רַבַּת בְּנֵי־עַמּוֹן תְּרוּעַת מִלְחָמָה וְהָיְתָה לְתֵל שְׁמָמָה וּבְנֹתֶיהָ בָּאֵשׁ תִּצַּתְנָה וְיָרַשׁ יִשְׂרָאֵל אֶת־יֹרְשָׁיו אָמַר יְהוָה׃
הֵילִילִי חֶשְׁבּוֹן כִּי שֻׁדְּדָה־עַי צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה חֲגֹרְנָה שַׂקִּים סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת כִּי מַלְכָּם בַּגּוֹלָה יֵלֵךְ כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יַחְדָּיו׃
מַה־תִּתְהַלְלִי בָּעֲמָקִים זָב עִמְקֵךְ הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה הַבֹּטְחָה בְּאֹצְרֹתֶיהָ מִי יָבוֹא אֵלָי׃
הִנְנִי מֵבִיא עָלַיִךְ פַּחַד נְאֻם־אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת מִכָּל־סְבִיבָיִךְ וְנִדַּחְתֶּם אִישׁ לְפָנָיו וְאֵין מְקַבֵּץ לַנֹּדֵד׃
וְאַחֲרֵי־כֵן אָשִׁיב אֶת־שְׁבוּת בְּנֵי־עַמּוֹן נְאֻם־יְהוָה׃
לֶאֱדוֹם כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם׃
נֻסוּ הָפְנוּ הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי דְּדָן כִּי אֵיד עֵשָׂו הֵבֵאתִי עָלָיו עֵת פְּקַדְתִּיו׃
אִם־בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ לֹא יַשְׁאִרוּ עוֹלֵלוֹת אִם־גַּנָּבִים בַּלַּיְלָה הִשְׁחִיתוּ דַיָּם׃
כִּי־אֲנִי חָשַׂפְתִּי אֶת־עֵשָׂו גִּלֵּיתִי אֶת־מִסְתָּרָיו וְנֶחְבָּה לֹא יוּכָל שֻׁדַּד זַרְעוֹ וְאֶחָיו וּשְׁכֵנָיו וְאֵינֶנּוּ׃
עָזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה וְאַלְמְנֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ׃
כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה הִנֵּה אֲשֶׁר־אֵין מִשְׁפָּטָם לִשְׁתּוֹת הַכּוֹס שָׁתוֹ יִשְׁתּוּ וְאַתָּה הוּא נָקֹה תִּנָּקֶה לֹא תִנָּקֶה כִּי שָׁתֹה תִּשְׁתֶּה׃
כִּי בִי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם־יְהוָה כִּי־לְשַׁמָּה לְחֶרְפָּה לְחֹרֶב וְלִקְלָלָה תִּהְיֶה בָצְרָה וְכָל־עָרֶיהָ תִהְיֶינָה לְחָרְבוֹת עוֹלָם׃
שְׁמוּעָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת יְהוָה וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ הִתְקַבְּצוּ וּבֹאוּ עָלֶיהָ וְקוּמוּ לַמִּלְחָמָה׃
כִּי־הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם בָּזוּי בָּאָדָם׃
תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ זְדוֹן לִבֶּךָ שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה כִּי־תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם־יְהוָה׃
וְהָיְתָה אֱדוֹם לְשַׁמָּה כֹּל עֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם וְיִשְׁרֹק עַל־כָּל־מַכּוֹתֶהָ׃
כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה וּשְׁכֵנֶיהָ אָמַר יְהוָה לֹא־יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא־יָגוּר בָּהּ בֶּן־אָדָם׃
הִנֵּה כְּאַרְיֵה יַעֲלֶה מִגְּאוֹן הַיַּרְדֵּן אֶל־נְוֵה אֵיתָן כִּי־אַרְגִּיעָה אֲרִיצֶנּוּ מֵעָלֶיהָ וּמִי בָחוּר אֵלֶיהָ אֶפְקֹד כִּי מִי כָמוֹנִי וּמִי יֹעִידֶנִּי וּמִי־זֶה רֹעֶה אֲשֶׁר יַעֲמֹד לְפָנָי׃
לָכֵן שִׁמְעוּ עֲצַת־יְהוָה אֲשֶׁר יָעַץ אֶל־אֱדוֹם וּמַחְשְׁבוֹתָיו אֲשֶׁר חָשַׁב אֶל־יֹשְׁבֵי תֵימָן אִם־לֹא יִסְחָבוּם צְעִירֵי הַצֹּאן אִם־לֹא יַשִּׁים עֲלֵיהֶם נְוֵהֶם׃
מִקּוֹל נִפְלָם רָעֲשָׁה הָאָרֶץ צְעָקָה בְּיַם־סוּף נִשְׁמַע קוֹלָהּ׃
הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יַעֲלֶה וְיִדְאֶה וְיִפְרֹשׂ כְּנָפָיו עַל־בָּצְרָה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי אֱדוֹם בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה׃
לְדַמֶּשֶׂק בּוֹשָׁה חֲמָת וְאַרְפָּד כִּי־שְׁמֻעָה רָעָה שָׁמְעוּ נָמֹגוּ בַּיָּם דְּאָגָה הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל׃
רָפְתָה דַמֶּשֶׂק הִפְנְתָה לָנוּס וְרֶטֶט הֶחֱזִיקָה צָרָה וַחֲבָלִים אֲחָזַתָּה כַּיּוֹלֵדָה׃
אֵיךְ לֹא־עֻזְּבָה עִיר תהלה [תְּהִלָּת] קִרְיַת מְשׂוֹשִׂי׃
לָכֵן יִפְּלוּ בַחוּרֶיהָ בִּרְחֹבֹתֶיהָ וְכָל־אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה יִדַּמּוּ בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת׃
וְהִצַּתִּי אֵשׁ בְּחוֹמַת דַּמָּשֶׂק וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת בֶּן־הֲדָד׃
לְקֵדָר וּלְמַמְלְכוֹת חָצוֹר אֲשֶׁר הִכָּה נבוכדראצור [נְבוּכַדְרֶאצַּר] מֶלֶךְ־בָּבֶל כֹּה אָמַר יְהוָה קוּמוּ עֲלוּ אֶל־קֵדָר וְשָׁדְדוּ אֶת־בְּנֵי־קֶדֶם׃
אָהֳלֵיהֶם וְצֹאנָם יִקָּחוּ יְרִיעוֹתֵיהֶם וְכָל־כְּלֵיהֶם וּגְמַלֵּיהֶם יִשְׂאוּ לָהֶם וְקָרְאוּ עֲלֵיהֶם מָגוֹר מִסָּבִיב׃
נֻסוּ נֻּדוּ מְאֹד הֶעְמִיקוּ לָשֶׁבֶת יֹשְׁבֵי חָצוֹר נְאֻם־יְהוָה כִּי־יָעַץ עֲלֵיכֶם נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עֵצָה וְחָשַׁב עליהם [עֲלֵיכֶם] מַחֲשָׁבָה׃
קוּמוּ עֲלוּ אֶל־גּוֹי שְׁלֵיו יוֹשֵׁב לָבֶטַח נְאֻם־יְהוָה לֹא־דְלָתַיִם וְלֹא־בְרִיחַ לוֹ בָּדָד יִשְׁכֹּנוּ׃
וְהָיוּ גְמַלֵּיהֶם לָבַז וַהֲמוֹן מִקְנֵיהֶם לְשָׁלָל וְזֵרִתִים לְכָל־רוּחַ קְצוּצֵי פֵאָה וּמִכָּל־עֲבָרָיו אָבִיא אֶת־אֵידָם נְאֻם־יְהוָה׃
וְהָיְתָה חָצוֹר לִמְעוֹן תַּנִּים שְׁמָמָה עַד־עוֹלָם לֹא־יֵשֵׁב שָׁם אִישׁ וְלֹא־יָגוּר בָּהּ בֶּן־אָדָם׃
אֲשֶׁר הָיָה דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל־עֵילָם בְּרֵאשִׁית מַלְכוּת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה לֵאמֹר׃
כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת הִנְנִי שֹׁבֵר אֶת־קֶשֶׁת עֵילָם רֵאשִׁית גְּבוּרָתָם׃
וְהֵבֵאתִי אֶל־עֵילָם אַרְבַּע רוּחוֹת מֵאַרְבַּע קְצוֹת הַשָּׁמַיִם וְזֵרִתִים לְכֹל הָרֻחוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא־יִהְיֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא שָׁם נִדְּחֵי עולם [עֵילָם׃]
וְהַחְתַּתִּי אֶת־עֵילָם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וְלִפְנֵי מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם רָעָה אֶת־חֲרוֹן אַפִּי נְאֻם־יְהוָה וְשִׁלַּחְתִּי אַחֲרֵיהֶם אֶת־הַחֶרֶב עַד כַּלּוֹתִי אוֹתָם׃
וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם וְהַאֲבַדְתִּי מִשָּׁם מֶלֶךְ וְשָׂרִים נְאֻם־יְהוָה׃
וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים אשוב [אָשִׁיב] אֶת־שבית [שְׁבוּת] עֵילָם נְאֻם־יְהוָה׃