ירמיה · פרק מ״ח
היין ושמריו: הפסיכולוגיה של השאננות בנבואת מואב
שַׁאֲנַ֨ן מוֹאָ֜ב מִנְּעוּרָ֗יו וְשֹׁקֵ֨ט ה֤וּא אֶל־שְׁמָרָיו֙ וְלֹֽא־הוּרַ֤ק מִכְּלִי֙ אֶל־כֶּ֔לִי וּבַגּוֹלָ֖ה לֹ֣א הָלָ֑ךְ עַל־כֵּ֗ן עָמַ֤ד טַעְמוֹ֙ בּ֔וֹ וְרֵיח֖וֹ לֹ֥א נָמָֽר׃
פסוק יאהכרם השקט של ארץ מואב
הערב נספר על ארץ קדומה ויפהפייה שקראו לה מואב. בארץ הזו היו כרמים ענקיים של ענבים מתוקים, והרים גבוהים שהגנו על הבתים. האנשים במואב חיו בשקט ובשלווה כל כך הרבה שנים, שהם שכחו לפעמים שיש עולם שלם מחוץ לחומות שלהם. הם הפכו לקצת גאים מדי וחשבו שהם חזקים יותר מכולם. הנביא ירמיהו שלח להם מכתב חם ומעורר מחשבה: הוא הסביר להם שדווקא בגלל שהכל תמיד קל ונוח להם, הם הפכו לעצלנים ולא למדו לחלוק ולעזור לאחרים. ירמיהו קרא להם להשתנות, לפתוח את הלב ולהיות ענווים. הסיפור של מואב מזכיר לנו שגם כשטוב לנו ונעים, הכי יפה זה להישאר צנועים, להקשיב ולדעת שתמיד אפשר ללמוד דברים חדשים.
הנביא מסביר שדווקא החיים הנוחים והיעדר הטלטלות של מואב גרמו להם להישאר תקועים בהרגלים רעים ובגאווה, בלי ללמוד ולהתפתח.
הסיפור על מואב ש'שקטה אל שמריה' הוא הזדמנות נהדרת לשוחח עם הילד על החשיבות של יציאה מאזור הנוחות ועל ענווה. לפעמים, כשהכל מצליח לנו בקלות (במשחק, בלימודים או בבית), אנחנו עלולים לפתח ביטחון מופרז ולזלזול באחרים. אפשר להשתמש במטפורה של היין כדי להסביר לילד בצורה פשוטה ששינויים וטלטלות קטנות בחיים עוזרים לנו להשתפר, לנקות את 'המשקעים' ולהיות חברים טובים וקשובים יותר.
- איך לדעתך אפשר להישאר נחמדים וענווים גם כשאנחנו מנצחים במשחק?
- אם היית יכול להזמין חבר מארץ מואב לבקר אצלנו, איזה שיעור בחברות היית רוצה ללמד אותו?
- למה לדעתך לפעמים שינויים קטנים בחיים, אפילו כשהם קצת קשים בהתחלה, יכולים לעזור לנו להיות טובים יותר?
הארץ ששקעה בשינה מתוקה
דמיינו ארץ יפהפייה ושקטה בשם מואב. בארץ הזו יש כרמים ירוקים, הרים גבוהים ובתים חזקים. האנשים שגרים שם מרגישים כל כך בטוחים וגאים, שהם בטוחים ששום דבר רע לא יכול לקרות להם. הם כמו חתול שמנמן שמתכרבל בשמש ולא רוצה לזוז! אבל הנביא ירמיהו מגיע ומזהיר אותם: 'התעוררו! כשאתם עסוקים רק בעצמכם ומתגאים בכוחכם, אתם שוכחים להיות טובים וענווים'. ירמיהו מספר להם שרוחות חזקות של שינוי עומדות להגיע, והשקט הגדול שלהם עומד להסתיים. הערים הגדולות שלהם יתמלאו בקולות של דאגה, והיין המתוק שלהם יישפך. האם אנשי מואב יקשיבו לאזהרה ויפתחו את הלב, או שימשיכו לישון בביטחון המדומה שלהם? בפרק הבא נגלה מה קרה כשהרוח התחילה לנשב.
מואב הייתה כמו מיץ ענבים מתוק שעמד המון זמן באותו בקבוק בלי לזוז, והפך להיות עצלן ובטוח ששום דבר רע לא יקרה לו לעולם.
במואב הקדומה הכינו יין כל כך מפורסם, שהנביא השווה את כל המדינה לחבית יין ענקית שעומדת בשקט במרתף חשוך!
האם אנשי מואב יצליחו להציל את עצמם ברגע האחרון, או שהגאווה שלהם תפיל אותם? בפרק הבא נראה מה קרה לכרמים היפים.
בועת הסבון של מואב
ירמיהו פרק מ"ח מביא לנו נבואת חורבן דרמטית במיוחד המופנית כלפי מואב, שכנתה של ממלכת יהודה ממזרח לים המלח. מואב הייתה ממלכה עשירה, מוגנת גיאוגרפית, שלא חוותה חורבן או גלות משמעותית במשך מאות שנים. השקט הממושך הזה יצר אצל המואבים אשליה של חסינות מוחלטת. הם סמכו על עושרם, על המבצרים שלהם ועל כמיש, האל שלהם. ירמיהו מתאר בפירוט רב כיצד הבועה הזו עומדת להתפוצץ ברעש גדול. צבא בבל החזק עומד לשטוף את ערי מואב, להרוס את כרמיה המפורסמים ולהפוך את הגאווה שלהם לבושה גדולה. הנביא מתאר את הבהלה, את הבכי ואת המנוסה של התושבים אל המדבר, ומבהיר שהשאננות וההתנשאות שלהם הן שהובילו לאסון הזה.
הפסוק מדמה את מואב ליין שעומד על השמרים שלו בלי לעבור טלטלות. כשלא חווים קשיים או שינויים, קל מאוד לשקוע בשאננות ולחשוב שאנחנו חסינים מפני הכל.
כשאתם מצליחים במשהו או מרגישים 'על הגובה', אל תפסיקו להתאמץ ואל תזלזלו באחרים. השאננות היא האויב הכי גדול של ההתקדמות.
זה כמו קבוצת כדורגל שזכתה באליפות חמש פעמים ברציפות, הפסיקה להתאמן ברצינות כי היא בטוחה שהיא הכי טובה, ופתאום חוטפת תבוסה כואבת מקבוצה קטנה ונחושה.
כשהשקט הופך למלכודת: קריסתה של מואב
בפרק מ'ח, הנביא ירמיהו מפנה את מבטו אל מואב, השכנה ממזרח. מואב נהנתה במשך דורות רבים מיציבות יוצאת דופן. בזמן שיהודה וממלכות אחרות סביבה נכבשו, נשדדו וגלו, מואב נשארה מוגנת מאחורי גבולותיה הטבעיים. אלא שהיציבות הזו, במקום להפוך אותם לטובים יותר, הפכה אותם ליהירים ואדישים. ירמיהו מתאר בנבואה ארוכה ומלאת רגש את החורבן המוחלט שעומד להכות בהם על ידי האימפריה הבבלית. הוא עובר עיר אחר עיר, מתאר את זעקות השבר של התושבים, את הבכי במעלה ההרים ואת קריסת המבצרים שחשבו שהם בלתי חדירים. המואבים, שהיו רגילים לצחוק על הצרות של ישראל, הופכים בעצמם ללעג ולקלס. למרות הטון הקשה והתיאורים המצמררים של המלחמה, ירמיהו עצמו מביע צער עמוק על חורבנה של הארץ היפה הזו ועל אובדן כרמיה, ובסוף הפרק הוא משאיר פתח קטן של תקווה לעתיד רחוק. הסיפור הזה מראה לנו איך ביטחון מופרז יכול להפוך למלכודת.
הנביא ירמיהו משתמש בדימוי מבריק מעולם ייצור היין כדי לתאר את מצבה המוסרי וההיסטורי של ממלכת מואב. בניגוד ליהודה שחוותה טלטלות וגלות, מואב נותרה יציבה ושקטה בארצה, כמו יין שלא הועבר מכלי לכלי ולכן נותר על שמריו המקוריים. יציבות זו אמנם שמרה על אופייה המקורי, אך היא גם גרמה לה לשקוע בשאננות עמוקה, בביטחון עצמי מופרז ובחוסר יכולת להשתנות או להבין את גודל השעה.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה הוא אחד מנבואות החורבן המפורטות והציוריות ביותר בתנ'ך, והוא מוקדש כולו למואב. מואב היא לא סתם עוד אויב; היא קרובת משפחה היסטורית של עם ישראל (דרך לוט), והיחסים ביניהם תמיד היו מורכבים – נעו בין שיתוף פעולה לבין לעג וזלזול ברגעי משבר. מה שבאמת מעניין כאן הוא האבחנה הפסיכולוגית של ירמיהו לגבי השפעת השקט על האופי האנושי. הוא משתמש בדימוי של יין שעומד על שמריו ולא 'הורק מכלי אל כלי'. בתהליך הפקת היין בעולם העתיק, כדי שהיין יהיה איכותי ונקי, היה צריך להעביר אותו מכלי לכלי כדי להפריד אותו מהמשקעים (השמרים) שבתחתית. יין שנשאר באותו כלי יותר מדי זמן מקבל טעם לוואי מר ומתקלקל. ירמיהו אומר שמואב היא בדיוק כמו היין הזה: מכיוון שהם מעולם לא הלכו לגלות ולא חוו משברים קיומיים, הם שמרו על ה'טעם' הישן והרע שלכם – הגאווה, הזלזול באחרים והאדישות לסבל. הנבואה מתארת מסע חורבן גיאוגרפי מדויק מאוד. ירמיהו מזכיר עשרות שמות של ערים מואביות (כמו דיבון, נבו, חורוניים וקריות), מה שמראה על היכרות עמוקה עם האזור ועם האנשים שחיו בו. הוא מתאר איך השודד הבבלי מגיע ומנפץ את כלי היין של מואב, כלומר שובר את הביטחון הכלכלי והצבאי שלהם. המשמעות היא שכל מה שהם בנו במשך מאות שנים נעלם ברגע אחד של חוסר מוכנות. נקודה מרתקת נוספת היא האמפתיה המפתיעה של הנביא. למרות שמדובר באויב שהתנשא מעל יהודה בשעת חורבנה, ירמיהו לא חוגג את מפלתם. הוא אומר 'לבי למואב כחלילים יהמה'. הלב שלו בוכה על האסון האנושי, על הצעירים שיורדים לטבח ועל השדות הפוריים שנהרסים. זה מראה לנו שגם בעיצומו של ויכוח או מאבק קשה, נביא אמת רואה את הכאב של הצד השני ולא מאבד את האנושיות שלו. הוא מבין שחורבן הוא תמיד טרגדיה, לא משנה למי הוא קורה. הפרק נחתם בהבטחה אלוהית מפתיעה ומנחמת: 'ושבתי שבות מואב באחרית הימים'. אפילו לחורבן המוחלט הזה יש סוף, ויש סיכוי לשיקום ולתיקון בעתיד הרחוק. זה מלמד אותנו ששום מצב קשה אינו סופי, ותמיד יש תקווה להתחלה חדשה, גם אחרי הנפילה הכי כואבת.
אם היית חווה תקופה ארוכה שבה הכל הולך לך בקלות ובלי שום קשיים, היית מנסה לאתגר את עצמך בכוונה, או שהיית מעדיף להישאר בשקט ובנוחות כמו מואב?
היין ושמריו: הפסיכולוגיה של השאננות בנבואת מואב
פרק מ"ח בספר ירמיהו מוקדש כולו לנבואת חורבן מפורטת ורחבת היקף נגד ממלכת מואב, שכנתה המזרחית של יהודה. הנביא מתאר מסע מלחמה הרסני המובל על ידי מעצמה צפונית חזקה, אשר עתיד לשטוף את ערי מואב הרבות מצפון לדרום ללא רחם. העלילה הנבואית מציגה את קריסתם של המבצרים הגיאוגרפיים שבהם בטחו המואבים לאורך דורות, את נפילתם של גיבורי המלחמה הגאים שלהם, ואת בריחתם המבוהלת של התושבים חסרי האונים אל המדבר השומם. ירמיהו מונה רשימה ארוכה ומפורטת של ערים מרכזיות במואב, כגון נבו, חשבון, דיבון וחורוניים, ומתאר את קולות הבכי, הזעקה והמספד העולים מהן עם התקדמות הצבא הפולש. החורבן מתואר כטלטלה מוחלטת של הממלכה כולה, שהייתה רגילה לשקט ממושך וליציבות כלכלית ופוליטית יוצאת דופן. עושרה הרב של מואב, כרמיה הפוריים ותרבות היין המפותחת והמפורסמת שלה נהרסים כליל על ידי האויב, ואלוהיה המקומי כמוש נלקח בשבי בבושת פנים יחד עם כוהניו ושריו המובילים. לצד תיאורי החורבן והמלחמה הקשים, הנביא משלב קינה אישית עמוקה וכואבת על אובדנה של הארץ ושל תושביה, ומסיים את הנבואה הארוכה בהבטחה אלוהית מפתיעה להשבת שבות מואב באחרית הימים.
הנביא ירמיהו משתמש בדימוי מבריק מעולם ייצור היין כדי לתאר את מצבה המוסרי וההיסטורי של ממלכת מואב. בניגוד ליהודה שחוותה טלטלות וגלות, מואב נותרה יציבה ושקטה בארצה, כמו יין שלא הועבר מכלי לכלי ולכן נותר על שמריו המקוריים. יציבות זו אמנם שמרה על אופייה המקורי, אך היא גם גרמה לה לשקוע בשאננות עמוקה, בביטחון עצמי מופרז ובחוסר יכולת להשתנות או להבין את גודל השעה.
הדרש — קריאה לעומק⌄
ירמיהו פרק מ"ח מציג את אחת הקינות הנבואיות המורכבות והעשירות ביותר במקרא, המופנית כלפי מואב. כדי להבין את עומק הנבואה, יש להכיר את ההקשר ההיסטורי והגיאוגרפי: מואב שכנה ברמה הררית ממזרח לים המלח, אזור מוגן טבעית על ידי קניונים עמוקים (כמו ארנון). הגנה גיאוגרפית זו העניקה למואב יציבות יוצאת דופן לאורך דורות; בזמן שממלכת ישראל נחרבה ויהודה נרמסה שוב ושוב על ידי אשור ומצרים, מואב נותרה שקטה יחסית. ירמיהו משתמש בנתון היסטורי זה כדי לבנות את הטיעון התיאולוגי והפסיכולוגי המרכזי שלו, המנוסח במטפורה המבריקה של היין (פסוק יא): 'שאנן מואב מנעוריו ושקט הוא אל שמריו...'. בתהליך הפקת היין בעת העתיקה, היין הושאר בכלי ראשון כדי לתסוס, אך אם הושאר שם זמן רב מדי על שמריו (המשקעים), הוא ספג טעם מר וריח דוחה. לכן היה צורך 'להריקו מכלי אל כלי' – לזקק אותו באמצעות טלטול ומעבר. ירמיהו טוען כי היעדר ה'טלטול' ההיסטורי של מואב – העובדה שלא חוותה גלות ומשברים קיומיים – מנע ממנה לעבור תהליך של זיכוך מוסרי. היא נותרה תקועה בגאוותה, באדישותה ובאמונתה באל המקומי כמוש. הנבואה חושפת את האירוניה הדרמטית של הביטחון העצמי המואבי. המואבים התגאו בגבורתם ובמבצריהם, אך ירמיהו מבהיר כי ברגע האמת, 'לב גיבורי מואב ביום ההוא קרוב ללב אישה מצרָה'. המבצרים הופכים למלכודות מוות, והעושר החומרי הופך למטרה עבור השודד הבבלי. מבחינה ספרותית, הפרק משתמש במצלול ובמשחקי מילים מרהיבים המעצימים את תחושת המלכודת, כגון 'פחד ופחת ופח עליך יושב מואב'. מי שינוס מהפחד ייפול אל הפחת (הבור), ומי שיעלה מהפחת יילכד בפח (המלכודת) – תיאור של גזירת גורל בלתי נמנעת המבטאת את הדין האלוהי האוניברסלי. עם זאת, אחד ההיבטים המרתקים ביותר בפרק הוא המתח הרגשי של הנביא עצמו. ירמיהו אינו נושא את נבואת החורבן בשמחה לאיד. למרות שמואב לעגה ליהודה בשעת חורבנה ('ואם לוא השחוק היה לך ישראל'), ירמיהו מגיב לחורבן מואב בבכי וקינה אישית: 'על כן לבי למואב כחלילים יהמה'. הדימוי של החליל, כלי נגינה המקושר הן ללוויות והן לחגיגות, מבטא את המורכבות הרגשית של הנביא – הוא כואב את החורבן של האנושי והיפה, גם כשהוא מכיר בצדקת הדין. סיומו של הפרק בהבטחת הגאולה העתידית למואב מדגיש כי הדין האלוהי אינו נקמני גרידא, אלא נועד להביא בסופו של דבר לתיקון ולשיקום קוסמי של האנושות כולה.
- סכנת הקיבעון והשאננות (אפקט השמרים)כאשר אדם חווה הצלחה מתמשכת ללא קשיים, הוא עלול לפתח עיוורון מוסרי וקיבעון מחשבתי. במקום העבודה או במערכות יחסים, חוסר נכונות לצאת מאזור הנוחות ('להיורק מכלי אל כלי') מונע התפתחות ומשאיר אותנו עם 'המשקעים' של הרגלינו הישנים. יש לראות בטלטלות הזדמנות לניקוי וזיכוך עצמי.
- הימנעות משמחה לאיד וטיפוח אמפתיה קוסמיתקל מאוד לחוש סיפוק כאשר יריב או מתחרה שזלזל בנו בעבר חווה כישלון. אולם, ירמיהו מלמד אותנו להפריד בין ההכרה בצדק לבין הרגש האנושי. גם במצבי קונפליקט מקצועיים או אישיים, עלינו לשמור על היכולת להצטער על סבלו של האחר ולא להתמסר לשמחה לאיד, המרעילה את נפשנו.
- ההבנה שביטחון חומרי וחיצוני הוא זמניהסתמכות בלעדית על נכסים, מעמד או כוח פיזי ('מבצרייך') יוצרת אשליית ביטחון שבירה. בעולם דינמי, החוסן האמיתי אינו טמון בחומות החיצוניות שאנו בונים סביבנו, אלא בגמישות המחשבתית, בענווה וביכולת להסתגל לשינויים מתוך חיבור לערכים פנימיים יציבים.
הפרק מעלה דילמה מוסרית קשה לגבי תפקידו של הסבל בעיצוב האופי האנושי: האם טלטלות ומשברים קיומיים הם תנאי הכרחי לזיכוך מוסרי ולצמיחה רוחנית של יחידים וחברות? מצד אחד, השקט הממושך של מואב מתואר כגורם שהשחית את אופייה המוסרי. מצד שני, החורבן והסבל המלחמתי המתוארים בפרק הם הרסניים ואכזריים ביותר. האם לא ניתן להגיע לענווה ותיקון ללא חוויה של חורבן וגלות?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
לְמוֹאָב כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶל־נְבוֹ כִּי שֻׁדָּדָה הֹבִישָׁה נִלְכְּדָה קִרְיָתָיִם הֹבִישָׁה הַמִּשְׂגָּב וָחָתָּה׃
אֵין עוֹד תְּהִלַּת מוֹאָב בְּחֶשְׁבּוֹן חָשְׁבוּ עָלֶיהָ רָעָה לְכוּ וְנַכְרִיתֶנָּה מִגּוֹי גַּם־מַדְמֵן תִּדֹּמִּי אַחֲרַיִךְ תֵּלֶךְ חָרֶב׃
קוֹל צְעָקָה מֵחֹרוֹנָיִם שֹׁד וָשֶׁבֶר גָּדוֹל׃
נִשְׁבְּרָה מוֹאָב הִשְׁמִיעוּ זְּעָקָה צעוריה [צְעִירֶיהָ׃]
כִּי מַעֲלֵה הלחות [הַלּוּחִית] בִּבְכִי יַעֲלֶה־בֶּכִי כִּי בְּמוֹרַד חוֹרֹנַיִם צָרֵי צַעֲקַת־שֶׁבֶר שָׁמֵעוּ׃
נֻסוּ מַלְּטוּ נַפְשְׁכֶם וְתִהְיֶינָה כַּעֲרוֹעֵר בַּמִּדְבָּר׃
כִּי יַעַן בִּטְחֵךְ בְּמַעֲשַׂיִךְ וּבְאוֹצְרוֹתַיִךְ גַּם־אַתְּ תִּלָּכֵדִי וְיָצָא כמיש [כְמוֹשׁ] בַּגּוֹלָה כֹּהֲנָיו וְשָׂרָיו יחד [יַחְדָּיו׃]
וְיָבֹא שֹׁדֵד אֶל־כָּל־עִיר וְעִיר לֹא תִמָּלֵט וְאָבַד הָעֵמֶק וְנִשְׁמַד הַמִּישֹׁר אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה׃
תְּנוּ־צִיץ לְמוֹאָב כִּי נָצֹא תֵּצֵא וְעָרֶיהָ לְשַׁמָּה תִהְיֶינָה מֵאֵין יוֹשֵׁב בָּהֵן׃
אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת יְהוָה רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם׃
שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל־שְׁמָרָיו וְלֹא־הוּרַק מִכְּלִי אֶל־כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל־כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר׃
לָכֵן הִנֵּה־יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְשִׁלַּחְתִּי־לוֹ צֹעִים וְצֵעֻהוּ וְכֵלָיו יָרִיקוּ וְנִבְלֵיהֶם יְנַפֵּצוּ׃
וּבֹשׁ מוֹאָב מִכְּמוֹשׁ כַּאֲשֶׁר־בֹּשׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִבֵּית אֵל מִבְטֶחָם׃
אֵיךְ תֹּאמְרוּ גִּבּוֹרִים אֲנָחְנוּ וְאַנְשֵׁי־חַיִל לַמִּלְחָמָה׃
שֻׁדַּד מוֹאָב וְעָרֶיהָ עָלָה וּמִבְחַר בַּחוּרָיו יָרְדוּ לַטָּבַח נְאֻם־הַמֶּלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ׃
קָרוֹב אֵיד־מוֹאָב לָבוֹא וְרָעָתוֹ מִהֲרָה מְאֹד׃
נֻדוּ לוֹ כָּל־סְבִיבָיו וְכֹל יֹדְעֵי שְׁמוֹ אִמְרוּ אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה־עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה׃
רְדִי מִכָּבוֹד ישבי [וּשְׁבִי] בַצָּמָא יֹשֶׁבֶת בַּת־דִּיבוֹן כִּי־שֹׁדֵד מוֹאָב עָלָה בָךְ שִׁחֵת מִבְצָרָיִךְ׃
אֶל־דֶּרֶךְ עִמְדִי וְצַפִּי יוֹשֶׁבֶת עֲרוֹעֵר שַׁאֲלִי־נָס וְנִמְלָטָה אִמְרִי מַה־נִּהְיָתָה׃
הֹבִישׁ מוֹאָב כִּי־חַתָּה הילילי [הֵילִילוּ ] וזעקי [וּזְעָקוּ] הַגִּידוּ בְאַרְנוֹן כִּי שֻׁדַּד מוֹאָב׃
וּמִשְׁפָּט בָּא אֶל־אֶרֶץ הַמִּישֹׁר אֶל־חֹלוֹן וְאֶל־יַהְצָה וְעַל־מופעת [מֵיפָעַת׃]
וְעַל־דִּיבוֹן וְעַל־נְבוֹ וְעַל־בֵּית דִּבְלָתָיִם׃
וְעַל קִרְיָתַיִם וְעַל־בֵּית גָּמוּל וְעַל־בֵּית מְעוֹן׃
וְעַל־קְרִיּוֹת וְעַל־בָּצְרָה וְעַל כָּל־עָרֵי אֶרֶץ מוֹאָב הָרְחֹקוֹת וְהַקְּרֹבוֹת׃
נִגְדְּעָה קֶרֶן מוֹאָב וּזְרֹעוֹ נִשְׁבָּרָה נְאֻם יְהוָה׃
הַשְׁכִּירֻהוּ כִּי עַל־יְהוָה הִגְדִּיל וְסָפַק מוֹאָב בְּקִיאוֹ וְהָיָה לִשְׂחֹק גַּם־הוּא׃
וְאִם לוֹא הַשְּׂחֹק הָיָה לְךָ יִשְׂרָאֵל אִם־בְּגַנָּבִים נמצאה [נִמְצָא] כִּי־מִדֵּי דְבָרֶיךָ בּוֹ תִּתְנוֹדָד׃
עִזְבוּ עָרִים וְשִׁכְנוּ בַּסֶּלַע יֹשְׁבֵי מוֹאָב וִהְיוּ כְיוֹנָה תְּקַנֵּן בְּעֶבְרֵי פִי־פָחַת׃
שָׁמַעְנוּ גְאוֹן־מוֹאָב גֵּאֶה מְאֹד גָּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ׃
אֲנִי יָדַעְתִּי נְאֻם־יְהוָה עֶבְרָתוֹ וְלֹא־כֵן בַּדָּיו לֹא־כֵן עָשׂוּ׃
עַל־כֵּן עַל־מוֹאָב אֲיֵלִיל וּלְמוֹאָב כֻּלֹּה אֶזְעָק אֶל־אַנְשֵׁי קִיר־חֶרֶשׂ יֶהְגֶּה׃
מִבְּכִי יַעְזֵר אֶבְכֶּה־לָּךְ הַגֶּפֶן שִׂבְמָה נְטִישֹׁתַיִךְ עָבְרוּ יָם עַד יָם יַעְזֵר נָגָעוּ עַל־קֵיצֵךְ וְעַל־בְּצִירֵךְ שֹׁדֵד נָפָל׃
וְנֶאֶסְפָה שִׂמְחָה וָגִיל מִכַּרְמֶל וּמֵאֶרֶץ מוֹאָב וְיַיִן מִיקָבִים הִשְׁבַּתִּי לֹא־יִדְרֹךְ הֵידָד הֵידָד לֹא הֵידָד׃
מִזַּעֲקַת חֶשְׁבּוֹן עַד־אֶלְעָלֵה עַד־יַהַץ נָתְנוּ קוֹלָם מִצֹּעַר עַד־חֹרֹנַיִם עֶגְלַת שְׁלִשִׁיָּה כִּי גַּם־מֵי נִמְרִים לִמְשַׁמּוֹת יִהְיוּ׃
וְהִשְׁבַּתִּי לְמוֹאָב נְאֻם־יְהוָה מַעֲלֶה בָמָה וּמַקְטִיר לֵאלֹהָיו׃
עַל־כֵּן לִבִּי לְמוֹאָב כַּחֲלִלִים יֶהֱמֶה וְלִבִּי אֶל־אַנְשֵׁי קִיר־חֶרֶשׂ כַּחֲלִילִים יֶהֱמֶה עַל־כֵּן יִתְרַת עָשָׂה אָבָדוּ׃
כִּי כָל־רֹאשׁ קָרְחָה וְכָל־זָקָן גְּרֻעָה עַל כָּל־יָדַיִם גְּדֻדֹת וְעַל־מָתְנַיִם שָׂק׃
עַל כָּל־גַּגּוֹת מוֹאָב וּבִרְחֹבֹתֶיהָ כֻּלֹּה מִסְפֵּד כִּי־שָׁבַרְתִּי אֶת־מוֹאָב כִּכְלִי אֵין־חֵפֶץ בּוֹ נְאֻם־יְהוָה׃
אֵיךְ חַתָּה הֵילִילוּ אֵיךְ הִפְנָה־עֹרֶף מוֹאָב בּוֹשׁ וְהָיָה מוֹאָב לִשְׂחֹק וְלִמְחִתָּה לְכָל־סְבִיבָיו׃
כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה הִנֵּה כַנֶּשֶׁר יִדְאֶה וּפָרַשׂ כְּנָפָיו אֶל־מוֹאָב׃
נִלְכְּדָה הַקְּרִיּוֹת וְהַמְּצָדוֹת נִתְפָּשָׂה וְהָיָה לֵב גִּבּוֹרֵי מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא כְּלֵב אִשָּׁה מְצֵרָה׃
וְנִשְׁמַד מוֹאָב מֵעָם כִּי עַל־יְהוָה הִגְדִּיל׃
פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב מוֹאָב נְאֻם־יְהוָה׃
הניס [הַנָּס] מִפְּנֵי הַפַּחַד יִפֹּל אֶל־הַפַּחַת וְהָעֹלֶה מִן־הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח כִּי־אָבִיא אֵלֶיהָ אֶל־מוֹאָב שְׁנַת פְּקֻדָּתָם נְאֻם־יְהוָה׃
בְּצֵל חֶשְׁבּוֹן עָמְדוּ מִכֹּחַ נָסִים כִּי־אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחוֹן וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן׃
אוֹי־לְךָ מוֹאָב אָבַד עַם־כְּמוֹשׁ כִּי־לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה׃
וְשַׁבְתִּי שְׁבוּת־מוֹאָב בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נְאֻם־יְהוָה עַד־הֵנָּה מִשְׁפַּט מוֹאָב׃