ירמיה · פרק ל״ח
חולשת המנהיג ואומץ הלב של הזר
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ לֹא יִתֵּנוּ שְׁמַע־נָא בְּקוֹל יְהוָה לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ׃
פסוק כהחבר האמיץ שהציל את ירמיהו
היה היה פעם נביא אמיץ בשם ירמיהו, שגר בעיר ירושלים. ירמיהו תמיד אמר את האמת, גם כשהיה קשה לשמוע אותה. כמה אנשים חשובים כעסו עליו והחליטו להעניש אותו – הם זרקו אותו לתוך בור עמוק וחשוך שהיה מלא בבוץ דביק. ירמיהו הרגיש בודד ועצוב והתחיל לשקוע בטיט. למזלו, בארמון המלך עבד איש טוב לב ואמיץ מאוד בשם עבד-מלך. כשעבד-מלך שמע מה קרה, הוא לא פחד מאף אחד. הוא רץ אל המלך וביקש להציל את ירמיהו. המלך הסכים! עבד-מלך מיהר אל הבור, הוריד חבלים ובגדים רכים כדי שירמיהו יוכל להחזיק בהם בלי שייכאב לו, וביחד הם משכו אותו החוצה אל האור. ירמיהו ניצל בזכות חבר אמיץ שלא ויתר עליו.
ירמיהו מזכיר לנו שלפעמים לעשות את הדבר הנכון דורש מאיתנו להתגבר על הפחד, וזו הדרך היחידה להבטיח את עתידנו.
הסיפור של עבד-מלך מדגיש את החשיבות של אומץ לב חברתי ועזרה לזולת, גם כשאחרים בוחרים להתעלם. תוכלו לשוחח עם ילדכם על החשיבות של הושטת יד לחבר שנמצא בצרה או שמרגיש בודד, ולשאול אותם איך הם יכולים להיות 'עבד-מלך' קטנים בגן או בבית הספר על ידי מעשה טוב אחד פשוט.
- מדוע לדעתך עבד-מלך היה כל כך אמיץ לעזור לירמיהו כשאחרים פחדו?
- איך לדעתך הרגיש ירמיהו כשהוא ראה את החבלים והבגדים הרכים יורדים אליו לבור?
- מהו מעשה טוב קטן שאתה יכול לעשות מחר כדי לעזור למישהו שקצת עצוב לו?
הנביא בבור הבוץ והחבר שהציל אותו
דמיין שאתה עומד בלב חצר עתיקה, ופתאום אתה שומע קול חלש קורא לעזרה מעומק האדמה. זהו ירמיהו הנביא! כמה שרים כעסו על הדברים שאמר והשליכו אותו לתוך בור עמוק, חשוך ומלא בבוץ דביק. ירמיהו התחיל לשקוע, והיה עצוב ובודד מאוד. אבל אז הגיע עבד-מלך, איש טוב לב ואמיץ שעבד בארמון. הוא לא פחד מהשרים, רץ מהר אל המלך וביקש להציל את ירמיהו. המלך הסכים! עבד-מלך לקח חבלים ובגדים ישנים ורכים כדי שלא יכאב לירמיהו בידיים, וביחד הם משכו אותו החוצה אל האור. ירמיהו ניצל! אבל המלך צדקיהו עדיין פחד מאוד מהעתיד, וקרא לירמיהו לשיחה סודית ביותר. מה ילחש המלך באוזנו של הנביא? בפרק הבא נגלה...
ירמיהו מבקש מהמלך להקשיב לעצה הטובה של אלוהים, כדי שיהיה לו טוב והוא יישאר בחיים.
כדי שלא יכאב לירמיהו כשהם מושכים אותו בחבלים, עבד-מלך הביא לו סמרטוטים ישנים ורכים לשים מתחת לבית השחי!
המלך צדקיהו ביקש מירמיהו לשמור על סוד גדול ומסוכן. האם השרים יגלו את האמת? נגלה בפרק הבא!
מבצע חילוץ ממעמקי הבוץ
בירושלים הנצורה, ירמיהו הנביא ממשיך להזהיר את העם שהתנגדות לבבלים תוביל לחורבן, וקורא להם להיכנע כדי להציל את חייהם. דבריו מעוררים את זעמם של שרי המלך, הרואים בו בוגד שמחליש את רוח הלוחמים. הם משכנעים את המלך צדקיהו החלש לאפשר להם לזרוק את ירמיהו לבור מים נטוש ומלא בבוץ טובעני. ירמיהו שוקע בטיט ללא מזון, אך עבד-מלך הכושי, עובד בארמון, מגלה אומץ לב נדיר. הוא פונה למלך, משיג אישור ומחלץ את ירמיהו בעזרת חבלים וסמרטוטים. בהמשך, המלך המבוהל נפגש עם ירמיהו בסתר כדי לשמוע את נבואתו, אך פחדו מהשרים ומהיהודים שכבר נשבו מונע ממנו לפעול לפי עצת הנביא. הוא משביע את ירמיהו לשמור על פגישתם בסוד.
ירמיהו אומר למלך: אם תקשיב לקול הנכון ותעשה את מה שצריך, למרות שזה מפחיד, החיים שלך יינצלו והכל יהיה לטובתך.
כשאתה רואה עוול שנעשה למישהו, אל תעמוד מהצד. לפעמים פנייה אחת אמיצה למי שיש לו כוח להשפיע, כמו שעשה עבד-מלך, יכולה לשנות חיים שלמים.
לעמוד מול המנהלים או המורים כדי להגן על תלמיד שכולם מחרימים אותו ומציקים לו בקבוצות הכיתה, למרות החשש שזה יפגע במעמד החברתי שלך.
לבד מול כולם: כשהאמת טובעת בבוץ
ירושלים נמצאת תחת מצור בבלי כבד, והלחץ בתוך העיר בשיאו. ירמיהו הנביא לא מייפה את המציאות ומצהיר בגלוי: מי שיישאר בעיר ימות, ומי שייצא וייכנע לבבלים יחיה. שרי המלך רואים בדבריו תעמולה תבוסתנית שמפרקת את הצבא מבפנים, ודורשים להוציא אותו להורג. המלך צדקיהו, מנהיג חלש שנרתע מעימותים, נכנע ללחץ שלהם ואומר להם לעשות כרצונם. השרים משליכים את ירמיהו לבור בוצי עמוק בחצר המטרה, שם הוא מתחיל לשקוע בטיט ללא לחם ומים. מי שמציל את המצב הוא עבד-מלך הכושי, סריס זר בארמון, שמזהה את העוול ומחלץ את ירמיהו ברגע האחרון באישור המלך. לאחר החילוץ, צדקיהו מזמן את ירמיהו לשיחה חשאית במקדש. ירמיהו חוזר על האזהרה: כניעה פירושה חיים, והתעקשות פירושה חורבן העיר ושריפתה. צדקיהו מודה שהוא פוחד מהשפלה ומנקמה של יהודים שערקו, ובסופו של דבר בוחר להסתיר את השיחה מהשרים, ומשאיר את ירמיהו במעצר עד ליום נפילת העיר.
פסוק זה מבטא את תמצית הקריאה של ירמיהו לצדקיהו המלך ברגעיו האחרונים של השלטון בירושלים. ירמיהו מנסה להרגיע את פחדיו האישיים של המלך מפני השפלה וקורא לו לבחור בחיים ובציות לדבר ה'. הבחירה להקשיב לקול האלוהי מוצגת כאן לא רק כחובה דתית, אלא כדרך המעשית היחידה להינצל מחורבן פיזי מוחלט.
להעמקה בסיפור⌄
הפרק הזה לוקח אותנו אל מאחורי הקלעים של ימיה האחרונים של ממלכת יהודה, ומציג לנו דרמה אנושית ופוליטית מטורפת. ירושלים מוקפת באויבים, הרעב כבד, והאווירה מתוחה עד הקצה. בתוך כל הכאוס הזה, ירמיהו הנביא ממשיך לומר את מה שאף אחד לא רוצה לשמוע: המלחמה אבודה, והדרך היחידה לשרוד היא להיכנע לבבלים. עבור שרי המלך והגנרלים, זה נשמע כמו בגידה חמורה שפוגעת במורל של החיילים. הם לא רואים בירמיהו נביא, אלא סוכן של האויב שמחליש את העם. כאן אנחנו פוגשים את צדקיהו המלך, דמות טרגית של מנהיג חלש. הוא תקוע בין הפטיש לסדן. מצד אחד, הוא יודע שירמיהו דובר אמת ומייצג את רצון אלוהים. מצד שני, הוא פוחד פחד מוות מהשרים שלו וממה שיגידו עליו. כשהשרים דורשים את מותו של ירמיהו, צדקיהו פשוט מתקפל ואומר להם: 'הוא בידיים שלכם, המלך לא יכול לעמוד מולכם'. המשפט הזה חושף את כל האמת על השלטון שלו – הוא מלך על הנייר בלבד, אבל בפועל השרים מנהלים אותו ומכתיבים לו מה לעשות. ההשלכה של ירמיהו לבור הטיט היא רגע פיזי וסמלי קשה מאוד. הבור הזה לא מכיל מים אלא רק בוץ טובעני ודביק. ירמיהו שוקע לאט לאט, חסר אונים, נטוש על ידי העם שלו ועל ידי המלך שהיה אמור להגן עליו. אבל דווקא מהמקום הכי לא צפוי מגיעה הישועה. עבד-מלך הכושי, אדם זר שעובד בארמון, מחליט לפעול. הוא לא מוכן לעמוד מן הצד ולראות נביא מת ברעב בתוך בור. באומץ לב מדהים, הוא ניגש למלך ומטיח בו את האמת בפנים: 'האנשים האלה עשו רע'. המלך, ששוב משנה את דעתו לפי מי שמדבר איתו באותו רגע, מאשר לו לחלץ את ירמיהו. החילוץ עצמו מתואר לפרטי פרטים – עם סמרטוטים ישנים כדי שלא לפצוע את ירמיהו מתחת לזרועותיו – מה שמראה על אנושיות ורגישות עמוקה בתוך עולם אכזרי. בסוף הפרק, בשיחה הסודית בין המלך לירמיהו, אנחנו רואים את הטרגדיה האמיתית של צדקיהו. הוא פוחד מהשפלה אישית יותר מאשר מחורבן העיר שלו. הוא חושש שיהודים שערקו לבבל ילעגו לו ויתעללו בו. ירמיהו מנסה להרגיע אותו ומבטיח לו שזה לא יקרה אם יקשיב לה', אבל הפחד משתק את המלך לחלוטין. הוא מעדיף לסגור את השיחה בשקר, לבקש מירמיהו להמציא סיפור כיסוי עבור השרים, ולהשאיר את המצב כמו שהוא. הבחירה של צדקיהו בפחד ובשקר גוזרת את גורלה של ירושלים לחורבן, ומראה לנו כמה מנהיגות חלשה יכולה להיות הרסנית.
אם היית במקומו של צדקיהו המלך, האם היית מוכן להסתכן בהשפלה אישית קשה כדי להציל את המדינה שלך, או שהפחד מלעג היה מכניע גם אותך?
חולשת המנהיג ואומץ הלב של הזר
ירמיהו פרק ל"ח מציג את רגעי השפל הפוליטיים והמוסריים של ירושלים ערב החורבן. ירמיהו הנביא ממשיך להשמיע את נבואתו הבלתי מתפשרת: העיר תיפול בידי בבל, ורק מי שייצא וייכנע לבבלים יציל את חייו. שרי המלך, הרואים בנבואות אלו חבלה חמורה במורל הלאומי ובכושר העמידה של הלוחמים, דורשים מהמלך צדקיהו להוציא את ירמיהו להורג באשמת בגידה. צדקיהו, המגלה חולשה מנהיגותית עמוקה ופחד מפני שריו, מתנער מאחריותו ומספק להם יד חופשית לפעול. השרים משליכים את ירמיהו לבור טיט עמוק בחצר המטרה, שם הוא שוקע בבוץ ללא מים ומזון, וגורלו נראה חתום. הישועה מגיעה מכיוון בלתי צפוי: עבד-מלך הכושי, סריס זר בארמון המלך, יוצא חוצץ נגד העוול ומפציר במלך להציל את הנביא. המלך נעתר ומאפשר לו לחלץ את ירמיהו באמצעות חבלים ובלויי סמרטוטים. לאחר החילוץ, נפגש צדקיהו עם ירמיהו בסתר. ירמיהו מציב בפניו ברירה ברורה בין כניעה וחיים לבין התעקשות וחורבן מוחלט. אולם פחדיו של המלך מפני לעג והתעללות מצד היהודים שכבר ערקו לבבל מונעים ממנו לקבל את ההחלטה הנכונה, והוא מסיים את המפגש בבקשה מירמיהו להסתיר את תוכן שיחתם מהשרים.
פסוק זה מבטא את תמצית הקריאה של ירמיהו לצדקיהו המלך ברגעיו האחרונים של השלטון בירושלים. ירמיהו מנסה להרגיע את פחדיו האישיים של המלך מפני השפלה וקורא לו לבחור בחיים ובציות לדבר ה'. הבחירה להקשיב לקול האלוהי מוצגת כאן לא רק כחובה דתית, אלא כדרך המעשית היחידה להינצל מחורבן פיזי מוחלט.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל"ח בירמיהו הוא מופת של דרמה פוליטית ואקזיסטנציאלית, המציבה במרכזה את שאלת האחריות המנהיגותית ואת מחירה של האמת בשעת חירום. המצור הבבלי על ירושלים מהדק את החנק סביב העיר, ובמקביל מתהדק החנק סביב חופש הביטוי של הנביא. דרישתם של שרי יהודה להמית את ירמיהו מנוסחת במונחים ביטחוניים מובהקים: 'הוא מרפה את ידי אנשי המלחמה'. בעיניהם, ירמיהו אינו שליח האל אלא תבוסתן מסוכן, המנהל לוחמה פסיכולוגית בשירות האויב. תגובתו של המלך צדקיהו – 'הנה הוא בידכם כי אין המלך יוכל אתכם דבר' – חושפת את ערוותה של המנהיגות ביהודה. צדקיהו אינו מוצג כאדם רשע, אלא כמנהיג חלש ונטול עמוד שדרה, הנסחף לחלוטין אחר רצון שריו ומוותר על סמכותו המלכותית. השלכתו של ירמיהו אל בור הטיט של מלכיהו בן המלך, הממוקם בחצר המטרה, היא אירוע בעל משמעות פיזית וסמלית עמוקה כאחד. בבור לא היו מים אלא רק בוץ טובעני, וירמיהו מתחיל לשקוע בתוכו אט-אט, גורלו נראה חתום למוות אכזרי ברעב ובחנק. הטיט הטובעני משמש כמטפורה מבריקה למצבה של ירושלים כולה – חברה השוקעת בבוץ המוסרי והפוליטי של עצמה, ללא מוצא. אולם, ברגע השפל הזה, מופיע ניגוד ספרותי ומוסרי מדהים: דווקא עבד-מלך הכושי, סריס זר בארמון המלך, מתגלה כגיבור האמיתי של הפרק. עבד-מלך אינו חושש להתעמת עם המלך בציבור, ומטיח בו את האמת הקשה: 'הרעו האנשים האלה את כל אשר עשו לירמיהו'. בכך הוא מציב מראה נוקבת מול פחדנותה של ההנהגה המקומית. פעולת החילוץ שלו מפורטת ברגישות אנושית יוצאת דופן: הוא משתמש בבלויי סמרטוטים ומלחים ישנים כדי לרפד את החבלים תחת אצילות ידיו של ירמיהו, ובכך מונע ממנו פציעה נוספת במהלך המשיכה מהבור. החלק השני של הפרק מעביר את הדרמה מהמרחב הציבורי אל המרחב החשאי. המלך צדקיהו מזמן את ירמיהו לשיחה סודית ב'מבוא השלישי' של בית ה'. המפגש הזה חושפת את הטרגדיה המוסרית של המלך. צדקיהו משווע להדרכה אלוהית ונשבע בסתר לשמור על חיי הנביא, אך הוא כבול לחלוטין לפחדיו האנושיים. כאשר ירמיהו מציב בפניו ברירה ברורה – כניעה לבבל שתציל את חייו ואת העיר, או התעקשות שתוביל לשריפת ירושלים – צדקיהו מודה בפחדו האמיתי: הוא חושש מפני היהודים שכבר ערקו לבבל, שמא יתעללו בו וילעגו לו. דאגה זו לתדמיתו ולשלומו האישי ברגע גורלי שבו חייהם של אלפים מונחים על הכף, חושפת את עומק כישלונו כמנהיג. ירמיהו מנסה להרגיעו ומבטיח לו שדבר זה לא יקרה אם ישמע בקול ה', אך פחדיו של המלך מכריעים אותו. הפרק נחתם באירוניה מרה: המלך מבקש מירמיהו לשקר לשריו ולהציג את פגישתם כבקשת רחמים אישית על תנאי כליאתו. ירמיהו נעתר לבקשה, וכאשר השרים חוקרים אותו הוא מוסר להם את גרסת הכיסוי. ירמיהו נותר כלוא בחצר המטרה עד ליום שבו נלכדה ירושלים, כשהמלך ושריו גזרו על עצמם ועל עמם חורבן מוחלט בשל חוסר יכולתם להתמודד עם האמת.
- מנהיגות נמדדת ביכולת לעמוד מול לחץ קבוצתיצדקיהו המלך נכשל משום שהעדיף לרצות את שריו מאשר לעשות את הדבר הנכון וההכרחי. בעולם המודרני, מנהלים, מנהיגים ואנשי מפתח נתקלים לעיתים קרובות בלחצים כבדים מצד בעלי עניין או דעת הקהל. הלקח הוא שנאמנות לעקרונות וקבלת החלטות קשות, גם כשהן אינן פופולריות, הן המבחן האמיתי של מנהיגות משפיעה.
- האומץ המוסרי של היחיד מול אדישות הרובעבד-מלך הכושי מלמד אותנו שאין צורך בתואר רשמי או בכוח פוליטי כדי לחולל שינוי מוסרי. כאשר אנו עדים לעוול במקום העבודה, בקהילה או ברשתות החברתיות, הבחירה לא לעמוד מן הצד אלא להשמיע קול ולפעול יכולה להציל נפשות. האומץ לפעול נגד הזרם הוא שמבחין בין שותפות לפשע לבין עשיית צדק.
- המחיר ההרסני של הפחד מהשפלה אישיתפחדו של צדקיהו מפני לעג והתעללות שיתק את יכולתו להציל את ממלכתו. בחיי היום-יום, אנו נמנעים לעיתים קרובות מצעדים נכונים – כמו הודאה בכישלון, שינוי כיוון מקצועי או פנייה לעזרה – רק בשל החשש ממה יגידו ומפגיעה באגו שלנו. התגברות על הפחד מהשפלה היא תנאי הכרחי לצמיחה ולקבלת החלטות רציונליות.
הפרק מעלה את המתח שבין חובת הנאמנות המוחלטת לאמת לבין הצורך בהישרדות פיזית ופוליטית. ירמיהו נדרש על ידי המלך לשקר לשרים כדי להציל את חייו שלו ושל המלך. האם השקר של ירמיהו בסוף הפרק פוגע ביושרתו כנביא אמת, או שמא הוא מייצג הבנה מפוכחת שישנם מצבים שבהם פיקוח נפש וטקטיקה פוליטית גוברים על אמירת האמת המלאה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּשְׁמַע שְׁפַטְיָה בֶן־מַתָּן וּגְדַלְיָהוּ בֶּן־פַּשְׁחוּר וְיוּכַל בֶּן־שֶׁלֶמְיָהוּ וּפַשְׁחוּר בֶּן־מַלְכִּיָּה אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶל־כָּל־הָעָם לֵאמֹר׃
כֹּה אָמַר יְהוָה הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת יָמוּת בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר וְהַיֹּצֵא אֶל־הַכַּשְׂדִּים יחיה [וְחָיָה] וְהָיְתָה־לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל וָחָי׃
כֹּה אָמַר יְהוָה הִנָּתֹן תִּנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד חֵיל מֶלֶךְ־בָּבֶל וּלְכָדָהּ׃
וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל־הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה כִּי־עַל־כֵּן הוּא־מְרַפֵּא אֶת־יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל־הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי הָאִישׁ הַזֶּה אֵינֶנּוּ דֹרֵשׁ לְשָׁלוֹם לָעָם הַזֶּה כִּי אִם־לְרָעָה׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ הִנֵּה־הוּא בְּיֶדְכֶם כִּי־אֵין הַמֶּלֶךְ יוּכַל אֶתְכֶם דָּבָר׃
וַיִּקְחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר מַלְכִּיָּהוּ בֶן־הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וּבַבּוֹר אֵין־מַיִם כִּי אִם־טִיט וַיִּטְבַּע יִרְמְיָהוּ בַּטִּיט׃
וַיִּשְׁמַע עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ כִּי־נָתְנוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן׃
וַיֵּצֵא עֶבֶד־מֶלֶךְ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר׃
אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הֵרֵעוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֵת כָּל־אֲשֶׁר עָשׂוּ לְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵת אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֶל־הַבּוֹר וַיָּמָת תַּחְתָּיו מִפְּנֵי הָרָעָב כִּי אֵין הַלֶּחֶם עוֹד בָּעִיר׃
וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֵת עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי לֵאמֹר קַח בְּיָדְךָ מִזֶּה שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים וְהַעֲלִיתָ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא מִן־הַבּוֹר בְּטֶרֶם יָמוּת׃
וַיִּקַּח עֶבֶד־מֶלֶךְ אֶת־הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וַיָּבֹא בֵית־הַמֶּלֶךְ אֶל־תַּחַת הָאוֹצָר וַיִּקַּח מִשָּׁם בְּלוֹיֵ הסחבות [סְחָבוֹת] וּבְלוֹיֵ מְלָחִים וַיְשַׁלְּחֵם אֶל־יִרְמְיָהוּ אֶל־הַבּוֹר בַּחֲבָלִים׃
וַיֹּאמֶר עֶבֶד־מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אֶל־יִרְמְיָהוּ שִׂים נָא בְּלוֹאֵי הַסְּחָבוֹת וְהַמְּלָחִים תַּחַת אַצִּלוֹת יָדֶיךָ מִתַּחַת לַחֲבָלִים וַיַּעַשׂ יִרְמְיָהוּ כֵּן׃
וַיִּמְשְׁכוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן־הַבּוֹר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקַּח אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֵלָיו אֶל־מָבוֹא הַשְּׁלִישִׁי אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־יִרְמְיָהוּ שֹׁאֵל אֲנִי אֹתְךָ דָּבָר אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר׃
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ כִּי אַגִּיד לְךָ הֲלוֹא הָמֵת תְּמִיתֵנִי וְכִי אִיעָצְךָ לֹא תִשְׁמַע אֵלָי׃
וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר חַי־יְהוָה את אֲשֶׁר עָשָׂה־לָנוּ אֶת־הַנֶּפֶשׁ הַזֹּאת אִם־אֲמִיתֶךָ וְאִם־אֶתֶּנְךָ בְּיַד הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים אֶת־נַפְשֶׁךָ׃
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־צִדְקִיָּהוּ כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִם־יָצֹא תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ־בָּבֶל וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ׃
וְאִם לֹא־תֵצֵא אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ וְאַתָּה לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם׃
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת־הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל־הַכַּשְׂדִּים פֶּן־יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ־בִי׃
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ לֹא יִתֵּנוּ שְׁמַע־נָא בְּקוֹל יְהוָה לַאֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ וְיִיטַב לְךָ וּתְחִי נַפְשֶׁךָ׃
וְאִם־מָאֵן אַתָּה לָצֵאת זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הִרְאַנִי יְהוָה׃
וְהִנֵּה כָל־הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ בְּבֵית מֶלֶךְ־יְהוּדָה מוּצָאוֹת אֶל־שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל וְהֵנָּה אֹמְרוֹת הִסִּיתוּךָ וְיָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ הָטְבְּעוּ בַבֹּץ רַגְלֶךָ נָסֹגוּ אָחוֹר׃
וְאֶת־כָּל־נָשֶׁיךָ וְאֶת־בָּנֶיךָ מוֹצִאִים אֶל־הַכַּשְׂדִּים וְאַתָּה לֹא־תִמָּלֵט מִיָּדָם כִּי בְיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּתָּפֵשׂ וְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ׃
וַיֹּאמֶר צִדְקִיָּהוּ אֶל־יִרְמְיָהוּ אִישׁ אַל־יֵדַע בַּדְּבָרִים־הָאֵלֶּה וְלֹא תָמוּת׃
וְכִי־יִשְׁמְעוּ הַשָּׂרִים כִּי־דִבַּרְתִּי אִתָּךְ וּבָאוּ אֵלֶיךָ וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ הַגִּידָה־נָּא לָנוּ מַה־דִּבַּרְתָּ אֶל־הַמֶּלֶךְ אַל־תְּכַחֵד מִמֶּנּוּ וְלֹא נְמִיתֶךָ וּמַה־דִּבֶּר אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ׃
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם מַפִּיל־אֲנִי תְחִנָּתִי לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי הֲשִׁיבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן לָמוּת שָׁם׃
וַיָּבֹאוּ כָל־הַשָּׂרִים אֶל־יִרְמְיָהוּ וַיִּשְׁאֲלוּ אֹתוֹ וַיַּגֵּד לָהֶם כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּה הַמֶּלֶךְ וַיַּחֲרִשׁוּ מִמֶּנּוּ כִּי לֹא־נִשְׁמַע הַדָּבָר׃
וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה עַד־יוֹם אֲשֶׁר־נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלִָם׃