ירמיה · פרק ל״ז
אשליית ההצלה ומחיר האמת
כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם לֵאמֹר הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ הַכַּשְׂדִּים כִּי־לֹא יֵלֵכוּ׃
פסוק טהנביא האמיץ והלחם החם
דמיינו עיר עתיקה ויפה בשם ירושלים, שחומות אבן גדולות מקיפות אותה. המלך צדקיהו היה מודאג מאוד כי צבא חזק עמד מחוץ לעיר. אבל פתאום, הצבא הלך! כולם שמחו, חוץ מירמיהו הנביא, שידע שהסכנה עדיין לא עברה לגמרי. כשירמיהו ניסה לצאת מהעיר כדי לבקר את משפחתו, השומרים בשער חשבו בטעות שהוא עוזר לאויבים ועצרו אותו. הם שמו אותו בבור עמוק וחשוך. המלך צדקיהו, שרצה לשמוע את האמת, קרא לירמיהו בסתר. ירמיהו הסביר לו באומץ את המצב, וביקש בעדינות: 'בבקשה, אל תחזיר אותי לבור החשוך'. המלך הקשיב, ריחם עליו והעביר אותו לחצר שמירה נעימה יותר, ושם דאג שירמיהו יקבל כיכר לחם טעימה וחמה בכל יום. ירמיהו הראה לנו שאפשר להיות אמיצים ולומר את האמת, ושאפילו ברגעים קשים תמיד יש תקווה ומישהו שיכול לעזור.
הפסוק מזכיר לנו כמה קל ליפול למלכודת של אשליות עצמיות כשאנחנו מפחדים, ועד כמה חשוב לעזור לילדינו לראות את המציאות באומץ ובכנות.
הסיפור על ירמיהו בפרק זה מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על שני ערכים חשובים: אומץ לומר את האמת, והיכולת לבקש עזרה כשקשה לנו. ירמיהו לא פחד לומר את מה שהוא מאמין בו, אך כשהיה לו קשה בבור החשוך, הוא ידע לפנות למלך ולבקש עזרה בצורה מכבדת. אנחנו יכולים להסביר לילדים שלומר את האמת זה מעשה אמיץ מאוד, ושזה בסדר גמור להגיד כשמשהו קשה לנו או מפחיד אותנו. שיחה כזו מחזקת את הביטחון של הילד לשתף אותנו ברגשותיו ובקשייו ללא חשש.
- למה לדעתך היה לירמיהו חשוב כל כך להגיד את האמת למרות שהיה בבור?
- איך היית מרגיש אם היית עוזר למישהו והוא היה נותן לך לחם חם בכל יום?
- האם קרה לך פעם שהיה לך קשה ואמרת למישהו, כמו שירמיהו אמר למלך, והרגשת הקלה?
הנביא שלא פחד לומר את האמת
דמיין שאתה עומד בתוך עיר מוקפת חומות גבוהות. בחוץ יש רעש גדול, אבל פתאום - שקט! האויבים שהקיפו את העיר הלכו! כולם שמחים ורוקדים, חוץ מאדם אחד עצוב ואמיץ - ירמיהו הנביא. המלך צדקיהו מבקש ממנו להתפלל, אך ירמיהו שומע את קול ה' ויודע את האמת: האויבים עוד יחזרו. כשהוא מנסה לצאת מהעיר לבקר את משפחתו, השומרים חושדים בו שהוא בוגד וזורקים אותו לבור כלא חשוך וקר. ימים ארוכים הוא יושב שם בחושך, עד שהמלך קורא לו בסתר ושואל: 'האם יש מסר מאלוהים?'. ירמיהו לא מפחד ומספר לו את האמת הקשה, ומבקש רק שלא יחזירו אותו לבור הנורא. המלך מרחם עליו ומעביר אותו לחצר השמירה, שם הוא מקבל לחם חם בכל יום. אבל האם המלך יקשיב לו בסוף?
אלוהים מזהיר את העם שלא ישקרו לעצמם ויחשבו שהסכנה חלפה, כי לפעמים צריך להסתכל לקושי בעיניים כדי לפתור אותו.
הידעת שירמיהו נכלא בתוך בור מיוחד שהיה שייך לסופר המלך, והיה כל כך חשוך וקר שהנביא פחד שהוא ימות שם?
ירמיהו ניצל מהבור החשוך ועבר לחצר השמירה, אך המצור על ירושלים הולך ומחמיר. מה יקרה כשיגמר כל הלחם בעיר? נגלה בפרק הבא!
מעצר שווא בגלל פייק ניוז
ירושלים נמצאת במצור בבלי, אך לפתע הצבא המצרי מתקרב והבבלים נסוגים זמנית. בעוד העם חוגג את 'הניצחון', המלך צדקיהו שולח לבקש מירמיהו הנביא שיתפלל עליהם. ירמיהו מסרב למכור להם אשליות ומנבא שהבבלים יחזרו וישרפו את העיר. כשהמצור מוסר זמנית, ירמיהו מנסה לצאת מהעיר לענייניו הפרטיים בארץ בנימין. בשער העיר עוצר אותו קצין שמחפש שעיר לעזאזל ומאשים אותו בבגידה ובריחה אל האויב. למרות הכחשותיו, ירמיהו נאסר, מוכה קשות ונזרק לצינוק חשוך בבית יהונתן הסופר. רק פגישה סודית עם המלך צדקיהו, שרוצה לשמוע את דבר ה' אך מפחד משריו, מצילה את ירמיהו ממוות בצינוק והוא מועבר לחצר המטרה עם קצבת לחם יומית.
הנביא מזהיר את האנשים לא לשקר לעצמם שהבעיות שלהם נעלמו רק בגלל שיש הפסקה זמנית בקושי. לפעמים הדבר הכי גרוע הוא להשלות את עצמנו.
כשכולם מסביבכם נסחפים אחרי שמועה טובה מדי או 'טרנד' של שמחה מזויפת, עצרו רגע לבדוק את העובדות. לפעמים עדיף להיות זה שמזהיר מאשר זה שנופל מופתע.
זה כמו לעמוד מול קבוצת חברים שכולם מעתיקים במבחן ובטוחים שלא יתפסו אותם, ואתם מנסים להזהיר אותם שהמורה כבר בדרך חזרה לכיתה - רק שבמקום להקשיב לכם, הם מאשימים אתכם שאתם מלשינים.
לבד מול המערכת: האמת שלא רצו לשמוע
הפרק מתרחש באחד הרגעים המתוחים ביותר בהיסטוריה של ירושלים. המלך החדש, צדקיהו, מוצא את עצמו תחת מצור בבלי כבד. כשהצבא המצרי מגיע לעזרה, הבבלים נסוגים זמנית, והעיר כולה נושמת לרווחה. צדקיהו שולח שליחים אל ירמיהו הנביא ומבקש שיתפלל עבורם, אולי מתוך תקווה לקבל אישור אלוהי לחגיגות. אך לירמיהו יש בשורה קשה: האשליה תתנפץ, המצרים יחזרו לארצם, והבבלים ישובו וישרפו את ירושלים. כשירמיהו מנסה לנצל את ההפוגה ולצאת מהעיר כדי להסדיר ענייני רכוש משפחתיים, הוא נעצר בשער בנימין באשמת שווא של בגידה וניסיון עריקה לאויב. השרים הזועמים מנצלים את ההזדמנות, מכים אותו באכזריות וכולאים אותו בצינוק תת-קרקעי קשה. המלך צדקיהו, שנקרע בין פחד מהשרים לבין רצון לדעת את האמת, מחלץ את ירמיהו לפגישה חשאית בארמון. ירמיהו לא מתקפל, חוזר על נבואתו הקשה, ומבקש רחמים על חייו. המלך נעתר חלקית ומשפר את תנאי כליאתו בחצר המטרה.
הפסוק מבטא את ליבת הטרגדיה של ירושלים ערב החורבן: האשליה העצמית. כאשר הבבלים נסוגים זמנית בשל התקרבות צבא מצרים, העם וההנהגה מפרשים זאת כהצלה סופית. ירמיהו מנפץ את האופטימיות המדומה ומזהיר מפני התעלמות מהמציאות המרה. האמת הקשה הכרחית להתפכחות, אך העם מעדיף להשתעשע בתקוות שווא שיביאו לאסון.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור הזה חושף את אחת הדילמות האנושיות והפוליטיות המורכבות ביותר: הקושי להקשיב לאמת לא נוחה בזמן משבר. המלך צדקיהו הוא דמות טרגית - הוא מונה לתפקידו על ידי מלך בבל, אך נתון ללחצים אדירים מצד שריו שרוצים למרוד. כשהבבלים נסוגים זמנית בגלל המצרים, נוצר חלון הזדמנויות של אשליה אופטית. כולם רוצים להאמין שהסיוט נגמר. בתוך האופוריה הזו, ירמיהו נתפס כמשבית שמחה, ואף גרוע מכך - כבוגד שמחליש את המורל הלאומי. מעצרו של ירמיהו בשער בנימין מראה איך מערכות שלטוניות לחוצות מחפשות אשמים. יראייה, מפקד השמירה, מאשים את ירמיהו בעריקה לבבלים רק בגלל שירמיהו ניבא שהבבלים ינצחו. זוהי קלאסיקה של 'להרוג את השליח'. השרים, שמחפשים דרך להשתיק את קולו הביקורתי של ירמיהו, מנצלים את ההזדמנות כדי להתעלל בו ולזרוק אותו לצינוק חשוך שבו הוא כמעט מוצא את מותו. אבל החלק המרתק ביותר בפרק הוא המפגש החשאי בין המלך צדקיהו לירמיהו. המלך פועל בסתר כי הוא מפחד מהשרים שלו - הוא מנהיג חלש שאיבד שליטה על המערכת שלו. הוא שואל בלחש: 'היש דבר מאת ה'?' - הוא נואש לקבל תקווה. ירמיהו, למרות שעבר עינויים קשים בצינוק ויודע שהמשך אמירת האמת עלול להחזיר אותו לשם, לא מוכן לשקר או לעדן את המסר. הוא עונה מיד: 'יש... ביד מלך בבל תנתן'. לצד האומץ הנבואי שלו, ירמיהו מתגלה כאן גם באנושיותו הפגיעה. הוא לא גיבור-על חסין מכאב. הוא מתחנן בפני המלך על חייו: 'אל תשיבני בית יהונתן הסופר ולא אמות שם'. השילוב הזה בין עמידה בלתי מתפשרת על האמת לבין הפחד האנושי המוצדק מהמוות והסבל הופך את ירמיהו לדמות מעוררת השראה באמת. הוא מלמד אותנו שאומץ אינו היעדר פחד, אלא הפעולה הנכונה למרות קיומו של הפחד.
אם היית במקומו של ירמיהו במפגש החשאי עם המלך, אחרי שסבלת בצינוק, האם היית מעגל פינות בנבואה כדי להבטיח את השחרור שלך, או שהיית מסתכן ואומר את האמת המלאה?
אשליית ההצלה ומחיר האמת
פרק ל"ז בספר ירמיהו מתאר את אחת השעות הדרמטיות ביותר של ממלכת יהודה ערב חורבן בית ראשון. המלך צדקיהו, שמונה על ידי נבוכדנאצר מלך בבל, מולך על עם שמסרב להקשיב לאזהרותיו של ירמיהו הנביא. כאשר צבא מצרים יוצא לעזרת יהודה, הבבלים הצרים על ירושלים נסוגים זמנית. ההפוגה מעוררת גל של אופטימיות ואשליות בעיר, אך ירמיהו מבהיר למלך שזוהי הפוגת שווא והחורבן בלתי נמנע. במהלך ההפוגה, ירמיהו מנסה לצאת מהעיר אל ארץ בנימין לענייניו הפרטיים, אך נעצר בשער העיר על ידי מפקד השמירה באשמת שווא של עריקה לאויב הבבלי. למרות הכחשותיו, הוא מובא בפני השרים הזועמים, מוכה קשות ונכלא בצינוק תת-קרקעי מאיים בבית יהונתן הסופר, שם הוא שוהה ימים רבים בתנאים קשים. המלך צדקיהו, החצוי בין פחדו מהשרים לבין חרדתו לגורל הממלכה, מוציא את ירמיהו בחשאי ושואל אותו האם יש דבר מאת ה'. ירמיהו עומד על דעתו ומנבא שוב את נפילת המלך בידי בבל, אך מנצל את ההזדמנות להתחנן על חייו ולא לחזור לצינוק. צדקיהו נעתר ומעביר אותו לחצר המטרה, שם הוא זוכה למנת לחם יומית.
הפסוק מבטא את ליבת הטרגדיה של ירושלים ערב החורבן: האשליה העצמית. כאשר הבבלים נסוגים זמנית בשל התקרבות צבא מצרים, העם וההנהגה מפרשים זאת כהצלה סופית. ירמיהו מנפץ את האופטימיות המדומה ומזהיר מפני התעלמות מהמציאות המרה. האמת הקשה הכרחית להתפכחות, אך העם מעדיף להשתעשע בתקוות שווא שיביאו לאסון.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל"ז מציג ניתוח פסיכולוגי ופוליטי מבריק של חברה בקריסה ושל מנהיגות חלשה ומתלבטת. במוקד הפרק עומדת תופעת האשליה העצמית הקולקטיבית. נסיגתם הזמנית של הבבלים מפני חיל פרעה יוצרת דיסוננס קוגניטיבי חריף: העם והשרים רוצים להאמין שהסכנה חלפה לנצח, בעוד ירמיהו מייצג את המציאות הריאליסטית והמרה. נבואתו הקיצונית של ירמיהו בפסוק י' – לפיה אפילו אם כל צבא כשדים היה מורכב מפצועים מדוקרים באוהליהם, הם עדיין היו קמים ושורפים את העיר – אינה רק הגזמה רטורית, אלא ביטוי ספרותי לכך שהחורבן הוא גזירה אלוהית והיסטורית בלתי נמנעת, ששום תמרון פוליטי או צבאי זמני לא יוכל למנוע. המעצר של ירמיהו בשער בנימין מדגים את המכניזם של שעיר לעזאזל. יראייה בן שלמיה, מפקד השער, מאשים את ירמיהו בעריקה ('אל הכשדים אתה נופל'). האשמה זו חושפת כיצד דבריו של ירמיהו, שקרא לאורך כל הדרך להיכנע לבבל כדי להציל את החיים, תורגמו בעיני הממסד הצבאי והפוליטי לבגידה אקטיבית. השרים, המייצגים את האגף הניצי והלאומני בחצר המלוכה, מנצלים את ההזדמנות כדי להשתיק את קול האופוזיציה היחיד. הם מכים את ירמיהו ומשליכים אותו אל 'בית הבור ואל החנויות' – צינוק תת-קרקעי שנועד לשבור את רוחו ואת גופו. הניגוד החריף ביותר בפרק הוא בין ירמיהו הכלוא פיזית אך חופשי ברוחו, לבין המלך צדקיהו, החופשי פיזית אך כלוא בתוך פחדיו ולחציו הפוליטיים. צדקיהו פועל בסתר ('וישאלהו המלך בביתו בסתר') מכיוון שהוא חושש מהשרים שלו עצמו. הוא מנהיג חסר עמוד שדרה, המבקש נואשות לגיטימציה דתית או נבואית לדרכו, אך נתקל ביושרה הבלתי מתפשרת של ירמיהו. ירמיהו אינו מעדן את המסר שלו עבור המלך שיכול לחרוץ את גורלו; הוא מצהיר בגלוי: 'ביד מלך בבל תנתן'. עם זאת, הפרק נמנע מלהציג את ירמיהו כדמות סטואית נטולת פחד. בפנייה חצי-משפטית וחצי-אישית למלך, ירמיהו שואל: 'מה חטאתי לך... כי נתתם אותי אל בית הכלא?'. הוא חושף את האבסורד של רדיפתו בהשוואה לנביאי השקר שהבטיחו שלום והתבדו. תחינתו האישית של ירמיהו, 'ואל תשיבני בית יהונתן הסופר ולא אמות שם', מעניקה לסיפור עומק אנושי ונוגע ללב. היא מציגה את הנביא לא כקדוש מעונה המחפש את הסבל, אלא כאדם בשר ודם החרד לחייו, ובכל זאת מסרב לשקר. העברתו לחצר המטרה ומתן לחם חוקו מסמלים פשרה זמנית ושברירית בין המלך החלש לנביא האמת, רגע לפני שהחורבן הסופי מוחק את שניהם מהבמה ההיסטורית.
- הסכנה שבאשליה עצמית קבוצתית (Groupthink)בארגונים, בחברות עסקיות או בצוותי עבודה, קל מאוד להיסחף אחרי אופטימיות קולקטיבית מדומה כשיש שיפור זמני בנתונים. הלקח מהפרק מציע לא להשתיק את 'נביאי הזעם' או המבקרים הפנימיים בארגון, אלא להקשיב להם באומץ, שכן לעיתים קרובות הם אלו שרואים את הסכנות האמיתיות מתחת לפני השטח.
- יושרה מקצועית ואישית תחת לחץ קיצוניכאשר אנו נדרשים להציג דוח, חוות דעת או הערכת מצב מקצועית בפני מנהלים בכירים או לקוחות, קיים פיתוי עצום 'לייפות' את המציאות כדי לרצותם או להימנע מעימות. ירמיהו מלמד אותנו ששמירה על האמת המקצועית והאישית, גם במחיר של אי-נעימות זמנית או סיכון אישי, היא הדרך היחידה לשמור על יושרה ועל ערכנו כאנשי מקצוע וכבני אדם.
- חמלה ואנושיות בתוך מאבק אידאולוגיגם כאשר אנו מנהלים מאבק עקרוני וצודק, אסור לנו לאבד את הממד האנושי והפגיעות שלנו. ירמיהו אינו מתבייש לבקש הקלה בתנאיו הפיזיים ולהתחנן על חייו. בחיים המודרניים, הלקח הוא שמותר ואף רצוי להציב גבולות, לדאוג לבריאותנו הנפשית והפיזית, ולבקש תמיכה, גם כשאנו נושאים בעול של משימות גדולות וחשובות.
הפרק מעלה את הדילמה המוסרית של 'להרוג את השליח': מדוע חברות אנושיות נוטות להעניש את מי שמצביע על הכשלים והסכנות, במקום להתמודד עם הכשלים עצמם? האם השרים באמת האמינו שירמיהו בוגד, או שהם השתמשו בהאשמה זו ככלי פוליטי להשתקת ביקורת לגיטימית?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיִּמְלָךְ־מֶלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ תַּחַת כָּנְיָהוּ בֶּן־יְהוֹיָקִים אֲשֶׁר הִמְלִיךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל בְּאֶרֶץ יְהוּדָה׃
וְלֹא שָׁמַע הוּא וַעֲבָדָיו וְעַם הָאָרֶץ אֶל־דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת־יְהוּכַל בֶּן־שֶׁלֶמְיָה וְאֶת־צְפַנְיָהוּ בֶן־מַעֲשֵׂיָה הַכֹּהֵן אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר הִתְפַּלֶּל־נָא בַעֲדֵנוּ אֶל־יְהוָה אֱלֹהֵינוּ׃
וְיִרְמְיָהוּ בָּא וְיֹצֵא בְּתוֹךְ הָעָם וְלֹא־נָתְנוּ אֹתוֹ בֵּית הכליא [הַכְּלוּא׃]
וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל־יְרוּשָׁלִַם אֶת־שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלִָם׃
וַיְהִי דְּבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל־מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדָרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם׃
וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל־הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ׃
כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם לֵאמֹר הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ הַכַּשְׂדִּים כִּי־לֹא יֵלֵכוּ׃
כִּי אִם־הִכִּיתֶם כָּל־חֵיל כַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם וְנִשְׁאֲרוּ בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת־הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ׃
וְהָיָה בְּהֵעָלוֹת חֵיל הַכַּשְׂדִּים מֵעַל יְרוּשָׁלִָם מִפְּנֵי חֵיל פַּרְעֹה׃
וַיֵּצֵא יִרְמְיָהוּ מִירוּשָׁלִַם לָלֶכֶת אֶרֶץ בִּנְיָמִן לַחֲלִק מִשָּׁם בְּתוֹךְ הָעָם׃
וַיְהִי־הוּא בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן וְשָׁם בַּעַל פְּקִדֻת וּשְׁמוֹ יִרְאִיָּיה בֶּן־שֶׁלֶמְיָה בֶּן־חֲנַנְיָה וַיִּתְפֹּשׂ אֶת־יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר אֶל־הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל׃
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אֵינֶנִּי נֹפֵל עַל־הַכַּשְׂדִּים וְלֹא שָׁמַע אֵלָיו וַיִּתְפֹּשׂ יִרְאִיָּיה בְּיִרְמְיָהוּ וַיְבִאֵהוּ אֶל־הַשָּׂרִים׃
וַיִּקְצְפוּ הַשָּׂרִים עַל־יִרְמְיָהוּ וְהִכּוּ אֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בֵּית הָאֵסוּר בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר כִּי־אֹתוֹ עָשׂוּ לְבֵית הַכֶּלֶא׃
כִּי בָא יִרְמְיָהוּ אֶל־בֵּית הַבּוֹר וְאֶל־הַחֲנֻיוֹת וַיֵּשֶׁב־שָׁם יִרְמְיָהוּ יָמִים רַבִּים׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקָּחֵהוּ וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ בַּסֵּתֶר וַיֹּאמֶר הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת יְהוָה וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ יֵשׁ וַיֹּאמֶר בְּיַד מֶלֶךְ־בָּבֶל תִּנָּתֵן׃
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ מֶה חָטָאתִי לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וְלָעָם הַזֶּה כִּי־נְתַתֶּם אוֹתִי אֶל־בֵּית הַכֶּלֶא׃
ואיו [וְאַיֵּה] נְבִיאֵיכֶם אֲשֶׁר־נִבְּאוּ לָכֶם לֵאמֹר לֹא־יָבֹא מֶלֶךְ־בָּבֶל עֲלֵיכֶם וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת׃
וְעַתָּה שְׁמַע־נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ תִּפָּל־נָא תְחִנָּתִי לְפָנֶיךָ וְאַל־תְּשִׁבֵנִי בֵּית יְהוֹנָתָן הַסֹּפֵר וְלֹא אָמוּת שָׁם׃
וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיַּפְקִדוּ אֶת־יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וְנָתֹן לוֹ כִכַּר־לֶחֶם לַיּוֹם מִחוּץ הָאֹפִים עַד־תֹּם כָּל־הַלֶּחֶם מִן־הָעִיר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה׃