ירמיה · פרק ל״ו
אפר ואותיות: המאבק המלכותי על חופש הנבואה
אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם׃
פסוק ג'המגילה המיוחדת שאי אפשר לשרוף
הלילה נספר על נביא אמיץ מאוד בשם ירמיהו ועל חברו הטוב, הסופר ברוך. אלוהים ביקש מירמיהו לכתוב את כל המילים החשובות שלו על מגילה ארוכה, כדי לעזור לאנשים להיות טובים יותר ולשמור עליהם מסכנה. ברוך כתב כל מילה בתוך דיו שחורה ויפה, והלך להקריא את המגילה לאנשים בירושלים. כולם הקשיבו בשקט ובסקרנות. אבל המלך יהויקים, שישב בארמונו החמים מול האש, לא אהב לשמוע את האמת. הוא לקח את המגילה, חתך אותה וזרק אותה ישר לתוך האש! הוא חשב שבכך המילים ייעלמו. אבל אלוהים שמר על ירמיהו ועל ברוך במקום סודי ובטוח, ואמר להם: 'אל תדאגו, המילים הטובות חזקות מהאש!'. הם לקחו מגילה חדשה וכתבו את הכל שוב, באהבה ובנחישות, והמילים הללו נשמרו עד היום.
הפסוק מלמד אותנו שאזהרות וגבולות לא נועדו להעניש, אלא לפתוח פתח לשינוי, לתיקון ולסליחה הדדית.
הסיפור מדגיש את כוחן של מילים ואת העובדה שאמת וטוב לב אינם נעלמים גם כשמנסים להעלים אותם. זו הזדמנות נהדרת לשוחח עם הילד על כוחן של מילים טובות ועל החשיבות של הקשבה לביקורת בונה. תוכלו להסביר לילד שלפעמים קשה לנו לשמוע שאנחנו טועים (כמו המלך), אבל מי שמקשיב ולומד – משתפר ומצליח, ואילו מי שמנסה 'לשרוף' את המילים ולהתעלם, מפספס הזדמנות לתקן.
- למה לדעתך המלך יהויקים כל כך כעס ושרף את המגילה במקום להקשיב לה?
- איך ברוך וירמיהו הרגישו כשהם היו צריכים לכתוב את כל המגילה מחדש?
- אם היית יכול לכתוב מילה אחת טובה על מגילה שתשמור על כל העולם, איזו מילה היית בוחר?
המגילה שלא נשרפה לעולם
דמיין שאתה עומד בתוך ארמון חמים, ובמרכז החדר דולקת אש חזקה. המלך יהויקים יושב שם, פניו כועסות. הוא מחזיק בידו מגילת עור יפה שעליה כתב הסופר ברוך את המילים החשובות של הנביא ירמיהו. ירמיהו רצה להזהיר את כולם כדי שיעשו מעשים טובים, אבל המלך לא רצה להקשיב! המלך לקח סכין קטנה, חתך את המגילה חתיכה אחרי חתיכה, וזרק אותה ישר לתוך האש. המגילה נשרפה כולה! אבל האם המילים החשובות נעלמו? ממש לא! אלוהים שמר על ירמיהו ועל ברוך במקום מסתור סודי, ואמר להם: 'קחו מגילה חדשה וכתבו הכל מהתחלה!'. המילים של האמת חזקות יותר מכל אש, והן נכתבו שוב, יפות וגדולות עוד יותר.
אלוהים מקווה שאם האנשים יקשיבו למילים המזהירות, הם יחליטו להתנהג יפה ויהיה אפשר לסלוח להם.
בימי קדם לא היו מחברות או מחשבים! ספרים נכתבו בדיו מיוחדת על מגילות ארוכות שעשויות מעור של חיות.
המלך חשב שהוא ניצח ושהשתיק את ירמיהו לתמיד. מה הוא יעשה כשיגלה שהמגילה נכתבה מחדש? בפרק הבא נראה!
לשרוף את הספר, לא את האמת
לפני כאלפיים וחמש מאות שנה, בירושלים, המצב היה מתוח מאוד. צבא בבל החזק איים על הממלכה, והנביא ירמיהו רצה להזהיר את העם ואת המנהיגים כדי שישנו את דרכם וימנעו אסון. מכיוון שירמיהו היה עצור ולא יכול היה להגיע לבית המקדש, הוא ביקש מחברו הסופר, ברוך בן נריה, לכתוב את כל נבואות הזעם שלו על מגילה ולהקריא אותה בקול רם מול כולם. ברוך עשה זאת באומץ. המילים הגיעו עד לאוזני המלך יהויקים. המלך, שישב בארמון החורף שלו מול האח המבוערת, סירב להקשיב. הוא לקח תער סופרים, חתך את המגילה ושרף אותה באש. הוא גם ניסה לעצור את ירמיהו וברוך, אך הם הצליחו להסתתר. אלוהים ציווה על ירמיהו לכתוב מגילה חדשה, והפעם עם אזהרות חריפות עוד יותר למלך העקשן.
הפסוק הזה מראה שאפילו כשאלוהים כועס, הוא תמיד נותן הזדמנות שנייה ומקווה שנבחר להשתפר.
כשמישהו אומר לך ביקורת קשה שמעצבנת אותך, אל תמחק או תתעלם ממנה מיד. לפעמים דווקא בדברים שלא נעים לנו לשמוע נמצאת האמת שיכולה להציל אותנו מטעויות.
זה כמו שמישהו ימחק תגובה מעצבנת אך נכונה ברשת חברתית או יחסום חבר שהעיר לו על התנהגות לא חברית, במקום לעצור ולחשוב אם יש צדק בדברים.
האש לא יכולה לשרוף את המציאות
הסיפור הדרמטי הזה מתרחש בירושלים העתיקה, בתקופה שבה אימפריית בבל מאיימת להחריב את יהודה. הננביא ירמיהו מקבל משימה מאלוהים: לתעד בכתב את כל נבואות האזהרה שלו לאורך השנים, בתקווה שהעם ישמע ויחליט להשתנות לפני שיהיה מאוחר מדי. ירמיהו, שהיה מוגבל בתנועתו ונתון במעצר, נעזר בסופר נאמן וחבר קרוב בשם ברוך בן נריה. ברוך כותב את המילים בדיו על מגילה ומקריא אותה באומץ רב בבית המקדש מול קהל רב ביום צום מיוחד. הדברים מעוררים סערה ומגיעים אל שרי הממשל, שמבינים את חומרת המצב ומציעים לברוך ולירמיהו להסתתר מיד מפני זעמו של המלך. כשהמגילה מובאת לבסוף ומוקראת למלך יהויקים בארמון החורף שלו, הוא מגיב בזלזול מוחלט: הוא חותך את המגילה בסכין ומשליך אותה לאש. המלך בטוח שבכך הוא השמיד את האיום, אך ירמיהו וברוך כותבים מגילה חדשה ומורחבת, ומבהירים לו שהשמדת הנייר לא תמנע את החורבן הפיזי האמיתי.
הפסוק חושף את המטרה העמוקה מאחורי כתיבת המגילה והנבואות כולן: לא עונש לשמו, אלא הזדמנות לתיקון. אלוהים מציע לעם לשמוע את האזהרות הקשות על החורבן הצפוי להם מידי הבבלים, מתוך תקווה שהדבר יזעזע אותם ויגרום להם לשנות את התנהגותם. המילה 'אולי' מדגישה את הבחירה החופשית שנותרה בידי בני האדם ואת הרצון האלוהי לסלוח במקום להעניש.
להעמקה בסיפור⌄
הסיפור בפרק הזה הוא אחד התיאורים המרתקים והדרמטיים ביותר בתנ"ך על המפגש הטעון בין כוח פוליטי לבין מילים כתובות. ירמיהו מבין שהדיבור בעל פה כבר אינו מספיק; יש צורך במסמך כתוב, מתועד, שישמש עדות קבועה ובלתי ניתנת להכחשה או למחיקה מהזיכרון הציבורי. כתיבת המגילה על ידי ברוך בן נריה היא מעשה מהפכני של תקשורת המונים באותם ימים. המגילה הזו עוברת מסלול מרתק שחושף את הדינמיקה החברתית והפוליטית של ירושלים ברגעי משבר. המסלול מתחיל במכתבה של ברוך, עובר דרך המון העם המתוח בבית המקדש ביום צום, מגיע אל פקידי הממשל הבכירים (השרים), ולבסוף נוחת ישירות בידיו של המלך עצמו בארמונו. התגובות של הדמויות השונות לאורך המסלול הזה חושפות את האופי שלהן ואת מידת המוכנות שלהן להתמודד עם המציאות הקשה. העם מקשיב בשתיקה מתוחה. השרים, לעומת זאת, נבהלים מאוד. הם מבינים שיש כאן אמת קשה שאי אפשר להתעלם ממנה. הם מפגינים אחריות ואנושיות כשהם מזהירים את ירמיהו וברוך לברוח ולהסתתר מיד, כי הם מכירים היטב את אופיו האלים של המלך שלהם. ואז מגיע המלך יהויקים. הסצנה בארמון החורף שלו היא יצירת מופת ספרותית מלאת מתח. המלך יושב בנוחות מול האח החמה, מקשיב לכמה פסקאות מהמגילה שמוקראת לפניו, ובמקום להזדעזע או לחשוב על דרך פעולה, הוא פשוט חותך אותן בתער סופרים וזורק לאש. זוהי התנהגות קלאסית של מנהיג שנמצא בהכחשה מוחלטת ובאשליה של כוח מוחלט. הוא מאמין שאם הוא ישמיד את המילים המזהירות מפני האסון ובואו של מלך בבל, האסון עצמו ייעלם. המעשה שלו הוא ניסיון לצנזר את המציאות עצמה. אבל הפרק מסתיים בלקח ברור ומנצח: המילים נכתבות מחדש. האמת אינה תלויה בפיסת הנייר או העור שעליה היא נכתבה. ירמיהו וברוך מייצגים את העמידות של האמת מול הניסיון להשתיק אותה. המגילה השנייה שהם כותבים לא רק משחזרת את המילים שנשרפו, אלא מוסיפה עליהן אזהרות חריפות עוד יותר המופנות אישית נגד יהויקים. הסיפור הזה מזמין אותנו לחשוב על הדרכים שבהן אנחנו מגיבים לביקורת או לאמיתות לא נעימות בחיינו: האם אנחנו מקשיבים ומנסים להשתפר, או שאנחנו מנסים 'לשרוף' את המקור שמציב בפנינו מראה? כאשר אנחנו בוחנים את ההקשר ההיסטורי, אנו רואים שיהודה עמדה על סף תהום, והמגילה הייתה גלגל ההצלה האחרון שהושט לה. שריפת המגילה על ידי יהויקים מסמלת את קריעת החוט האחרון שחיבר את ההנהגה אל התקווה לתיקון. דרך המעשה הזה, הפרק מראה לנו שהאמת סופה לצוף, ושום כוח שלטוני או פיזי לא יכול להעלים רעיונות ואזהרות מבוססות מציאות.
אם היית אחד השרים של המלך יהויקים, האם היית מעז להגיד לו לא לשרוף את המגילה, או שהיית שותק כדי להגן על עצמך?
אפר ואותיות: המאבק המלכותי על חופש הנבואה
פרק ל"ו בספר ירמיהו מציג דרמה פוליטית ודתית חריפה המתרחשת בשנה הרביעית והחמישית למלכות יהויקים בירושלים, על רקע האיום הבבלי הגובר. אלוהים מצווה על ירמיהו לתעד בכתב את כל נבואות הזעם והאזהרה שנשא במשך עשרות שנים, מתוך תקווה אחרונה שהעם ישמע, יחזור בתשובה ויזכה לסליחה. מכיוון שירמיהו מנוע מלהיכנס לבית המקדש, הוא מטיל את המשימה על סופרו הנאמן, ברוך בן נריה. ברוך כותב את הדברים על מגילת ספר ומקריא אותם בפני העם הנאסף בבית המקדש ביום צום ממלכתי. קריאת המגילה מעוררת תהודה רבה ומגיעה לאוזני שרי המלך. השרים, שנבהלים מחומרת הנבואות, מבינים את הסכנה המרחפת על ראשי הכותבים ומורים לברוך ולירמיהו להסתתר מיד. כאשר המגילה מובאת בפני המלך יהויקים בארמון החורף שלו, המלך מפגין זלזול קיצוני: לאחר קריאת כל כמה פסקאות, הוא חותך את היריעה בתער ומשליך אותה אל האח המבוערת עד להשמדתה המלאה. הוא אף מצווה לעצור את ירמיהו וברוך, אך אלוהים מסתירם. בתגובה למעשה השריפה, מצווה אלוהים על ירמיהו לכתוב מגילה חדשה, המכילה את כל הנבואות הקודמות בתוספת גזר דין חמור ואישי נגד יהויקים וזרעו.
הפסוק חושף את המטרה העמוקה מאחורי כתיבת המגילה והנבואות כולן: לא עונש לשמו, אלא הזדמנות לתיקון. אלוהים מציע לעם לשמוע את האזהרות הקשות על החורבן הצפוי להם מידי הבבלים, מתוך תקווה שהדבר יזעזע אותם ויגרום להם לשנות את התנהגותם. המילה 'אולי' מדגישה את הבחירה החופשית שנותרה בידי בני האדם ואת הרצון האלוהי לסלוח במקום להעניש.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק ל"ו מציג את אחד העימותים המרתקים, המורכבים והמפורטים ביותר במקרא בין מוסד הנבואה לבין השלטון המלכותי. העימות בפרק זה אינו מתרחש רק ברמת המילים המדוברות, אלא עובר שדרוג טכנולוגי ורעיוני בעל משמעות היסטורית: המעבר מהנבואה שבעל פה אל הנבואה הכתובה. כתיבת המגילה היא ניסיון מכוון ליצור מסמך משפטי והיסטורי מחייב, עדות קבועה ובלתי ניתנת להכחשה או למחיקה מהזיכרון הציבורי. המבנה הספרותי של הפרק בנוי בצורה של הדרגתיות מותחת ומרשימה, כאשר המגילה נודדת מתחתית הפירמידה החברתית אל ראשה. תחילה היא מוקראת באוזני העם הפשוט הנאסף בבית המקדש ביום צום, לאחר מכן באוזני השרים והפקידים בלשכת הסופר, ולבסוף באוזני המלך בארמונו הפרטי. תגובות השומעים השונים לאורך המסלול הזה משקפות את השבר הפנימי והאידיאולוגי העמוק בחברה היהודאית ערב החורבן. השרים, המייצגים את הדרג המקצועי והאדמיניסטרטיבי, מגיבים בחרדה עמוקה ובפחד מוסרי כנה ('פחדו איש אל רעהו'). הם מזהים את האמת המרה שבמילים ומנסים לתמרן בתבונה ובאנושיות בין נאמנותם הפוליטית למלך לבין חובתם המוסרית להגן על הנביא וסופרו, כשהם מורים להם להסתתר מיד. לעומתם, המלך יהויקים מציג אטימות מוחלטת וזלזול מופגן. התיאור המפורט של המלך היושב ב'בית החורף' מול האח המבוערת בחודש התשיעי (כסלו) מסמל את הניתוק, הנינוחות והשובע של השלטון אל מול הסערה הגיאופוליטית המתחוללת בחוץ. פעולת החיתוך השיטתית בתער הסופרים והשלכת המגילה לאש היא אקט סימבולי של צנזורה אלימה וניסיון להשמדת הראיות. יהויקים פועל מתוך תפיסה מאגית פרימיטיבית: הוא סבור שהשמדת הייצוג הפיזי והכתוב של הנבואה תמנע את הגשמתה במציאות הריאלית. הכותב המקראי מדגיש באירוניה מרה ובכאב את תגובת המלך ועבדיו הקרובים: 'ולא פחדו ולא קרעו את בגדיהם' – ניגוד מוחלט ומכוון לאביו של יהויקים, המלך יאשיהו המصلח, שקרע את בגדיו בחרדה ובחרטה כששמע את דברי ספר התורה שנמצא במקדש דור אחד קודם לכן. אולם, הניסיון המלכותי להשתיק את דבר ה' נכשל באופן מהדהד ואירוני. השמדת המגילה הראשונה רק מובילה לכתיבת מגילה שנייה, מורחבת, חריפה וקשה הרבה יותר. דבר ה' מתגלה כחסין אש וכבעל כוח התחדשות עצמי שאינו תלוי בחסדי השלטון. דרך העלילה הזו, הפרק מעלה שאלות נוקבות על טבעו של הכוח הפוליטי, על הסכנה שבהכחשת המציאות, ועל תפקידו של המבקר בשער. הוא מלמד כי האמת ההיסטורית והרוחנית אינה ניתנת לדיכוי באמצעות כוח פיזי, וכי הניסיון להשתיק את המזהירים מפני האסון רק מאיץ את בואו של האסון עצמו, תוך שהוא שולל מהמנהיגות את הסיכוי האחרון לתיקון ולסליחה.
- הסכנה שבהכחשת המציאותבחיים המקצועיים או האישיים, אנו עלולים להיתקל בנתונים או במשובים המצביעים על כישלון מתקרב או על צורך בשינוי כיוון דרסטי. הנטייה האנושית (בדומה ליהויקים) היא לעיתים 'לשרוף את הדוח' – להתעלם מהנתונים, להשתיק את מי שמציג אותם או לפטר אותו. הצעד הנכון הוא לאמץ את האומץ להביט במציאות כפי שהיא, להבין שהעלמת האזהרה אינה מעלימה את הבעיה, ולפעול לתיקון המצב לפני שיהיה מאוחר מדי.
- עמידותו של הרעיוןכאשר אנו פועלים למען מטרה ראויה או מנסים להנחיל ערכים מסוימים, אנו עשויים להיתקל בהתנגדות עזה, בניסיונות השתקה או בביטול של פועלנו. הלקח מירמיהו ומברוך הוא שהרעיון והאמת חזקים מהמדיה הפיזית שנושאת אותם. אם יוזמה מסוימת שלכם נחסמה או נהרסה, אל תתייאשו. מצאו את הדרך לנסח אותה מחדש, לבנות אותה שוב, מתוך הבנה שערכים אמיתיים סופם להתקיים ולהשפיע.
- אחריות מוסרית מול ציות עיוורהשרים בפרק מדגימים דילמה של עובדי ציבור או חברי צוות בארגון: הם שומעים אמת קשה ויודעים שהמנהל שלהם יגיב בזעם. במקום לשתף פעולה עם השתקת הנביא, הם מנסים להגן עליו ומפצירים במלך לא לשרוף את המגילה. בסיטואציות של לחץ חברתי או ארגוני, עלינו לזכור את האחריות המוסרית שלנו ולא לציית באופן עיוור להחלטות הרסניות, אלא להשמיע קול הגון ולשמור על אנושיות.
האם השמדת מילים יכולה לשנות את המציאות, או שמא המילים עצמן הן שמחוללות את המציאות? הדילמה בין הגישה הפרגמטית-כוחנית של המלך, הרואה במגילה איום פוליטי שיש לחסל, לבין הגישה הנבואית, הרואה במגילה הזדמנות אחרונה להצלה, מציגה מתח נצחי: האם המנהיג מעצב את הגורל בכוח זרועו, או שמא הוא כפוף לחוקיות מוסרית והיסטורית עמוקה ממנו?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃
קַח־לְךָ מְגִלַּת־סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל־יְהוּדָה וְעַל־כָּל־הַגּוֹיִם מִיּוֹם דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֺנָם וּלְחַטָּאתָם׃
וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל־דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלָיו עַל־מְגִלַּת־סֵפֶר׃
וַיְצַוֶּה יִרְמְיָהוּ אֶת־בָּרוּךְ לֵאמֹר אֲנִי עָצוּר לֹא אוּכַל לָבוֹא בֵּית יְהוָה׃
וּבָאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר־כָּתַבְתָּ־מִפִּי אֶת־דִּבְרֵי יְהוָה בְּאָזְנֵי הָעָם בֵּית יְהוָה בְּיוֹם צוֹם וְגַם בְּאָזְנֵי כָל־יְהוּדָה הַבָּאִים מֵעָרֵיהֶם תִּקְרָאֵם׃
אוּלַי תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לִפְנֵי יְהוָה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה כִּי־גָדוֹל הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר יְהוָה אֶל־הָעָם הַזֶּה׃
וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר־צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי יְהוָה בֵּית יְהֹוָה׃
וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צוֹם לִפְנֵי יְהוָה כָּל־הָעָם בִּירוּשָׁלִָם וְכָל־הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִָם׃
וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת־דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית יְהוָה בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן־שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיוֹן פֶּתַח שַׁעַר בֵּית־יְהוָה הֶחָדָשׁ בְּאָזְנֵי כָּל־הָעָם׃
וַיִּשְׁמַע מִכָיְהוּ בֶן־גְּמַרְיָהוּ בֶן־שָׁפָן אֶת־כָּל־דִּבְרֵי יְהוָה מֵעַל הַסֵּפֶר׃
וַיֵּרֶד בֵּית־הַמֶּלֶךְ עַל־לִשְׁכַּת הַסֹּפֵר וְהִנֵּה־שָׁם כָּל־הַשָּׂרִים יוֹשְׁבִים אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וּדְלָיָהוּ בֶן־שְׁמַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָן בֶּן־עַכְבּוֹר וּגְמַרְיָהוּ בֶן־שָׁפָן וְצִדְקִיָּהוּ בֶן־חֲנַנְיָהוּ וְכָל־הַשָּׂרִים׃
וַיַּגֵּד לָהֶם מִכָיְהוּ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמֵעַ בִּקְרֹא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר בְּאָזְנֵי הָעָם׃
וַיִּשְׁלְחוּ כָל־הַשָּׂרִים אֶל־בָּרוּךְ אֶת־יְהוּדִי בֶּן־נְתַנְיָהוּ בֶּן־שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן־כּוּשִׁי לֵאמֹר הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ וַיִּקַּח בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּהוּ אֶת־הַמְּגִלָּה בְּיָדוֹ וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם׃
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו שֵׁב נָא וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ וַיִּקְרָא בָרוּךְ בְּאָזְנֵיהֶם׃
וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ אֶל־בָּרוּךְ הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
וְאֶת־בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר הַגֶּד־נָא לָנוּ אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת־כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו׃
וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל־הַסֵּפֶר בַּדְּיוֹ׃
וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל־בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ וְאִישׁ אַל־יֵדַע אֵיפֹה אַתֶּם׃
וַיָּבֹאוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת־הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת־יְהוּדִי לָקַחַת אֶת־הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל־הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ׃
וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת־הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת׃
וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל־הָאָח עַד־תֹּם כָּל־הַמְּגִלָּה עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל־הָאָח׃
וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת־בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל־עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת־הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם׃
וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת־יְרַחְמְאֵל בֶּן־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־שְׂרָיָהוּ בֶן־עַזְרִיאֵל וְאֶת־שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן־עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת־בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם יְהוָה׃
וַיְהִי דְבַר־יְהוָה אֶל־יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת־הַמְּגִלָּה וְאֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר׃
שׁוּב קַח־לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל־הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה׃
וְעַל־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר יְהוָה אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת־הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא־יָבוֹא מֶלֶךְ־בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃
לָכֵן כֹּה־אָמַר יְהוָה עַל־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא־יִהְיֶה־לּוֹ יוֹשֵׁב עַל־כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתוֹ תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיּוֹם וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה׃
וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל־זַרְעוֹ וְעַל־עֲבָדָיו אֶת־עֲוֺנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל־יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְאֶל־אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ׃
וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל־בָּרוּךְ בֶּן־נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל־דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעוֹד נוֹסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה׃