ירמיה · פרק כ״ו
דרמה בבית המקדש: חופש הדיבור המקראי במבחן המוות
וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם יְהוָה אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם׃
פסוק י״גירמיהו והמילים המגינות
הלילה נספר על איש אמיץ מאוד ושמו ירמיהו. יום אחד, אלוהים ביקש ממנו לעמוד בחצר הגדולה של בית המקדש בירושלים ולומר לאנשים מילים לא פשוטות. הוא אמר להם שאם הם לא יתנהגו בטוב לב וביושר, המקום היפה הזה עלול להיהרס. חלק מהאנשים כעסו מאוד ורצו להעניש את ירמיהו, אבל ירמיהו לא פחד. הוא הסביר להם בעדינות שהוא רק רוצה לעזור להם לבחור בטוב. פתאום באו מנהיגים חכמים והחליטו להקשיב לו. הם נזכרו בסיפורים מהעבר והבינו שירמיהו צודק, ושחשוב להקשיב למי שאומר את האמת, גם כשזה קצת קשה לשמוע. בסוף, חבר טוב וחשוב בשם אחיקם שמר על ירמיהו והגן עליו, והכל נגמר בשלום.
הפסוק הזה מזכיר לנו שתמיד יש הזדמנות לתקן, ושהמעשים שלנו קובעים את העתיד שלנו הרבה יותר מאשר מילים יפות.
הסיפור של ירמיהו מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על החשיבות של אמירת האמת ועל הערך של חברות מגינה. ילדים נתקלים לעיתים קרובות במצבים שבהם הם חוששים לומר את האמת מתוך פחד מתגובת הסביבה. נוכל להסביר להם שאמת שנאמרת מתוך כוונה טובה ובצורה מכבדת היא כוח חזק, ושחשוב מאוד להיות חברים טובים כמו אחיקם – כאלה שעומדים לצד מי שזקוק לעזרה ומגנים עליו.
- איך לדעתך הרגיש ירמיהו כשהוא עמד לבדו מול כל האנשים הכועסים?
- האם קרה לך פעם שהיית צריך להגיד משהו נכון, למרות שחששת שמישהו יכעס?
- איך אנחנו יכולים להיות חברים טובים ומגינים, בדיוק כמו שאחיקם הגן על ירמיהו?
הנביא האמיץ שלא פחד לומר את האמת
דמיין שאתה עומד בחצר גדולה ויפה, מסביבך המון אנשים לבושים בגדי חג, ופתאום איש אחד אמיץ בשם ירמיהו נעמד וצועק בקול רם: 'עצרו! אם לא תהיו טובים זה לזה, הבית היפה הזה עלול להיהרס!' האנשים כעסו מאוד. הכוהנים והמנהיגים תפסו את ירמיהו וצעקו: 'איך אתה מעז לומר דברים כאלה? מגיע לך עונש!' אבל ירמיהו לא נבהל ולא ברח. הוא הסתכל להם בעיניים ואמר בשקט: 'אני רק רוצה להציל אתכם. אם תתנהגו יפה, הכל יהיה בסדר.' פתאום הגיעו שופטים חשובים כדי להחליט מה לעשות איתו. האם הם יקשיבו לירמיהו האמיץ או שיענישו אותו על המילים הקשות שאמר?
אם תתנהגו יפה ותקשיבו לדברים הטובים, אלוהים יסלח לכם ולא יקרה שום דבר רע.
הידעתם? ירמיהו עמד ממש במרכז חצר בית המקדש בירושלים, מקום שבו אלפי אנשים יכלו לשמוע אותו בבת אחת!
האם השופטים יחליטו להציל את ירמיהו, או שהכעס של הקהל ינצח? בפרק הבא נגלה מי האיש המסתורי שיבוא לעזרתו!
לעמוד לבד מול כולם: המשפט של ירמיהו
בתחילת ימי מלכותו של המלך יהויקים, ירמיהו הנביא מקבל משימה קשה ומסוכנת: לעמוד בחצר בית המקדש בירושלים ולהזהיר את העם שאם הם לא ישנו את דרכם הרעה, המקדש והעיר ייחרבו. התגובה של הקהל מיידית וקשה. הכוהנים והנביאים האחרים תופסים אותו ודורשים להוציא אותו להורג באשמת בגידה. שרי הממלכה מגיעים לעשות סדר ומנהלים משפט פומבי בפתח השער. ירמיהו לא מתקפל; הוא מצהיר שהוא רק שליח של אלוהים, ומזהיר אותם שאם יהרגו אותו הם יפגעו באדם חף מפשע. בסופו של דבר, כמה מנהיגים וזקנים מזכירים מקרי עבר ומחליטים להציל אותו ממוות. הסיפור הזה מראה כמה אומץ צריך כדי להגיד את האמת מול רוב זועם.
ירמיהו מסביר לעם שהעתיד שלהם תלוי בבחירות שלהם עכשיו: אם הם ישנו את ההתנהגות שלהם לטובה, הם יצילו את עצמם.
כשכולם מסביבכם בטוחים במשהו אחד, ואתם יודעים שהאמת היא אחרת, אל תפחדו להשמיע קול. אומץ לא אומר שלא מפחדים, אלא שעושים את הדבר הנכון למרות הפחד.
זה כמו לעמוד מול קבוצת חברים שרוצה להציק לילד אחר בכיתה, ולהגיד להם בקול רם וברור: 'זה לא בסדר, תפסיקו', גם כשאתם יודעים שהם עלולים לכעוס עליכם.
האיש שהעז להגיד את מה שאף אחד לא רצה לשמוע
הסיפור מתרחש בירושלים, בתחילת ימי שלטונו של המלך יהויקים. ירמיהו הנביא נשלח על ידי אלוהים לחצר בית המקדש, המקום הכי הומה והכי קדוש בעיר. הוא נושא שם נאום חריף ומזהיר את העם שאם לא יקשיבו לחוקי התורה ולנביאים, בית המקדש ייחרב כמו שילה העתיקה, וירושלים תהפוך לשממה. התגובה של הממסד הדתי – הכוהנים והנביאים – היא זעם מוחלט. הם עוצרים אותו ודורשים לגזור עליו גזר דין מוות. שרי יהודה מגיעים מהארמון כדי לנהל משפט מהיר בפתח שער המקדש. ירמיהו עומד מולם לבדו, בלי עורכי דין או הגנה, ומצהיר באומץ שהוא רק מעביר את המסר שקיבל, ושאם יהרגו אותו, הדם הנקי יהיה על ראשם. השרים והעם משתכנעים שהוא דובר אמת ומחליטים לזכות אותו, בעוד זקני העם מזכירים תקדימים היסטוריים של נביאים קודמים שחלקם ניצלו וחלקם נרצחו. בסופו של דבר, אדם בעל השפעה בשם אחיקם בן שפן מציל את ירמיהו ממוות.
פסוק זה מבטא את תמצית שליחותו של ירמיהו ואת הרעיון המרכזי של נבואת החורבן במקרא: האזהרה אינה גזירה סופית אלא קריאה לשינוי. ירמיהו מבהיר לשומעיו, בעודו עומד מול סכנת מוות, כי גורלם נמצא בידיהם. אם ייטיבו את מעשיהם וישנו את התנהגותם המוסרית, האסון יימנע. זוהי תפיסה של בחירה חופשית ואחריות אישית המעמידה את המוסר מעל לכל פולחן דתי יבש.
להעמקה בסיפור⌄
בואו ננסה להבין מה באמת קרה שם בחצר המקדש. ירמיהו לא סתם העביר ביקורת; הוא פגע בנקודה הכי רגישה של החברה ביהודה באותה תקופה. האנשים האמינו שבית המקדש הוא חסין מפני כל פגע, מעין תעודת ביטוח אלוהית. כשירמיהו בא ואומר להם שהמבנה המפואר הזה יכול להיחרב בדיוק כמו שילה (שהייתה מרכז דתי עתיק שנחרב בעבר), הוא מנפץ להם את האשליה. עבור הכוהנים והנביאים, זו לא הייתה רק פגיעה באמונה, אלא איום על המעמד והסמכות שלהם. לכן התגובה שלהם כל כך אלימה – הם דורשים מוות מיידי. מה שמרתק בפרק הזה הוא הדינמיקה של המשפט. השרים, שהם המנהיגים הפוליטיים, מציגים גישה הרבה יותר שקולה ומתונה מהמנהיגים הדתיים. ירמיהו מצידו מציג הגנה מבריקה ואמיצה: הוא לא מתנצל, לא חוזר בו, אלא אומר להם ביושר 'אני בידיים שלכם, תעשו מה שאתם רוצים, אבל תדעו שאני חף מפשע'. השילוב בין האומץ שלו לבין הטיעונים המשפטיים של זקני העם, שמביאים דוגמאות מהעבר (כמו הנביא מיכה שזכה להקשבה מהמלך חזקיהו, לעומת הנביא אוריה שנרצח באכזריות על ידי המלך הנוכחי יהויקים), מציל את חייו. הסיפור הזה מראה לנו כמה קשה לחברה לקבל ביקורת, וכמה חשוב שיש אנשים במערכת, כמו השרים או אחיקם בן שפן, שמוכנים להקשיב לדעות לא פופולריות ולהגן על מי שמביע אותן.
אם הייתם עומדים במקום ירמיהו, ויודעים שהמילים שלכם יגרמו לכולם לשנוא אתכם ולרצות לפגוע בכם, הייתם מדברים או בוחרים לשתוק?
דרמה בבית המקדש: חופש הדיבור המקראי במבחן המוות
הפרק נפתח בתחילת ימי מלכותו של יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה. ירמיהו הנביא מצווה על ידי אלוהים לעמוד בחצר בית המקדש בירושלים ולשאת נבואת אזהרה חריפה בפני כל ערי יהודה הבאים לעבוד את ה'. המסר חד-משמעי: אם העם לא ישמע לתורה ולנביאים, אלוהים יחריב את המקדש ויהפוך אותו לשממה כמו שילה העתיקה, ואת ירושלים לקללה. דבריו מעוררים זעם עצום בקרב הממסד הדתי – הכוהנים והנביאים – והם עוצרים אותו יחד עם ההמון ודורשים לגזור עליו עונש מוות. לשמע המהומה, שרי יהודה עולים מארמון המלך אל המקדש ומקימים בית דין מאולתר בשער החדש. הכוהנים והנביאים תובעים משפט מוות לירמיהו באשמת נבואת שקר ופגיעה בביטחון המדינה. ירמיהו מגן על עצמו באומץ: הוא מצהיר כי אלוהים שלח אותו, קורא להם לתקן את מעשיהם כדי למנוע את החורבן, ומזהיר כי הריגתו תמיט עליהם דם נקי. דבריו משכנעים את השרים והעם לזכותו. זקני הארץ מחזקים את ההחלטה באמצעות תקדימים היסטוריים, והפרק מסתיים בהצלתו של ירמיהו בזכות חסותו של אחיקם בן שפן.
פסוק זה מבטא את תמצית שליחותו של ירמיהו ואת הרעיון המרכזי של נבואת החורבן במקרא: האזהרה אינה גזירה סופית אלא קריאה לשינוי. ירמיהו מבהיר לשומעיו, בעודו עומד מול סכנת מוות, כי גורלם נמצא בידיהם. אם ייטיבו את מעשיהם וישנו את התנהגותם המוסרית, האסון יימנע. זוהי תפיסה של בחירה חופשית ואחריות אישית המעמידה את המוסר מעל לכל פולחן דתי יבש.
הדרש — קריאה לעומק⌄
פרק כ"ו בספר ירמיהו מציג את אחד העימותים הדרמטיים והמכוננים ביותר במקרא בין חופש הנבואה לבין הממסד השלטוני והדתי. ירמיהו תוקף את התפיסה הדתית הרווחת של תקופתו, לפיה בית המקדש הוא חסין מפני חורבן מעצם היותו משכן ה'. על ידי השוואת המקדש לשילה – המרכז הפולחני הקדום שנחרב – ירמיהו מנפץ את האשליה הממסדית ומציב תנאי מוסרי לקיומו של הפולחן. המבנה הספרותי של הפרק נע בין מתח דתי עמוק לבין דיון משפטי מורכב. הכוהנים והנביאים, המייצגים את הממסד הדתי השמרני, חשים מאוימים ישירות מדבריו של ירמיהו. עבורם, נבואת חורבן על המקדש היא חילול הקודש ובגידה לאומית, ולכן הם דורשים עונש מוות מיידי. לעומתם, שרי יהודה מייצגים את הסמכות המשפטית-אזרחית. הם מעבירים את הדיון מהרחוב הזועם אל מסגרת משפטית מסודרת בשער המקדש. במהלך המשפט, ירמיהו מציג טיעון הגנה המשלב כניעה מוחלטת לצד אזהרה חמורה: 'ואני הנני בידכם... אך ידוע תדעו כי אם ממתים אתם אותי כי דם נקי אתם נותנים עליכם'. טיעון זה מעביר את כובד המשקל המוסרי אל השופטים. השרים והעם מקבלים את הגנתו וקובעים: 'אין לאיש הזה משפט מוות'. כדי לבסס את הזיכוי, זקני הארץ מציגים שני תקדימים היסטוריים מנוגדים המאירים את מורכבות התקופה. התקדים הראשון הוא של מיכה המורשתי, שניבא חורבן דומה בימי המלך חזקיהו, אך זכה להקשבה ולתשובה מצד המלך, מה שהוביל להצלת העיר. התקדים השני, המדגיש את הסכנה המיידית שבה היה נתון ירמיהו, הוא סיפורו של הנביא אוריה בן שמעיהו, שניבא דברים דומים ונרדף באכזריות על ידי המלך הנוכחי, יהויקים, עד שנרצח במצרים. ניגוד זה מדגיש כי ירמיהו פעל תחת שלטון עריץ ואלים, וכי הצלתו בסופו של דבר על ידי אחיקם בן שפן לא הייתה מובנת מאליה, אלא מעשה של אומץ לב פוליטי ומוסרי יוצא דופן.
- הבחנה בין ערכים למסגרות חיצוניותאנחנו נוטים לפעמים לקדש מסגרות, ארגונים או סמלים חיצוניים (כמו מותג, מוסד לימודים או מעמד חברתי) ולשכוח את התוכן המוסרי שלהם. הפרק מזכיר לנו ששום מסגרת אינה חסינה אם האנשים שבתוכה מתנהגים בריקבון מוסרי, וכי עלינו לבחון תמיד את המהות ולא את המעטפת.
- עמידה על עקרונות מול לחץ קבוצתי זועםבמצבים מקצועיים או חברתיים, אנו עלולים למצוא את עצמנו מול קבוצה שלמה הדורשת לפעול בדרך שגויה או להשתיק ביקורת לגיטימית. נחישותו של ירמיהו מלמדת כי הצגת האמת ביושר ובאומץ, ללא התלהמות אך ללא פשרות, יכולה לסדוק את חומת הקונפורמיזם ולגייס תמיכה בלתי צפויה.
- תפקידו של המגן השקטאחיקם בן שפן אינו נושא נאומים חוצבי להבות, אך פעולתו מאחורי הקלעים מצילה את חייו של ירמיהו. בחיים המודרניים, לעיתים התפקיד החשוב ביותר שלנו אינו להיות בחזית, אלא להשתמש בהשפעתנו ובקשרים שלנו כדי להגן על אנשים שמשמיעים קול צודק ונתקלים ברדיפה או בחרם.
הפרק מציג מתח פילוסופי עמוק בין חובת הציות לחוק ולסדר החברתי לבין חובת הנאמנות לאמת הפנימית והמוסרית. מתי הופכת ביקורת נוקבת על מוסדות המדינה לבגידה, ומתי השתקתה היא פשע מוסרי חמור יותר? הפרק אינו פותר את המתח הזה, אלא מציב אותו לפתחו של הציבור באמצעות הניגוד בין המלך יהויקים הממית את אוריה לבין חזקיהו המקשיב למיכה.
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃
כֹּה אָמַר יְהוָה עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־יְהוָה וְדִבַּרְתָּ עַל־כָּל־עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֺת בֵּית־יְהוָה אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל־תִּגְרַע דָּבָר׃
אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם׃
וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר יְהוָה אִם־לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם׃
לִשְׁמֹעַ עַל־דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם׃
וְנָתַתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת־הָעִיר הזאתה [הַזֹּאת] אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ׃
וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל־הָעָם אֶת־יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית יְהוָה׃
וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל־אֲשֶׁר־צִוָּה יְהוָה לְדַבֵּר אֶל־כָּל־הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל־הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת׃
מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם־יְהוָה לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל־הָעָם אֶל־יִרְמְיָהוּ בְּבֵית יְהוָה׃
וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית־הַמֶּלֶךְ בֵּית יְהוָה וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר־יְהוָה הֶחָדָשׁ׃
וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל־הַשָּׂרִים וְאֶל־כָּל־הָעָם לֵאמֹר מִשְׁפַּט־מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל־הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם׃
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל־כָּל־הַשָּׂרִים וְאֶל־כָּל־הָעָם לֵאמֹר יְהוָה שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל־הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם׃
וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם יְהוָה אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם׃
וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדְכֶם עֲשׂוּ־לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם׃
אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם־מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי־דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם וְאֶל־הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל־יֹשְׁבֶיהָ כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי יְהוָה עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם אֵת כָּל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל־הָעָם אֶל־הַכֹּהֲנִים וְאֶל־הַנְּבִיאִים אֵין־לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט־מָוֶת כִּי בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ׃
וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל־כָּל־קְהַל הָעָם לֵאמֹר׃
מיכיה [מִיכָה] הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל־כָּל־עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר׃
הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ־יְהוּדָה וְכָל־יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת־יְהוָה וַיְחַל אֶת־פְּנֵי יְהוָה וַיִּנָּחֶם יְהוָה אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר עֲלֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל־נַפְשׁוֹתֵינוּ׃
וְגַם־אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם יְהוָה אוּרִיָּהוּ בֶּן־שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים וַיִּנָּבֵא עַל־הָעִיר הַזֹּאת וְעַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ׃
וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ־יְהוֹיָקִים וְכָל־גִּבּוֹרָיו וְכָל־הַשָּׂרִים אֶת־דְּבָרָיו וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ הֲמִיתוֹ וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם׃
וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים אֲנָשִׁים מִצְרָיִם אֵת אֶלְנָתָן בֶּן־עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל־מִצְרָיִם׃
וַיּוֹצִיאוּ אֶת־אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם וַיְבִאֻהוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב וַיַּשְׁלֵךְ אֶת־נִבְלָתוֹ אֶל־קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם׃
אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן הָיְתָה אֶת־יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת־אֹתוֹ בְיַד־הָעָם לַהֲמִיתוֹ׃