ירמיה · פרק כ״ז
ריאליזם תיאולוגי מול אשליה לאומית
וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת־כָּל־הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ׃
פסוק ו'העול של ירמיהו והבחירה בחכמה
הלילה נספר על ירמיהו הנביא, שהיה איש אמיץ וחכם מאוד. יום אחד, אלוהים ביקש ממנו לעשות משהו מוזר ומצחיק: לשים על הצוואר שלו לוח עץ כבד שנקרא 'עול'. ירמיהו הלך ככה ברחובות ירושלים כדי שכולם יראו אותו. הוא רצה להסביר למלך ולעם שלפעמים, כדי להישאר בטוחים ולשמור על הבית, צריך לדעת להקשיב גם להוראות קשות ולא להילחם בכוח. היו אנשים שהבטיחו להם הבטחות קלות ויפות, אבל ירמיהו אמר להם את האמת: 'אם תהיו חכמים ותקשיבו, הבית שלכם יישאר שלם וכולם יחיו בשלום'. ירמיהו לימד אותנו שלפעמים הדרך החכמה היא לא לריב, אלא לדעת מתי לוותר כדי לשמור על מה שבאמת חשוב.
הפסוק מלמד שלפעמים עלינו להכיר במציאות קשה ובלתי נמנעת, ולקבל אותה מתוך הבנה שיש כוחות גדולים מאיתנו שמנהלים את העולם.
הסיפור על ירמיהו והעול מזמין אותנו לשוחח עם הילדים על המושג של קבלת גבולות ופשרה. לפעמים ילדים חווים חוקים או בקשות של הורים כעול מעיק, ומגיבים בכעס או במלחמה. דרך דמותו של ירמיהו, נוכל להסביר להם שלפעמים הגבולות הקשים נועדו לשמור עלינו ולעזור לנו לגדול בביטחון, ושהקשבה לחוקים היא סימן לחכמה ולא לחולשה.
- למה לדעתך ירמיהו שם עץ על הצוואר שלו במקום רק לדבר?
- האם קרה לך פעם שוויתרת לחבר בויכוח, ובסוף ראית שזה היה רעיון טוב והציל את המשחק שלכם?
- איך אתה מרגיש כשמבקשים ממך לעשות משהו קצת קשה, כמו להפסיק לשחק וללכת לישון? מה עוזר לך להקשיב בכל זאת?
האיש עם עול העץ על הצוואר
דמיין שאתה הולך ברחוב בירושלים העתיקה, ופתאום רואה את ירמיהו הנביא. אבל משהו מוזר קורה: על הצוואר שלו מונח עול עץ כבד, כמו זה ששמים על שוורים בשדה! ירמיהו לא השתגע, הוא עושה זאת כדי להראות לכולם מסר חשוב מאלוהים. באותו זמן הגיעו לעיר שליחים ממדינות שכנות כדי לתכנן מרד נגד מלך בבל החזק. ירמיהו פונה אליהם ואומר: 'אלוהים ברא את העולם והחליט לתת למלך בבל לשלוט עכשיו. מי שיקשיב לו וישים את צווארו בעול – יחיה בשלום בארצו. אל תקשיבו למי שמבטיח לכם ניצחונות קלים ומתוקים, כי אלו שקרים!'. ירמיהו מנסה להציל את העם מחורבן, אבל האם הם יקשיבו לאיש עם העץ על הצוואר?
אלוהים מסביר שכרגע מלך בבל החזק קיבל את התפקיד לשלוט על הארץ, ואפילו החיות צריכות להקשיב לו, ולכן כדאי לשתף איתו פעולה כדי לשמור על השקט.
הידעת? עול הוא מכשיר עץ כבד ששמים על צווארם של שוורים כדי שימשכו מחרשה. ירמיהו שם עול אמיתי על עצמו כדי שכולם יראו בעיניים את המסר שלו!
ירמיהו מזהיר שגם כלי הזהב היפים של בית המקדש יילקחו לבבל אם העם לא יקשיב. האם המלך והכהנים יאמינו לו או ימשיכו להקשיב לנביאי השקר? בפרק הבא נגלה מה קרה כשנביא אחר התעמת איתו!
האמת הכואבת מול האשליה המתוקה
בפרק זה, הנביא ירמיהו מקבל מאלוהים משימה יוצאת דופן: לענוד על צווארו עול ורצועות עץ, המדמים עבודה קשה ושעבוד. באותם ימים, נציגים מממלכות אדום, מואב, עמון, צור וצידון מגיעים לירושלים כדי לשכנע את צדקיהו, מלך יהודה, למרוד באימפריה הבבלית החזקה. ירמיהו מתייצב מולם ומול המלך עם העול על צווארו ומעביר מסר הפוך לחלוטין: אלוהים, שברא את העולם, נתן את השלטון למלך בבל, נבוכדנאצר. ירמיהו מזהיר אותם שאם ימרדו, הם יביאו על עצמם מלחמה, רעב ומחלות. הוא קורא להם לא להקשיב ל'נביאי השקר' שמבטיחים להם שהכל יהיה בסדר ושכלי המקדש שנשדדו יחזרו בקרוב. ירמיהו מבהיר שהדרך היחידה לשרוד היא להשלים עם המציאות ולהיכנע.
הפסוק מראה שאלוהים נותן למלך בבל כוח זמני לשלוט, ולפעמים צריך להבין מי חזק כרגע בשטח כדי לא לעשות טעויות שיעלו ביוקר.
כשכולם מסביבך אומרים לך את מה שאתה רוצה לשמוע (כמו 'אל תלמד למבחן, יהיה בסדר'), חפש את החבר האמיתי שיגיד לך את האמת הפשוטה והקשה, גם אם היא לא נעימה באותו רגע.
זה כמו לעמוד מול קבוצת חברים שרוצה לעשות מעשה קונדס מסוכן ומטופש, וכולם בטוחים שלא יתפסו אותם. ירמיהו הוא החבר האמיץ שאומר להם: 'חבר'ה, אתם עושים טעות ענקית, זה ייגמר רע מאוד, עדיף לעצור עכשיו'.
לדעת מתי להיכנע: השיעור הריאליסטי של ירמיהו
הפרק מתרחש בתקופה מתוחה מאוד בירושלים. נציגים מממלכות שכנות מתכנסים אצל צדקיהו מלך יהודה כדי לתכנן קואליציה צבאית שתמרוד באימפריית בבל החזקה. בעיצומו של המתח הפוליטי, מופיע הנביא ירמיהו עם מיצג מחאה יוצא דופן: הוא מסתובב עם עול עץ כבד על צווארו. המסר שלו למלכים הזרים, למלך יהודה ולכהנים הוא חד-משמעי ומאוד לא פופולרי: אל תילחמו בבבל. ירמיהו מסביר שאלוהים החליט להעניק את השלטון העולמי זמנית לנבוכדנאצר מלך בבל, וכל ניסיון למרוד בו יסתיים באסון של מלחמה, רעב ומחלות. הוא קורא להם להתעלם מהנביאים והקוסמים המקומיים שמבטיחים ניצחון מהיר והחזרה מהירה של כלי המקדש שנשבו, ומבהיר שמדובר באשליות מסוכנות שיביאו לחורבן מוחלט.
הפסוק חושף את התפיסה התיאולוגית המהפכנית של ירמיהו: נבוכדנאצר, מלך בבל הנוכרי והאכזר, אינו פועל במקרה או בניגוד לרצון האל, אלא הוא שליח ממונה שקיבל שליטה מוחלטת על העולם, כולל על חיות השדה. הבנה זו דורשת מהעם להפסיק את המאבק הצבאי חסר הסיכוי ולהבין שהכניעה לבבל היא למעשה כניעה לתוכנית האלוהית, והדרך היחידה לשרוד.
להעמקה בסיפור⌄
בפרק זה אנחנו פוגשים את ירמיהו לא רק כאיש דת, אלא כפרשן פוליטי מפוכח וחד. ירושלים של אותם ימים סוערת: כולם רוצים להרגיש גיבורים, להילחם על העצמאות ולסלק את האויב הבבלי. נביאי השקר והקוסמים מנצלים את הרגש הלאומי הזה ומבטיחים לעם ניצחונות קלים, ואפילו מספרים שכלי הזהב של בית המקדש שנלקחו בגלות הקודמת יחזרו בקרוב. זה נשמע נהדר, מעודד ומאוד פטריוטי. אבל ירמיהו מבין שזו מלכודת דבש מסוכנת. הוא משתמש במיצג ויזואלי חזק – עול עץ על הצוואר – כדי להמחיש את השעבוד הבלתי נמנע. מבחינה תיאולוגית, ירמיהו מציג רעיון מהפכני: אלוהים הוא לא אל מקומי שחייב להגן על ירושלים בכל מחיר. אלוהים הוא בבורא העולם, והוא זה שמנהל את ההיסטוריה הגלובלית. אם הוא החליט לתת לבבל לשלוט כרגע, אז מלך בבל הוא בעצם שליח שלו. לכן, התנגדות לבבל היא לא גבורה, אלא התנגדות לרצון האלוהי עצמו. ירמיהו פונה לכל שכבות העם – למלכים הזרים, למלך צדקיהו, לכהנים ולציבור הרחב – ומנסה להציל אותם מעצמם. הוא מציע להם בחירה קשה: להרכין ראש, לקבל את השעבוד הזמני ולשרוד, או להילחם מתוך אשליה לאומנית ולהיחרב לחלוטין. זהו שיעור מדהים בריאליזם פוליטי ובחשיבות של ראיית המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה.
אם היית יועץ של המלך צדקיהו, האם היית ממליץ לו להקשיב לירמיהו ולהיכנע לבבל כדי להציל חיים, או להילחם על עצמאות הממלכה גם במחיר של סיכון כבד לחורבן?
ריאליזם תיאולוגי מול אשליה לאומית
ירמיהו פרק כ"ז מציג דרמה פוליטית ותיאולוגית מורכבת המתרחשת בירושלים. נציגים מממלכות אדום, מואב, עמון, צור וצידון מתכנסים בחצר המלך צדקיהו כדי לרקוח בברית צבאית אזורית נגד האימפריה הבבלית העולה. בעיצומה של ההתארגנות, מצווה אלוהים על ירמיהו לבצע אקט סמלי קיצוני: להניח מוסרות ועול עץ על צווארו. ירמיהו נשלח להעביר מסר למלכים הזרים באמצעות שליחיהם, וכן למלך צדקיהו, לכהנים ולעם כולו. המסר הוא חד משמעי: אלוהים, כבורא העולם ובעל הריבונות המוחלטת עליו, העניק את השלטון ההיסטורי בעת הזו לנבוכדנאצר מלך בבל, המכונה בפיו 'עבדי'. ירמיהו מזהיר כי כל ניסיון למרוד בעול הבבלי יגרור עונש קטסטרופלי של מלחמה, רעב ומגפות. הוא יוצא בחריפות נגד נביאי השקר המקומיים המבטיחים לעם ישועה מהירה והחזרה קרובה של כלי המקדש שנשבו, ומבהיר כי הכניעה וההשלמה עם השעבוד הן הדרך היחידה להבטחת ההישרדות הפיזית והלאומית בארץ.
הפסוק חושף את התפיסה התיאולוגית המהפכנית של ירמיהו: נבוכדנאצר, מלך בבל הנוכרי והאכזר, אינו פועל במקרה או בניגוד לרצון האל, אלא הוא שליח ממונה שקיבל שליטה מוחלטת על העולם, כולל על חיות השדה. הבנה זו דורשת מהעם להפסיק את המאבק הצבאי חסר הסיכוי ולהבין שהכניעה לבבל היא למעשה כניעה לתוכנית האלוהית, והדרך היחידה לשרוד.
הדרש — קריאה לעומק⌄
הפרק מעמיד במרכזו את אחד העימותים התיאולוגיים והפוליטיים המרתקים ביותר במקרא: העימות בין הריאליזם המפוכח לבין האשליה הלאומנית המשיחית. ירמיהו פועל בתקופה של תסיסה מדינית. ירושלים מלאה בשגרירים זרים המנסים לגבש קואליציה אזורית נגד בבל, ובמקביל, נביאים מקומיים מטפחים בקרב הציבור אופטימיות קוסמית חסרת בסיס, המבטיחה כי אלוהים לא יאפשר את חורבן מקדשו וכי הגלות הקודמת (גלות יכניה) תתבטל במהרה וכלי המקדש יושבו. ירמיהו מנפץ את האשליה הזו באמצעות אקט סמלי מוחשי – ענידת עול על צווארו. העול אינו רק סמל לשעבוד פוליטי, אלא ביטוי להבנה תיאולוגית עמוקה של ריבונות האל. ירמיהו מציג תפיסה אוניברסלית של האלוהות: ה' אינו אל טריטוריאלי המוגבל לגבולות יהודה או מחויב להגן על המקדש באופן אוטומטי. כבורא העולם, יש לו הזכות המלאה להעניק את השלטון למי שישר בעיניו. בנקודת זמן זו, נבוכדנאצר מלך בבל מוגדר כ'עבד ה'' – כלי שרת זמני בתוכנית ההיסטורית האלוהית. מכאן נגזרת קריאתו הדרמטית של ירמיהו לכניעה. בעיניו, המרד בבבל אינו מעשה של גבורה לאומית אלא מרד ברצון האלוהי עצמו, שיוביל בהכרח לאסון דמוגרפי ופיזי. ירמיהו פונה לכהנים ולעם ומזהיר אותם מפני נביאי השקר המבטיחים את שיבת כלי המקדש. הוא מציע להם מבחן מציאות חריף: אם אותם נביאים הם אכן נביאי אמת, שיתפללו שהכלים שעוד נותרו בירושלים לא יילקחו גם הם לבבל. ירמיהו מנבא בביטחון שגם הכלים הנותרים יוגלו לבבל, ורק בעתיד הרחוק, 'עד יום פקדי אותם', הם יושבו. בכך, ירמיהו מעמיד את ההישרדות הפיזית של העם מעל לקדושת הכלים והמקדש, ומלמד כי לעיתים ההשלמה עם המציאות הקשה היא הדרך היחידה לשמר את העתיד.
- הבחנה בין נבואות נחמה שקריות למציאות מפוכחתבעולם הניהול והעסקים, מנהיגים וצוותים נוטים לעיתים ליפול למלכודת של חשיבת קבוצה ואופטימיות יתר לגבי מיזם כושל. הלקח מירמיהו הוא החשיבות הקריטית של הקשבה לקול המנפץ – לאותו גורם שמציג את הנתונים הקשים כפי שהם, ומאלץ את המערכת לחשב מסלול מחדש במקום לרוץ בעיניים עצומות אל התהום.
- גמישות אסטרטגית והקרבת כבוד למען הישרדותבמצבי משבר אישיים או מקצועיים, כמו מאבק משפטי ממושך או סכסוך גירושין קשה, העמידה העיקשת על צדק מוחלט או על כבוד עצמי עלולה להוביל לחורבן כלכלי ונפשי של שני הצדדים. לעיתים, פשרה כואבת וכניעה זמנית בדרישות מסוימות הן הצעד האסטרטגי הנכון ביותר כדי להציל את מה שבאמת חשוב – העתיד והבריאות.
- הבנת יחסי הכוחות וקבלת מגבלות הכוחכאשר אדם מתמודד עם כוחות גדולים ממנו בהרבה (כמו מערכת בירוקרטית מורכבת, שינויים טכנולוגיים דרסטיים בשוק העבודה או כוחות שוק גלובליים), ניסיון להילחם בהם חזיתית נידון לכישלון. החכמה היא לזהות את מגבלות הכוח של עצמנו, להסתגל למציאות החדשה, ולמצוא את הדרך לשגשג בתוכה במקום לבזבז אנרגיה על מלחמות אבודות.
הפרק מעלה דילמה מוסרית ופילוסופית עמוקה: מהו הגבול בין פטריוטיזם ואמונה לבין קנאות עיוורת ואשליה עצמית? מצד אחד, נביאי השקר מייצגים את התפיסה הדתית והלאומית המקובלת – ביטחון באל ובמקדשו וסירוב להיכנע לאימפריה זרה. מצד שני, ירמיהו מציג עמדה הנראית כבוגדנית ומתרפסת, אך היא זו שמבוססת על ריאליזם ודאגה אמיתית לחיי אדם. כיצד יכולה חברה להבחין בזמן אמת בין מנהיגות אחראית המציעה פשרה כואבת לבין תבוסתנות מזיקה?
📖 קראו את הפרק המלא⌄
בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת יְהוֹיָקִם בֶּן־יֹאושִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל־יִרְמְיָה מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃
כֹּה־אָמַר יְהוָה אֵלַי עֲשֵׂה לְךָ מוֹסֵרוֹת וּמֹטוֹת וּנְתַתָּם עַל־צַוָּארֶךָ׃
וְשִׁלַּחְתָּם אֶל־מֶלֶךְ אֱדוֹם וְאֶל־מֶלֶךְ מוֹאָב וְאֶל־מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן וְאֶל־מֶלֶךְ צֹר וְאֶל־מֶלֶךְ צִידוֹן בְּיַד מַלְאָכִים הַבָּאִים יְרוּשָׁלִַם אֶל־צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה׃
וְצִוִּיתָ אֹתָם אֶל־אֲדֹנֵיהֶם לֵאמֹר כֹּה־אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל־אֲדֹנֵיכֶם׃
אָנֹכִי עָשִׂיתִי אֶת־הָאָרֶץ אֶת־הָאָדָם וְאֶת־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאָרֶץ בְּכֹחִי הַגָּדוֹל וּבִזְרוֹעִי הַנְּטוּיָה וּנְתַתִּיהָ לַאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינָי׃
וְעַתָּה אָנֹכִי נָתַתִּי אֶת־כָּל־הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה בְּיַד נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל עַבְדִּי וְגַם אֶת־חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ׃
וְעָבְדוּ אֹתוֹ כָּל־הַגּוֹיִם וְאֶת־בְּנוֹ וְאֶת־בֶּן־בְּנוֹ עַד בֹּא־עֵת אַרְצוֹ גַּם־הוּא וְעָבְדוּ בוֹ גּוֹיִם רַבִּים וּמְלָכִים גְּדֹלִים׃
וְהָיָה הַגּוֹי וְהַמַּמְלָכָה אֲשֶׁר לֹא־יַעַבְדוּ אֹתוֹ אֶת־נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ־בָּבֶל וְאֵת אֲשֶׁר לֹא־יִתֵּן אֶת־צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ בָּבֶל בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדֶּבֶר אֶפְקֹד עַל־הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם־יְהוָה עַד־תֻּמִּי אֹתָם בְּיָדוֹ׃
וְאַתֶּם אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־נְבִיאֵיכֶם וְאֶל־קֹסְמֵיכֶם וְאֶל חֲלֹמֹתֵיכֶם וְאֶל־עֹנְנֵיכֶם וְאֶל־כַּשָּׁפֵיכֶם אֲשֶׁר־הֵם אֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל׃
כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם לְמַעַן הַרְחִיק אֶתְכֶם מֵעַל אַדְמַתְכֶם וְהִדַּחְתִּי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם׃
וְהַגּוֹי אֲשֶׁר יָבִיא אֶת־צַוָּארוֹ בְּעֹל מֶלֶךְ־בָּבֶל וַעֲבָדוֹ וְהִנַּחְתִּיו עַל־אַדְמָתוֹ נְאֻם־יְהוָה וַעֲבָדָהּ וְיָשַׁב בָּהּ׃
וְאֶל־צִדְקִיָּה מֶלֶךְ־יְהוּדָה דִּבַּרְתִּי כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר הָבִיאוּ אֶת־צַוְּארֵיכֶם בְּעֹל מֶלֶךְ־בָּבֶל וְעִבְדוּ אֹתוֹ וְעַמּוֹ וִחְיוּ׃
לָמָּה תָמוּתוּ אַתָּה וְעַמֶּךָ בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־הַגּוֹי אֲשֶׁר לֹא־יַעֲבֹד אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל׃
וְאַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־דִּבְרֵי הַנְּבִאִים הָאֹמְרִים אֲלֵיכֶם לֵאמֹר לֹא תַעַבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ בָּבֶל כִּי שֶׁקֶר הֵם נִבְּאִים לָכֶם׃
כִּי לֹא שְׁלַחְתִּים נְאֻם־יְהוָה וְהֵם נִבְּאִים בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר לְמַעַן הַדִּיחִי אֶתְכֶם וַאֲבַדְתֶּם אַתֶּם וְהַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים לָכֶם׃
וְאֶל־הַכֹּהֲנִים וְאֶל־כָּל־הָעָם הַזֶּה דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר כֹּה אָמַר יְהוָה אַל־תִּשְׁמְעוּ אֶל־דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לָכֶם לֵאמֹר הִנֵּה כְלֵי בֵית־יְהוָה מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם׃
אַל־תִּשְׁמְעוּ אֲלֵיהֶם עִבְדוּ אֶת־מֶלֶךְ־בָּבֶל וִחְיוּ לָמָּה תִהְיֶה הָעִיר הַזֹּאת חָרְבָּה׃
וְאִם־נְבִאִים הֵם וְאִם־יֵשׁ דְּבַר־יְהוָה אִתָּם יִפְגְּעוּ־נָא בַּיהוָה צְבָאוֹת לְבִלְתִּי־בֹאוּ הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בְּבֵית־יְהוָה וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה׃
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֶל־הָעַמֻּדִים וְעַל־הַיָּם וְעַל־הַמְּכֹנוֹת וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בָּעִיר הַזֹּאת׃
אֲשֶׁר לֹא־לְקָחָם נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בַּגְלוֹתוֹ אֶת־יְכָונְיָה בֶן־יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ־יְהוּדָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה וְאֵת כָּל־חֹרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם׃
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל־הַכֵּלִים הַנּוֹתָרִים בֵּית יְהוָה וּבֵית מֶלֶךְ־יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם׃
בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יוֹם פָּקְדִי אֹתָם נְאֻם־יְהוָה וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם הַזֶּה׃